דמיינו שהנשיא טראמפ ממנה לראש ה-FBI נוצרי אדוק, מאלה שמאמינים שארה"ב היא "אומה נוצרית" ושיש לבטל את ההפרדה בין דת ומדינה. דמיינו שבמצרים במקום להחרים את האחים המוסלמים הנשיא א-סיסי משנה מדיניות וממנה את אחד החברים הקיצוניים בתנועה לראש המוחבראת. בשני המקרים דוחות המודיעין שיוגשו לראש ממשלת ישראל יזעקו מסימונים אדומים ויאותתו סכנה.

השיח בישראל על מידת קיצוניותם הדתית של מנהיגים זרים הוא שגרתי. רק לאחרונה הסבירו לנו שהנהגת חמאס שהופצצה בדוחה היתה "קיצונית" ואילו עם המתונים יותר יהיה אפשר להגיע לעסקה. אנחנו גם מנתחים באופן תדיר את מידת אדיקותם הדתית וקיצוניותם של מנהיגי איראן, לבנון או סוריה. גם אם מובן מדוע לא נעים לדון באופן דומה במנהיגים ישראלים, הדיון הזה חשוב ואי אפשר עוד לחמוק ממנו. כהונת הממשלה הנוכחית הבהירה כמה נזק יכולה להביא קנאות דתית.

קשה לקבוע מהן דעותיו המדויקות של דוד זיני. הוא לא מתראיין ולא כתב ספרים או מאמרים. אולם אנחנו מכירים את סביבתו ואת בית המדרש שממנו הוא הגיע. לפי פרסומים של רביב דרוקר, אביו אמר שהיה רוצח את אחמד טיבי ואמו אמרה שה-7.10 הוא "חסד עליון" מאת הקב"ה. אנחנו יודעים שהמחותן שלו, הרב אליעזר קשתיאל, מודה בפה מלא ש"אנחנו גזענים" ושעל פי התורה ישראל מחויבת לכבוש "לפחות עד ביירות". אנחנו יודעים שהרב אלי סדן, שהמליץ עליו לתפקיד המזכיר הצבאי של נתניהו – לו לא נבחר בגלל קיצוניותו – סבור ש"הפשע" של הפמיניזם הוא "לחנך את האישה להיות עצמאית" ושהחילוניות היא "סכין בגב האומה".

זיני למד בישיבת שבי חברון, מהנחשבות שבישיבות הקו, אותן מנהיג הרב טאו, הומופוב קנאי שנציגו בכנסת, אבי מעוז, הכריז כי התמלא "בושה וכאב עד לעומק נשמתי" מנוכחותו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ובן זוגו בטקסים רשמיים, אותו אוחנה שאביו של זיני סבור שהוא "פחות מבהמה". אנחנו יודעים שיד ימינו של הרב סדן, הרב לווינשטיין, קבע שנשים המשרתות בצבא הן "בחורילות" ו"מפלצות" ואנחנו יודעים שהרב יוסף קלנר, עוד מורה בכיר בישיבתו של סדן, קבע שתרבות המערב היא "פרימיטיביות אמורית-כנענית" וכן ש"לא לשמור תורה ומצוות, זה חוסר מוסריות ובוגדנות לאומית" ומשום כך חילונים ראויים לסנקציות, למעשה ל"כל סנקציה… עד כדור בראש."

עד כמה זיני הוא תוצר של סביבתו? עד כמה אפשר להניח שלא? במעגלים החברתיים של זיני, בקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית, לתפיסות קנאיות כאלה יש תוקף של שאיפה ריאלית ושל ציווי. זיני לא שייך לזרם המרכזי שך הציונות הדתית, ומשום כך הטענות לפיהן "לא רוצים אותו בגלל הכיפה" משוללות כל יסוד. חשוב לעמוד על ההבדלים האלה, ולהזכיר שחובשי כיפה עמדו ועומדים בראש ארגונים ביטחוניים בלי שיהיה ספק על מידת ממלכתיותם או מחויבותם לחוק.

הפונדמנטליזם היהודי לא שונה ממקביליו בדתות אחרות: הוא מנסה לשמר זהות דתית מסוימת מול פני המודרנה, נשען על פרשנות מילולית לכתבי הקודש, מתכחש להתפתחות מוסרית לאורך ההיסטוריה תוך הישענות על סולם ערכים קדום, ושולל את הסדר הליברלי והחילוניות.

ביסודותיו של תהליך החילון, ובעקבותיו של המדינה המודרנית, נמצאת הפרדה בין התחום הדתי לתחום החילוני. אנשים מאמינים, ובכלל זה מרבית הציונים הדתיים, לומדים לעשות את ההפרדה בין מה שהם מאמינים בו בפרטיות ביתם או בבית הכנסת, ובין מה שנדרש מהם – ושהם דורשים מאחרים – כאשר הם מגיעים לעבודה.

מסימניו של הפונדמנטליזם הוא בדיוק ההתעקשות שלא לעשות את ההפרדה הזאת. לדוגמא, בראיון בו קבע בצלאל סמוטריץ' שעל ישראל לאמץ כלכלת "אם בחוקותי" הוא גם קבע ש"אי אפשר להיות בן אדם שמתפלל בבית כנסת, וכשהוא יוצא החוצה הוא מתנהג כמו חילוני ומערכת השיקולים שלו היא חילונית. לא! אם אנחנו אנשים מאמינים – אנחנו באמת מאמינים".

סמוטריץ' מבקש ליישם את ערכיו הפונדמנטליסטים גם במשרד האוצר ולבטל כל חלוקה בין הכנסת לבית הכנסת. מבחינתו יש ליישם את חוקי התורה בכל מקום ובכלל רבדי החיים, כולל במישור הפוליטי והכלכלי של מדינת ישראל. בכך שונה הפונדמנטליזם של סמוטריץ', כמו זה של ישיבות הקו, מהדתיות של הציונות הדתית הקלאסית ואף מהאדיקות החרדית.

גם היחס לפשרה שונה. הפונדמנטליסט שם במרכז הוויתו שאיפה לאותנטיות ולטוטליות. בעוד רוב שומרי המצוות מבינים שמורכבות החיים מאלצת אותם להתפשר ואף מקבלים את הפשרה כחלק בלתי נפרד מחיי הדת, עבור הפונדמנטליסט כל ויתור הוא חריגה שערורייתית מהתורה, וקיימת שאיפה תמידית להיות "באמת מאמינים" כדברי סמוטריץ', כלומר לחיות ללא כל פשרה.

היכן נמצא דוד זיני על הסקאלה הזאת? האם הוא פונדמנטליסט כרבותיו? האם הוא מסוגל להפריד בין אמונותיו לתפקידו בשב"כ, או שהוא סבור כמו סמוטריץ' שיש להביא את בית הכנסת איתו לכל מקום אליו יילך? האם זיני רואה את מדינת ישראל כדמוקרטיה או כמונרכיה? כמדינה ליברלית או כמדינת הלכה?

שאלות אלה אינן רק לגיטימיות אלא מחויבות. כמועמד לתפקיד בכיר ובעל עוצמה אדירה ראוי שזיני יבהיר, לכל הפחות בפני ועדת גרוניס, מה הוא חושב על חירויות וזכויות פרט, על חילונים, על דמוקרטיה ועל תרבות המערב והאם הוא מסוגל להפריד בין אמונותיו לבין תפקידו.

אם ימונה לראשות השב"כ יגיע הרגע שבו זיני ייאלץ להכריע בין מחויבותו לחוק לבין מחויבותו להלכה. אולי הוא יאלץ להחליט אם לפעול נגד טרוריסט יהודי. אולי יידרש לסייע בפינוי מאחז או לסגת מגבולות הארץ המובטחת. אולי אחד מרבותיו יפסוק שראש הממשלה הוא רודף או מוסר.

אם תפיסת עולמו של זיני זהה לזו של רבותיו, מינויו לראשות שב"כ אינו עוד מחלוקת פוליטית אלא סכנה ממשית. מי שאינו מכיר בהפרדה בין אמונה פרטית לבין סמכות ציבורית עלול להפוך את שירות הביטחון הכללי לכלי שרת ביד רבניו. פונדמנטליסט בראשות שב"כ יסכן לא רק את זכויותיהם של נשים, להט"ב או מיעוטים, אלא את דמותה של המדינה ואופיה כמדינה דמוקרטית וחופשית.

—

גרסה מקוצרת מעט של המאמר פורסמה במדור הדעות של הארץ