ט' באב השנה יהיה שונה. כשנקרא במוצאי שבת את מגילת איכה, נשים לב שכאשר היא מבכה את סבל תושבי ירושלים תחת המצור הבבלי היא מתמקדת דווקא בסבלם של הילדים. הילדים הרעבים.
"שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב", זועק פרק ב'. "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ", בוכה פרק ד', ומוסיף, "בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם". מעבר לחורבן העיר והמקדש, מקוננת המגילה על התינוקות המורעבים, על הילדים הגוועים ברעב. איכה מציירת בפנינו את תמונת העוללים המבקשים לחם כדי להדגיש שהזוועה במלוא שטניותה מתגלמת דווקא בגוויעתם של החלשים והתמימים.
ט' באב השנה יהיה שונה. תמונות הפעוטות השלדיים שהופיעו בשערי העיתונות הבינלאומית מסמנות שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, העם היהודי ואף היהדות עצמה. הוויכוח המלומד על תוקף ההאשמה בג'נוסייד יימשך, אבל התודעה הבינלאומית כבר נצרבה: ישראל הרעיבה ילדים למוות, מוות מיותר שהיה יכול להימנע באופן פשוט.
זהו החורבן שיוצא כעת מירושלים והופך, כשהוא מקיף את חדרי החדשות ושערי העיתונים של העולם, שוב לחורבן ירושלים. וכפי שהחורבן שמתואר באיכה היה בעוונותינו, בגלל חטאנו הגרועים מחטאי סדום ("וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם", פרק ד), כך גם החורבן הזה. איש לא הכריח אותנו להרעיב את תושבי הרצועה. ממשלת ישראל החליטה על כך בעצמה, הפקודה ירדה וצבא ההגנה לישראל ביצע.
אנחנו חיים בטרגדיה. טרגדיה של העם הפלסטיני, טרגדיה של העם היהודי. לא רק אנחנו כבר איננו ולא נהיה כשהיינו, אלא היהדות כולה משתנה, מתעוותת. לא "תקופה של נס" ולא התגלות התוכנית האלוהית לפנינו, אלא אנטי-התגלות, החשכה עצמית, הסתר פנים שלנו מפני האנושיות. הפניית העורף להומניזם הבסיסי, לערך חיי אדם, ואימוץ, במלל ולעיתים גם במעש, מוסר ברברי של מלחמת שמד וניפוץ עוללים על סלע.
כולנו שם. בכל יום אנחנו נדרשים לוותר על עוד קצת מהאנושיות שלנו כדי שנוכל להמשיך לחיות חיים "רגילים" בעוד עשרות קילומטר מאיתנו אנשים מהלכים ריקי עיניים, מזי רעב, מופצצים ונהרגים במאות מדי שבוע, מאבדים צלם אנוש בהידחקות המונית לפני אבוסי חלוקת מזון. בכל יום אנחנו נדרשים לשכנע את עצמנו שאין ברירה, שהם התחילו, שאם חמאס היה נכנע, שככה זה מלחמה.
בכל יום אנחנו מאבדים את עצמנו ומותירים לילדינו מורשת איומה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בכל יום אנחנו מולידים מתוכנו בבכי יהדות חדשה ורעה, לא עוד קורבן חף מפשע ולא עוד למדנות משכילה ולא עוד חלוצה סוציאליסטית ולא עוד אומת טפטפות והייטק, אלא דת-מדינה אלימה, אכזרית ורצחנית. הנה חזיון ביעותים: במאה העשרים ואחת היהדות מתחרה באסלאם הפונדמנטליסטי על תואר העיוות המונותאיסטי הבכיר.
באופן אירוני, אם נתניהו יצליח בקרוב לכונן דיקטטורה זה יקל על החשבון העתידי. זה לא אנחנו, נאמר, הרי היינו תחת שלטון רודני, הרי מפגינים נעצרו, הופשטו, הוכו. הרי שומרי הסף נרמסו, הרי האופוזיציה דוכאה. נצטרך בעתיד גם שעיר לעזאזל, ולמזלנו יש כבר מי שעושה הכל כדי למלא את התפקיד. זה לא אנחנו, נאמר, זה החרד"ל והכהניסטים, הם אלה שלא איפשרו לנתניהו לסיים המלחמה, הם אלה שדרשו הרעבה. בעתיד יתברר שכולם היו נגד הפסקת הסיוע ההומניטרי לבד מסמוטריץ' ובן גביר.
כולנו פה. כולנו רואים ושומעים וממשיכים. כולנו, בכל יום, מוותרים על עוד קצת מעצמנו. כולנו מספרים לעצמנו שזה עוד מעט נגמר, כשבכל יום זה נמשך. כולנו חושבים שגרוע מזה לא יהיה, כשכל יום גרוע מקודמו. כולנו רואים איך בכל יום מדינת ישראל שוקעת, וכולנו שוקעים איתה.
האנושות תזכור, ההיסטוריה תרשום ותעיד, אלוהים ידע וישפוט. לא נחמוק. כל רגע שאנחנו לא מתגייסים כדי לשים לזה סוף יעמוד לגנותנו במשפט הדורות. לא נחמוק. טראמפ יילך, נתניהו יילך, אבל צלם אלוהים שבאדם יישאר, המוסר האנושי הבסיסי יישאר, ואנחנו נימדד מולם.
במוצאי שבת יתחיל ט' באב, והשנה הוא יהיה שונה. נתאבל בו גם על עולליהם העטופים רעב, על הפעוטות שביקשו לחם ולא היה להוריהם מה לתת להם. נתאבל בו גם על החורבן הנוכחי. על חורבנם וחורבננו. לא חרבה ירושלים אלא מפני כיבוש, גירוש, התיישבות.
—
פורסם במדור הדעות של הארץ
לולאת האל 
🕯️ לקרוא לילד בשמו: בין חורבן למושג
תגובה למאמר “החורבן שיוצא כעת מירושלים” (2019)
ט’ באב, על פי המנהג, נושא עמו אבל על אובדן הבית, אך מה אם הבית הזה – הוא לא מבנה פיזי, אלא מושג שנבנה על שקר, התכחשות, או על יסודות מוסריים שסדקו את עצמם?
המאמר “החורבן שיוצא כעת מירושלים” הוא קריאת תודעה קולקטיבית עמוקה, כנה, ומייסרת. הוא מצביע על רגע שבו לא רק מוסר המדינה נופל, אלא ההצדקות שבשמן המדינה פועלת נחשפות במערומיהן.
אבל חשוב יותר — לקרוא לילד בשמו.
והילד הזה, שמחביאים מאחוריו פצצות, חומות, וסיפורים על “אין ברירה”, הוא המושג עצמו.
כל עוד לא נפריד בין מושגים שונים – לא נוכל להבין מה בדיוק קורס.
✡️ “העם היהודי” ≠ “עם ישראל”
המאמר מקונן, ובצדק, על הפיכתה של מדינת ישראל לישות שמבצעת מעשים בלתי מוסריים בשם זהות מסוימת.
אך איזו זהות?
כאן יש להבחין:
📘 מושגים אינם חומריים – הם רוחיים
(והם יכולים להישבר)
כפי שטען הפילוסוף הגל, מושג אינו קיים בחומר אלא ברוח.
הוא תוצר של תודעה משותפת, של הסכמה.
אבל כשהרוח נחלשת, כשהמושג אינו מתממש במציאות — הוא מתפורר, או גרוע מכך: הופך למנגנון ריק שמסתיר פשע.
המושג “יהדות” הופך למנגנון של הרס כשמאחוריו רעבים ילדים.
המושג “מדינה יהודית” הופך לאכזרי כשמאחוריו שלדים עטופי רעב.
המושג “מוסר יהודי” נהפך לשקר כשמאחוריו חיילים מונעים מזון.
הילד שבוכה בלילה אינו מושג. הוא חומר. הוא חיים.
מי שמרעיב אותו — הרוח שבו כבר נכבתה.
⚖️ חורבן לא קורה מחוץ למושגים — אלא בתוכם
המאמר צודק כשהוא מזהה חורבן מוסרי עמוק, אבל אפשר לדייק ולהוסיף:
זהו חורבן מושגי. קריסת ההבחנה בין דת, אתנוס, לאום, וריבונות.
זהו הרגע שבו המדינה כבר לא יודעת למי היא שייכת ולאיזה ערכים היא מחויבת, ולכן מייצרת “יהדות חדשה ורעה” — לא מתוך בגידה, אלא מתוך שימוש במושגים כתחפושת.
🧠 ומה עושים?
שואלים:
מה פירוש להיות “עם”?
מה זה “עם נבחר”?
מה המשמעות של “מדינה”?
מי באמת שייך ל”אנחנו”?
ומשיבים:
“עם” איננו ישות ביולוגית.
“יהדות” איננה הצדקה לריבונות.
“ישראל” לא יכולה להישען רק על שייכות שבטית.
אם נרצה להימנע מהחורבן הבא – הוא לא יהיה במקדש, אלא בקריסת הרוח שלנו.
לסיום
ט’ באב השנה, כמו שכותב המאמר, אכן יהיה שונה.
נוכל לקונן בו לא רק על חורבן בית, אלא על חורבן המושגים שבשמן אנו חיים ומתים.
רק אם נחזור לבדוק אותם, לשבור אותם, ולברוא אותם מחדש מתוך חמלה ותודעה מוסרית, אולי נוכל סוף סוף לראות בהם לא קללה — אלא התחלה.
אהבתיאהבתי
classic chatgpt
אהבתיאהבתי
רגשית אתה צודק, לראות תינוקות מורעבים זה נורא, במיוחד לעם היהודי שגם עשו לו אותם דברים בעבר, ועכשיו הוא עושה את זה לאחרים.
אבל שכלית בכל ההיסטוריה לא שמענו כששני עמים נלחמים, הם נותנים אחד לשני אוכל, ההיפך, הם מרעיבים אחד את השני כדי שהוא ייכנע, אין מה לעשות, זה או אנחנו או חמס שימשיך לירוא קסמים ורקטות ועוד כל מיני מרעין בישין, באף מקום לא מחלקים בין התושבים לשלטון, התושבים והשלטון זה היינו הך.
צורת המלחמה פשוט טיפשית, מהיום הראשון היו צריכים לנתק מים חשמל, להרעיב את כל עזה עד שכל חמס לא יתפרקו מנשקם ויחזירו את החטופים, לא היו צריכים אפילו להיכנס לעזה כדי להרוג מאות חיילים, תוך חודש הכל היה נגמר.
ההתנהלות היא טיפשית ועושה את כל הצרות.
אהבתיאהבתי
היינו צריכים להפסיד בכבוד. לעשות עיסקה כוללת, ולחשב מסלול מחדש
אהבתיאהבתי
כתבת את שכתבתי גם אני בחודשים האחרונים — דמותה של היהדות משתנה לנגד עינינו באופן מוחלט ורב ממדי.
מה שידבר בעתיד על היהדות לעולם לא יוכל יותר יותר להציג אותה כמצפן מוסרי, ואת העם היהודי "עם נבחר".
ההבלים הללו ראוי היה שישברו כבר מזמן — ועתה הם התרסקו ריסוק מוחלט.
פלא
אהבתיאהבתי
אתה מבין שאתה מצטט טענות שקריות, שגם הצהובון הניו יורק טיימס פרסם התנצלות ושהילדים הללו חולים במחלה גנטית.
לצערי אתה ועיתון הארץ מקבלים כל שקר על ישראל כאמת מוחלטת, ואילו היית בתקופות בהם האשימו אותנו בדם במצות והרעלת בארות, היית מפרסם מאמרים על הבושה הגדולה של העם היהודי שעושה דברים שכאלו.
אהבתיאהבתי
"הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים אור לחושך וחושך לאור"
עיתון הארץ זה חורבן מראשית עד תכלית. אין לתאר איזה אובדן דרך מוסרי. אין שנאה כשנאה עצמית. ואין רוע כהטפה מוסרית נגד הלוחמים ברוע.
אהבתיאהבתי
קשה לסמן ב'לייק' על הטקסט הנוקב והמזעזע.
אלא שהמציאות היא המזעזעת,
והכתיבה רק מבטאת את השבר של היהודי המאמין שרואה ואינו מאמין.
תודה תומר
אהבתיאהבתי
אין לי מושג מה מזעזע אותי יותר: עצם החורבן בעזה לכשעצמו (שימו בצד לרגע את הדיון על הסיבות לכך ומי שותף באשמה וכמה), או כמות השנאה העצמית ואהדת האויב של עיתון הארץ וכותביו.
אהבתיאהבתי
מחסור באוכל יש רק באזורים שבשליטת חמאס, האו"ם שמקבל את האוכל הוא דה-פאקטו זרוע של חמאס כי כל העובדים שלו ברצועה הם פעילי חמאס, והם מנהלים באספקה הזו שוק שחור שמקיים אותם ומקיים את שקר ההרעבה.
היכן שישראל שולטת האוכל מחולק בהגינות ובחינם.
המאמר המתייפייף והמנותק מהעובדות רק מוכיח איזו טעות אסטרטגית חמורה זו היתה שלא לכבוש את הרצועה כולה עד עכשיו. כל האידיוטים השימושיים של החמאס אצלנו ואצל היהודים בחו"ל מהדהדים את הנרטיבים השיקריים שלו כבר כמעט שנתיים כדי למצוא חן בעיני העולם ובסוף העולם מקיא להם בפרצוף.
אהבתיאהבתי