על שורשיה, יומרותיה וכשלונותיה פוליטיקת הזהויות

"פוליטיקת הזהויות מבקשת לטפל בבעיות אמיתיות. גזענות סיסטמית אינה אגדה, והשמועות על ההבניה הפטריארכלית של החברה נכונות. לרדיפות אחרי בעלי נטייה או זהות מינית שונה, אף עד מוות, ניתן להיות עדים גם כיום בחלקים שונים של העולם. אך בבקשה להציע מזור לסוגיות אלה מתקדמת פוליטיקת הזהויות מעבר לתפיסה הליברלית – ולעיתים גם מבקשת לנתץ אותה. היא מתכחשת, בפועל אם לא במוצהר ממש, להומניזם האוניברסלי וקוראת תיגר על כל תפיסה מאחדת של תבונה ורציונליות. היא מציגה חוסר סובלנות לדיון חופשי, ונראה שההנחה הליברלית שריבוי דעות מקדם את הידע והחירות של כולנו זרה לה.

וכתחליף לליברליזם היא לא מספקת. פוליטיקת זהויות – יש להדגיש: בגרסתה העכשווית – מציעה מענה דל למצוקה ולחוסר הצדק שהחברה שלנו נגועה בהם. היא מדגישה הכרה חברתית על חשבון שיפור כלכלי, ואת הייחודי והמבדיל על חשבון הכללי והמשותף. היא נוטה להתרכז בשולי ("מיקרואגרסיות") על חשבון הקריטי (פערי הון), ויש לה חולשה לדוגמטיות ושטחיות. היא נסוגה לאד־הומינם כשמציעים ביקורת, ומשמשת היטב את הימין כשנציגיו מעוניינים לקרוא תיגר על ההומניזם והליברליזם. מעבר לכך, היא פשוט לא משכנעת את מי שהיא אמורה לשכנע, דהיינו את חברי הקבוצות המוחלשות והמודרות.

והיא גם לא שמאל. כי השמאל – בין אם תחת דגל הדמוקרטיה או הליברליזם, הרפובליקה או המרקסיזם – צעד תמיד בשם העיקרון האוניברסלי. זהותנים למיניהם מנסים להציל את האוניברסליזם, על ידי מונחים לא לגמרי אפויים כמו "אינטרסקשיונליות", אבל בסופו של דבר חיבור בין קבוצות שונות בפוליטיקה של זהויות נוטה להיות חיבור אד־הוק ותלוי אינטרסים. במקום את המשותף מדגישים את הייחודי, ובמקום חזון כולל נאבקים למען הכרה פרטנית. 'מהו השמאל', שאל פעם הסוציולוג טוד גיטלין, 'אם לא קול האנשים כולם? אם אין אנשים, אלא רק קבוצות, אין שמאל'."

Capture


מתוך מאמר בו ניסיתי לאפיין את פוליטיקת הזהויות על גליה השונים, מקורותיה, מטרותיה וכשלונותיה; על החלל שממלאת פוליטיקת הזהויות בדמדומי המסגרת הליברלית ועל חוסר יכולתה למשוך את הקבוצות החלשות שהיא מתיימרת לייצג. פורסם בגיליון האחרון של ‘ליברל’. (זה לא עוסק ישירות בדת או רוחניות, אני מודה, עם המנויים על הבלוג הסליחה. כנראה שמדי פעם אפרסם גם מאמרים שכאלה.)

11 תגובות

  1. מאמר נהדר.
    אני חושב שלמרות הכל הפוליטיקה של הזהויות היא חלק מהשמאל במובן של החתרנות כנגד הסדר הקיים.

    אהבתי

    1. לכולם יש זהות. זה בסדר גמור. מה שבעייתי בפוליטית הזהויות היא בניית זהות במטרה לעורר שנאה כנגד זהות אחר שתוגדר כ"זהות מדכאת". במובן הזה, העברת מסר של "בעל הון = מנצל" זו פוליטיקת זהויות. אפשר בהחלט לעשות פוליטיקת שמאל בלי זה. אבל זה תמיד פיתוי פוליטי להשתמש בחלוקה לקבוצות וליבוי שנאה ביניהם לקידום אג'נדה.

      אהבתי

    2. העניין הוא שהיום גם הימין מעלה את פוליטיקת הזהויות, בעיקר בהקשר המזרחי, ותיאוריית ישראל השנייה המקודמת על ידי בעלי אינטרסים, והפכה לסוג של אמת.

      אהבתי

  2. מאמר מעניין הדן בסוגיה/מושג לא פשוט.
    בסופו של דבר היחיד הוא אוסף של האחרים.
    פרופסור ירמיהו יובל(כמה חבל שאינו איתנו יותר..) כתב/אמר בהקשר ״לחוק הלאום״
    זכותו של היחיד שיהיו לו יותר מזהות אחד ובוודאי שאין לאחר/חברה/שלטון/קולקטיב זכות לקבוע מה היא!

    אהבתי

  3. תנועת המטוטלת לכיוון הפרטיקולרי לפעמים הופך קיצוני מאוד בעיקר בהקשר של שפה. למשל פתאום להגיד "נשים" עשוי להיות פוגעני עבור טרנסים, או הבקשה של חלק מהצעירים לפנות אליהם בצורה עמומה מגדרית. הרעש הנעלב והאשמה שמטיחים לכל מקום כשאנשים מסרבים להשתתף במשחק החדש הזה פשוט גורמת לי לנענע את הראש בחוסר אמון. נחכה מה יהיה.
    אגב, דווקא להסרת האחריות מהאינדבידואל יש איזה אספקט דתי, הפוך אמנם. דתיות היא סוג של קבלת עול, קבלת אחריות על חייך, קבלת חוקים המוכתבים לך. אולי במאבק הזהותני יש איזה בקשה דיאלקטית להחזיר אחריות אבל בו זמנית גם להשליך אותה החוצה ממך. קצת כמו כשילדים רוצים את הוריהם קרוב אבל קיימת בם גם משאלת לב להתרחק ולהפוך לעצמאים.

    אהבתי

  4. נתקלתי במאמר אקדמאי שמשווה את Woman Studies לוירוסים של האבולה והאיידס וכן שהתחום מנסה להפיץ את עצמו לא דרך טיעונים רציונליים אלה דרך הצפה ברגשות שליליים ומנסה לקעקע בעזרתם תחומים נוספים באקדמיה.

    We first posit how the metaphor of the virus…, and we then investigate how both women’s studies and the spread of actual viruses (e.g., Ebola, HIV) produce similar kinds of emotional responses in others. By looking at triviality, mockery, panic, and anger that women’s studies as a field elicit, we conclude by outlining the stakes of framing women’s studies as an infectious, insurrectional, and potentially dangerous, field of study… training male students as viruses…

    אבל באקדמיה כיום אין אפשרות כרגע לבקר תחום שהוא חלק מפוליטיקת הזויות. אז איך זה ייתכן?
    כי המאמר הזה נכתב על ידי woman studies. כל הדברים לעיל נחשבים ח י ו ב י י ם. הצפה ברגשות שליליים במקום טיעונים רציונאליים, קעקוע תחומים אחרים, להיות פתולוגיה, להיות מסוכן.

    האידאולוגיה המדוברת מופרכת ופתולוגית לאין ערוך מכפי שרוב מתארים לעצמם.

    אהבתי

  5. פוליקיטת הגוף –
    מסכים עם כל מילה. אני חושב שהכיוון החדש שהשמאל צריך להתפתח בו הוא פוליטיקת הגוף. פוליטיקה שכזו מאדירה את הזכות של האידווידואל על גופו הטבעי – בכל המובנים של המילה. הזכות לאוטונומיה, היעדר פגיעה והגדרת הגוף (יכול לתת תוקף פוליטיקה חזק יותר לפמיניזם ולהט"ב) הזכות לחופש קוגנטיבי ושעון ביולוגי (יכול לצמצם את הנזקים החמורים של מערכת החינוך). הזכות לחיות עם הטבע כצורך בסיסי של גוף האדם (אקולוגיה).

    אהבתי

    1. זה נראה כמו "האישי הוא הפוליטי" על סטרואידים. לאור מידת הצלחתה של הגישה המקורית, אני סקפטי.
      דרך אגב, האם פוליטיקת הגוף תכלול את זכות האישה לסחור בגופה למטרות מין או רבייה? חברה פמיניסטית שואלת…

      אהבתי

  6. מעניין ביותר, אם כי עדיין לא קראתי את המאמר השלם. אני תוהה אם אתה מתייחס שם לשאלה למה זה משנה אם יש או אין מקום לשמאל. אולי ההכרה בזהויות ולא בקולקטיבים גדולים מבשרת על עידן פוליטי חדש שלשמאל ולימין אין בהם מקום.

    אהבתי

  7. השמאל ה'מתקדם' מעכל את עצמו לדעת. ובהפוך על הפוך זו תנועה של גזענות והתנשאות דווקא.. ומאיפה אני יודע? כי מתייחסים שם באהדה רק למיעוטים הנכשלים בחברה כגון השחורים,וככאלה.. אסייתים, שהם מיעוט מצליח מאוד בארה"ב(אולי אפילו יותר מהיהודים) נתקלים באפלייה ובבוז. עדיין הלבנים הפרוגרסיבים לא מצליחים לקבל סיפור הצלחה שאינו לבן, וזה בדיוק העניין פה! האהדה לשחורים בונה את הסיפור הלבן כמוצלח וכמאציל אהדה לנכשלים, ובלבד שיכירו בתפקידם וימשיכו לשחק אותו

    אהבתי

    1. מי אלה אסייתים? יוצאי מזרח אסיה (יפן, סין, קוריאה)? תת-היבשת ההודית? מה שקראו פעם הודו-סין (וייטנאם, לאוס, קמבודיה, תאילנד)? אלה תרבויות שנות מאוד ולהכליל את כולם תחת תווית אחת זה פשטני להחריד.
      בעצם, האם גם "השחורים" הם תרבות אחת? גם אם נתעלם ממקרים אקזוטיים כמו אביו של ברק אובמה — כמה סטודנטים זרים מאפריקה הגיעו לארה"ב? — יש שחורים אמריקאים שהם צאצאי עבדים, ויש מהגרים מהקריבים וצאצאיהם (גם אבותיהם היו פעם עבדים, אבל ספק אם זה סיפור מכונן אצלם ברמה של האמריקאים).
      זהות קהילתית היא עניין מורכב, ודאי במדינה שיש בה 300 מיליון תושבים עם זכרונות הגירה מכל קצות העולם. לכן, מוטב להשאיר אותה לאנשים שבאמת חיים אותה או חוקרים אותה באקדמיה (והשניים הם לרוב חלק מהראשונים). להפוך אותה לסוגיה פוליטית, במדינה שאינה רוצה להתפרק לחתיכות, זה נשק השמדה עצמית.

      אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s