יש תמונה שחוזרת על עצמה בהיסטוריה הפוליטית העולמית: על סיפו של עימות צבאי הצד החלש מעלה טיעונים על צדק ואנושיות והצד החזק מעמיד פני חירש. הנימוקים לצדק טובים, ראויים ולעיתים אף מנוסחים היטב, אך הם נכשלים, לא משום שהטיעון אינו תקף, אלא משום שבעלי הכוח כבר צעדו אל מעבר למציאות שבה לטיעונים יש חשיבות.

תוקידידיס מציג רגע כזה בדיאלוג מפורסם בין האתונאים למִלֵאִים ביצירתו האדירה, 'תולדות המלחמה הפלופונסית'. אותה מלחמה התנהלה בין ברית של ערי-מדינה בהנהגת אתונה לבין ברית של ערי-מדינה בהנהגת ספרטה. המליאים היו עם קטן שמוצאו מהספרטנים, אולם הם בחרו להישאר נייטרלים במלחמה. למרות זאת האתונאים החליטו להכניע אותם, וב-416 לפנה"ס צרו על האי מילוס, בו ישבו.

במפגש בין המשלחת האתונאית למילאים מבטיחים האחרונים שהם לא מהווים כל סכנה לאתונה, שאינם מתכוונים להשתתף במלחמה. הם גם מסבירים לאתונאים שאם יתקפו עמים נייטרלים הדבר יקרין מוסרית על כל מאמציהם, וגם לא תהיה סיבה לערים אחרות להישאר נייטרליות. "אנו עומדים כאנשי-צדק אל מול תוקפנים", הם קובעים, אולם האתונאים ממאנים לשמוע. "בעניינים האנושיים," קובעים אנשי אתונה, "הצדק בא על אישורו רק כשכוח הכפייה של שני הצדדים שקול; אחרת החזקים פועלים כיכולתם והחלשים נכנעים לרצונם" (תרגום, בשינויים, א.א. הלוי, מוסד ביאליק)

"החזקים פועלים כיכולתם והחלשים נכנעים לרצונם" הוא ניסוח קלאסי למה שאפשר לכנות חוק הג'ונגל, שאינו חוק כלל אלא מצב בו החזק שולט, החלש נאכל ועקרונות כמו צדק או יושרה הם חומר לבדיחות. זו תפיסה שהיתה לא רק שלטת אלא לחלוטין לגיטימית במשך אלפי שנים ביחסים בין מדינות: החזקות שלטו בחלשות במסגרות אדירות שנקראו אימפריות, מלחמות הסתיימו בכיבושים שנחשבו חוקיים לחלוטין והמצנחים "לקחו הכל": מחצבים, משאבים, קרקעות, בני אדם.

הרצון לשים קץ למצב הזה התעורר רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, והגיע לבשלות אחרי מלחמת העולם השניה. אמנת האומות המאוחדות שנחתמה ב-1945 ביקשה להביא סוף למלחמות על ידי שלילת הלגיטימציה שברווחים שניתן להשיג מהן: כיבוש שטח, נקבע, אינו לגיטימי ולחזק אין רשות להכפיף את החלש לרצונו. גם מלחמות אמורות להתנהל על פי אמות מידה של צדק – הן בטעמים לפתיחתן והן באופן בו הן נערכות. "חוק הג'ונגל" נדחה ובמקומו הונהג חוק ממש, כלומר מערכת של נורמות בינלאומיות שגם החזקות במדינות אמורות להיות כפופות להן.

הנורמות האלה מתפרקות כעת, ואחת התופעות המבהילות ביותר בתהליך התפרקותן היא החדווה שבה אנחנו מקבלים זאת. כדוגמא אחרונה ומובהקת אפשר להביא את לכידתו של נשיא ונצואלה על ידי ארצות הברית. ניקולס מדורו היה רודן שפל שמשל בארצו בחוסר לגיטימיות, ויש לשער שוונצואלה רק תרוויח מהרחקתו, אולם לכידתו נעשתה בניגוד לכמה וכמה מוסכמות בינלאומיות ואין לה כל לגיטימציה מבחינת החוק הבינלאומי. עם זאת המבצע עצמו זכה לתשואות בקרב מעגלים רחבים, ודאי אם יש להתרשם מהפעילות ברשתות החברתיות. אני מודה: גם בי עבר רעד של ריגוש מההפתעה, התעוזה והמקצוענות המרשימה בה הכל התנהל.

יש מקום אמיתי לחשוש מהתרגשות שכזאת. היא באה על רקע של מיאוס משועמם מאותה מסגרת נורמטיבית, כובלת, של אידיאלים וחוקים. בכך היא מזכירה מאוד כוחות שעלו בתוך אקלים פוליטי דומה לפני מאה שנה, כאשר תנועות קומוניסטיות משמאל ופשיסטיות מימין קראו לקרוע לגזרים את הסדר הקיים, את הפוליטיקה הפרלמנטרית הליברלית, שנחשבה הססנית, איטית ואימפוטנטית.

בספרה 'יסודות הטוטליטריות' מתארת חנה ארנדט את שורשי הפשיזם בטיפוס שמרגיש "נעלה לאין שיעור בהשוואה לאותם אנשים 'לא מעשיים' המסבכים עצמם לדעת ב'דקויות משפטיות' וכך אפוא נשארים מחוץ לתחום הכוח, שהוא לדידו מקור הכל וחזות הכל" (תר. עידית זרטל, הקיבוץ המאוחד). היא מתארת את ההתלהבות ההמונית מ"האקטיביזם המודגש של התנועות הטוטליטריות", שהעלו על נס את הרצון ואת הפעולה על חשבון החוק והתבונה.

ואמנם, הפשיזם בעיקר הדגיש את הצורך בהכרעה רצונית שתחליף את הציות לחוק. לא מערכת של נורמות קבועות אנחנו צריכים, אלא מנהיג גדול שישנה את העולם בכוח רצונו. קרל שמיט, מההוגים הפוליטיים החשובים של התנועות הפשיסטיות, קבע שיש צורך ב"הכרעה מוחלטת, שנובעת מתוך האַיִן". הכרעה שכזאת, שמתקבלת על ידי אישיות חד-פעמית, על-אדם שממלא תפקיד של מנהיג משמעותי-היסטורית, שקולה לריבונות אמיתית, ליכולת למשול באופן מוחלט, דהיינו לא מתוך הסכמה של ההמונים או נציגיהם בפרלמנט אלא מתוך רצון גולמי, מתוך כוח עירום.

יש להבדיל היטב בין הפשיזם של אז לפופוליזם הנוכחי, אולם אפשר להודות שבעת הזאת אנחנו שוב מרגישים את הפיתוי הערמומי שבהכרעה המנהיגותית. הנה לפנינו: מנהיג גדול, לרשותו הצבא החזק בעולם, והוא "עושה סדר" תוך שהוא חותך דרך עקרונות עבשים וסדרי מנהל מסורבלים. הנה הוא: האישיות הכבירה שבכוח רצונה בלבד מעצבת מחדש את העולם, ולנו רק נותר להביט בה בהערצה.

מיד גם יבואו הסברים על כך ש"ככה זה" ושתמיד שלט הכוח, שזה "העולם האמיתי" ושמילים גבוהות על ערכים וצדק הם במקרה הטוב צביעות, במקרה הרע כיסוי אינטרנסטי לשליטה ודיכוי. את התירוצים הללו, המפוכחים לכאורה והעצלים למעשה, מספקים הרדיקלים הן מימין והן משמאל. כן, הכוח תמיד היה ותמיד יהיה מרכיב מרכזי במציאות. אבל מהותה של תרבות היא פרידה מהג'ונגל, וכל תולדות היסטוריה של הפוליטיקה הן הניסיונות המתמשכים להחליף את הכוח בחוק.

בסיום ספרו 'קץ ההיסטוריה והאדם האחרון' (מאותם ספרים מפורסמים שמושמצים תדיר על ידי אלה שלא קראו אותם) כותב פרנסיס פוקויאמה על האתגרים העתידיים עבור הדמוקרטיה הליברלית, אותה שיטת ממשל שהאנושות הבינה שטובה ממנה אין. הבעיה תתחיל, הוא טוען, דווקא מתוך הצלחתה:

הניסיון מלמד שאם בני אדם אינם יכולים להאבק לטובת מטרה צודקת משום שהמטרה הצודקת כבר נחלה הצלחה בדור קודם, הם ייאבקו כנגד המטרה הצודקת. הם ינהלו מאבק לשם המאבק. הם יאבקו, במילים אחרות, מתוך סוג של שיעמום, משום שהם לא מסוגלים לדמיין חיים בעולם ללא מאבק. ואם חלק הארי בעולם בו הם חיים מתאפיין בדמוקרטיה ליברלית שלווה ומשגשגת, הם יאבקו נגד השלווה והשגשוג ונגד הדמוקרטיה.

ההתפעלות המשכרת מהשימוש בכוח ערום יכולה לגלות לנו שפוקויאמה צדק. בין שאר הגורמים למשבר הנוכחי בסדר הליברלי נמצא גם השיעמום והצורך במאבק, נמצאת גם המחאה כנגד הסדר, כנגד החוק, כנגד השלווה השבעה, המשגשגת, המהוגנת, הבורגנית.

השאלה אינה אם לכוח יש משמעות פוליטית – ודאי שיש לו, ותמיד תהיה – אלא אם נסכים לוותר על המאמץ לרסנו. ההתמסרות להתלהבות מהכרעה שרירותית, ממהלך נועז ונקי מ"דקויות משפטיות", אינה ריאליזם מפוכח אלא עייפות תרבותית. היא סימן לוויתור על ההישג הגדול ביותר של הציביליזציה שלנו: ההכרה שגם החזק חייב דין וחשבון.

החוק הבינלאומי והנורמות הליברליות אינם רק מגבלות על הכוח, אלא תנאים לקיומו של עולם שבו גם החלש יכול לחיות בלי פחד תמידי. כשאנחנו מוחאים כפיים למי שמפר אותם בשם "העולם האמיתי", אנחנו מוותרים על הפריבילגיה הגדולה ביותר שהתרבות שלנו העניקה לנו: היכולת לחיות במציאות שבה הכוח אינו חזות הכל.

---

[פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות]