מ”לפיכך נברא” עד “לפיכך נתכנסנו” – צלם אלוהים, זכויות אדם ומדינת הלאום

הקמת מדינת ישראל החזירה את צלם אלוהים לבניו של העם שהוריש אותו לעולם. יותר מכל דבר אחר, את זה עלינו לחגוג ביום העצמאות. הרבה מעבר לחזרה אל הארץ שעליה צעדו האבות ושעליה שלט דוד המלך, עצמאותו של העם היהודי פירושה שיבה לעקרון צלם אלוהים, והפעם תוך מימושו בפועל. שכן הקמת מדינה ריבונית לעם היהודי יצרה, לראשונה בהיסטוריה, את התנאים שבהם יכולות להתממש ההגנות האפקטיביות על אותם מישורים אנושיים שמכוננים את צלם אלוהים שבנו, אותם מימדים שאנחנו מכנים "זכויות אדם".

אין חדש בקביעה שיש קשר מהותי בין האידיאל המודרני של זכויות אדם לבין האמונה הקדמונית בדבר המהות המשותפת לאדם ולאלוהים. אמונה זו, שהתפתחה במסורת העברית העתיקה, נתפסה בראשיתה כדמיון פיזי בין האל לאדם, אולם היא הפכה לימים לסגולות הפנימיות שמכוננות את מה שעבורנו היא הישות האנושית, הפרסונה, הסובייקט המודע לעצמו. מתוך שסגולות אלה נחשבו כמתת אלוה, נולד החיוב להגן עליהן.

מקורן ההיסטורי של זכויות האדם נתון בפולמוס מסועף. ניתן לומר ללא הגזמה שמאות ספרים נכתבו סביב השאלה. יש הסבורים שהרעיון חב את לידתו לתומס הובס, אחרים למשפטן ההולנדי הוגו גרוטיוס, ועוד אחרים לפילוסופיה הנומינליסטית של וויליאם מאוקהם. לפעמים ייקבע שתפיסות מודרניות של זכויות אדם נולדו מתוך פילוסופיה אתאיסטית (הובס) ועל כן מהוות שבירה של המסורת הדתית שבאה לפניהן (כך למשל גרס לאו שטראוס, שמצא בכך חיסרון). פעמים אחרות נמצא ראייה של המשכיות ולא שבירה בין המסורת הדתית לבין רעיון זכויות האדם (למשל אצל הוגה הקתולי ז'אק מריטיין, שגם לקח חלק בניסוח הצהרת זכויות האדם של האו"ם). דומני שבריאן טירני (Tierney), היסטוריון של ימי הביניים ומומחה לחוק כנסייתי, הראה באופן משכנע שהנקודה המכרעת להתפתחותו של הרעיון הגיעה כבר במאה ה-12, וזאת מתוך דיונים של מלומדים קתולים.

לא שלא היה דיבור על זכויות גם קודם. היה, ובני אדם בהחלט התעקשו שזכויותיהם יכובדו. אולם היו אלה זכויות שונות, לא שוות. לכל מעמד, עדה, דת ותפקיד היו את הזכויות שלו. כאשר נחתמת המגנה כרטה ב-1215 היא מבטיחה להגן על זכויות האצולה, הכנסייה, הסוחרים, האנגלים החופשיים ואף הצמיתים – אולם לכל קבוצה כזאת היו זכויות משלה. גם הרמב"ם, ביושבו במצריים, קובע מעט לפני כן ש"צדק הוא לספק לכל מי שיש לו זכות את מה שמגיע לו" (מו"נ, ג, נג, תר. מיכאל שורץ), אלא שלא מדובר על זכויות מהותיות שמשותפות לכל אדם באשר הוא אדם. שורשי הרעיון הזה, אשר עתיד, מאות שנים לאחר מכן, לשנות את תפיסת האדם את עצמו ואת החברה בה הוא חי, נעוצים ברעיון צלם אלוהים העברי, שמאומץ ומתפתח בלמדנות הנוצרית.

לפיכך נברא אדם יחידי

היסודות המהפכניים של עקרון צלם אלוהים מנוסחים במסכת סנהדרין שבמשנה:

לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך. ושלא יהיו מינין אומרים, הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חיב לומר, בשבילי נברא העולם.

"אדם", האדם הראשון, נברא יחיד כדי ללמדנו שהאדם, כל אדם, הוא עולם ומלואו. כפי שאדם הראשון היה נזר הבריאה ויחידי בעולם, כך כל אדם נחשב לשיא חד פעמי של ההוויה. ועוד: כולנו צאצאיו של אדם, ולכן כולנו שווים. אין לאיש "אבא" גדול משל זולתו, ואין "הרבה רשויות", כלומר אלים שונים שבראו גזעי-אדם שונים, ולכן נבדלים בערכם. האנושות היא אחת, ובניה שווים. והנה, למרות שבני האדם שווים, הם לא זהים. "אין אחד מהם דומה לחברו". כל אדם אינו רק יחיד בעולמו, אלא גם ייחודי. כאשר מלך טובע מטבעות ועליהם דמותו, כל המטבעות דומים זה לזה וכל דמויותיהן דומות לו. אולם כאשר מלך מלכים המלכים יצר את האדם הוא יצר גיוון. כל אדם הוא מיוחד. מכאן שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא (המילה "מישראל" נוספה מאוחר יותר). לפנינו אפוא הרעיון שבאופן מהותי לא רק שכל בני האדם שווים, אלא שלכל אחד ואחד מהם ערך סגולי ייחודי. כל אדם הוא צלם אלוהים, והוא מגלם ומנכיח את דמותו של האל באופן מיוחד וחד פעמי.

תפיסת ייחודו של הפרט עומדת בניגוד חריף למה שהיה מקובל במזרח הקדום ובעולם ההלניסטי. עם הזמן, ה"צלם" הייחודי שלנו הופך למה שמכונן אותנו כסובייקטים: תבונתנו ויכולתנו לבחור. כבר במאה הראשונה לספירה קבע פילון האלכסנדרוני שצלם אלוהים הוא ה"שכל, מנהיגה של הנפש", ופרשנות זו מאומצת ומודגשת בעולם הנוצרי (למשל אצל אוגוסטינוס). עד המאה ה-12 היא הולכת ונפוצה בכנסייה. באותו זמן גם הרמב"ם קובע שצלם אלוהים הוא ההשגה השכלית, ובמאה ה-13 תומס אקווינס, התיאולוג הדגול, עומד מאחורי תפיסה זו. ההשקפה המתגבשת היא שהאידיאל האנושי, חיי האדם הראויים, קשורים באופן יסודי בתבונתו של האדם ובבחירתו החופשית, אשר הוענקו לו כמובן על ידי האל.

ברתולומה דה לאס קסאסבמקביל מתעורר שיח על המשמעויות הפוליטיות של האמת התיאולוגית הזאת. משפטנים של הכנסייה, קובעים כי צלם אלוהים הוא "החוק הטבעי", השקול ליכולת התבונית לבחור בחירה מוסרית חופשית. מושג ה"זכות" עובר מעיגונו בחוק לעיגונו בפרט. החוק מובן כמגן על זכויות הפרט הקיימות לכתחילה, ולא כמעניק לאדם את זכויותיו. ומפני שכולנו נושאים את אותו צלם אלוהים, על החוק להגן על כולנו באופן שווה. צלם אלוהים הופך אפוא לביטוי מהותי ואוניברסלי של אנושיות, "חוק טבעי", שוויוני, של סובייקטיביות המחזיקה מרחב פנימי חופשי, אוטונומי וזכאי להגנה.

מרגע שצלם אלוהים נקשר בחוק טבעי הוא הופך לכלי משפטי ופוליטי. במאה ה-13, לא הרבה אחרי מסעות הצלב האכזריים כנגד האלביגנזים (שלא חסו גם על היהודים), מכריז האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי כי אין לכנסייה אפשרות להפקיע את רכושם או את כושר שיפוטם של כופרים, מפני שגם הם יצורים תבוניים ובעלי בחירה. יש להם "זכות" לרכוש ולממשל עצמי. במאה ה-16 מתעוררים פולמוסים על זכויותיהם של פגאנים כאשר תיאולוגים ומצביאים ספרדיים צריכים לקבוע האם הילידים שפגשו ביבשת אמריקה זכאים גם הם להגנה על זכויותיהם. ברתולומה דה לאס קסאס, מלומד קתולי שהפך לרפורמטור חברתי, קבע אז כי "כל עמי העולם הם בני אדם, וישנה רק הגדרה אחת לכל האנושות ולכל אדם בנפרד, והיא שהם תבוניים". משום כך אי אפשר לשעבד את ילידי אמריקה, גם לא לגזול את רכושם ובוודאי לא לזרוע בהם הרג המוני. בתור בני אדם הנושאים את צלם אלוהים יש להם זכויות טבעיות, זכויות אדם.

איגוד רצוני של פרטים

כמובן שזה לא עזר לבני המאיה או לאצטקים. המלומדים הקתולים זעקו, והקונקיסטדורים שחטו. ההכרה בזכויותיהם גם לא סייע לקיוגה, לאונידה, לאונונדגה, לגאויופה, לפקווט, להיווי, לוומפונג, ללנפה, להופי, לזוני, ליאקי, לפיז'או, ליומה, לנאווחו, לאלגונקוויאן, לאפאצ'י, לנוטקה, לטינגיט, לצ'ינוק ולעוד כמאה וחמישים עמים ותרבויות שמילאו את אמריקה הצפונית והדרומית. את שרידיהן ניתן למצוא בשמורות שארצות הברית העניקה לניצוליהן ובאמנוּת נאו-ילידית שמוצאת למכירה במלכודות התיירים בדרום-אמריקה. זכויות אדם, הסתבר, לא מגינות על עצמן. יש צורך בלא מעט כוח כדי להפוך אותן מרעיון יפה למציאות פוליטית.

הכוח הזה, התברר בסוף המאה ה-18, נמצא ברפובליקה. התפתחות הרפובליקה, ואחריה מדינת הלאום, היא כמובן תהליך אדיר מימדים, אולם לעניינינו חשוב היבט אחד מתוכו, והוא רעיון "האמנה החברתית". רעיון זה, שגרסאות שלו ניתן למצוא כבר בעולם ההלניסטי, מתגבש במאה ה-17 כצורה של ביקורת פוליטית. כאשר ביקשו הוגים שונים באותה עת להעריך את מצב החברה בזמנם (ואף לנסות לארגנה מחדש), בדרך כלל מתוך מאמץ לשים סוף למלחמות הדת האיומות שקרעו את אירופה, הם היו זקוקים לדרך חדשה להבין את ייסודה של החברה. ברצונם להימנע מלחזור על הסברים תיאולוגיים, פיתחו הוגים שונים מיתוס גנאולוגי אלטרנטיבי, על פיו קהילות נוצרו מהסכמה וולנטרית בין פרטים.

תומס הובספרטים אלה, נטולי הקשר חברתי, התאגדו יחד כדי להגן על עצמם מהמצב הטבעי האכזרי שבו כל דאלים גבר (תומס הובס) או כדי לכונן שלטון מרכזי שיגן על זכויותיהם וימשול בצורה שלא תפגע בזכויותיהם (ג'ון לוק). יש לשים לב שבכל מקרה מדובר בסיפור בראשית של חברה התואם את התפיסה של האדם כאינדיבידואל שמחונן בתבונה ובבחירה חופשית. אין כאן הסבר על פיו, למשל, הגבר החזק ביותר פשוט כופה על השאר את שלטונו, אלא תיאור של איגוד רצוני, בחירי, של פרטים, המסכימים ביניהם על הסדר תבוני. החברה, על פי תפיסה זו, אינה אלא אוסף של בני אדם המסכימים להתכנס יחד. כל בן אדם מבטא את תבונתו ובחירתו – כלומר את צלם אלוהים שבו.

כפי שכתב תומס הובס בפסקה הראשונה של ספרו 'לויתן': המדינה אינה אלא

אדם מלאכותי, שאמנם גדול הוא בקומתו ובעוצמתו מן האדם הטבעי אשר להגנתו ולהצלתו נועד, ואשר בו הריבונות היא נשמה מלאכותית […] ההסכמים והבריתות שעל ידיהם נעשו בתחילה חלקי הגוף הפוליטי הזה, ועל ידיהם צורפו ונתחברו, דומים הם לאותו צו "יהי" או לאותו "נעשה אדם" כדבר אלוהים בבריאה. (תר. אהרן אמיר)

האדם הוא יצור מלאכותי שיצר האל. המדינה היא יצור מלאכותי שיצא האדם. האדם נברא בצלם אלוהים. המדינה נבראה בצלם האדם. הובס מנתק אמנם את המדינה מהציווי האלוהי (ה"יהי" כאן הוא אנושי לחלוטין), אולם מכונן אותה באופן אנלוגי לו, ועל בסיס הסגולה האנושית הייחודית לבחירה תבונית, שהוענקה לו על ידי האל. ה'לוויתן' של הובס הוא אל חומרי, וכמו הברית עם אלוהי אברהם יצחק ויעקב, גם איתו מתקיימת ברית. ברית זו היא אותה "אמנה החברתית".

ג'ון לוקעל פי תפיסה זו הרפובליקה קמה מתוך כוונה להגן על זכויות האדם של חבריה וכאמצעי לעשות כן. "כדי להבטיח זכויות אלה", מסבירה הכרזת העצמאות האמריקאית, "מוקמות ממשלות בקרב בני האדם". מובן שמעולם לא התקיימו אותם בני אדם אבסטרקטים, חסרי הקשר, אשר כשנמאס להם לחיות בפחד הסכימו לכאורה, באופן תבוני ובחירי, להקים קהילה. אותו דגש על תבונה ובחירה אינו אלא התרגום לשפת ההגות המדינית של הרעיון התיאולוגי שהורישה המסורת היהודית לעולם: צלם אלוהים. ולא רק תרגום, אלא גם חילון. כפי שכתבה חנה ארנדט, "מכיוון שהאנושות, מאז המהפכה הצרפתית, נתפסה בדמות משפחת האומות, התברר בהדרגה כמובן מאליו שהעם, ולא האדם היחיד, הנו דמות האדם" ('יסודות הטוטליטריות', תר. עידית זרטל). העם הופך לדמות, כלומר לצלם האדם. והרי מהעם, כלומר ממדינת הלאום, האדם גם מקבל את זכויותיו בפועל, כלומר את ההגנה עליהן, את ההגנה על צלמו. המעגל הושלם.

הגורל של ימינו

בהדרגה מקורן המטאפיזי של הזכויות נשכח. בהכרזת העצמאות של ארצות הברית עוד מסופר לנו שבני האדם "קיבלו, מאת בוראם, זכויות מסויימות, בלתי ניתנות לשלילה". בהצהרת זכויות האדם והאזרח של צרפת (1789) אלוהים כבר אינו מוזכר, אם כי הזכויות הן "קדושות". בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם (1948) גם זה לא קיים. אותו "לויתן" הופך עד מהרה לאלוהות מעשה אנוש. האלוהות הטרנסצנדנטית, שקדמה לאדם, נשכחת, אם לא מוכחשת. המדינה היא מושא הסגידה שלנו – ומקור חרדותינו.

ב-1808, כשנפגש נפוליאון עם גתה בארפורט (מזרח גרמניה של היום, אז בשליטת האימפריה הצרפתית), הוא התלונן בפניו על התיאטרון הצרפתי: "למה הם עוסקים בגורל? הגורל של ימינו הוא פוליטיקה!" הפילוסוף של המוסר ברנרד וויליאמס מצביע על כך שנפוליאון עמד על נקודה מעניינת: המדינה המודרנית ממלאת אצלנו את התפקיד שמילא הגורל בעולם ההלניסטי. אנחנו חוששים מהכוח העיוור של המדינה כפי שהיוונים חששו מהמוירות (Moirai, "הגורלות"), אותן אלות שחלקו לכל אחד את גורלו, כולל רגע מותו. נדמה, אכן, שהמיתוסים המודרניים שפורצים מתוך כתיבתו של פרנץ קפקא מתארים במדויק את החרדה מהכוח העיוור של המדינה, אותו לויתן עצום שמסוגל לשפוט אותנו, לכלוא אותנו ולהרוג אותנו כרצונו.

ועם זאת, מדוייק יותר יהיה לתאר את המדינה לא כגורל ההלניסטי אלא כאל המקראי – ולא רק משום שצמחה מתוך המסורת המונותאיסטית. המדינה היא אותו אל שכרתנו איתו, כאמור, ברית. הגוף הפוליטי אמנם שופט כל הארץ, קנא ונקם, אולם ניתן גם לפנות אליו בדברים, אף בקובלנות. במדינה מתוקנת יש לאזרח קול, או לכל הפחות שוויון לפני החוק. האל החילוני שומע את מאמיניו, כלומר את אזרחיו. הוא לא מעניש אותם באופן אקראי. בזמנים טובים הוא אפילו מספק להם בתי ספר וקופות חולים. רחום וחנון הוא, רב חסד.

האנלוגיה לאל המקראי יכולה ללמד אותנו דבר נוסף. שלא כמו האל הנוצרי, הכורת "ברית חדשה" עם כל אדם ואדם ברחבי העולם, אלוהי אברהם כורת ברית עם עם מסויים. הברית שלו מכוננת אומה, והחוקים שהוא מצווה עליה הם חוקי ממלכתה. זכויות אדם, הגם שנולדו מתוך הפרשנות הנוצרית לרעיון 'צלם אלוהים', מתוך תפיסת האדם כיצור מופשט, אינדיבידואלי ואוניברסלי, נשמרות רק בתוך מערכת פרטיקולרית, כלומר בתוך מדינת לאום מסויימת.

חנה ארנדטנחזור לחנה ארנדט ב'יסודות הטוטליטריות': "זכויות האדם," היא קובעת, "שהוגדרו כאלה שאינן פקיעות, הוכיחו את עצמן דווקא ככאלה שאינן ניתנות לאכיפה – גם בארצות שחוקותיהן היו מבוססות עליהן – למן הרגע שבו הופיעו בני אדם אשר שוב לא היו אזרחים של מדינה ריבונית כלשהי." (שם) אנשים אלה הם כמובן הפליטים. ארנדט, שכותבת שנים מעטות לאחר מלחמת העולם השניה, ערה באופן זוועתי לאמת הפשוטה הבאה: אדם שברח או גורש ממדינתו הוא אדם שאיבד את זכויות האדם שלו. אולי לא מטאפיזית, אבל בכל מובן מעשי. רק המסגרת הלאומית מסוגלת לשמור על זכויות האדם שלנו. להפוך את הרעיון למציאות, את ההלכה למעשה.

אין פשוט מלראות זאת מול עינינו כיום בסוריה המפורקת או בפניהם של מבקשי המקלט האפריקאים בדרום תל אביב. דווקא כשהאדם הופך לאותו יצור אבסטרקטי, חסר הקשר, פרטי, יחידי ועצמאי – "אזרח העולם" – צלם אלוהים שבו באופן מפתיע לא מתבלט עוד יותר, אלא דווקא דוהה. הוא הופך לחרק, מיטלטל בין כוחות גדולים ממנו בהרבה, והפעם כאלה שאין לו איתם ברית כלשהי. "חסרי הזכויות סבלו", כותבת ארנדט, מ"אובדן ההגנה הממשלתית, ופירוש הדבר היה לא רק אובדן של מעמד משפטי בארצם-שלהם אלא בכל הארצות. […] העולם לא מצא שום דבר קדוש בעירום האבסטרקטי של היות אדם". האדם המאבד את הגנת ממשלתו מאבד את מקומו בעולם. הוא כניצול על קרש צף בים הסוער: הגורל העיוור יכתוב את עתידו.

אדם ללא הקשר הוא בקושי אדם. צלם אלוהים מאיים לסור ממנו. בה במידה, הבניין הלאומי הרי הוא גם הצלתו של האדם והצלתן של זכויות האדם – והרי זה היה, כאמור לעיל, ביסודו של רעיון "האמנה החברתית". ארנדט מזכירה בהקשר זה את הקמתה של מדינת ישראל: "לא זו בלבד שאובדן זכויות לאומיות בכל צורותיו כרוך באובדנן של זכויות האדם; שיקומן של זכויות האדם, כפי שמוכיחה הדוגמה בת הזמן הזה של מדינת ישראל, הושגה עד כה רק באמצעות תיקונן של זכויות הלאום, או כינונן". מדינת ישראל הצליחה לשקם את זכויות האדם של היהודים, שנרמסו בשנים שלפני שהוקמה עד אבק. רק כאזרחים חזרו היהודים להיות בני אדם.

מדינת ישראל, אם כן, העניקה את צלם אלוהים במלוא משמעותו לבני העם שהוריש אותו לעולם. מדינת היהודים השיבה לבניה את מה שנתנו לאנושות אלפי שנים לפני כן. זאת משמעותה העמוקה של הציונות, ואולי המשמעות הנסתרת של אמירתו של הרצל כי "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני שהיא שיבה לארץ־ישראל". מדינת ישראל משקמת ומאפשרת ביטוי מלא לצלם אלוהים של היהודים. יותר מאשר החזרה לקברי אבות או לאתרים מקודשים, השלמת המעגל הזה היא הראויה ביותר להיחגג בשנת השבעים למדינה.

הצלם הוא ציווי

אלא שהיא לא תיחגג, וכולנו מבינים מדוע. שכן בשונה מהשליטה באתרים קדושים או בשטחים ואדמות, עקרון צלם אלוהים לא רק מחמיא לנו אלא גם מצווה עלינו. דורש מאיתנו. היחס לזולת, היחס לפליטים, היחס לפלסטינים – כל אלה נגזרים ממנו. והנה האירוניה ההיסטורית במלוא אומללותה: בניה של המסורת שהביאה לעולם את ערכו של האדם לא מושיטים יד לבני אדם חסרי ישע המתדפקים על דלתותיהם. בניו של העם ששיקם את צלם האלוהים שלו כשהקים מדינה מסרבים לאפשר לשכניהם לעשות אותו דבר, ומתעקשים להחזיק אותם תחת כיבוש צבאי, תוך התכחשות לזכויותיהם כבני אדם, כצלם אלוהים. ייתכן, יש לומר בצער, שהמימוש השלם של צלם האלוהים שלנו עדיין מתבקש.

:

___

פורסם ב’מוסף הארץ’ ב-20.4

18 תגובות

  1. פוסט מרתק. כדאי להוסיף אליו את קריאתו של א.ד גורדון:״אנחנו הבאנו את הרעיון של ׳אדם בצלם אלהים׳ ועתה עלינו להביא את הקריאה ל׳עם בצלם אלוהים׳

    Liked by 1 person

  2. ״עם הנבחר״…
    מושגים כגון מוסריות,הומניסזם,נאורות ומה צודק ליחיד/לחברה ומה קודם למה תמיד נעשים במבנים חברתיים עם הבדלי מעמדות,עדות ראשונית לכך בכתב הם חוקי חמורבי שנכתבו בכתבי יתדות וזה נמשך גם היום אם נקח לדוגמא ביהדות פרושים לאותם מושגים כמו אהבת את רעך כמוך,פיקוח נפש דוחה שבת ישנם פוסקים האומרים שזה נכון רק אם מדובר ביהודי ליהודי ומה כוונת המשורר ״לעם הנבחר״
    עצם ההגדרה ״זכויות האדם״ מבטל/ת את זכותו הבסיסית להיות ״אדם״.
    ״עשה לאחר מה שהייתה רוצה שיעשה לך מבלי לצפות לכך״

    אהבתי

  3. מאמר גדוש ומצוין. הסוף חלש.

    שאלה: האם הגאולה נוסח דתות המזרח מחליפה את המערביות או מתווספת עליהן?

    אהבתי

  4. אדרבה. דווקא הלחץ הפלסטיני והסודני-אריתראי הוא פריעת השטר של תפיסה מעוותת של זכויות אדם, המכניסה אותנו למלכוד בלתי אפשרי, זכויות אדם=לפורר את מדינת הלאום הסוררת הזאת שנקראת מדינת ישראל.
    מעבר לכך שמאחורי הדברים מסתתר כמובן שימוש ציני ומרושע במושג זכויות אדם (שהפך לשם קוד לשלילת זכות למדינה ריבונית לעם היהודי),
    זה בעיניי מחייב אותנו לתקן את עצם תפיסת מקור זכויות האדם, ככאלה שלא באים בכפיפה אחת עם התפוררות של זהויות (ואכן מי שהתחיל בזה היה אולי הובס, בקביעה שאנחנו קודם כל פרטים והציבור הוא מלאכותי), אלא שזהויות באות עם ערכו של היחיד בכפיפה אחת ממש,
    רוצה לומר, אמירת לא לנוסחה שזהויות פרטיקולריות הן קוטביות לזכויות אדם אוניברסאליות, אלא אהבת אחים שיש בה גם תעדוף לא יוצרת משוואה של שנאה לבני דודים, אלא מוסיפה אהבה כגלים המתפשטים.

    וכמו שיש כאלה המעדיפים שוויון כלכלי ללא פערים גם במחיר שהעניים יהיו יותר עניים, ומעדיפים זאת על פערים כלכליים גם אם אלה מביאים אובייקטיבית לכך שכולם יותר עשירים,
    גם כאן, יש כאלה המעדיפים ביטול זהויות פרטיקולריות, גם במחיר הוספת שנאה, מאשר שמירה על זהויות אלה גם אם אלה מוסיפים יותר אהבה לכולם,
    וזה התפוח הרקוב של תפיסת זכויות האדם הנוצריות-מערביות.

    ואולי זה קשור שבמקור היהודי הביטוי איננו 'זכויות אדם', בעל קונוטציות של אינדיבידואליות רדיקלית, אלא דיבור על ערכו המיוחד של האדם, הזוהר דווקא מתוך חלקו בציבור, ולא שהציבור הוא רק כלי טכני להגן על פרטיותו..

    אהבתי

    1. שלום תומר,
      תענוג צרוף לקרוא את הדברים המרחיבים את הדעת, אולם, לאחר סקירה ארוכה ורחבה נראה לי
      שהסייפא של דבריך דורש דגש. לכן אני מביא דברים שנכתבו בשנת 1920 ע"י אהרון דוד גורדון
      המדברים בעד עצמם במלאות 70 שנה למדינת ישראל:

      "רואים אנחנו, כי האדם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמוּת, יש בו בכל זאת הרגש
      אי- שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמוּת, לטוב, לאור, אשר במידה ידועה היא
      גם לובשת צורה של שאיפה חיה, הבאה לידי ביטוי בצורת תנועות וזרמים שונים.
      ובכל אופן גם בחטאו, אם בשוגג אם במזיד, לשאיפות האנושיות העליונות, הוא,
      האדם היחיד, מוצא במידה ידועה צורך להצדיק את עצמו באיזה שאופן שהוא.
      אולם העם בתור אישיות קיבוצית הרי הוא חיה טורפת אכזרייה ושפלה מאין כמוה
      בקרב כל החיות הטורפות.
      לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לגנוב, לשקר, לזייף, לטמא,
      לעשות כל מיני כיעור ותועבה, כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה,
      לדבר שכדאי לו לאדם לתת את נפשו עליו. ובדבר הזה, כמו שראינו
      במלחמה, שוווי כל המעמדות, המפלגות והכתות. כל האידיאלים וכל
      השאיפות האנושיות העולמיות מיטשטשים ומתבטלים בפני התביעה
      הבהמית הזאת, בפני האנוכיות הגסה של העם. ומה הוא העם מבחינה זו,
      אם לא האישיות הקיבוצית, אם לא יוצר החיים הקיבוציים? ואיך יוכלו
      החיים הקיבוציים במצב כזה להיות אנושיים, אפילו אם הם יעמדו על סדר
      סוציאלי היותר צודק?
      כללו של דבר: באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו,
      בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא
      בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם
      אלהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו
      וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין
      דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח
      ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, –
      ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא
      לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים" .
      (א.ד. גורדון – עם אדם – תר"פ – 1920)

      בברכה,
      דובי ברק

      אהבתי

  5. אבל האם האבולוציה לא מבטלת את כל הסיפור הזה? זה תיאור יפה של המוסר והזכויות אם הוא היה קיים, אבל האבולוציה מראה שהוא לא באמת קיים, אלא שמדובר בהמצאה אנושית גרידא (שלא לדבר על אינטרס של העם היהודי חלש והמהגר להעמיד פנים בפני העמים החזקים שישנו שוויון – רק כדי שהוא לא יפגע בו?)

    אהבתי

    1. לא הבנתי מה פירוש "המצאה אנושית". זו הסכמה אנושית, שמבוססת על אידיאלים אנושיים. 90% מהחיים שלנו הם כאלה. אז 90% מהחיים שלנו לא באמת קיימים?

      אהבתי

      1. הוא מהדהד את דברי יובל נוח הררי בספרו 'קיצור תולדות האנושות', שבו הוא מצטט דעות פוסט-מודרניסטיות (מבלי לציין שהן כאלו, דבר אופייני לאוהדי הקו הזה).

        אהבתי

    2. אוי ואבוי זאב, זה מטריאליזם קיצוני שמכחיש את היש של כל עניין מופשט. אם היה בתפיסה הזו ממש לא היית יכול לקרוא ולהבין את תגובתי.

      אגב, זה גם מטריאליזם שמאכל את עצמו, שכן ניסיון למצוא את היש של החומר יביא אותך עד מהרה לרעיונות מופשטים ביותר: זמן-מרחב מהעבר האחד ודואליות גל-חלקיק מהשני. יותר נוח לצרכים מעשיים לזנוח גישות אונטולוגיות מן הסוג הזה ולהותירן לתיאורטיקנים פילוסופיים.

      אהבתי

      1. נו באמת. לא טענתי למטריאליזם מוחלט (שאין ישים מופשטים, מספרים וכו'). אני רק מדבר על חובות. אם יש זכויות (אדם במקרה הזה) פירושו שיש חובות. יש הבדל בין להכחיש מספרים / צבעים – שמתארים את המציאות, לבין חובות שטוענות ליש על המציאות הרצויה. ואם אין חובות – או לחלופין אפשר לספק הסבר אבולוציוני לאשלייה של החובה – זה נושא לכל אדם, לא לפילוסופים תיאורטיקנים.

        אהבתי

        1. האמת היא שהמוסכמה הזו שמול כל זכות יש חובה היא דווקא לא מחוייבת כלל, וראה מקורותיה להרחבה, ובוודאי שמקורה אינו "אבולוציוני" במשמעות הביולוגית של מונח זה. עם זאת, אם אתה מתעקש אפשר לנסח גם חובה מול כל זכות אדם מוכרת (וברור שהכינוי הותיק "זכות טבעית" אין פירושו שמדובר בזכויות "אבולוציוניות מן הטבע" אלא בכינוי פונקציונאלי שתכליתו הקניית תוקף), והיא החובה לכבד את אותה זכות אדם גם כלפי הזולת.

          ושוב, מדובר בעניין משפטי לחלוטין, וברור שהמשפט כולו הוא עניין מוסכם ולא אבולוציוני/ביולוגי. המשפט אינו
          מאפיין ביולוגי של המין הביולוגי האנושי, ובכל זאת, מלוא כל הארץ כבודו, ומשפט!

          אהבתי

  6. "האדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו פחות או יותר מאדם" (אריסטו, הפוליטיקה, ספר א, פרק ב).
    כדאי להזכיר את זה.

    אהבתי

  7. זו אגב אחת התוצאות של היעדר חוקה… מה שתמיד מצמצם את הגדרת הדמוקרטיה בארצינו.

    מוזר לי שלא ציינת את 'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו'. החוק יחד עם אחרין, נועדו להיות חלופה לחוקה, אבל אם נשתכחו אז סימן שהם כבר לא…

    עדיין אין תחליף לחוקה, שעומדת בבסיס המדינה; אצלינו הבסיס הזה חלוש מדי וכל מוסריות יהודית לא תועיל: בדקו מה עשו מלכי החשמונאים בכיבושיהם…

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s