מתחילת המשבר הנוכחי מנקר לי במוח משפט שקראתי בסיפור קצר של שטפן צוויג. הסיפור, 'עיני האח הנצחי', הוא מעין אגדת-עם הודית פרי עטו של צוויג, מיתוס מומצא המספר על התחבטויותיו הקיומיות של אדם, ובהשאלה של כל אדם כמובן. הסיפור הקצר מופלא ביופיו, התרגום של הראל קין מופלא בפני עצמו, והציטוט שעבר במחשבותיי שוב ושוב הוא:
כי תכלית כל סבל היא חסד הטוב
'עיני האח הנצחי' יצא לאור בשנת 1921, הרבה לפני שצוויג יסבול בעצמו באופן שיביא אותו ליטול את חייו בידיו, בפברואר 1942, לאחר שהגיע למסקנה שמולדתו הרוחנית, אירופה, נחרבה ללא תקומה (אחרי מותו יצא ספרו המעולה "העולם של אתמול", שאינו אלא הספד ארוך, מסולסל ויפיפה לאירופה שבין המלחמות). גיבור 'עיני האח הנצחי', 21 שנה לפני שאירופה נחרבת ולוקחת איתה את צוויג, מגיע למסקנה שתכלית הסבל היא חסד הטוב אחרי שבנקודת מעמקי ייסוריו מוגשת לו עזרה על ידי אישה זרה.
—
יכולות להיות תגובות רבות לסבל. יאוש כמובן, או מאבק, או, בקלות רבה, שנאה, או כעס, קנאה, אלימות. אפשר להאמין שהסבל הוא עונש על חטאים שלנו מהעבר או מחיים קודמים ובכך לתת לו לגיטימציה ותפקיד. אפשר להחליט שהסבל מטהר אותנו ומקרב אותנו ליעוד רוחני כלשהו. אפשר להשתמש בסבל כדי להיות מודעים יותר, כדי לפתח אמפתיה לעצמנו ולזולת. אין בכל אלה שום דבר חדש והם גם לא תלויים באסון גלובלי כלשהו. אנשים צמים (אני ביניהם) כדי ליצור לעצמם סבל ועל ידי כך זיכוך, או מודעות, או אמפתיה.
ומתחילת המשבר הזה אני חושב שהתגובה לסבל שלנו כעת חייבת להיות חסד. קודם כל חסד מצידנו כלפי מי שסובל יותר מאיתנו. אני משוכנע שאחד הצעדים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות כרגע – לא רק מבחינת אחרים אלא מבחינתנו עצמנו – הוא נתינה. לתת תמיכה, עזרה, אהבה, כסף. כן, את כל אלה. לתת למי שזקוק עוד יותר מאיתנו, ודווקא עם כל הסבל שהוא כרגע נחלתנו. התשובה לסבל שלנו היא חסד כלפי הסבל של הזולת.
אני נזכר בהגותה של סימון וייל (1909-1943), ההוגה היהודיה-צרפתיה במוצאה והנוצרית בתפיסתה התיאולוגית. וייל הקדישה מקום רב לסבל בחשיבתה, ולמעשה גם בחייה. כשהיתה בת חמש סירבה לאכול סוכר לאחר שגילתה שלחיילים הצרפתיים בחזית מלחמת העולם הראשונה אזל הסוכר. אחרי שברחה עם הוריה מצרפת הכבושה על ידי הנאצים ללונדון סירבה לאכול יותר מהמנה הרשמית שהוקצבה לאזרחים בצרפת. היא נפטרה בגיל 34 משחפת שהוחמרה ממצב של תת-תזונה.
אלוהיה של וייל חלש, דהוי ונידח. העולם נתון לחסדיהם של בני האדם, שבין אם מנסים לתקן אותו או לצבור לעצמם כוח בדרך כלל רק מדרדרים אותו במורד אליו נמשך כל כובד. וייל פקפקה באידיאלים גדולים וביטלה לחלוטין אידיאולוגיות. עשיית הטוב האמיתי דורשת התבוננות שקטה, התכוונות כלפי האל, ורצון כן. "האל המזוייף הופך סבל לאלימות", היא כותבת. "האל האמיתי הופך אלימות לסבל". מאוד נוצרי, כאמור.
—
בספר שיצא ממש עכשיו – ‘אור מתוך הסדק: מחשבות על חולי, סולידריות ומשמעות החיים בימי קורונה’ – מאת אבי שגיא (ג"נ: קולגה שלי במכון הרטמן) מצאתי דברים מקבילים, ומאוד יפים, על התגובה לסבל. בהתייחסות לתגובה לאסון (במקרה שלנו, מגפה), כותב שגיא על "תיאולוגיה של הרע", בה הגישה הדתית השגרתית – פירוש האסון כעונש או לקח מאת האל – נדחית לטובת התמודדות ישירה עם הסבל שהוא מביא. "המאמין", כותב שגיא,
פועל בעולם תוך מחויבות למציאות כפי שהיא. שאלת היסוד המנחה את המאמין היא מה עלי לעשות וכיצד עלי לפעול במציאות זאת, ולא מה עלי לדעת. […] עניינו של המאמין הוא בתיקון הרע ובשאלה מה עליו לעשות, ולא בהבנת דרכי האל הנסתרות בניהול העולם.
חיובה של המציאות האנושית כמות שהיא משמעה הכרה בראשוניות הרוע. הרוע אינו ניתן להעמדה על תכלית שמעבר לו, הכלולה בטוב. אין צורך וטעם להציע הסבר או תיאוריה לקיומו של הרוע בעולם. הרוע אינו היעדר טוב, ולפיכך הוא לא תופעה משנית של הטוב עצמו. הוא ישנו כדרך שהמציאות ישנה. הרוע הוא ביטוי לְהיות המציאות האנושית והטבעית לא מושלמת.
שאלת יסוד אחת ניצבת בפני האדם: האם הוא יסלק את הרוע באמצעות תיאוריה כלשהי או שלא יעשה זאת. לשון אחר: האם דֶבֶר או קורונה יסולקו באמצעות תיאוריה מטפיזית […] או שמא יוותר האדם על המאמצים הנואלים הללו. ובמילים אחרות: האם האדם יסביר או האם יפעל. תיאולוגית הרוע מחייבת את האדם לפעולה.
אני חושב שאלה מילים טובות וחשובות. כשאנחנו ניצבים מול הרוע, מול הסבל, אסור לנו להפנות את המבט ממנו על ידי הכנסתו להקשר רחב יותר, על ידי תפיסתו כחלק מתוכנית-אב שבמסגרתה הוא מוסבר ומתורץ, אולי אפילו מקבל לגיטימציה. אין צורך להזכיר את האפולוגטיקה התיאולוגית שקיבלה השואה מכיוונים שונים כדי להבין עד כמה ניסיונות האלה הם התחמקות זולה, ואף ביזוי הקורבנות.
והאתגר כאן הוא דווקא בפני המאמין. לאתאיסט, הרי, אפשרויות מוגבלות הרבה יותר לתיאודיציה. הסירוב לברוח מתחת לסינר של האב הגדול דורך את המאמין, את האדם, בתחושת דחיפות ובקריאה פנימית לפעולה. נכון, אפשר לזנק לפעולה גם כציות לפקודה אלוהית ומתוך האמונה שכל דבר שעושים וקורה מתרחש בהתאם לתיכנון מוקדם ולמען מטרה גבוהה. אולם האין האדם הדתי שרואה את בני האדם מולו כבני אדם ולא כדמויות במחזה אלוהי מפתח כלפיהם אמפתיה מיידית יותר? האם הוא לא מכבד את הסובייקטיביות החד פעמית שלהם באופן שלם יותר?
סימון וייל מהדהדת את התפיסה הזאת:
הנותן לחם לגווע למען אהבת האל לא יקבל את תודתו של המשיח. הוא כבר קיבל את הגמול שלו בעצם המחשבה הזאת [=שהוא עושה משהו למען האל]. המשיח מודה לאלה שלא יודעים למי הם נותנים מזון.
—
הסבל עתיק כימי האנושות, ובעצם רק במאה השנים האחרונות נחלצנו מכל כך הרבה גורמים ותיקים לסבל. כעת נראה שאנחנו בשער הכניסה לצורות חדשות-ישנות שלו. כאילו המגפות, השריפות, הרעב, העוני, המלחמות רק הרפו מעט לשבעים שנה. הסבל כאן, והשאלה היא התגובה שלנו לנוכחותו.
אני רוצה לסיים עם דברים של אתי הילסום, אישה והוגה יוצאת דופן, בת זמנה של סימון וייל, שתיעדה את התהליך הרוחני שעברה תחת הכיבוש הנאצי באמסטרדם ביומן. הילסום מנסחת את הדברים קצת אחרת, אבל אני חושב שמכוונת למקום דומה. היא כותבת על האפשרות
לשאוב כוח אפילו מהסבל. עלינו להיות עקביים עד הסוף. מישהי יכולה לומר, אני מסוגלת לסבול כל דבר, אולם אם משהו יקרה לו או אם היה עלי לעזוב אותו, לא הייתי יכולה להמשיך. אבל אפילו במצב כזה חייבים פשוט להמשיך. עלייך ללמוד לוותר על כל הרצונות הפרטיים ולהיכנע לחלוטין. ומשמעות הכניעה אינה להחזיר את הנשמה לבורא, לדעוך עם הצער, אלא להציע את העזרה שיכולים, קטנה ככל שתהיה, בכל מקום שהאל בחר להציב אותי.
תכלית כל סבל בחסד הטוב. לא תכלית במובן מטרה ולא תכלית כסיבה הנותנת משמעות. תכלית כקריאה. הסבל של הזולת כקריאה אנושית אלינו לראות את האנושיות שלו, לראות שהאנושיות שלו מהדהדת את האנושיות שלנו, ולתת לו יד.
לולאת האל 
יפה ונותן השראה. תודה תומר. מעניין שלא הזכרת את הדת/פילוסופית חיים שעוסקת הכי הרבה בסבל – הלא היא הבודהיזם הטוב והותיק. ע"פ פרשנותי, הבודהיסט היה אומר שאכן יש הרבה כאב וסבל בתקופה הנוכחית, אולם בני האדם מעצימים אותו בגלל היאחזות, דחייה ובורות. יש מוצא מהסבל והוא קשור *גם* לעשיית חסד (אבל גם לעבודה עצמית, מדיצטציה וכו') – ובכך מתלכד עם הפרשנויות שאתה הבאת.
אהבתיאהבתי
התחושה שלי היא שהמאמר בא לתאר את הרוע המתנהל ברחובות בסך הכל כביטוי של סבל. אני מאמין שהפרעות בעיקר יוצרת סבל ולא מועילות לדבר
אהבתיאהבתי
ודאי, תודה.
אהבתיאהבתי
הרוע המחריד המתרחש כרגע הוא השכנוע של אמריקאים שחורים שהשוטרים צמאים לדמם.
בין היתר, מדובר בהתעללות בילדים שחורים הנחשפים לכך.
מי שיבדוק מקרי ירי על ידי שוטרים באוכלוסייה ביחס לכמות הפשע באותה אוכלוסייה יראה שזה פשוט לא נכון.
התנועה הנוכחית דורשת התעלמות מהמציאות הכללית ופורחת על אנקדוטות מסוננות שלכאורה תומכות בנרטיב (למרות שברוב המקרים, גם הם לא).
פעם הניו-יורק-טיימס היה עיתון של "All the new fit for print".
היום זה "All the news that fits"
פעם השמאל האמריקאי היה אומר "Violence is not the answer".
היום כבר לא.
אהבתיאהבתי
אנטולוגיה נוקבת ומעוררת למצב הדברים
אהבתיLiked by 1 person
חזק ביותר!! אוהבת כמו תמיד לקרוא אותך ואת ההגות שאתה מביא…
אהבתיLiked by 1 person
לצטט את דברי חז"ל זה פאסה, ומשהו מהתורה זה ממש עובר ב"הדתה" אבל מה לעשות, שאת כל נושא היחסים בין הבריאים לחולים, העשירים לעניים, החזקים לחלשים, כבר קיבלנו מסיני. (ראה ציטוטים נבחרים). נחמד שישנם סופרים, והוגי דעות שאימצו כללים אלו בשכלם.
היהודי, (ויתכן שגם בני דתות אחרות) שקיבל עליו את מצוות הדת עושה את החסדים עם בני האדם מכורח ציווי ולא כי נחמד לו, או מתאים לו. בדיוק כפי שכל נהג מחויב לעצור באדם ולא בגלל שהיום זה נראה לו נכון.
אין מה לפחד ולצטט ממקורותינו העשירים שהשקו את העולם כולו בדברי מים חיים.
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. (שמות כג ה)
כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. (דברים טו ז)
לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ. (דברים כגט ז)
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: (משניות – פאה, א' א')
הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:
כִּבּוּד אָב וָאֵם,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;
וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
אהבתיאהבתי
לפי התרשמותי, תומר כותב לקהל שמעורה בתרבות הכלל-אנושית, שרואה את עצמו במידה מסוימת כ"אזרח העולם", ונרתע מלהעדיף במפורש, שלא לומר להגביל את עצמו אל תוך מסורת לאומית או דתית מסוימת. וזה דבר מועיל בפני עצמו, כל עוד לא לוקחים אותו ברצינות רבה מדי (שנאמר: "היזהרו מאלו שיש להם רק ספר אחד", בין אם זה ספר הספרים או הכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם).
דרך אגב, מעניין שגם כשאתה מצטט ממקורות יהודיים — המוכרים, מן הסתם, במידה כזאת או אחרת לקוראי הבלוג הזה — אתה נעצר מלגלול עוד קצת למטה בדברים טו ולהגיע לפסוק יא: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".
והרי הפסוק הזה מביע עניין חשוב שדי הולך לאיבוד בכל ההומניזם-האוניברסלי-הרוכב-על-גבי-מהפכה-טכנולוגית-מתמדת של המאה האחרונה. כן, חשוב לעזור לאחיך האביון (ואפשר להניח בצד, בינתיים. את השאלה האם מדובר רק באחיך בתורה ובמצוות). אבל ערס רבאק, זה שאתה עוזר לו אינו אומר שתוכל להגיע למצב בו לא יהיו אביונים. להפך, יהיו גם יהיו, תמיד. והשאלה היא איך לאזן בין הצורך לעזור להם למטרה חשובה אחרת, והיא לא להפוך לאביון בעצמך ולא להפוך את אלה הקרובים לך לאביונים. כמובן שהמקורות ההלכתיים דנים בכך (הרמב"ם, נדמה לי, מגביל את הצדקה לעשירית עד חמישית מסך הכנסותיו של אדם; הממשלות המודרניות גובות, לרוב, מסים בשיעורים גבוהים יותר).
ומה זה אומר לגבי המגיפה הנוכחית? שצריך להסתכל על מכלול הנסיבות והצרכים, לא רק על איך מצמצמים את התחלואה מהקורונה בטווח המיידי. אז הכנסנו את מדינת ישראל לסגר במרץ-אפריל על כמה מאות חולים חדשים ביום לכל היותר, שיבשנו את אורחות החיים של כלל האוכלוסייה, הרסנו את פרנסתם ואת תקוותם של מאות אלפים עד מיליונים (תלוי איך סופרים), ועכשיו, כשמספרי החולים גבוהים יותר ואנחנו עומדים בפתחו של חורף, הציבור עייף — בצדק — מההגבלות ואינו מוכן לקבל סגר נוסף. אז מה הרווחנו?
דרך אגב, כשהכל עוד התחיל, הסתכלתי על שוודיה בסוג של השתאות מלווה בקנאה, וחשבתי שהם עושים משהו נכון, גם כשהולכים נגד כל העולם ואשתו. אז זה היה אופנתי בקרב המאמינים במדע ובקידמה לכעוס על השוודים ולדחוף לעוד ועוד הגבלות וסגרים. את בוריס ג'ונסון הם כופפו בשבוע. וראה זה פלא: בעוד כמעט כל המדינות שנכנסו לסגר במרץ חוות עכשיו גל שני (או שלישי) עם יכולת התמודדות מוגבלת יותר, כי הציבור מואס בהגבלות, השוודים חסכו כנראה מעצמם את הצרה הזאת, שלא לדבר על פגיעה מוגבלת יותר בכלכלה. שיעור התמותה בשוודיה גבוה יחסית, אבל נמוך יותר מארה"ב או בריטניה (כי לזגזג בין אסטרטגיות זה רע), וגבוה רק בכ-20% מצרפת, שנכנסה להגבלות וסגרים ישר על ההתחלה.
אני לא אומר שאפשר להעתיק את הגישה השוודית באופן עיוור בכל מקום אחר, כי הנסיבות בכל מקום הן שונות ("פה זה לא אירופה, פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן"). אני כן אומר שהמוות, גם מוות ממגיפות, הוא חלק בלתי-נפרד מהחיים, והתמודדות חברתית עם מגיפה היא עניין מורכב הרבה יותר מ"בואו נעשה הכל כדי שכמה שפחות אנשים ימותו מהמחלה המזורגגת".
אהבתיאהבתי
א. אני חושב שנכון ויפה להביא מובאות ממקורות שונים, אך להתעלם בכלל ממקור- המקורות..קצת מוזר.
ב. המגפה וההתייחסות אליה בפן הכלכלי/רפואי. כאשר הופכים את הנושא לדיון מתמטי, , כמה מובטלים, כמה מפסידים, תחזיות לעתיד.. וכו' אפשר להציב את הכל בטבלת אקסל לחשב. אך כאשר שמים מול מספרים אלו חיי אדם (ורצוי בשביל הדיון להציב את חייך שלך) המספרים מתגמדים. כאשר באים לבחון נושאים שמעורבים בהם חיי אדם, החיים מנצחים! הרי בכל מבצע צבאי נשקלים קודם כל חיי אדם, עושים שמיניות באויר (שעולות הון עתק) כדי להימנע ככל שניתן מסיכון חייהם של חיילים. המדינה מוציאה כספים רבים לטיפול בקשישים חולים ומובטלים, כספים שהיו יכולים בהחלט להגביר את התעסוקה, הרווחים והתל"ג. מדינה שבראש מעייניה באמת עומדים חייהם של האזרחים ורק אחר כך רווחתם היא מדינה שאני רוצה ושמח לחיות בה.
אהבתיאהבתי
הדברים נכוחים ונכונים בפני עצמם, התובנות של תומר, אבל בלי קשר לכך אפשר גם להציע התבוננות רוחנית בפרספקטיבה. ולמה? מכיוון שבלי זה המאורעות לא מביאים את האנושות לעשות חשבון נפש על כשליה, וחבל
אהבתיאהבתי
אי-אפשר להציב את הכל בטבלת אקסל. אפשר למדל, במקרה הטוב, את קצב התפשטות המגיפה (אם כי גם מודלים כאלה תלויים בכל מיני הנחות יסוד, ולכן משתנים מחוקר לחוקר). אבל אי-אפשר למדל את מידת הנכונות של הציבור להיענות להנחיות, את היקף הפגיעה הכלכלית והייואש שבעקבותיה, את עומק הטינה בין המגזרים השונים שהמשבר יעורר (ודאי בחברה מרובת עדות ושבטים כמו ישראל), ואת מידת הנכונות של הציבור לשאת עוד סגר אם זה יידרש כדי להתמודד עם הגל השני או השלישי. לכן יש טעם ביראת כבוד כלפי המצב הקיים ובזהירות מירבית בכל ניסיון לשנות אותו לפי עקרונות מופשטים כאלה ואחרים. כמו שאומר הפתגם, If the damned thing works, don't touch it.
לגבי חיי האדם, ובכן, זה לא רק עניין של חיי אדם מול כסף. קודם כל, כי לניהול של מה שנחשב בעינינו חיים תקינים יש ערך בפני עצמו. אילו היינו אוסרים על שימוש ברכב פרטי, היינו חוסכים לעצמנו מאות הרוגים בשנה מתאונות דרכים, אבל ברור שהדבר לא יעלה על הדעת (ומצד שני, ברור שכדאי להיאבק בתאונות דרכים באמצעים דרסטיים פחות). שנית, למשבר כלכלי בהחלט יש מחיר גם בחיי אדם: הידרדרות מצבם הנפשי של האזרחים שעשויה להביא לעלייה בהתאבדויות, אלימות במשפחה (שעולה כצפוי כשכל המשפחה נעולה בבית), עבריינות בני נוער שניטלה מהם המסגרת החינוכית, ועוד. והבעיה היא שעם חלק מהדברים האלה ניתקע גם אחרי שהמגפה עצמה תחלוף.
השאיפה לתיקון עולם היא ערך חשוב. אבל כשהיא אינה מלווה בניהול זהיר ומחושב של סיכונים ומשאבים, היא תוביל לאסון במקרים רבים מדי.
אהבתיאהבתי
רכב זו דוגמא מעולה. תראה כמה כסף, ומאמצים משקיעות החברות/מדינות בבטיחות הרכב והכבישים כאשר לנגד עיניהם פרמטר אחד בלבד – כיצד להקטין את כמות הנפגעים מתאונות. גם במלחמה בקורונה, הקו המנחה היחידי אמור להיות כיצד מקטינים את פגיעת ה"מזיק" בבני אדם, ורק לאחר מכן, כל השאר.
בינתיים צריך לנהוג כמו הבדיחה על שני חברים שהלכו ביער, ולפתע רואים אריה מרחוק. אחד מהם מוריד את התרמיל חולץ את נעלי השטח ומחליפם בנעלי ספורט. שואל אותו חברו, "אתה באמת חושב שתרוץ יותר מהר מהאריה?" עונה לו חברו "לא, אני רק ארוץ יותר מהר ממך". גם אנחנו, צריכים לרוץ מהר, להיזהר ולהישמר עד שימצא מזור למגיפה.
אהבתיאהבתי
הבעיה אינה להשקיע כסף ומאמצים. הבעיה היא לדרוש השקעה כזאת מאנשים שאינם מסוגלים לה (מכל מיני סיבות). הסגר באביב דרש בדיוק את זה, לא רק בישראל. השוודים הצליחו לחמוק מכך, במחיר שמתברר כנסבל באופן כללי."המזיק
ושוב, אין לך דרך לוודא באמת איך ממזערים את פגיעת "המזיק" בבני האדם. כלומר, אתה יכול, איכשהו, לכמת פגיעה ישירה. אין לך כלים לכמת את הפגיעה העקיפה, הנובעת גם מהרעת המצב הכלכלי ומכך שאנשים נעולים בבית עם דמויות שהם לא בהכרח מחבבים או מסתובבים ברחוב מהעדר משהו טוב יותר לעשות. זה תמיד עניין של ניהול סיכונים, ואין תשובה חד-משמעית לשאלה "מה לעשות".
אהבתיאהבתי
אני מודה לך על התזכורת הזאת, שהעלתה דמעות בעיני.
אהבתיLiked by 1 person
מאוד מזדהה עם מה שכתבת ועם המסקנה שהגעת אליה בסוף.
אהבתיאהבתי
פרשנות יפה לספר איוב בדיוק באותו מסר במאמר 'קול דודי דופק' של הרב סולובייצ'יק.
אהבתיאהבתי
תודה. חבל שהסיפור ההודי לא הובא אבל זה מובן, כמובן . פוסט של חסד.
אהבתיאהבתי
תומר יקר
כהרגלך ריתק אותי המאמר אודות הסבל. ומייד נזכרתי בהגותם של שני פילוסופים חשובים בני זממנו. האחד גם תוצר של הארועים במאה שעברה ואתה מכיר אותו היטב עמנואל לוינס בו הוא מציג את רעיון הקריאה של פני האחר אלי והאחריות כלפי הזולת והשני והקודם לו שהנגיש זאת מזוית של תאוריה משנה עולם האקלימי הפסיכולוגי והוא זיגמונד פרויד ״שמתכתב״ עם לוינס ממקום של קונפליקט ונוכחות מתמדת של אשמה קיומית (דחפים וקונפליקטים כתחליף לאל)
תודה
אהבתיאהבתי