הפעם הכישלון אינו יתום. את תבוסתו של גוש השינוי מקשרים לאבות ואימהות רבים: מהריבים הפנימיים בגוש, דרך סירובה של מרב מיכאלי להתאחד עם מרצ ועד להעדרו של אתוס ברור לבד מ"רק לא ביבי". יש אמת בכל אלה, אולם בסופו של דבר מדובר בפרטים שמוטמעים בתמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא גל הפופוליזם העולמי.
במאמרו האחרון ביקש פרופ' אייל גרוס להכניס את הבחירות האחרונות בדיוק להקשר הזה. גרוס צודק בהחלט שאי אפשר להפריד בין ניצחונו של הליכוד – אחרי הפיכתו למפלגה פופוליסטית – לבין תופעות דומות שחוזים בהן בעולם, מהפיליפינים דרך הודו, הונגריה, בריטניה ועד ארצות הברית.
במדינות אלה ואחרות עלו לשלטון, או לפחות התחזקו מאוד, מפלגות ימין פופוליסטיות ששמות דגש על המאבק ב"אליטה", על התנגדות להגירה, על איבה למיעוטים ועל גאווה לאומית. גרוס כותב נכונה שהתעצמותן של מפלגות כאלה קשורה להיחלשות מדינת הרווחה בעקבות עליית הנאו-ליברליזם, ולשאלות של זהות. נדמה לי, עם זאת, שהוא מדגיש הרבה יותר מדי את העניין הראשון, ומפספס שעיקר התופעה נעוץ בשני.
הפופוליזם קשור לנאו-ליברליזם מפני שהפופוליזם קשור לליברליזם, וליתר דיוק לניצחונו המכריע. החגיגות במערב בשנות התשעים על נפילת ברית המועצות היו מוצדקות. הרחבת השוק הקפיטליסטי גם מעבר למסך הברזל, יחד עם תהליכי הליברליזציה הכלכליים שעברו על הודו, סין ומדינות נוספות במזרח, הפכו את העולם למערכת גלובלית שבה לא רק סחורות עוברות במהירות מיד ליד, אלא גם רעיונות, ולא פחות חשוב, אנשים.
הגלובליזציה, כידוע, אינה אלא אמריקניזציה, אולם זאת לא רק במובן של צריכה תרבותית, אלא כאימוץ של תפיסות היפר-אינדיבידואליסטיות על החברה והאדם. הליברליזם הצפון-אטלנטי מקדם סובייקט שמניף את חירותו האישית כאידיאל עליון ותופש חופש כאוטונומיה. "אתה אל תפריע לי, אני לא אפריע לך" היא לא רק קריאת ביניים אלא תפיסת עולם שעושה מיליוני נפשות.
הליברטריאניות שחדרה לישראל לאחרונה היא רק סימפטום מאוחר להפנמת האנתנרופולוגיה שתופסת את האדם כפרודה אוטונומית. במובן הזה הסדר הליברלי כבש את כולנו. אלא שהניצחון הזה מגיע עם מחיר, והוא ערעור נראטיבים של זהות קולקטיבית.
הסדר הליברלי לא הפך אותנו לאינדיבידואלים, אולם הוא מדגיש ומעצים את האינדיבידואליזם שלנו. בכך הוא מאתגר את הקשרים והסיפורים שמחזיקים אותנו יחד. מרקס צדק כשכתב במניפסט הקומוניסטי שבעולם הבורגני "כל היחסים היציבים… מתפוררים… כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף" (תר. מנחם דורמן).
הפירוק הזה מאיים על זהותם של רבים. מלבד שכבה קטנה – מערבית, עשירה ומשכילה – בני אדם נזקקים למקם את עצמם בתוך סיפור קולקטיבי, מטא-נראטיב שגדול מהם ומקשר אותם דיאכרונית לעבר ולעתיד, וסינכרונית לקהילה בהווה. הפיכתו של הסדר הליברלי למשחק היחיד בעיר מאתגרת את אותם מטא-נראטיבים, בין אם הם דתיים, אתניים או לאומיים.
זהו הרקע שמוליד את עליית הפופוליזם. לא בכדי מוטיב חוזר ונשנה במהלך הפופוליסטי הוא הדגשת הלאומיות והאתנוס והיציאה כנגד מיעוטים, זרים ומהגרים. מתוך ההנגדה הזו עצמה נבנה מחדש הסיפור הלאומי והאתני.
כמו רבים בשמאל, גרוס מדגיש את קריסתה של מדינת הרווחה בתהליך עליית הפופוליזם. הוא כותב כי מפלגות השמאל בישראל הן סוציאל-דמוקרטיות רק "על הנייר", ולכן לא מושכות מצביעים. אולם המחשבה שאם השמאל יבטיח מדינת רווחה סקנדינבית הוא ימשוך מצביעי ימין היא, במחילה, מופרכת.
הראיות למופרכותה נמצאות בסקנדינביה. רק לפני חודשיים ניצח גוש הימין את גוש השמאל בבחירות בשבדיה. הוא הביס את הסוציאל-דמוקרטים שמשלו במדינה בשמונה השנים האחרונות בזכות פריצתה מעלה של מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין קיצוני פופוליסטית ואתנוצנטרית, בעלת שורשים פשיסטים והיסטוריה של תמיכה בתפיסות של עליונות לבנה.
באופן דומה, בפינלנד הפכה 'מפלגת הפינים' הימנית-פופוליסטית למפלגה השניה בגודלה ב-2019, בהולנד הפכה 'המפלגה למען החירות' האנטי-איסלמית של חרט ווילדרס לשלישית בגודלה בבחירות לפני שנה. קשה למצוא מדינה בעלת שירותי רווחה נדיבים יותר מאשר שבדיה, וקשה גם לתלות את עליית הימין הקיצוני בפינלנד ובהולנד בפירוקה של מדינת הרווחה.
לתנאים מטריאלים יש תמיד השפעה, ובוודאי שחוסר אמצעים, כמו גם חוסר השכלה, תורם לגלישה ללאומנות ואתנוצנטריזם, כאשר תחושת עליונות מפצה על הון תרבותי וחברתי שאבד. אולם אי אפשר לומר שזו הסיבה העיקרית לפופוליזם כאשר במדינות רווחה מובהקות הימין הפופוליסטי מצליח כל כך.
הליברליזם במשבר מכיוון שהוא הצליח יותר מדי. הוא הצליח להפוך אותנו לאינדיבידואלים שמקדשים את האוטונומיה גם על חשבון הקהילה והחברה. הוא הצליח לערער את הסיפורים הקולקטיביים שלנו, ובכך לגזול מאיתנו משאבים זהותיים חיוניים. הפופוליזם עולה מתוך החרדה לזהות ותוך הבטחה להעצים אותה.
לכן נתניהו האתאיסט הצטלם לפני הבחירות מתפלל בבית כנסת. לכן הקמפיין ארוך השנים שלו להטלת ספק ביהדותו של "השמאל". לכן היחס השלילי, המוציא מהכלל, כלפי ערבים ומבקשי מקלט. לכן בן גביר הגזען מצליח כל כך. בישראל, כמו במדינות אחרות, הימין הפופוליסטי עולה מפני שהוא יכול לספק את מה שהשמאל אינו יכול.
מי שמציע לשמאל להיות עוד קצת סוציאל-דמוקרטי מחפש את המפתח מתחת לפנס. בעיני חלקים גדולים מהציבור השמאל בעייתי לא מפני שהוא לא סוציאליסטי מספיק, אלא מפני שהוא לא לאומי מספיק ולא יהודי מספיק. ולזה, לצערנו הרב, אין פתרון קל.
—
פורסם במדור הדעות של הארץ.
לולאת האל 
הסיבה העיקרית לכישלון "ממשלת השינוי" תוך כשנה היא הנוכלות! בנט וסער שיקרו ורימו את קהל מצביעיהם. הם הצהירו ברבים בטלוויזיה כי לא "ילכו" עם לפיד ועם ערבים. אילו לא היו מצהירים על כך, כנראה, שלא היו עוברים את אחוז החסימה.
אי-אפשר לרמות את העם פעמיים תוך תקופה כה קצרה. לכן בנט ומפלגתו נעלמו וסער מצא מפלט אצל התמים הפוליטי גנץ.
המאמר שלך רווי מילים נשגבות שאין בהן ממש. השימוש בהנחה שהצד השני הוא תמיד פופוליסטי ולכן הצד שלך שכלתני אין לו בסיס. זהבה גלאון הייתה סתם מזכירה, מירב מיכאלי שחקנית ועיתונאית כושלת. ליברמן מעולם לא עבד במשהו מחוץ לפוליטיקה וליאיר לפיד אין בגרות אבל יש לו חגורה שחורה וידע רב באיגרוף. אלו האנטי-פופוליסטים שלך?
מצחיק.
בימין ישנן שלושה מפלגות מגזריות ומפלגה אחת גדולה שזוכה לתמיכה רחבה מאוד בציבור הישראלי. זה אינו פופוליזם זה מה שרוב העם חושב ומאמין. לכנות אותו פופוליסטי זו התנשאות בלתי ראויה ולא מכובדת שמעידה על האומר זאת ולא על הציבור הרחב.
אהבתיאהבתי
מסכים עם כל מילה שלך .. השאלה היא זו: המפלגות המרכיבות את ממשלת הימין טובות יותר.. ראש ממשלה שבמקום פשוט לטהר את עצמו כפי שהוא ביקש בתחילה, סילק מפכ"ל משטרה שהוא מינה כאשר לא התיישר לרצונו, השמיץ יועץ משפטי שהוא מינה אחרי שהחליט בניגוד לרצונו, העביר את המדינה ארבע מערכות בחירות בעלות של מיליארדים רבים… ועכשיו סוף סוף יש לו לארבע שנים ממשלת חלומות המורכבת מחרדים שרוצים מדינה יהודית ולא דמוקרטית ולא משתתפים בחובות האזרחיות הבסיסיות, מפלגה דתית משיחית שרוצה ארץ ישראל השלמה, המוטציה שלהם שהיא עוד יותר משיחית ופורעת חוק, ומפלגה שבראשה עומד עבריין לפני, וכנראה כבר לא, עוד העמדה לדין, שמסתתר מתחת לגלימתו של רב צנוע ישר ופשרן.
והמלך המשיח, ראש הממשלה וחבורת מלחכי הפנכה שלו שמפגינים התנהלות ערכית המנסה לעלות על המנהיג.
אהבתיאהבתי
פופליזם (המונאות) הוא אכן שם עם סמנטיקה קצת בעייתית וככל הנראה גם מתוך כוונה תחילה, אבל הניתוח כשלעצמו עומד בעינו. התמיכה של רוב הציבור בישראל לא סותרת את תפיסת "עליית הפופוליזם" אלא אפילו מחזקת אותה.
זה גם לא קשור לניגוד בין שכלתנות לפופוליסט כפי שמתכוונים לכך כשעולבים בפוליטיקאי כזה או אחר (אם כי שוב, ככל הנראה לא במקרה השתמשו במושג הזה), הגישה הפופוליסטית היא גישה שכלתנית וכנה, פירוק הנרטיבים הלאומיים והכלליים לא רק 'מאיים' על אוכלוסיות רחבות אלא גם פוגע בהם נפשית וחברתית באופן ממשי ורחב היקף. ואכן עליית הפופוליזם בישראל נובעת בין היתר מכוח יתר של אליטות חברתיות שמפעילות את כוחם לעצב את החברה בדמותם ללא בקרה ואיפוק.
אהבתיאהבתי
פופוליזם/המונאות הוא סגנון בפוליטיקה, המנסה לרכוש את אהדת ותמיכת הציבור מתוך הדגשת רעיון "העם" כקבוצה אותנטית והומוגנית, והניגוד בינו ובין גורמים חיצוניים שאינם נמנים עם "העם האמיתי", למשל מיעוטים, מהגרים, מחנה פוליטי נגדי או קבוצות אליטה בעלות הון והשפעה. הפופוליזם מזוהה לעתים קרובות עם עמדות אנטי-ממסדיות.
אהבתיאהבתי
תודה תומר; כרגיל, מרתק ומעורר מחשבה; הפרדיגמה האוטופית שבבסיס המהפכה הליברלית המודרנית שגויה: החזרה שוויונית של הזכויות מהן נהנה "הפרא האצילי" – אינדיבידואל שחי בבדידות ולכן היה פטור מהגבלת רצייתו ויצריו, לצאצאיו שחיים בחברה. הרי בגלל אי השוויון המולד והעדר חסמים מולדים לרציה ולייצר נוצרו עם המעבר לחברה החקלאית הדרוויניזם והשיעבוד שהפשיטו את האדם (החלש) מזכויותיו. לעומת המודרנית, המהפכה הליברלית המקורית התחשבה בטבע האדם ולכן ציידה אותו במוסר להגבלת הרצייה והיצר במטרה ליצור כתוצאה מהגבלתם הרמוניה חברתית – צדק – לא שוויון שמתנגש בטבע (למעט שוויון בפני החוק ושוויון הזדמנויות); 300 שנות המהפכה הליברלית המודרנית, הם תולדות ארבעה גלי ניסיונות חברתיים ב"מסה ומעש" לחולל שוויון: מעמדי, רכושני, תרבותי, מגדרי וזכותני, בין אינדיבידואלים so far בלתי שווים. כל גל חולל תוהו ובוהו חברתי שבגלל הכמיהה האנושית הקמאית לסדר, הצמיח פאשיזם. את בשורת הפשיזם בגל הנוכחי ראינו לפני שנתיים בוושינגטון. שלח לי מייל ואעביר לך מאמר מפורט.
אהבתיאהבתי
תודה על הניתוח המצוין והתיעדוף הנכון של זהות ותפיסה סובייקטיבית על פני "כלכלה" שלא מעט אנשים טועים לחשוב שהיא מניעה אנשים ולא להיפך (אנשים מניעים כלכלה)
האם הסו-קולד "שמאל" יכול ליצור זהות לאומית-יהודית חלופית? אני בספק. ממשלת השינוי המחישה מצוין את גבולות הגיזרה של הלא-ימין הישראלי: התייחסות לערבים כאל מצורעים (כולל לשותף הערבי בקואליציה, שאף אחד מראשי המפלגות השותפות לא העז להראות איתו בפומבי), מיליטריזם על סטרואידים, היגררות אחרי הנראטיב של האופוזיציה על כל צעד ושעל.
הפיתרון, כנראה, הוא בגיבוש זהות לאומית חלופית, ישראלית ולא יהודית. חיבור בין יהודים-ישראלים כולל חרדים יחד עם פלסטינים-ישראלים. בשביל זה צריך אוונגארד, שזה משהו שאין בשמאל הישראלי מאז שנת 2000 (שאז ריסק אהוד ברק את ספינת מחנה השלום על קרחון המו"מ המדיני הכושל שלו). זה דורש קודם כל לוותר על הציונות (שהיתה צריכה להיזנח כבר ב 1949, ומאז 1967 גורמת נזק גדל והולך למדינת ישראל), לגבש אתוס כל ישראלי שלא נשען על צה"ל ועל "זכותנו הטבעית וההיסטורית", ולהיות מוכנים לספוג את כל החרפות והגידופים ששולמית אלוני ויוסי שריד חטפו כל ימי חייהם. ההצלחה לא מובטחת, אבל "לאחר שסילקת את הבלתי אפשרי, מה שנשאר, בלתי סביר ככל שיהיה, חייב להיות האמת" (שרלוק הולמס. פיקטיבי אבל חכם)
אהבתיאהבתי
איני מסכים לניתוח שלך. האם מר"צ עוכרת ישראל טובה יותר ממפלגות הימין? האם העבודה שאבד עליה הכלח טובה יותר? האם ישראל ביתנו ההזויה טובה יותר?
ישנו בחירות והעם מגיב וקובע. ועל פי התוצאות קמה או נופלת ממשלה. האידיאולוגיה כיום היא סתם עלה תאנה. מה שקובע את הבחירה הוא המגזר אליו משתייך המצביע או העומד בראש המפלגה. לכן בסופו של דבר מנצח הרציונל להשיג הישגים למען המגזר או למען הציבור שהצביע עבורה. בנימין נתניהו הביא את המדינה למעמד והישגים שלא היו כמותם בעבר. חוסר היכולת לנצח אותו בבחירות יצר כלפיו מצד מתנגדיו שנאה עמוקה שמונעת מהציבור החילוני הגדול להתאחד ולמשול במדינה לפי השקפתו. זו הסיבה העיקרית לחמשת מערכות הבחירות האחרונות. מנגד לנתניהו שללא ספק ניצח בבחירות האחרונות לא נותרה ברירה אלא להסתמך באורח בלעדי במפלגות חובשי הכיפה והמגבעת השחורה. אילו לפיד ונתניהו היו מוחלים על האגו שלהם המצב היה שונה.
אהבתיאהבתי
אז מה יש לנו. ראש ממשלה שבמקום פשוט לטהר את עצמו כפי שהוא ביקש בתחילה, סילק מפכ"ל משטרה שהוא מינה שלא התיישר לרצונו, השמיץ יועץ משפטי שהוא מינה אחרי שהחליט בניגוד לרצונו, העביר את המדינה ארבע מערכות בחירות בעלות של מיליארדים רבים… ועכשיו סוף סוף יש לו לארבע שנים ממשלת חלומות המורכבת מחרדים שרוצים מדינה יהודית ולא דמוקרטית ולא משתתפים בחובות האזרחיות הבסיסיות, מפלגה דתית משיחית שרוצה ארץ ישראל השלמה, המוטציה שלהם עוד יותר משיחית ופורעת חוק, ומפלגה שבראשה עומד עבריין לפני, כנראה כבר לא, עוד העמדה לדין שמסתתר מתחת לגלימתו של רב צנוע ישר ופשרן.
והמלך המשיח, ראש הממשלה וחבורת מלחכי הפנכה שלו שמפגינים התנהלות ערכית שמנסה לעלות על המנהיג, ואתה מצפה שהוא יעצור את ההדרדרות בשיפוע ההולך והופך תלול יותר? הוא!!!
אהבתיאהבתי
היהדות בניגוד לאחרים היא גם דת וגם לאום. מציאת לאומיות חליפית פירושה דחיקת הדת היהודית מחיינו. האם במקרה כזה נשאר יהודים? לא! הארץ תשוב להיות, כפי שהייתה 2000 שנה, ארצם של אחרים.
אהבתיאהבתי