אדם נושא תפילה על הר. על ראשו כיפה לבנה, בוהקת כפסגה מושלגת. סביבו ערפל של בוקר, והמעיל שעליו מלמד גם הוא שקר בחוץ.

אותו אדם הוא יהודי, וההר נמצא בצפת. על ההר, פזורים כעדר עזים הגולש מן הגלעד, קברים. בין שלל הקברים לא מעט קברי צדיקים, הלא הם צדיקי העיר אשר במאה השש-עשרה צהלה ושמחה כשכינסה תחתיה את גדולי הקבלה. אותו יהודי מבקש את רחמיהם.

לפני חמש-מאות שנה. לא היו ימים טובים מאלה לעיר הקדושה שבגליל. כולם נקבצו ובאו לה, ובכלל אלה הגבוהים והגדולים ביותר. הם הגיעו מקצבות הארץ, חלקם אחרי גירוש ספרד, ויצרו בה את אחד ממוקדי התחייה הרוחנית הגדולים והיצירתיים בהיסטוריה היהודית.

קברו של אחד מהם, ר' שלמה אלקבץ, המשורר-המקובל שפיוטו 'לכה דודי' זכה להיכנס לסידור התפילה, נראה בברור: מצבתו זקופה בצדה הימני של התמונה, למרגלותיה שלט קטן ורעוע ועליו שמו. מתחת לשמו אפשר לראות בקושי את מילות פיוטו הידוע: "לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה".

אולם היהודי שלנו לא מתפלל אל מול קברו של אלקבץ. הוא עומד מול קברו של האר"י, הוא הקבר הגדול אשר פאת מצבתו מושחרת מעשן נרות נשמה. ייתכן שמשום שכולם יודעים שזה קברו, אין צורך בשלט, ובמקומו, למרגלות יציקת האבן הלבנה, נמצאת קופסת צדקה. המילים כתובות עליה בכתב ובדפוס: צדקה עגולה ורכה, וצדקה קשה וחדה.

בחייהם ובמותם לא נפרדו. משמאל לציון האר"י, שוכב ללא מצבה זקופה אבל עם אותיות על פניו, מורו ורבו ר' משה קורדוברו, והקבר זרוע האבנים שצמוד לרגליו של גיבורנו המצולם שייך למשה בן יוסף מטראני, גם הוא מחבורת המקובלים של המאה השש-עשרה בצפת. הם כולם כאן, מצופפים יחדיו, כפי שהיו בחייהם. אז הקרבה אפשרה הפרייה ההדדית, כמו גם קנאת הסופרים, ואלו הביאו לשלב משמעותי וחדש בתולדות הקבלה. כיום הקרבה מאפשרת השתטחות קלה ונוחה על כמה צדיקי-עליון בבוקר אחד.

אדם נושא תפילה על הר, ראשו כפוף מעט קדימה ושמאלה. הוא קורא בספר תהילים מן הסתם. סביבו קברי צדיקים, לפניו העמק שמתחת לעיר צפת. מהקברים הלבנים אל כיפתו הלבנה של האיש, וממנה אליהם, זה שדה ההתרחשות המתוחה והשקטה. ובאופק, מעל הכיפה, הר מירון, שם קבר ר' שמעון בר יוחאי מאותת ומחזיר הד של קדושה.

האדם המתפלל משיב למקובלים שלרגליו טובה תחת זו שנתנו לו: הללו לקחו את תורתו של רשב"י, אשר עד תקופתם נשמרה כתורה סוד, והפכוה לנחלת הכלל – כל דכפין לאורות גבוהים ייתי ויקח. או אז היא גם התחילה להשפיע בצורה ברורה על המסורת היהודית בכללה; על כך פיוטו של אלקבץ יכול להעיד.

התמונה צולמה בשנת 1985, וככל שהיתה הקבלה פופולרית מהמאה השש-עשרה ועד שנות השמונים, מאז היא נפוצה שבעת מונים. גרסאותיה רבות ונהרותיה מתרחבים והולכים, שותפים יהודים ושאינם יהודים בגימטריות וקמעות, כוונות וייחודים. לא רק שומרי מצוות, אלא יהודים חילונים מחפשים בקבלה רוחניות ומשמעות, ובתוך כך הופכים אותה בצורה ובמהות לתורה פופולרית, פעמים רבות שטחית, המשפיעה על מיליונים.

כיום אין עוד אפשרות להתפלל במקום שבו עומד אותו יהודי. אתר הקבר מגודר, סביבו סככה. המצבות צבועות תכלת, ועליהן שלטים המכריזים בגאון על הקבורים תחתן. תיבות מתכת וזכוכית לכל צדדיהם מזמינות אל תוכן נרות נשמה שלא יכבו ברוח. אל ההר מגיעים לא יחידים, אלא קבוצות מתפללים, מתחננים לפרנסה, בריאות, זיווג, פיריון. עולי הרגל רבים יותר, זרמי הקבלה מסועפים ומגוונים יותר. הבקשה היתה ותישאר אחת: תיקון.

–
[הצילום של יואל קנטור והטקסט שלי הם מתוך ספר חדש שיצא לאור מאת ויויאן סילבר-ברודי, 'פני הארץ: סיפורו של אוסף תצלומי פלשטינה-ארץ ישראל'. הספר מציג כמאתיים תצלומים מתוך האוסף הפרטי שלה, ולצידם טקסטים מאת כותבים שונים, כגון חיים גורי, הדסה פרומן, יהושע סובול, רונית שני, אלכס ליבק, מחמוד יזבק, יורם קניוק, עטווה אבו פריח ועוד, בנוסף לחיבור של סילבר-ברודי עצמה העוקב אחרי הדורות השונים בהן צולמו הצילומים. כאן דף הספר.]