התנ״ך של הימין הקיצוני – בין הגזע העליון לעם הנבחר

"יצא לך לקרוא את 'עלייתן של האימפריות הצבעוניות'?" שואל בספר 'גטסבי הגדול' יריבו של גטסבי, טום ביוקנן. ביוקנן מסביר כי "הרעיון הוא שאם לא ניזהר, הגזע הלבן פשוט ישקע לחלוטין. זה הכל מאוד מדעי… זו אחריותנו, בתור הגזע השליט, להישמר, או שהגזעים האחרים האלה ישתלטו על העניינים" (מאנגלית: ליאור שטרנברג, אחוזת בית, 2013)

from The Great Gatsbiפרנסיס סקוט פיצג'רלד, מחבר יצירת המופת מ-1925, ידע היטב מדוע הוא שם בפיו של האנטגוניסט שלו את המילים האלה. נקודת המתח בין שני גיבוריו עומדת על שאלת האמת והאותנטיות. מחד, מקור עושרו של ג'יי גטסבי מפוקפק: הוא מלא קסם וכריזמה, אבל חייו מבוססים על שקר. מנגד, טום ביוקנן הוא טיפוס דוחה למדי, יהיר וגאוותן, אבל הוא בן נאמן למעמד העליון האמריקאי של שנות ה-20 הגועשות. עבור שכבה חברתית אמריקאית לא קטנה, הבדיות הגזעניות שהוא פולט היו אמת לאמיתה.

הספר שמציין ביוקנן הוא שיבוש של חיבור אמיתי: ״הגאות הצבעונית העולה כנגד העליונות העולמית הלבנה״ (The Rising Tide of Color Against White World-Supremacy), שראה אור ב-1920 וזכה לעניין בארה״ב. את הספר כתב לותרופ סטודרד, הוגה אמריקאי פורה, שהביע בו חשש ממגמות דמוגרפיות בלתי-נמנעות אשר יהפכו את הלבנים בעולם למיעוט מדוכא. כבעל תורת גזע מפורטת סבר סטודרד ש"הגזע הנורדי" עליון על כל הגזעים האחרים, ושלמען טובת הכלל ראוי שהוא ימשיך למשול בעולם.

ספרו של סטודרד אינו אלא חוליה אחד בשרשרת ארוכה הנמתחת מתחילת המאה ה-19, שכל חבריה נושאים על זרועם את החרדה הלבנה מהפיכה למיעוט. כשפיצג'רלד העניק את התפיסות האלה לדמותו של ביוקנן הוא סימן אותו כבשר מבשרו הלבן של המעגל החברתי המסוים, שנתפס לחרדה הזאת ולחיבורים האלה.

סטודרד כבר נשכח מזמן, והעמדות שהביע – שבגרסאות מסוימות היו מקובלות בזמנו גם על אנשים שהחשיבו עצמם פרוגרסיביים – הפכו מוקצות ומגונות. התוצאות המעשיות שתורות הגזע הולידו בשנות ה-30 וה-40 הפכו את הנושא לטאבו, ובימינו רק קבוצות שוליים מחזיקות בהן. אולם מה שבמשך עשורים היה נחלתם של דחויים ומודרים, הפך בעזרת האינטרנט לנושא לשיח ער. הרשת חיברה בין תמהונים ופונדמנטליסטים והיא נותנת לקיצונים להרגיש שהם חלק מתנועה רחבה. גל של ארס עולה ותוסס, ועליו רוכבים פוליטיקאים חסרי מצפון, המלבים את תחושת הקורבנות הלבנה. אלה המחשיבים עצמם חוד החנית במאבק כנגד "הגאות הצבעונית" גם פועלים בהתאם.

from The Great Gatsbiלא צריך לחפש הרבה כדי למצוא עקבות לרעיונות הללו במעשי רצח המוניים שהתחוללו בשנים האחרונות. אנדרס בריוויק, שביולי 2011 רצח יותר מ-70 בני אדם באוסלו, רובם בני נוער, השאיר מניפסט בן 1,500 עמודים שבו התריע מ"ג'נוסייד לבן" (הניסוח המועדף של האוחזים באותה חרדה) ומה"איסלאמיזציה של אירופה". ב-2015 רצח דילן רוף שמונה אפרו-אמריקאים בכנסייה בצ׳רלסטון שבקרוליינה הדרומית, תוך כדי שהוא זועק ש"שחורים משתלטים על המדינה". בחיבור שמיוחס לו הביע רוף דאגה מהמתרחש באירופה, "מולדתם של האנשים הלבנים". ברנטון טרנט, שרצח במרץ השנה 51 בני אדם בשני מסגדים בכרייסטצ׳רץ׳ שבניו זילנד, חשש מ"ההחלפה הגדולה", תיאוריית הקונספירציה בדבר החלפתם של לבנים במי שאינם; ופטריק קרוסיוס, שפתח באש באוגוסט בסניף וולמארט באל פאסו ורצח 22 בני אדם, התיימר להגן על ארצו מ"פלישה היספנית".

גם הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג בשנה שעברה הונהג על ידי איש ״עליונות לבנה״, שפרסם סיסמאות כגון "גיוון פירושו לרדוף את האדם הלבן האחרון", והאשים את הקהילה היהודית המקומית בסיוע ל"פולשים". שנה קודם לכן, בכינוס האלט-רייט בשרלוטסוויל, הזהיר אחד המארגנים, ג'ייסון קסלר, מפני "ג'נוסייד לבן" ומ"החלפתם של האנשים שלנו, תרבותית ואתנית". הצועדים נושאי הלפידים צעקו שם "Jews will not replace us".

היהודי הנצחי בתפקיד חדש

אבל איך בעצם היהודים קשורים לכל זה? בגרסה הנפוצה של אותה חרדה לבנה, היהודים הם שמתכננים ומתזמרים את השתלטותם של "הגזעים הנחותים" ואת קיצו של הגזע הלבן. כידוע, מעמדם של יהודים כ"לבנים" הוא ארעי, ותלוי ברצונם של לבנים נוצרים. עבור רוב החוששים מג'נוסייד לבן (אם כי לא כולם) יהודים בעצמם הינם גזע נחות, והגירתם של לא-לבנים לארצות אירופה וארה"ב היא תוצאה של מזימה יהודית מכוונת שמטרתה להכחיד את הגזע העליון.

כאן משתלבת היטב נטייתם של יהודים אמריקאים לעבר הצד הפרוגרסיבי של המפה, ובהמשך, נטייתם של עמותות ופילנתרופים יהודים לתמוך במטרות פרוגרסיביות. מסתבר שיהודים הנאבקים נגד גזענות ולמען סובלנות בעצם שואפים לערבוב גזעי וזוממים את חיסול הלבנים. תמיכתם במיעוטים באה לא מתוך עולם ערכי שבו מצווה לאהוב את הגר, אלא כנגד הרוב בהיר העור. ג'ורג' סורוס מככב לא רק בתיאוריות הקונספירציה של דוברי הימין; שמור לו מקום מרכזי בקרב חסידי החרדה הלבנה, ואפילו בתכניות הבוקר. המזרחן ד"ר גיא בכור הידהד בהתלהבות את "תיאוריית ההחלפה" בפינתו הקבועה בערוץ 13, ובהקשר אחר אף ציין כי "היהודים הפרוגרסיביים ימיטו אסון נורא על יהודי ארה"ב. וזה בדיוק מה שקרה באירופה".

הנרטיב האנטישמי הזה אינו שולי. עלילת הדם על פיה יהודים פועלים להכחדת "האדם הלבן" נמצאת ברקע חלק הארי של האלימות הרצחנית מצד אנשי העליונות הלבנה בזמן הזה. כפי שכתב אריק ק. וורד (Ward), פעיל חברתי שחוקר קבוצות אלה זה שלושה עשורים, אנטישמיות היא "הליבה התיאורטית" במערך הקונספירטיבי של תנועות הלאומיות הלבנה והעליונות הלבנה. על פי וורד, האנטישמיות הפכה למרכיב מרכזי בגזענות הלבנה האמריקאית אחרי ניצחונות המאבק לזכויות אזרחיות בשנות ה-60. חברי הקבוצות הגזעניות לא הבינו כיצד "גזעים נחותים" הצליחו לגרום למדינה לבטל את הסגרגציה, לקדם שוויון לנשים ולהומואים ומעל לכל גם עוררו את דעת הקהל לטובתם. מסקנתם היתה שחייבת להיות רשת סודית של סוכנים ערמומיים ומניפולטיביים אשר משכו בחוטים ודאגו לכך. באופן מתבקש, "זקני ציון" נכנסו לנישה המוכרת.

עבור קבוצות העליונות הלבנה יהודים משמשים אפוא בתפקיד האנטישמי הקונספירטיבי הקלאסי, אולם הפעם המזימה אינה לצבור כסף או כוח, גם לא לחתור תחת הנצרות, הסדר הכלכלי או מדינת הלאום. כעת רוצה היהודי הנצחי לערבב את גזעי העולם כך שהלבנים הטהורים ייעלמו. כמו תמיד, אנטישמים משתמשים ביהודים כדחליל המגלם את האיום שהם חשים על זהותם.

התנ"ך של דורות של קבוצות עליונות לבנה

כדי לעמוד על המסגרת הנרטיבית שמנגישה את המערך הרעיוני הזה, יש לפנות למה שוורד מכנה "התנ"ך של דורות של קבוצות עליונות לבנה", ומה שהליגה נגד השמצה מעריכה שהוא "כנראה הספר הנקרא ביותר בין מעגלי קיצונים ימנים" בארה״ב. מדובר ב״יומני טרנר״ (The Turner Diaries) שכתב איש העליונות הלבנה וויליאם פירס (Pierce) תחת שם העט אנדרו מקדונלד. הספר נכתב, לא במקרה, במהלך שנות ה-70 – אחרי ההכרה בניצחונה של התנועה לזכויות האזרח – ומהווה קרוב לוודאי את הטקסט האנטישמי הנפוץ והמשפיע ביותר מאז מיין קאמפף.

״יומני טרנר״ אינו מניפסט או ספר הגות. מדובר ברומן. הוא מספר את סיפורו של ארל (Earl) טרנר, חבר בארגון מחתרתי הנאבק בממשלת ארה״ב. הזמן הוא שנות ה-90, והממשלה, שנשלטת על ידי ליברלים ויהודים, מתעקשת על ערבוב גזעי ואינטגרציה, מעודדת נישואי תערובת ונאבקת בגזענות ובסגרגציה, ובסופו של דבר עושה כל שביכולתה על מנת להביא כליה על הגזע הלבן.

זה לא מקרי – היהודים, על פי הספר, הם שמושכים בחוטים. הליברלים והפרוגרסיבים הנוצרים הם האידיוטים השימושיים שעוזרים להם (בספר הם מכונים Shabbos Goyim), ואילו השחורים וההיספנים הם השרירים ובשר התותחים של המזימה. אם ישיגו את מטרתם, יכחידו היהודים את הגזע העליון וישלטו בעולם.

הספר מתאר את מלחמת הגרילה והטרור של הארגון (שמו הוא פשוט The Organization) נגד ממשלת ארה״ב (המכונה The System). תאים שונים של הארגון מבצעים פיגועים על אדמת ארה"ב כדי לפרק את הסדר החברתי. המטרה היא לעורר את דעת הקהל, ולגרום ללבנים להתנער מהאינדוקטרינציה לטובת שוויון, פלורליזם וסובלנות, ולבסוף לגרום להם להבין שהם – הלבנים – עליונים על כל השאר.

המפנה מתרחש כאשר הממשלה מתחילה להחרים את כל כלי הנשק מהציבור. יחידות משטרה, מאוישות בעיקר על ידי לא-לבנים, עוברות מדלת לדלת ואוספות את הרובים, בתסריט שללא ספק מהווה את הסיוט הגרוע ביותר של ה-NRA. גיבור הספר, טרנר, מבין שהגיע הזמן לפעול, והוא יורד למחתרת עם שותפים לדרך. הם שומרים על קשר עם תאי טרור אחרים, שהקורא מבין שיש רבים מהם.

הפעולה הגדולה הראשונה של טרנר היא פיצוץ מטה ה-FBI בוושינגטון. חברי החוליה מחנים מתחת לבניין מכונית מסחרית עמוסה בחומר נפץ, וממוטטים את המבנה על יושביו. אם זה נשמע מוכר, זה לא במקרה: טימותי מקווי, שפוצץ בניין פדרלי באוקלהומה סיטי ב-1995 ורצח 168 בני אדם, עשה זאת בהשראת הספר. דפים מתוך ״יומני טרנר״ נמצאו במכונית המילוט שלו.

ואכן, 'יומני טרנר' אינו רק רומן אלא גם מעין מדריך "עשה זאת בעצמך". הוא מלמד איך לנהל תא מחתרתי, איך להרכיב פצצה תוצרת בית, וכיצד לשדוד ולשחוט בעלי עסק יהודים כדי לממן את הפעילות המחתרתית. ההערכה היא שהספר היווה השראה ישירה לכמאתיים פעולות טרור ברחבי העולם, כמו גם לארגוני עליונות לבנה כמו The Order, the Aryan Republican Army ואחרים.

נחזור לעלילה: המחתרת נאבקת במשך שנים בממשלה ובדעת הקהל הסובלת מ"שטיפת מוח יהודית" אנטי-גזענית. הם מתקיפים מערכת עיתון (עיתונות טובה היא בעיה לכל גזען), ממטירים מרגמות על כנס שבו משתתף נשיא ארצות הברית, רוצחים יהודים ופעילים חברתיים ליברלים, ולבסוף מצליחים להשתלט על כל דרום קליפורניה, באופן חשוב במיוחד על בסיס חיל אוויר ונדנברג, שבו מערך טילים גרעיניים.

כשצבא ארה"ב מתכוון לפלוש לאזור "המשוחרר", מקדימים אנשי הארגון ויורים טילים גרעיניים על ניו-יורק, תל-אביב ומוסקבה. אם שאלתם למה מוסקבה התקבלתם. את תל-אביב ואת ניו-יורק יש להשמיד, כמובן, פשוט מכיוון שמדובר בשני הריכוזים הגדולים ביותר של יהודים בעולם. מוסקבה נמחקת כדי שהרוסים יגיבו ויהרסו את הערים המרכזיות בארה"ב, וכך יפתחו את הדרך להשתלטות סופית של "הארגון" על ארה"ב.

זה אכן מה שקורה. בעוד מדינות ערב פולשות אל ישראל ומחסלות את מי ששרד מהמכה הגרעינית, "הארגון" משתלט על ארצות הברית. טיהור אתני רחב היקף מתבצע, ואחרי שארה"ב הופכת טהורה לנצח, דואגים לחסל באמצעים גרעיניים וכימיים את כל הסינים בפרט והאסיאתים בכלל. כמובן גם היספנים, ערבים, פרסים ובאופן כללי כל מי שגון עורו אינו לבן בוהק – נרצח. כדור הארץ הופך לנקי מלא-לבנים, כולל פרטים מעורבים, ובשנת 1999 "בדיוק 110 שנים אחרי לידתו של הגדול מכולם" (מי שכבר התקבל ודאי יוכל לנחש), העולם שב לבעליו הראויים.

מורשת טרנר

הקריאה בספר, לבד מכך שמעוררת בחילה ממשית, מבהירה עד כמה הימין החדש (ה-Alt Right ועוד גוונים של ימין רדיקלי, על גרסאותיו האמריקאיות והישראליות) מושפע מהרעיונות שבאים בו לידי ביטוי.

הספר יוצא נגד ליברליזם (או יותר נכון "המגפה היהודית-ליברלית-דמוקרטית-שוויונית") אך סולד גם משמרנים קלאסיים: אלה מתוארים כחנונים מהוגנים, שלא מבינים מתי יש לזרוק את החוק לעזאזל ולאחוז בנשק. הבוז שרוחש הספר לשמרנים מוצא הדהוד בבוז ששמור להם באלט-רייט (שם הם מכונים Cuckservatives, כלומר תמימים וחסרי אונים).

גם הפמיניזם זוכה למקום מיוחד של שטנה, המקבילה למיזוגניה הרווחת כיום במעגלי הימין החדש. "שחרור האישה" מתואר כ"פסיכוזה המונית" שפקדה את העולם לפני ניצחון הלבנים, במסגרתה שוכנעו נשים שהן "אנשים (people), לא נשים"; והפמיניזם לא היה אלא מזימה של "המערכת" על מנת להסית את הגזע העליון כנגד עצמו.

יש הרבה ניטשיאניות דה-לה-שמאטע בספר, מהלעג לליברליזם כ"אידיאולוגיה נשית" ועד לתפיסות של דרוויניזם חברתי על פיהן כל אדם וכל גזע דואג לעצמו, והחזק שורד. המעוניינים בשוויון ובפלורליזם הם או רמאים (היהודים) או שטופי מוח (ליברלים לבנים). חברה "בריאה" ו"שפויה" היא חברה טהורת גזע, גברית, מיליטנטית, פטריארכלית והטרוסקסואלית. כך לתפיסת המחבר נראה עם נורמלי בארצו.

דימוי אופייני לאנטישמיות של העליונות הלבנה, הפעם מצרפתהליברלים מתוארים כחבורה אידיאליסטית אבל עיוורת: הם מתעלמים מפשעי המיעוטים (שחורים בעיקר), ומגינים תמיד עליהם גם כשהם באופן ברור אשמים. ילדה מתלוננת בפני אמה שילדים אפרו-אמריקאים מציקים לה בבית הספר זוכה לסטירה ומואשמת בגזענות. ליברלים אחרים מאפשרים לחברי קבוצות מיעוט לאנוס את נשותיהם מול עיניהם ללא התנגדות, ומחפים עליהם מול המשטרה. ההקבלה להאשמות נוכחיות של חיפוי ליברלים על פשעי מיעוטים, למשל בדברים שאמר אברי גלעד על שריפת קתדרלת נוטרדאם, ברורה.

גם השנאה למוסלמים הקדימה את זמנה. מחבר הספר, כבר בשנות ה-70, יודע שיש יותר מדי "מזרח תיכוניים שחומים, מקורזלי שיער", וכשהוא וחבריו משתלטים על דרום קליפורניה הם דואגים לרצוח אותם בשיטתיות. לימים החרדה מ"מזרח תיכוניים" תהפוך לזעקה שאלה "משתלטים על אירופה", עלילה שדואג להפיץ הימין החדש הן בארה"ב והן בישראל.

טראמפ, בנון, דיוק

כפי שגילה חוקר התנועות הרדיקליות ג'.מ. ברגר, ״יומני טרנר״ הוא רק פרט אחד – ומצליח במיוחד – מתוך סדרה ארוכה של טקסטים שבמרכזם איום "צבעוני" על האדם הלבן. בשנות ה-20 של המאה הקודמת זכו חיבורים כגון ״הגאות הצבעונית העולה״ לתהילה, ולצדם רווחה הקריאה ל"היגיינה גזעית". אולם את ראשיתו של הז'אנר איתר ברגר בשנות ה-30 של המאה ה-19, על רקע הפולמוס על העבדות ולקראת מלחמת האזרחים בארה״ב. החרדה שאחזה בתושבי הדרום הלבנים מהאפשרות שעבדיהם השחורים יצאו לחירות העלתה על הכתב לפחות ארבעה רומנים דיסטופיים (מבחינתם), המתארים את ארה״ב כמרחב של ערבוב גזעי נטול אפליה – לזוועתם של בהירי העור. בחלק מהחיבורים מתחוללת מלחמה להשבת "הסדר הטבעי" על כנו.

נראה שאפשר לשרטט את תקומתו של הז'אנר על פי תולדות הישגי הליברליזם. המאבק לשחרור העבדים הביא ללידתו ותפוצתו הראשונית. הגל שני הגיע בעשורים הראשונים של המאה ה-20, במקביל לעלייה במספרי המהגרים אל ארה"ב. באופן אנלוגי נוצר אז הדור החדש של הקו קלוקס קלן, שהפעם ראה איום לא רק בשחורים, אלא גם בקתולים, ביהודים ובאליטה האינטלקטואלית. הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה קטע את הגל הזה, וגל חדש של עליונות לבנה עלה רק בסוף שנות ה-60, אחרי ביטול הסגרגציה והישגי התנועה לזכויות האזרח. הפעם, כאמור, שיחקו היהודים תפקיד מרכזי במבנה הקונספירטיבי. מי שזעקו "Jews will not replace us" התכוונו לומר שהם יאבקו כדי שיהודים לא יחליפו אותם בהיספנים ובמוסלמים.

על הרקע הזה ניתן להבין את המורכבות שבעליית הגל האנטישמי הנוכחי. הנשיא טראמפ ללא ספק מלבה את להבות שנאת הזרים. היחס שלו למהגרים, דיבורו על "פלישה" של היספנים וסירובו להתנער מאנשי עליונות לבנה מוצהרים כדיוויד דיוק הם דשן למדמנה של הימין הקיצוני. מאידך, מי שדוגל ב"תיאוריית ההחלפה" לא יכול להשלים עם יחסו החיובי לישראל, ולא יכול שלא לחוש שחלה החמרה במצב ה- Zionist Occupied Government, כפי שמכנות קבוצות ימין אנטישמי את הממשל בארה"ב.

ושוב, מחד, סטיב בנון, שהיה יד ימינו, הזכיר לא פעם את הספר The Camp of the Saints, עוד רומן בז'אנר המתאר פלישה המונית של לא-לבנים לאירופה (יוצא לאור ב-1973), וטראמפ אף ציטט בטוויטר, עוד בהיותו מועמד לנשיאות, דברים מחשבון תחת השם WhiteGenocideTM. מאידך מי שמאמין שממשלת ארה"ב היא Zionist Occupied Government, ככינויים של קבוצות עליונות לבנה שונות, לא יכול שלא לחוש ש"הכיבוש הציוני" רק החריף תחת טראמפ. בנוגע ליחס לציונות, לפחות, קיים קרע עמוק בין האלט-רייט לבין הקבוצות אוונגליסטיות שונות.

העובדות בכל מקרה ברורות. דו"ח מיוחד של משרד התפוצות, שהתפרסם לפני שנה, מצא כי ״תומכי העליונות הלבנה בארה”ב חווים תחייה מחודשת״ בשנים האחרונות. גם דו"ח שפרסם ה-FBI ב-2018 מצא עלייה מתמדת במספר פשעי השנאה מאז 2015, כולל גידול ניכר בפשעי שנאה אנטישמיים. המציאות היא שהאלימות הרצחנית כלפי יהודים בארה״ב הגיעה לשיאים חסרי תקדים. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהיה נוח ונעים כל כך לכל סוג של שרץ גזעני, הומופובי ומיזוגני, לפופוליסטים, דמגוגים ולסוחרי תיאוריות קונספירציה. אנטישמים שותים מאותם מקורות.

"הגזע העליון", "העם הנבחר"

כל המדינות שונות, אבל הימין הרדיקלי בכולן נוטה לחשוב על פי אותן תבניות. גזענות היא גזענות, אולם בזה לא נגמר הדמיון. גם הסיפור על מזימה יהודית שפועלת מאחורי הקלעים, ומצליחה לשכנע לבנים טובים להיות ליברלים ופלורליסטים, דומה מאוד לסיפור על "ניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית […] זה נעשה על ידי אנשים בעלי ‘צווארון לבן‘, שנמצאים מאחורי הקלעים". הציטוט לקוח מהחוברת ״האומץ לעצמאות״ שפרסם הרב צבי ישראל טאו, מנהיג ישיבות הקו החרד"ליות, במאי האחרון, והוא מכוון למי שגורמים לעם ישראל לחשוב – חלילה – שנשים שוות לגברים, או שהומואים ראויים לזכויות שוות.

הדמיון בדרכי המחשבה (ולא הפעולה) בין תיאוריות הקונספירציה של האנטישמים האירו-אמריקאים לבין זו של ישיבות הקו נובע מהנחת המוצא, והיא שהאדם העליון (הלבן מכאן והיהודי מכאן) אינו יכול להיות רע, אלא לכל היותר מבולבל. אם הוא ליברל, פמיניסט וגיי-פרנדלי זה לא מפני שהוא באמת חושב כך, אלא רק מפני שעבר אינדוקטרינציה על ידי קבוצה קטנה וערמומית של נבלים. אלה הפיצו "אידיאולוגיה לא טבעית" (פירס) אבל "זה לא הטבע של עם ישראל" (טאו). בתוך תוכו היהודי או הלבן הוא באמת בסדר: נאמן לעצמו, למוצאו ולייעודו. הוא לבן או יהודי "אותנטי" – בדיוק כמו שטום ביוקנן, האנטגוניסט של ״גטסבי הגדול״, הוא אמריקאי עשיר אותנטי.

גיבורי ״יומני טרנר״ מנסים לעורר את הלבנים מתרדמתם הפרוגרסיבית, ובאופן דומה מסגרות הומופוביות כמו מפלגת ״נעם״, או תנועות חרד"ליות אחרות, פונות ללב הטוב של היהודי המבולבל. מכיוון ששתי התנועות תלויות בציבור רחב הרבה יותר מהן, שמחד נחשב על ידן לנעלה ומאידך לא חושב כמוהן, הן חייבות להניח שהוא עבר שטיפת מוח, ולכפור בכך שחבריו באמת חושבים כפי שהם אומרים שהם חושבים. אנשי העליונות הלבנה רוצים שהלבנים יתפכחו ויבינו שהם בעצם שונאים שחורים ויהודים; אנשי הרב טאו מבקשים מהיהודים להתפכח ולהבין שהם בעצם סולדים מהומואים ועליונים על ערבים. אז יחזור העולם לסדרו. לסדר "הטבעי", "האמיתי".

וכאן מצויה גם נקודת התורפה של כל פרויקט גזעני. בפשטות: גזענות אינה מסתדרת עם האמת. ב״יומני טרנר״ המחבר מניח מראש שבני אדם בעלי עור שחום הם אלימים וטיפשים באופן טבעי, וההנחה הזאת היא גלגל שיניים חשוב במנגנון העלילה. הליברליזם, לטענתו, הוא שקר שקל להפריך מפני שלא-לבנים הם "באמת" אלימים ו"באמת" לא מוכשרים, ושכונות מעורבות סובלות "באמת" מפשיעה, למרות שהליברלים מנסים לחפות על כך. מפני שמערכות הממשל, סוכנויות הביטחון והיחידות הצבאיות הן "מעורבות גזעית", הן פועלות, על פי המחבר, באופן כושל. משום כך קל יחסית למחתרת הלבנה להערים עליהן. אילו היו הלא-לבנים חכמים כלבנים, המחתרת לא היתה מנצחת במאבק. הספר, אם כן, אינו רק דיסטופי; הוא נושק למדע בדיוני.

מהבחינה הזאת המלחמה שאסרו טראמפ, הרב טאו או אנשי תקשורת מסוימים בעובדות, מובנת. הן פשוט לא מסתדרות עם התאוריות הגזעניות שהם מקדמים. "זה הכל מאוד מדעי" אומר טום ביוקנן בנוגע ל"עלייתן של האימפריות הצבעוניות", אולם ה"מדע" הזה הוא מרקחת מגוחכת של דעות קדומות, חרדה והתקרבנות. והרי גם אם נתעלם מהמציאות בשטח, הנתון האחד שמפריך את תיאוריות הקונספירציה הגזעניות הללו הוא עצם העובדה שאנטישמים ויהודים, אנשי עליונות לבנה ואנשי עליונות יהודית, אלה שסבורים שיהודים הם תת-אדם ואלה שסבורים שהיהודים הם על-אדם, מאמינים בסופו של דבר באותן קלישאות.

:

פורסם במוסף הארץ

41 תגובות

    1. וואו, תומר פרסיקו שעד כה כתב טקסטים מעניינים, אם גם שנויים במחלוקת הופך במאמר זה למסית גזעני, שקרן פתולוגי ותועמלן מבחיל במיוחד. כיצד הופך תועמלן מתוחכם למסית דמדץגוגי נבער ומלאנכרימון בדיות מצוצות מהאצבע. כנראה שלאלוהי השמאל הפיתרוניםע

      אהבתי

      1. באמת וואו זו הייתה גם התגובה שלי.
        נראה שאלו תוצאות המגורים בארהב.
        מדאיג מאוד ללא ציניות.

        אהבתי

      2. למה את אנונימית? וכמובן מעניין יהיה לשמוע את הטיעונים מאחורי הטענות שלך.

        אהבתי

    1. בשביל ש'ניבחר' צריך להיות מישהו שיבחר. אין לי מושג מי הוא אותו מישהו ואם הוא קיים מנין לך שהוא בחר משהו?

      אהבתי

  1. הקושי העיקרי בשבירתן של מערכות היררכיות-דכאניות נובע מהחרדה העמוקה של האליטה השליטה מפני השלב של היפוך התפקידים בין מדכא ומדוכא. הדיכוי אז הופך מאמצעי ניצול שמשרת את בני האליטה לאמצעי שמגן עליהם, וכך נוצר 'מעגל קסמים' שקשה מאוד לצאת ממנו. זוהי נקודה סופר-חשובה לכל מי שמאמין בפוטנציאל של החברה האנושית, שמזכירה לנו שפחות ממה שבני האליטה הם 'רשעים' הם בעצמם לכודים במעגל קסמים מרושע. כי למרות שהם במצב טוב בהרבה ביחס למדוכאיהם, בסופו של דבר גם הם יוצאים נפסדים מדיכוי האנושיות שלהם עצמם, ומאובדן הפוטנציאל הכביר שטמון בחיים המשותפים.
    אהבתי מאוד את הטור שלך, תומר, אלא שנדמה לי שגם הוא עדיין יושב בבטחה בתוך ה'קופסא' המנטלית שמקבלת ללא עוררין את חלוקת האנושות למדינות נבדלות. ואולם ככל שקיים דבר כזה שנקרא 'מערכת שוק עולמית' שקושר בינינו לבין כל בני האדם האחרים בעולם הרי שאי-השוויון העצום שבינינו לבינם מלמד שמה שאנחנו חיים בו הוא מערכת דיכוי עולמית, שגם היא בעצמה מעגל של 'רוע בנאלי' שכולנו לכודים בו.
    כשאני מספר על רעיון הדמוקרטיה עולמית אני נתקל בהרבה התנגדויות עקשניות שמעוגנות לכאורה בטיעונים רציונליים ו'מדעיים', אך למעשה שורשן העמוק הוא באותה חרדה קיומית: בני האליטה העולמית חרדים מהאפשרות שיתבצע 'היפוך תפקידים' ושהם יהפכו ממדכאים למדוכאים. למרות שאפשר להבין את החרדה הזו, אפשר וצריך להצביע על המנגנונים שיבטיחו לבני האליטה שלמרות שבמערכת החדשה הם יאבדו את כל הפריווילגיות שלהם, מובטח להם שיקבלו את מלוא הסל של הזכויות, ההגנות והחירויות שכולם, סוף סוף, יהנו מהם. למנגנון הזה קוראים, במילה אחת 'דמוקרטיה', ומוטב שנתחיל להתמודד בכנות עם החרדות שעולות בנו למשמע הצמד 'דמוקרטיה עולמית'. אם ננצח אותן ונצא מהמעגל המרושע שבו אנו לכודים, נוכל להגיע לעולם הרבה, הרבה יותר טוב.

    אהבתי

    1. את הפוטנציאל ה"כביר" שטמון בחיים המשותפים ראינו בברה"מ.
      דֵּמוֹקְרַטְיָה (ביוונית: Δημοκρατία שלטון העם [δήμος "דמוס" עם, κράτος "קרטוס" שלטון]). בגלל שיש מיגוון של עמים עם תרבויות שונות ולא עם אחד עם תרבות אחידה דמוקרטיה עולמית בלתי אפשרית. אפשר לראות מה קורה בטריטוריות רב תרבותיות\לאומיות באפריקה ובאזורינו, כדי להבין שדבר קרוב ליתרונות של דמוקרטיה לאומית בלתי אפשרי במסגרת רב תרבותיות\לאומיות.

      אהבתי

      1. נכון עמית. כי הרי ברור לכולנו שמדינת ישראל, כמו כל המדינות, היא מדינה חד-תרבותית! נו, לפחות בין היהודים אין כאן שום הבדלים תרבותיים מהותיים – כולנו שפה אחת ודברים אחדים! ומה שעוד ברור זה חוק הטבע לפיו אין סכסוכים ופילוגים בין מי שקרובים ודומים אלה לאלה. לך וספר את זה להבל ורמוס, האחים של קין ורמולוס, הם בטח ישמחו מאוד לשמוע!

        Liked by 1 person

        1. עדיין יש יסוד תרבותי משותף למרבית בני ישראל במדינה למרות ההבדלים. אפשר להראות פשעים ומשטרי עריצות גם במדינות אחידות תרבותית, אבל אין דבר קרוב ליתרונות של דמוקרטיה לאומית במסגרת רב תרבותיות\לאומיות.

          אהבתי

          1. יופי, אז אם אתה יכול לראות יסוד תרבותי משותף לבני ישראל למרות ההבדלים, אז אני יכול לראות יסודות תרבותיים (וחומריים, וכלכליים, ואקולוגיים, ומדעיים, וביולוגיים) משותפים לכל בני האדם. כמו שאמר בן עזאי: "זה ספר תולדות אדם כלל גדול יותר" (מכלל הזהב של 'ואהבת לרעך כמוך').
            ועם כל הכבוד להבדלים בין בני אדם והתרבויות שלהם, בשביל זה בדיוק הומצאה הדמוקרטיה, שהיא שיטה מיותרת לחלוטין עבור אנשים שחושבים ורוצים דברים זהים. כל מטרתה של הדמוקרטיה היא לאפשר לאנשים וקבוצות עם רעיונות שונים ואינטרסים מנוגדים לחיות יחדיו. ואם יש לנו כבר מערכת כלכלית עולמית ומערכת אקולוגית עולמית, אין שום הצדקה אמיתית לאי-היתכנותה של מערכת דמוקרטית פדרלית המשותפת לכל בני האדם.

            Liked by 1 person

            1. עודד, הרעיון שלך מצוין, והלוואי ויתגשם. אבל אתה מדלג בקלילות יתר, לטעמי, על בעיית הטרמפיסטים, שבהקשר הזה משמעה ניסיונה של קבוצה בעלת תרבות שאיננה מתיישבת עם המכנה המשותף עליו מבוססת אותה דמוקרטיה פדרלית, כגון קבוצת מהגרים, לקבל אזרחות במגמה לשנות את בסיס הפדרציה, כגון על ידי הפיכה לרוב (פתרונות מסוג "הרחם הפלשתיני"). לכן, לטעמי לפחות, השאלה איננה האם חזונך חיובי או שלילי, אלא האם הוא בר קיימא, ואינו הימור גדול מדי. כלומר, אפשר שלא להסכים עם הניסיון שאתה מציע, ולמרות זאת לא להימנות על הטיפוסים המייצרים את ספרות האשפה הגזענית והאנטישמית הנסקרת בכתבה. אני מניח שדבריי פשוטים ומובנים לכל מי שמעוניין להבין אותם, גם אם הוא סביר שמדובר באפשרות מעשית, שאינה נושאת בחובה סיכון גדול מדי. והרי, בסופו של דבר, לאיש מאיתנו לא ניתנה ראיית העתיד, וכל טענת ודאות אינה אלא שרלטנות. אומנם, כבר אינני מאמין באפשרות שתומר פרסיקו יסכים אי פעם להודות בכך, מה שימנע ממנו מדי פעם את העונג המיוחד להשתלח ביהודים טובים על ידי השוואתם המופרכת ליהודים אחרים, שנוהגים לפרסם הגיגים מכוערים…

              אהבתי

            2. לפדרציה העולמית יהיה משטר דמוקרטי כמו בסין, כלכלה מפותחת כמו בהודו, וסדר ציבורי כמו במקסיקו. לא, תודה.

              אהבתי

              1. אני יודע היטב, מני ועופר, עד כמה זה נוח שהסינים וההודים והמקסיקנים והאפריקאים למיניהם חולקים איתנו (= בני התרבות הליברלית והמתקדמת) רק מערכת כלכלית-מסחרית משותפת, ולא מערכת פוליטית עולמית חו"ח. זה אפילו עוד יותר נוח, כשהמסחר הוא לא בינינו לבין העובד הסיני או ההודי, אלא בינינו לבין הקבלן של הקבלן של התאגיד שמעסיק אותו בתת-תנאים, כשהממשלה המקומית שלו דואגת (מי בעריצות ומי בשחיתות) שלא ירים את ראשו מפס הייצור ולא יעז להתלונן. הכי נוח להמשיך ככה – לרחוץ בנקיון כפינו ולהסביר לכולי עלמא שכל הדכאנות או השחיתות של המשטרים ההם לא קשורה אלינו בשום צורה אופן, אלא שהם משקפים נאמנה את התרבות המקומית, שגם אם זה לא 'נכון פוליטית' לומר זאת – היא נחותה משלנו.

                אהבתי

                1. סליחה עודד – אבל מהתגובה האחרונה שלך נראה שמטרתך הסופית היא להשליט בכל העולם דיקטטורה ליברלית-סוציאליסטית שאתה מאמין שהיא היא הפתרון המושלם לכל בני האדם באשר הם. מצוער לספר לך אבל הנסיון הזה כבר נכשל מזמן.

                  אהבתי

                    1. האמת שלא, הדברים שלך היו בעיני מאוד ברורים ונחרצים.

                      אבל אולי תוכל להראות שטעיתי, בא תבהיר את שיטתך בדוגמאות פרקטיות:
                      א. האם בדמוקרטיה הפרלמטרית שלך יהיו זכויות ללהטבים להקים משפחה כראות עיניהם ולבחור מהו מגדרם?
                      ב. האם בדמוקרטיה הפרלמנטרית שלך יהיה עונש על רצח מסיבות "כבוד המשפחה" או "נקמת דם" ?
                      ג. האם בדמוקרטיה הפרלנטרית שלך יהיה מותר להורים להכות את ילדיהם?
                      ד. האם בדמוקרטיה הפרלמנטרית שלך יהיה עונש מוות ?
                      ה. מה יהיה שיעור המס בדמוקרטיה הפרלמנטרית שלך ? האם המדינה העולמית תממן שירותי בריאות ?

                      אהבתי

                    2. ואתה באמת רוצה לומר לי, חגי, שאינך מכיר את עקרון הסובסידיאריות הנפוץ בפדרציות, לפיו במדינה אחת בארה"ב יש עונש מוות ואיסור הפלות – ובאחרת אין? או שבעיניך, עצם העובדה שיש להן ממשלה וחוקה משותפת, היא עצמה פגיעה בעיקרון הקדוש של החירות ולכן יש לפרק את ארה"ב לאלתר, ולהחזיר אותה לימים המפוארים של הקונפדרציה?
                      אז אותו הדבר יכול וצריך לחול על ארצות הברית של כדור הארץ – ויהיו אלה אזרחי הפדרציה, ברמותיהם השונות, שיחליטו על דרכם המשותפת.

                      אהבתי

                    3. יפה, אז הבהרת שאתה מכיר בצורך של אנשים לקבוע מערכת חוקים חברתית-ערכית שמתאימה לתרבות והשקפת עולמם, ארה"ב היא אכן דוגמא טובה לכ 350 מיליון בני אדם, החולקים תרבות ומורשת דומים, ועדיין הם מובדלים ב 50 מערכות חוקים שונות. מה נעשה עם 8 מיליארד בני אדם עם מאות תרבויות ומערכות ערכים שונות ?

                      די להביט במצב העגום של מימוש מגילת זכויות האדם של האו"ם – שאמורה להיות איזו דרך משותפת בסיסית מאוד של "האומות המאוחדות של כדור הארץ" כדי להבין מה תהיה שווה חוקה משותפת של כלל האנושות כפי שאתה מציע

                      אהבתי

                    4. מה שהבהרתי, חגי, זה שלפני שאתה קובע באופן "ברור ונחרץ" שאני תומך ב"דיקטטורה ליברלית-סוציאליסטית עולמית" אתה צריך לנקות היטב את עדשות המשקפיים שלך, כי הבוץ והרפש שראית הם לא בי אלא בהם. ותוך כדי שאתה מנקה אותן יהיה נחמד אם תגלה קצת כבוד עצמי ותמלמל לפחות איזו התנצלות רפה על טעותך ותוקפנותך לפני שאתה עובר הלאה בנונשלנטיות.
                      ולמרות שאתה (ומני ועופר) עדיין לא עניתם עניינית לטענה שהעליתי כנגד העוול הטבוע בסדר הבינלאומי הקיים שאתם יוצאים להגנתו, אתייחס לדוגמאות שהעלית. כפי שאתה בוודאי יודע, לשני יהודים יש שלוש דעות, ובארה”ב לבדה הרי יש כמה מליוני יהודים. מכאן שיש אי-הלימה עצומה בין מספר המדינות בארה”ב (50) למספר הדעות, התרבויות וההשקפות שיש שם. וכפי שעניתי לעיל לעמית, אם אתה יכול לראות יסוד תרבותי משותף לאמריקאים למרות ההבדלים הרבים והעצומים בינהם, אז אני יכול לראות יסודות תרבותיים (וחומריים, וכלכליים, ואקולוגיים, ומדעיים, וביולוגיים) משותפים לכל בני האדם. אפילו התורה בעצמה קובעת שכולם נבראו בצלם אחד.

                      אז אם 350 מליון (!) בני אדם מסוגלים לחלוק מסגרת דמוקרטית משותפת למרות המחלוקות בינהם (ולמרות שבטבעם הם רגילים לקבוצות קטנות הרבה יותר), אין מניעה מספרית לחלוק מסגרת כזאת גם עם 1.3 מליארד או עם 8 מליארד או עם 16 מליארד. אם הכלכלה והמסחר והתאגידים עובדים ללא קושי ברמה הגלובלית (ואדרבה – אונם והונם רק הולכים ומתעצמים) – אין מניעה אמיתית שלא נוכל לקיים מנגנוני מדינה פדרלית ברמה מקבילה. אם חלק מהמדינות המקומיות מצליחות – למרות לחצי השוק הגלובלי – לשמור על מידה מסוימת של הגנה על אזרחיהן – קל וחומר שמדינה ברמה העולמית תצליח להגן על בני האדם טוב הרבה יותר מהמערכת ה’בין-לאומית’ הקיימת.
                      ולסיום, חגי, להצביע על כשלונה של "מגילת זכויות האדם" הוולנטרית כטיעון נגד מי שמבקש ממשל פדרלי עולמי זה כמו שבעת שוד-דרכים אלים אתה תצביע על כישלון ההידברות עם השודדים כטיעון נגד מי שמבקש להזעיק כבר את המשטרה.

                      אהבתי

                    5. מצטער אם הבנת את דברי כתוקפנות, סה"כ אנחנו מנסים לנהל דיון עניני ומנומס.

                      הבעיה בדבריך היא שאתה מציג בעיות (אמיתיות וחמורות), וההצעה שלך מאוד מעורפלת ולא מקושרות למציאות. המגיבים האחרים ואני מביאים דוגמות פרטניות מהמציאות להבדלים תרבותיים ולבעיות שעלולות להווצר ב"פדרציה עולמית", בא תנסה לפרט איך אתה מצליח לפתור אותן, הן נראות חמורות הרבה יותר מסתם "ניצול עובדים" (בלי לזלזל בחומרת הבעיה).

                      סליחה, אבל אולי לא הבנתי את הנמשל של דוגמת השודדים – נראה לי שאתה טוען שאם לא מצליחים לפתור קונפליקטים באמצעות הידברות צריך לעבור להפעלת כח. אם הבנתי נכון, האם זה מה שאתה מצפה שיקרה גם ברמה העולמית ?

                      אהבתי

                2. "רק מערכת כלכלית-מסחרית משותפת, ולא מערכת פוליטית עולמית חו"ח"

                  אני די סקפטי לגבי הגלובליזציה הכלכלית ותומך במכסי מגן. לצורך העניין, הייתי מעדיף שהישראלים יקנו בגדים שנתפרו בישראל, למרות שזה היה עולה יותר.
                  אבל הסוסים האלה כבר ברחו מהאורווה. מה שאפשר לעשות הוא להשתמש בארגונים בינ"ל ובתנועות מחאה למיניהן כדי לשפר את תנאי ההעסקה בארצות העולם השלישי. יכול להיות שלמהלך כזה יש יותר סיכוי להצליח מגרטה ומלחמתה בשינוי האקלים. בכל מקרה, לא מתקנים בעיה אחת (מערכת כלכלית נצלנית) ביצירת בעיה נוספת (מערכת פוליטית עולמית שתידרדר במהירות לדיקטטורה ו/או מלחמת כנופיות).

                  אהבתי

  2. הפחד מניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית משותף להרבה שמרנים עוד מזמן היעקובינים כולל כאלה שמתנגדים לימין קיצוני וחסר אחריות באותה טענה.
    איך אפשר לטעון שבני ישראל הם על אנושיים כמשה רבינו נשא אישה כושית?

    אהבתי

  3. מהותה של דמגוגיה: לקיחת מחשבות ותפיסות של זרמים קיצוניים משולי החברה, השוואתם לתפיסותיו של מחנה רחב ככל האפשר ששנוא עליך, ואז יצירת גזרה שווה ביצירת חשש, בסכנות, במגמות.. הבעיה איתה שזה כמו משחק פינג פונג אין סופי.. מה שתומר מנסה להראות על טרמפ או על נועם ודומיהם אפשר בהחלט לעשות באותו תהליך בדיוק על הזרם השמאל-פרוגרסיבי, אם נגיד נתמקד באנטיפה, במוסלמים/מתאסלמים, או באוהדי קומוניזם לדורותיהם..

    Liked by 1 person

    1. לא רואה את הדמיון. indulge me. תעשה את העבודה והאנליזה, בתקווה שייצא לך משהו הגיוני, ורק תכתוב את מה שכתבת.

      אהבתי

  4. כן חגי. זה הרי מופלא לחשוב שרק *בתוך* המדינה – היכן שבני האדם אמורים להיות כה "דומים" לשיטתכם – דווקא שם לכולנו זה מובן מאליו שאמצעים רכים (כמו הידברות) אינם מספיקים לשמירת השלום הציבורי, ושאת זכויות הפרט השונות צריך לגבות גם באמצעים 'קשים' של שלטון חוק דמוקרטי (רשות מבצעת, מחוקקת, שופטת וכו').
    זו נאיביות קסומה לחשוב שאפשר לשמור על "זכויות אדם" רק באמצעים רכים של רצון טוב והצהרות והידברות ופקה פקה. כאילו שאם שמאלנים יצעקו מיליון פעם "החוק הבינלאומי" הוא יהיה באמת "חוק" ולא – במקרה הטוב ביותר – נורמה וולנטרית (עומר אלבשיר, לדוגמא, לא התייצב בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג מהסיבה המדהימה והמפתיעה שהוא לא רוצה, שזו אותה סיבה שטראמפ פרש מאמנת האקלים).
    וזו נאיביות עוד יותר גדולה לחשוב שאם אין לנו מידה מסויימת של שלטון חוק "קשה" ברמה העולמית פירושו של דבר שמידת החירות האנושית גדולה יותר מאשר בלעדיו. כאילו שהעובדה שאנו קונים (לא במילים, בכסף) משאבים ועבודה ממשטרים דיקטטוריים לא קשורה לכח הדכאני שעומד לרשותם לדיכוי אזרחיהם ונתיניהם – לא רק את העובדים שבהם. מדינות שבהן אין חירות מחשבה, חופש ביטוי, זכות קניין, חופש התאגדות וכל הדברים הטובים האלה שאנחנו שומרים כפריווילגיות – לא כזכויות – לעצמנו במערכת העולמית הקיימת. מי שרוצה באמת לקדם את החירות האנושית בעולם – צריך להתמודד עם המסקנה הבלתי נמנעת שהתנאי החשוב ביותר שלה הוא פדרציה עולמית.

    אהבתי

    1. אתה בהחלט צודק שאמצעים "רכים" אינם מספיקים לשמירה על הסדר הציבורי וזכויות אדם, אבל במדינה דמוקרטית בעלת תרבות אחידה יחסית אפשר להשתמש באמצעים "קשים" במידה מאוד מתונה, מאחר ויש קונצנזוס ציבורי על הערכים והחוק, ועבריינות נובעת בעיקר מסיבות קרימינליות שאינן זוכות לגיבוי ציבורי.

      ככל שמדובר בכפיית הסדר הציבורי על קבוצות שעולם הערכים שלהן שונה והעבריינות נובעת מאידאולוגיה – שם גם מדינות לאום דמוקרטיות יתקשו לאכוף בצורה כוחנית את החוק. בישראל תוכל לראות שיש קשיי אכיפה של חוקים ערכיים על מגזרים בעלי ערכים מנוגדים – במגזר הערבי (חוקי בניה, אלימות במשפחה, אחזקת נשק) ,במגזר החרדי (חוקי שוויון) ואפילו במגזר החילוני (חוקי נישואין, שבת וחמץ), וגורמי האכיפה מעדיפים להסתפק בהידברות או אפילו להתעלם מעברינות. מגבלות הכח קוראים לזה.

      עכשיו תכפיל פי 1000 ותקבל את הבעיתיות של נסיונות "אכיפה" של מה שאתה מכנה "פריבילגיות" שהן תוצר של מערכת ערכים הומניסטית – על חברות בעלות מערכות ערכים שונות.

      אהבתי

      1. אשריך, חגי. אתה חי בעולם טוב ויפה משלי. בוא ואלך איתך רגע אל תרגיל מחשבתי וננכה מהמדינה את הערבים והחרדים ואז נסיר את שלטון החוק, את מוראה של מלכות. כמה זמן, להערכתך, יעמוד אותו 'קונצנזוס ציבורי' ערכי לפני שאיש שנגיע ל'איש את רעהו חיים בלעו'? חודשים? שבועות? ימים? אולי שעות?
        אתה חי בעולם טוב מכיוון שבעיניך לנהרות הכסף שזורמים מהמדינות ה'מתקדמות' וה'נאורות' לכיסי הדיקטטורים במדינות האחרות אין שום השפעה על היחסים והתרבות בתוכן – הדיקטטורה בהן משקפת בצורה נאמנה את עולם הערכים הפנימי של החברות הנבערות המצויות שם. וכך אתה ואחרים יכולים להתהלך לכם בשלווה פנימית ובידיעה 'ידינו לא שפכו את הדם הזה!'. ולנו אין חלק בכפייה האיומה ששם. אשרינו שאנחנו נעלים עליהם!

        אהבתי

        1. לא הבנת אותי, אני אומר בדיוק את ההיפך – ככל שחברה יותר אחידה מבחינה ערכית יותר קל להשתמש בכח לכפיית הערכים כי יש לזה לגיטימציה ציבורית
          כאשר יש שונות תרבותית אין אפשרות להשתמש בכח וצריך לעבור להדברות והכלה.

          אני ממש ממש לא חושב שאנחנו נעלים על תרבות אחרת. אני עובד צמוד עם חבר'ה סינים והם מרוצים וטוב להם, גם כשהם באים לביקור בארץ הם שמחים לחזור לסין. המשטר בסין אכזרי אבל יעיל – אין שם הומלסים רעבים ואישה סינית הרבה יותר בטוח מפני אונס מאשר הרבה דמוקרטיות ליברליות. המשטר מותאם לתרבות הסינית באופן שכנראה לא נצליח להבין עד הסוף.

          מן הצד השני קח את לבנון – מדינה שניסתה להיות דמוקרטיה ליברלית, יש להם פרלמנט נבחר עם "מפלגות" אבל בפועל יש שם מלחמות בין שבטים ותראה לאן הם הגיעו. התרבות העדתית-שבטית שלהם לא מתאימה לדמוקרטיה שבנויה עבור מפלגות אידאולוגיות שאמורות לדאוג לכלל הציבור ולא ל"מפלגות" עדתיות

          אהבתי

          1. חגי, זה יפה בעיני שאתה, כאדם שעבורו החירות היא ערך חשוב, לא רוצה להתערב לאנשים במדינות אחרות בחייהם גם אם התרבות שלהם שונה ופחות ליברלית משלנו. ובאמת שהייתי מוכן לקבל את הגישה הזאת ואת הטיעון הזה אם באמת לא היינו מתערבים ולא משפיעים על מה שקורה שם. אלא שהמסחר וה'ביזנעס' לעולם לא מתקיים בוואקום. אם זכות הקניין, למשל, היא ערך חשוב בעיניך, אתה לא יכול לקנות בזול מהגנב ולחשוב 'עשיתי עסקה טובה'. אתה עשית עסקה טובה לך – ורעה למי שרכושו נגנב. ולימד אותנו הלל הזקן 'דסני עליך לא תעביד'. וכשאתה ואני קונים ממשטרים שבנויים במידה עצומה על דיכוי ועל גזל מצד האליטה השלטת או 'המפלגה' – הרצון לחפש צידוקים מהסוג של 'העבד המאושר' הוא מובן וטבעי, אבל אותי הוא מביך.

            אהבתי

  5. מה שאתה קורא 'העבד המאושר' , הסיני או החרדי , אינם רואים את עצמם עבדים הם בוחרים בדרך חיהם , הם רואים את עצמם כאליטה (או המשכתה שזה אותו דבר , כי אף אחד פה אינו אליטה מאף צד).

    לומר שחיים ליברלים הם נעלים ושל אחרים הם נחותים (מה שאתה קורא 'העבד המאושר') , צריך בצורה ברורה ונחרצת.
    לא להעמיד פנים שאין עליונות , הויכוח הוא על איזו עליונות היא העליונה.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s