שני חלקים מהפאזל הישראלי נחשפו לפנינו בשלושת החודשים האחרונים. האחד: הפנטזיות הכמוסות של החרדים והחרד"ל. כמו ילדי הרומן 'בעל זבוב' שנקלעו לאי ללא מבוגרים, מחזות אימה של פולחנים זרים הוארו בהבזקי ברקים, מפטור מלא מלימודי ליבה ועד האפשרות לאסור על הומואים להיכנס לבית מלון. מנגד התגלה לנו שניסיון הגשמתן של אותן פנטזיות לא רק מפרק את החברה הישראלית, אלא פשוט בלתי אפשרי מבחינה כלכלית.

כפי שקבעה חברת דירוג האשראי מודי'ס, החקיקה הנוכחית כוללת "סיכונים ארוכי טווח לכלכלת ישראל, בפרט לזרימות הון למגזר ההייטק החשוב". משקיעים אוהבים יציבות, הון מעוניין בחופש תנועה, ומי שפועל לנפח את כוחה של הממשלה לא יכול לטעון שהוא בעד "ממשלה קטנה". למעשה, גם אם לא היתה כלל התנגדות לחקיקה, הקריסה בהכנסות ממיסים לא היתה מאפשרת לנתניהו למממש את הבטחותיו לחרדים. מה שהובטח עם הייטק אינו אפשרי בלעדיו.

עוצמת המחאה הנוכחית מגיעה מתוך השילוב בקרב המוחים של שלוש קבוצות: האליטה המשרתת של המדינה (בצה"ל, באקדמיה, בהייטק), הציבור החילוני, ומעמד הביניים. שלושת מעגלים אלה חופפים במידה רבה, אולם יש לציינם בנפרד משום שהממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה על כל אחד לחוד, בהצעות חוק שפוגעות הן בחלוקת הנטל בצה"ל, הן בכלכלה, הן באופיה החילוני של הציבוריות הישראלית, והן בזכויות הפרט.

מה שמאחד את הקבוצות הללו הוא האתוס הליברלי, שכולל הגנה על זכויות, שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חילוני ואתיקה המקשרת בין כוח, הגינות ואחריות. כל סעיף ברשימה הזאת מותקף על ידי ממשלת נתניהו, שבאופן חריג הצליחה לגבש קואליציה ממגוון ציבורים אשר מבקשים לפרק את הסדר הליברלי בישראל.

לצערם, מהירות המתקפה חשפה בפני אזרחי המדינה את חולשת האי-ליברליזם. היא הראתה בברור שנסיגה מהסדר הליברלי פירושה גם נסיגה מהשוק הכלכלי הגלובלי, בוודאי במדינה שכלכלתה תלויה בכישורים ולא במשאבים. בתגובה היא הקימה עליה את בעלי ההון ובעלי הכישורים.

ודוק: אין מדובר כאן בדפוס המוכר בו הבורגנות מסרבת לחלוק את ההון עם המעמדות הנמוכים ויוצאת למאבק כדי לשמר את עליונותה. לא זו בלבד שהבורגנות במקרה זה חלקה מהונה ברוחב לב עד כה, אלא שהציבורים שקוראים עליה תיגר כלל לא מעוניינים להתנייד במעלה סולם ההכנסה, כלומר להפוך לבורגנים. מרבית החרדים והחרד"ל דוחים את רוח הקפיטליזם בדיוק כפי שהם דוחים את הליברליזם.

עוניה של החברה החרדית הוא חלק מזהותה, כמו גם ההליכה למקצועות הוראה ורבנות בקרב החרד"ל. לא רק שצבירת הון אינה בראש מעייניהם (באופן ראוי לשבח), אלא שרובם דוחים את כל החבילה הכרוכה בכך, מהשכלה רחבה ועד יציאה על העולם, משליטה בשפה זרה ועד התחככות מתמדת עם זרים.

חברי קבוצות אלה מבינים את מה שמרקס ידע כבר מזמן: שהקפיטליזם הוא אויבה של המסורת. שבעולם הבורגני, כפי שנכתב במניפסט הקומוניסטי, "כל המוצק נמס לאוויר, כל הקדוש הופך לחול". מה שקדוש בהגדרה אינו סחיר, ובעולם שלכל דבר יש מחיר דבר אינו קדוש. כפי שקבע הפובליציסט השמרן ג'ורג' וויל, "האלטרנטיבה האחת היא שמרנות תרבותית, האחרת היא הדינמיות של הקפיטליזם. האחרונה מבטלת את הראשונה."

הקפיטליזם מחלן. ערכים כאנוכיות, תחרות והישגיות; עובדות כמפגש עם השונים מאיתנו, שיחות טראנס-אטלנטיות, עסקאות שבהן הכסף, לא הדת או הלאום, מדבר, מצמצמות את חשיבות המסורת בחייו של אדם. ה"ניידים" אינם כאלה רק משום שיש להם את ההון וכישורים לעזוב, אלא מפני שיש להם את האופק התרבותי והערכי לכך, אותו הם רכשו מתוך אינטראקציה מואצת עם בני מינם ברחבי העולם.

האם מסתורין גדול הוא מדוע שמרנים אינם יזמים? הרי זה בהגדרת התפקיד. האם מסתורין גדול הוא מדוע מרחב עסקי שמעלה על נס את אידיאל ה-disruption (הפרעה), ושסיסמת הקרב שלו היא "זוז מהר ושבור דברים" אינו מרחב שבו אדם מסורתי ירגיש בנוח?

החרדים והחרד"ל אפוא, בהכללה, לא יהיו הייטקיסטים, ולא רק משום שהאנגלית של רובם דומה לזו של סמוטריץ'. אנשים שכל הוויתם מופנית פנימה, אל קהילתם ומסורתם, לא ישתייכו לחוג הסילון. אם עויילם גויילם ורק העם היהודי מעניין, היוזמות שתוציא מקרבך יתמצו בהקמת עוד גרעין תורני, לא עוד יוניקורן. הקוטב השני מובהק גם הוא: אנשים שפונים החוצה יעברו התפתחות ביחסם למסורת. הם יפנימו את ערכי העולם המודרני, על ההומניזם האוניברסלי שבו, על הליברליזם והחילון. הם ישתנו.

במילים אחרות, כשסמוטריץ' מסויים נהיה הייטקיסט, הוא הופך לבנט. הוא עדין ימין, ודאי, אבל קו ליברלי מובהק נשזר בחשיבתו, תפיסתו את המסורת הופכת מורכבת יותר, עשירה יותר, והוא אינו יכול עוד לראות אותה – או את העולם – רק בגוונים מוגבלים של שחור ולבן. מבחינת אחיו הסמוטריצ'ים הוא כבר "לא דתי" או לא דתי "באמת". מבחינת העולם הוא אדם שאפשר לעשות איתו עסקים.

הנה אפוא הפרדוקס: החברה החרדית והחרד"לית זקוקה לציבור החילוני והליברלי על מנת לשגשג, על מנת לממן את חברת הלומדים, את ההתנחלויות, את צה"ל. אין לה שום כוונה להקים סטרטאפים. מנגד החילוניות וכלכלתה מאיימת על אורח חייה. מה שקרה בממשלה האחרונה הוא שקבוצות אלה תקפו בפזיזות ובעיוורון את המרחב הליברלי ואת ישראל החילונית, ניסו להחיל על הציבור את תפיסת עולמם, ותוך כדי כך גם דאגו להשפיל ולהעליב אותו.

מהכוחות הבסיסיים בכל מדינה הוא אתוס רפובליקאי של אזרחות טובה ותרומה לכלל. בלי לתגמל אזרחים על תרומתם (לא כספית, אלא דווקא חברתית ואידיאולוגית) נפרמת הרקמה שמחברת בין החברה לבין מוסדות המדינה ומאפשר את שגשוגן של שתיהן. הפופוליזם שיוצא נגד ה"אליטות" ומדבר על פקידות גבוהה כ"דיפ סטייט" חותר תחת אותו אתוס רפובליקאי, מבזה ומלעיג את המשרתים והתורמים, וקורע את אותה רקמה. כאן נמצא חיבור נוסף בין הציבור החילוני, האליטה המשרתת ומעמד הביניים, שהתאגדו כולם למחאה.

ניתן אפוא להבין את המשבר הנוכחי במונחים אלה. אם נביט מרחוק ומלמעלה, חיה בישראל קבוצה שחרדה לזהות שלה, שמאויימת על ידי המרחב הליברלי-קפיטליסטי, מהתנופה הגלובלית ששוחקת קהילות ומסורות, שמחלנת, שהופכת הכל להוליווד. אותה קבוצה רוצה כעת להגביל את הליברליזם על מנת לשמור על זהותה. לאפשר הפרדה מגדרית, להרחיב את סמכות בתי הדין הרבניים, וכיוצא באלה. נכון, זה גם יחליש את הדמוקרטיה ויפלה נשים ומיעוטים לרעה, אבל זאת לא מטרת העומק (גם אם לא ממש מצטערים על זה) אלא תוצאה בלתי נמנעת מההתנגדות – הכמעט אינסטינקטיבית, קמאית – לאמריקניזציה של הכל.

מהצד השני עומדת קבוצה שנוח לה מאוד במרחב הליברלי, שמדברת את שפתו, שמרוויחה מתשואותיו, שמעוניינת להמשיך להיות חלק ממנו, שגם סבורה שזו הדרך היחידה לקיים חברה מגוונת של אינדיבידואלים אוטונומיים ללא כפייה או דיכוי. נכון, זה גם גורר שחיקה של המסורת, חילון, אבל זאת לא מטרת העומק (גם אם לא ממש מצטערים על זה) אלא תוצאה בלתי נמנעת של השתתפות בעולם היפר-קפיטליסטי גלובלי, שהשמירה עליו היא עבורם שמירה על מה שהם תופסים כחירות, ולא פחות מכך, איכות חיים.

הבעיה של הקבוצה הראשונה היא שפרידה מהמרחב הליברלי היא גם פרידה משגשוג כלכלי, שגשוג שמאפשר הטבות שונות שהיא נהנתה מהן עד כה. החרדים יוכלו לחיות עם זה. מעמד הביניים הליכודי – לא. הבעיה של הקבוצה השניה הפוכה: טיפוח המרחב הליברלי הוא גם פרידה מקהילות של משמעות צפופה וממסורות עבר, משאבים תרבותיים שהזינו את זהותה היהודית. לשכבה קטנה של ישראלים התופסים את עצמם כ"אזרחי העולם" אין כל בעיה עם זה. לרוב אזרחי ישראל – יש.

האיזון הופר, ונדרש ניסוח מחודש של החוזה החברתי. התקדמות לקראת סטטוס קוו חדש תוכל להתבסס רק על ההכרה של כל צד בחשיבותו של הצד השני. האמת הפשוטה היא שמדינת ישראל לא יכולה לשרוד כלכלית וביטחונית ללא החברה החילונית-ליברלית וללא כינונה בתוך הסדר הליברלי. מנגד יש להכיר בתרומה הסגולית של הקבוצות האחרות בהון תרבותי וזהותי.

הדרך קדימה עוברת בפרידה מהפופוליזם האנטי-ליברלי, שמעצם טבעו פונה נגד הנושאים בעול המדינה. היא עוברת בניטרול כוח הכפייה הדתית שממנו נהנה הממסד הדתי האורתודוקסי, ומנגד בהערכה למסורת ולציבור הדתי והמסורתי המשמר משאבים של זהות משותפת. לבסוף, היא עוברת בניסוחה של ממלכתיות חדשה, שבנויה על אדני הליברליזם ושמציגה חזון משותף, חזון של חברת מופת ישראלית, יהודית ודמוקרטית.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ