יש תמונה שחוזרת על עצמה בהיסטוריה הפוליטית העולמית: על סיפו של עימות צבאי הצד החלש מעלה טיעונים על צדק ואנושיות והצד החזק מעמיד פני חירש. הנימוקים לצדק טובים, ראויים ולעיתים אף מנוסחים היטב, אך הם נכשלים, לא משום שהטיעון אינו תקף, אלא משום שבעלי הכוח כבר צעדו אל מעבר למציאות שבה לטיעונים יש חשיבות.
תוקידידיס מציג רגע כזה בדיאלוג מפורסם בין האתונאים למִלֵאִים ביצירתו האדירה, 'תולדות המלחמה הפלופונסית'. אותה מלחמה התנהלה בין ברית של ערי-מדינה בהנהגת אתונה לבין ברית של ערי-מדינה בהנהגת ספרטה. המליאים היו עם קטן שמוצאו מהספרטנים, אולם הם בחרו להישאר נייטרלים במלחמה. למרות זאת האתונאים החליטו להכניע אותם, וב-416 לפנה"ס צרו על האי מילוס, בו ישבו.
במפגש בין המשלחת האתונאית למילאים מבטיחים האחרונים שהם לא מהווים כל סכנה לאתונה, שאינם מתכוונים להשתתף במלחמה. הם גם מסבירים לאתונאים שאם יתקפו עמים נייטרלים הדבר יקרין מוסרית על כל מאמציהם, וגם לא תהיה סיבה לערים אחרות להישאר נייטרליות. "אנו עומדים כאנשי-צדק אל מול תוקפנים", הם קובעים, אולם האתונאים ממאנים לשמוע. "בעניינים האנושיים," קובעים אנשי אתונה, "הצדק בא על אישורו רק כשכוח הכפייה של שני הצדדים שקול; אחרת החזקים פועלים כיכולתם והחלשים נכנעים לרצונם" (תרגום, בשינויים, א.א. הלוי, מוסד ביאליק)
"החזקים פועלים כיכולתם והחלשים נכנעים לרצונם" הוא ניסוח קלאסי למה שאפשר לכנות חוק הג'ונגל, שאינו חוק כלל אלא מצב בו החזק שולט, החלש נאכל ועקרונות כמו צדק או יושרה הם חומר לבדיחות. זו תפיסה שהיתה לא רק שלטת אלא לחלוטין לגיטימית במשך אלפי שנים ביחסים בין מדינות: החזקות שלטו בחלשות במסגרות אדירות שנקראו אימפריות, מלחמות הסתיימו בכיבושים שנחשבו חוקיים לחלוטין והמצנחים "לקחו הכל": מחצבים, משאבים, קרקעות, בני אדם.
הרצון לשים קץ למצב הזה התעורר רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, והגיע לבשלות אחרי מלחמת העולם השניה. אמנת האומות המאוחדות שנחתמה ב-1945 ביקשה להביא סוף למלחמות על ידי שלילת הלגיטימציה שברווחים שניתן להשיג מהן: כיבוש שטח, נקבע, אינו לגיטימי ולחזק אין רשות להכפיף את החלש לרצונו. גם מלחמות אמורות להתנהל על פי אמות מידה של צדק – הן בטעמים לפתיחתן והן באופן בו הן נערכות. "חוק הג'ונגל" נדחה ובמקומו הונהג חוק ממש, כלומר מערכת של נורמות בינלאומיות שגם החזקות במדינות אמורות להיות כפופות להן.
הנורמות האלה מתפרקות כעת, ואחת התופעות המבהילות ביותר בתהליך התפרקותן היא החדווה שבה אנחנו מקבלים זאת. כדוגמא אחרונה ומובהקת אפשר להביא את לכידתו של נשיא ונצואלה על ידי ארצות הברית. ניקולס מדורו היה רודן שפל שמשל בארצו בחוסר לגיטימיות, ויש לשער שוונצואלה רק תרוויח מהרחקתו, אולם לכידתו נעשתה בניגוד לכמה וכמה מוסכמות בינלאומיות ואין לה כל לגיטימציה מבחינת החוק הבינלאומי. עם זאת המבצע עצמו זכה לתשואות בקרב מעגלים רחבים, ודאי אם יש להתרשם מהפעילות ברשתות החברתיות. אני מודה: גם בי עבר רעד של ריגוש מההפתעה, התעוזה והמקצוענות המרשימה בה הכל התנהל.
יש מקום אמיתי לחשוש מהתרגשות שכזאת. היא באה על רקע של מיאוס משועמם מאותה מסגרת נורמטיבית, כובלת, של אידיאלים וחוקים. בכך היא מזכירה מאוד כוחות שעלו בתוך אקלים פוליטי דומה לפני מאה שנה, כאשר תנועות קומוניסטיות משמאל ופשיסטיות מימין קראו לקרוע לגזרים את הסדר הקיים, את הפוליטיקה הפרלמנטרית הליברלית, שנחשבה הססנית, איטית ואימפוטנטית.
בספרה 'יסודות הטוטליטריות' מתארת חנה ארנדט את שורשי הפשיזם בטיפוס שמרגיש "נעלה לאין שיעור בהשוואה לאותם אנשים 'לא מעשיים' המסבכים עצמם לדעת ב'דקויות משפטיות' וכך אפוא נשארים מחוץ לתחום הכוח, שהוא לדידו מקור הכל וחזות הכל" (תר. עידית זרטל, הקיבוץ המאוחד). היא מתארת את ההתלהבות ההמונית מ"האקטיביזם המודגש של התנועות הטוטליטריות", שהעלו על נס את הרצון ואת הפעולה על חשבון החוק והתבונה.
ואמנם, הפשיזם בעיקר הדגיש את הצורך בהכרעה רצונית שתחליף את הציות לחוק. לא מערכת של נורמות קבועות אנחנו צריכים, אלא מנהיג גדול שישנה את העולם בכוח רצונו. קרל שמיט, מההוגים הפוליטיים החשובים של התנועות הפשיסטיות, קבע שיש צורך ב"הכרעה מוחלטת, שנובעת מתוך האַיִן". הכרעה שכזאת, שמתקבלת על ידי אישיות חד-פעמית, על-אדם שממלא תפקיד של מנהיג משמעותי-היסטורית, שקולה לריבונות אמיתית, ליכולת למשול באופן מוחלט, דהיינו לא מתוך הסכמה של ההמונים או נציגיהם בפרלמנט אלא מתוך רצון גולמי, מתוך כוח עירום.
יש להבדיל היטב בין הפשיזם של אז לפופוליזם הנוכחי, אולם אפשר להודות שבעת הזאת אנחנו שוב מרגישים את הפיתוי הערמומי שבהכרעה המנהיגותית. הנה לפנינו: מנהיג גדול, לרשותו הצבא החזק בעולם, והוא "עושה סדר" תוך שהוא חותך דרך עקרונות עבשים וסדרי מנהל מסורבלים. הנה הוא: האישיות הכבירה שבכוח רצונה בלבד מעצבת מחדש את העולם, ולנו רק נותר להביט בה בהערצה.
מיד גם יבואו הסברים על כך ש"ככה זה" ושתמיד שלט הכוח, שזה "העולם האמיתי" ושמילים גבוהות על ערכים וצדק הם במקרה הטוב צביעות, במקרה הרע כיסוי אינטרנסטי לשליטה ודיכוי. את התירוצים הללו, המפוכחים לכאורה והעצלים למעשה, מספקים הרדיקלים הן מימין והן משמאל. כן, הכוח תמיד היה ותמיד יהיה מרכיב מרכזי במציאות. אבל מהותה של תרבות היא פרידה מהג'ונגל, וכל תולדות היסטוריה של הפוליטיקה הן הניסיונות המתמשכים להחליף את הכוח בחוק.
בסיום ספרו 'קץ ההיסטוריה והאדם האחרון' (מאותם ספרים מפורסמים שמושמצים תדיר על ידי אלה שלא קראו אותם) כותב פרנסיס פוקויאמה על האתגרים העתידיים עבור הדמוקרטיה הליברלית, אותה שיטת ממשל שהאנושות הבינה שטובה ממנה אין. הבעיה תתחיל, הוא טוען, דווקא מתוך הצלחתה:
הניסיון מלמד שאם בני אדם אינם יכולים להאבק לטובת מטרה צודקת משום שהמטרה הצודקת כבר נחלה הצלחה בדור קודם, הם ייאבקו כנגד המטרה הצודקת. הם ינהלו מאבק לשם המאבק. הם יאבקו, במילים אחרות, מתוך סוג של שיעמום, משום שהם לא מסוגלים לדמיין חיים בעולם ללא מאבק. ואם חלק הארי בעולם בו הם חיים מתאפיין בדמוקרטיה ליברלית שלווה ומשגשגת, הם יאבקו נגד השלווה והשגשוג ונגד הדמוקרטיה.
ההתפעלות המשכרת מהשימוש בכוח ערום יכולה לגלות לנו שפוקויאמה צדק. בין שאר הגורמים למשבר הנוכחי בסדר הליברלי נמצא גם השיעמום והצורך במאבק, נמצאת גם המחאה כנגד הסדר, כנגד החוק, כנגד השלווה השבעה, המשגשגת, המהוגנת, הבורגנית.
השאלה אינה אם לכוח יש משמעות פוליטית – ודאי שיש לו, ותמיד תהיה – אלא אם נסכים לוותר על המאמץ לרסנו. ההתמסרות להתלהבות מהכרעה שרירותית, ממהלך נועז ונקי מ"דקויות משפטיות", אינה ריאליזם מפוכח אלא עייפות תרבותית. היא סימן לוויתור על ההישג הגדול ביותר של הציביליזציה שלנו: ההכרה שגם החזק חייב דין וחשבון.
החוק הבינלאומי והנורמות הליברליות אינם רק מגבלות על הכוח, אלא תנאים לקיומו של עולם שבו גם החלש יכול לחיות בלי פחד תמידי. כשאנחנו מוחאים כפיים למי שמפר אותם בשם "העולם האמיתי", אנחנו מוותרים על הפריבילגיה הגדולה ביותר שהתרבות שלנו העניקה לנו: היכולת לחיות במציאות שבה הכוח אינו חזות הכל.
[פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות]
לולאת האל 
אתה מתאר מצב עכשווי וחסר לזה אלמנט משמעותי והוא ״מיאוס החלש״ שחלש גם מוסרית.
עזה, ונצואלה, איראן והציר שתומך בהם כמו רוסיה וסין הם בבחינת ה״חלש״ הבריון שהגזים באופן שקשה להכיל. ההתפרעות הבלתי מרוסנת של הפרו-פלשתינים, העריצות האיסלאמית והתמיכה שכמעט ואינה מסוייגת של מי שלכאורה הומניטרי כדוגמת האו״ם, סלב למיניהם שהפגינו התנשאות מוסרית שמדובר במדינה מערבית ואלם מוסרי שמדובר במדינות לא דמוקרטיות אלימות. כל אלה יצרו 2 מחנות בעולם – מחנה טראמפ ומחנה המבקרים שלו. ונראה שמחנה המבקרים סובל מחולשה של עיוורון מוסרי מקומם וטראמפ בעל הסגנון הצבעוני עמוס החולשות האנושיות דווקא מפגין עמידות מוסרית ראויה לשבח. שמסירים את הקישוטים היפים ונותרים עם המהות, החזק היום הוא גם המוסרי.
אהבתיאהבתי
אבל האיש החלש תמיד צודק? האם החלש לא יכול להוות איום ולהסב נזק? ומה בכלל המטרה בריסון החזק והגנה על החלש? האם מניעת אלימות היא הערך העליון? ומה מטרתה? אם פוקוימה צודק אז מה עושים עם הצורך במאבק? האם באמת עדיף עולם חדש ומופלא עם התפוצצות אוכלוסין ופנטניל לכולם?
אהבתיאהבתי
שתי התגובות שקדמו לי כבר מעלות את המורכבות העכשווית, שבה הערצת מי שנתפס כחלש (וממילא צודק) על ידי השמאל העולמי כבר נעשתה אבסורדית ולא מוסרית ומסוכנת לעצמה.
אז נכון שזה מורכב, ועדיין תומר דבריך חכמים ונכונים כרגיל
אהבתיאהבתי
הבלים.
החלוקה בין חזקים לחלשים היא שקרית ומעוותת.
החלוקה הנכונה היא בין טובים ורעים.
וברעים יש להכות ולפגוע , גם אם הם חלשים ומסכנים , כי זו חובה מוסרית להלחם נגד הרוע.
אני מבין מעט מאוד בוונצואלה . ייתכן מאוד שמדורו וטראמפ חולקים את אותה מדרגה מוסרית.
אין לי מושג , או שכן או שאולי.
באוקראינה המצב די ברור. בשנת 2014 ממשלת אוקראינה הזמנית טבחה באזרחיה במזרח אוקראינה , רק כדי שלא יצביעו בבחירות. הפציצה אותם ממטוסים , ירתה עליהם רקטות ופגזים.
באותה התקופה , אוקראינה הקימה סכר על תעלת קחובקה כדי למנוע אספקת מים לחצי האי קרים , היא חיסלה שם את רוב החקלאות ויצרה שואה אקולוגית אמיתית.גנרל ולארי ז'ילוז'ני , כיום שגריר אוקראינה בלונדון מתהדר בכך שהיה אחראי באופן אישי על הרס מערכת המים לערים דונייצק ומאקייבקה , מה שיצר מחסור באספקת מי שתיה למעל מיליון אזרחים.https://drall0.wordpress.com/2026/01/16/%d7%90%d7%97%d7%95%d7%96%d7%99-%d7%94%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-2014/
אז היום הם מפסידים , היום הם מסכנים.אמרו חז"ל "על דאטפת אטפוך".
אהבתיאהבתי
אני מודה שאני לא מבין גדול באוקראינה אבל 2014 זאת הייתה השנה שבה רוסיה פלשה לשם וגם כבשה את קרים. לייבש איזור שהאויב כבש זאת טקטיקה ידועה במלחמה שהרוסים השתמשו בה בעצמם לא מעט (אדמה חרוכה).
אבל נלך עם ההיגיון שלך. ב1939 פולין הייתה מדינה די אנטישמית. האם לדעתך הייתה זאת טעות מצד צ'מברלין להכריז מלחמה על גרמניה שפלשה לאותה מדינה אנטישמית? בסך הכול, הפולנים קיבלו מה שמגיע להם לא?
אהבתיאהבתי
מצטער , אני לא מתכוון להשתתף בדיון שממשווה בין מה שלא יהיה לבין איזשהו אספקט של מלחמת העולם השניה , כי אני מאמין שבכל השוואה כזו יש זלזול בסבל קורבנות השואה.יש די והותר פלישות וסכסוכים בהסטוריה העולמית שניתן לקחת אותם בתור דוגמא למשהו שקרה או שלא קרה , בלי להזדקק לנסיבות שהביאו להשמדת יהדות אירופה.סליחה
אהבתיאהבתי
אדוני חדש בארץ?
אהבתיאהבתי
תלוי בהדרה של "חדש". נולדתי בחיפה.
אהבתיאהבתי
א. אז אתה צריך להיות מודע לכך שהישראלי הממוצע לא יודע הרבה היסטוריה חוץ מאשר השואה. אם יאיר גולן היה מדבר על תהליכים שקרו בארגנטינה היו חושבים שהוא מדבר על כדורגל
ב. אז תמצא דוגמה אחרת. אם השכנה שלי אישה מאוסה ומעצבנת אני עדיין לא אמור לעמוד מהצד כשאונסים אותה כי אנס הוא תמיד איש רע ואם אתן לו להתחמק מעונש הוא יעשה את זה לבת שלי יום אחד. או שעכשיו תגיד שאתה לא מוכן לשום דיון שמשווה דברים לאונס כי זה זלזול בנשים?
אהבתיאהבתי
לא מטריד אותי מה הישראלי הממוצע יודע או , ליתר דיוק מה שנראה לך שהוא יודע או לא יודע.
דוגמא נוספת יכולה להיות מאורע היסטורי שהתחיל ונגמר ויש לנו מספיק מידע משמעותי כדי להבין בצורה מניחה את הדעת את ההתרחשות הרלוונטית.
הדוגמא שאתה הצגת של השכנה הנאנסת היא מניפולציה ומניפולציה , כמובן וכברור , אינה יכולה להחשב כדוגמא.
אבל אם נעשה צעד חשוב אחורה , שכל הניסיון שלך להציב קריטריונים לרוע או למחמה נגד הרוע , הוא שגוי מיסודו.
רוע חייב להיות והינו דבר מובהק והמענה הראוי לרוע הוא שאיפה להלחם בו ולא ניסיונות למדוד אותו או לפרק אותו לאלמנטים מדידים.
ברגע שאתה משתחרר מהנטיה המיותרת , למצוא אבני בוחן וליצר מערכת מדורגת , ועובר לפרספקטיבה הנכונה , שהיא בחינת הרצון והמטיבציה , הכל הפוך להיות מאוד פשוט.
אהבתיאהבתי
כבר אמרו חכמים ממני שמי שלא מכיר בכך שיש מדרג של רוע איננו מכיר בכך שיש רוע בכלל. כן אולי אוקראינה איננה מושלמת אבל מי שמתעסק בפגמיה של אוקראינה כשרוסיה תוקפת אותה משרת את כוחות הרשע. יותר מזה, במלחמת העולם השנייה (אופס, שוב הנושא השנוא עליך) ארה"ב סייעה לבריה"מ עם משלוחי נשק. סטאלין היה דיקטטור מתועב אבל היו סדרי עדיפויות והאמריקאים צדקו כשעזרו לו.
אהבתיאהבתי
לא צריך להיות כל כך חכם כדי להבחין בנטיה שלך לקפוץ למסקנות חסרות בסיס ואז להציב על גביהן הצהרות שגויות , מוטעות ואולי אף סותרות את המציאות.
מלחמת השניה אינה "נושא שנוא עלי" . לא טענתי זאת מעולם וזה גם לא נכון. אני פשוט מסרב לבצע בנאליזציה של השואה באמצעות השוואת אקטאוליה להשמדת יהדות אירופה.
באשר לאוקראינה , חכמים ממני שמכירים את המציאות ואת הנתונים לא פחות טוב ממני , כבר הגיעו למסקנות הנכונות , לפיהן הפדרציה הרוסית , נגררה אל המלחמה הזו נגד רצונה ושלא בטובתה .
אותם מומחים , יודעים היטב את העובדות שחבויות מהציבור הרחב , לפיהן באוקראינה התרחש תהליך שאנו מכנים "לבנוניזציה" , כלומר שבתוך הצבא האוקראיני התקיימו גופים אוטנומיים נשלטו על ידי אולגרכים והשלטון המרכזי החלש בראשות הנשיא השחקן חסר הניסיון , לא הצליח לשלוט בהם ואותן מיליציות צבאיות תקפו במשך 9 שנים אזרחים אוקראינים ורוסים ותשתיות אזרחיות ואף תכננו מתקפה ענקית שכללה חטיבות שלמות , ארטילריה וכוחות אוויריים וימיים , נגד הרפובליקות הבדלניות.
וכך נוצר מצב מצער שדומה להפליא למצבים מוכרים במזרח התיכון , ובו אזרחים חסרי ישע נפגעים בגלל ניסיונות מוצדקים ומצלחים להתמודד עם תופעות של אלימות וטרור.
אהבתיאהבתי
האנשים האלה שאתה מתאר הם ככל הנראה תועמלנים רוסיים או אידיוטים מועילים בשירות פוטין. בפועל פוטין פלש לאוקראינה ב2014 פשוט כי היה יכול ואז, כשראה שזה הצליח ניסה שוב והפעם נכשל. שום דבר לא 'גרר' אותו לאוקראינה חוץ מתאוות הסיפוח ולא סתם כל מדינות בריה"מ לשעבר רצו לזרועות נאט"ו ברגע שיכלו. הייתה להם היסטוריה ארוכה עם הרוסים ועם הנטייה שלהם לא רק לכבוש מדינות שכנות אלא גם למחוק את התרבות, ההיסטוריה והאליטה שלהם כדי להעלים כל זכר למה שהיה שם קודם עוד מימי נסיכות מוסקביה.
אהבתיאהבתי
כשכתבת שהנושא השנוא עלי הוא מלחמת העולם השניה , טענה חסרת בסיס וחסרת שחר, דיברת שטויות.
בשנת 2014 השתלטה הפדרציה האי קרים באמצעות חיילים שרובם המוחלט והמכריע היו מוצבים שם מכוח "הסכם הצי השחור" משנת 1997 שניתן לו תוקף מחדש ב"הסכמי חרקוב" משנת 2010 . כלומר גם הטענה שלך ש"פוטין פלש לאוקראינה בשנת 2014" היא שטות שנובעת מבערות ומוצגת בשחצנות.
מה שקרה קודם , בסוף 2013 זה שהייתה הפיכה באוקראינה , בה הודח הנשיא שבחר בצורה דמוקרטית ואז באופן טבעי , הבוחרים שלו התקוממו. אני מניח בעדינות, בלי טענות שחצניות ונבערות כמו הטענות שלך, שבהרבה מאוד מדינות , כשהיו מדיחים שלטון דמוקרטי , הדבר לא היה עובר בשתיקה.
מה שהתרחש באוקראינה זה ששני מחוזות התקוממו נגד הממשלה הזמנית שהוקמה אחרי ההפיכה והאזרחים יצאו במקלות והקימו בריקאדות מול הטנקים של הצבא האוקראיני. יש שפע של סרטונים שמתעדים את זה. זאת לא הייתה "פלישה רוסית" , כפי שציינת בבורות. לצבא הרוסי , ברוך השם , יש אמצעים יעילים יותר ועל פניו , לא נראה שהצבא האוקראיני מסוגל להכריע אותו , כמו שהכריע את האזרחים האוקראינים המוחים בשנת 2014.
אז הנה כי כן , מצד אחד הצהרות נבובות מלוות בקריאות "פוטין פוטין" "ופרו רוסיה" ומצד שני העובדות.
מקווה שהגולשים ישכילו.
אהבתיאהבתי
אשכרה תעמולה רוסית מהקרמלין בתרגום לעברית. כן, הסיפורים על האנשים בירוק שאיכשהו הופיעו חמושים היטב באוקראינה ולא קשורים בשום דרך לצבא הרוסי.
אמרת שאתה לא רוצה להקטין את הזוועה של השואה אז נשאל אם לדעתך גם החמאס בסך הכול ניסה לפרוץ את מחנה הריכוז שבו ישראל הרשעה כלאה את תושבי עזה או שפה השקרים שלך נעצרים?
אהבתיאהבתי
יש בדיון הזה יתרון וחיסרון.
היתרון הוא שאני מצליח להציג לגולשים מידע מוכח , מהימן ומדוייק, אנטיתזה לתעמולת הזבל שהם מקבלים מהתקשורת הישראלית והמערבית.
החיסרון הוא שיש כאן מתן לגיטימציה מסויימת להתנהגות , השחצנית , האלימה והנבערת שלך ואני לא נוהג לעשות את זה , אני לא מאכיל טרולים.
בשלב הזה אני סבור שהיתרון מיצה את עצמו. קולה של האמת נשמע, מי יתן ויהדהד הלאה.
אני סיימתי.
אהבתיאהבתי
https://en.wikipedia.org/wiki/Little_green_men_(Russo-Ukrainian_war)
אני לגמרי בעד קולה של האמת. הפרופוגנדה של פוטין היא לא האמת.
אהבתיאהבתי
מה ניטשה היה אומר על זה?
אהבתיאהבתי
דעתי על המאמר של תומר:( A.I)
זה מאמר חזק, רציני ובשל מאוד. לא בגלל שהוא מציג “עמדה נכונה”, אלא בגלל האופן שבו הוא חושב. תומר כותב מתוך יושרה אינטלקטואלית, בלי לנסות לרצות אף מחנה ובלי לחפש נחמה לקורא. הוא מוכן להישאר במורכבות, גם כשהיא לא נוחה, וזה דבר נדיר בשיח הציבורי היום.
הטקסט מצליח לפרק שיחים מקובלים — מוסריים, דתיים, לאומיים וליברליים — מבלי לגלוש לסיסמאות או לפשטנות. יש בו הבנה עמוקה של האופן שבו אידיאולוגיות פועלות בתוך יחסי כוח, ולא כאמת מופשטת שמרחפת מעל המציאות. הוא לא מתייפייף, לא מתלהם, ולא מתמסר לרגש קל — אלא מתעקש על חשיבה.
אחת החוזקות הגדולות של המאמר היא הסירוב להעמיד את הקורא בעמדה נוחה או “צודקת”. אין כאן הזמנה להזדהות אוטומטית, אלא דרישה לבחינה עצמית: איך אנחנו משתמשים במוסר, בזהות ובשפה כדי להצדיק עמדות וכוח. זה טקסט שמערער ודאויות במקום לחזק אותן.
בקיצור:
זה מאמר שמעיד על אומץ מחשבתי, עומק, ויכולת אמיתית לנהל ביקורת בלי ליפול להטפה או לפופוליזם. תרומה חשובה לשיח, דווקא בתקופה שבה רוב הכתיבה מעדיפה רעש, קיטוב ופשטנות על פני מחשבה
אהבתיאהבתי
ממש לא נכון, ראשית מי הם השופטים הבינלאומי? ואיפה פסק דינם?
שנית לפעמים היושר הוא פעולת החזק שנתמנה להיות שופט או מנהיג
והאחריות הוא על שופטי הצדק להתנהג בצדק גם אם יהיו צועקים עליהם מהשמאל
אהבתיאהבתי
יש בית משפט בינלאומי בהאג אבל תומר לא כתב עליו אלא על אמנת האומות המאוחדות. לפי האמנה הזאת יש פעולות שהן אסורות – לחטוף מנהיג של מדינה אחרת זו אחת מהן. אם מתחילים לעגל פינות כי מאדורו באמת מנוול אז למה שכוח קומנדו צרפתי לא יחטוף את נתניהו שיש נגדו צו מעצר בינלאומי? תקדים כבר יש.
אהבתיאהבתי
איזו השוואה 😃
לצרפת אין :
שמחתי לעזור
אהבתיאהבתי
הסעיף הרלבנטי היחיד הוא 3 ופה גם לארה"ב אין בסיס חוקי לחטיפת מדורו ולא לסיפוח גרינלנד
אהבתיאהבתי
גם לשמש אין זכות חוקית לזרוח כל בוקר
אהבתיאהבתי
לשם שינוי אני מסכים, חלקית.
אסור שהכח ידחק את הערכים ממקומם, חברה מתוקנת היא חברה בה ערכים נמצאים במקום הראשון ולא כח. מסכים.
עם זאת, החוק והמשפטנים לא מייצגים ערכים נכונים. זה בוודאי נכון בישראל, בה האמון במערכת המשפט נמצא בשפל של כל הזמנים, זה נכון לגבי מערכת המשפט הבנלאומית (הקרקס בהאג), זה נכון גם לגבי ארהב .
למעשה השמאל השחית את מערכות המשפט. מרוב דאגה לזכויות ה"חלש" פוגעים בעקביות ברוב האזרחים. למשל, "מגינים על זכויות האדם של המהגרים" על חשבון שאר אזרחי המדינה, כך היה בישראל כך היה בארהב. אלו בדיוק הדברים שטראמפ יוצא נגדם, ובצדק! אז אכן טראמפ משתמש בכח, כי אין מה לשאול מערכות משפט ומשפטנים שלא מייצגים שום צדק אלא רק אידאולוגיות שמאל.
(אגב, גם וונצואלה עצמה הושחתה בזכות מדיניות השמאל של הוגו צ'אבס ומדורו, כי שמאלניות היא הרס ונזק בכל מקום ובכל מערכת).
אהבתיאהבתי
מערכת המשפט אכן מושחתת. השופט העליון שטיין פסק שאין לפנות התנחלות שהוקמה על קרקע פרטית ערבית למרות שהשטח נתפס במקור מסיבות 'בטחוניות' בטענה שההתנחלויות הן חלק מתפיסת הביטחון. זהו נימוק פוליטי לחלוטין (אני למשל חושב שההתנחלויות לוקחות ביטחון מהמדינה) שגם מצהיר שישראל היא כמו החמאס, מתחבאת מאחורי נשים וילדים. בפסק הדין הזה שטיין בעצם התיר את דמם של המתנחלים והפך כל פיגוע בהתנחלות מרצח חפים מפשע לפעולת גרילה נגד כוח צבאי. אין מה לעשות, כיבוש של 58 שנה חייב להשחית גם את מערכת המשפט.
אהבתיאהבתי
עם גורילות לפעמים אין ברירה אלא להתנהל על פי חוק הג'ונגל.
אהבתיאהבתי
ומי מחליט מתי אין ברירה? או שזה פשוט איך שנוח? כי רוסיה יכולה לפלוש לאוקראינה ולא חוטפים את פוטין אבל מדורו לא פלש לשום מדינה וכן נחטף
אהבתיאהבתי
יש משהו שאני לא מבין:
בהינתן שהאומות המאוחדות – הגוף שאמור לפקח על קיום האמנות האלה – הוא גם חסר שיניים וחשוב מכך – פוליטי. כלומר, הצדק שלו הוא צדק יחסי ותלוי בריתות. יש מדינות שמפירות את האמנות הבינלאומית כלפי פנים או כלפי חוץ (לרוב גם וגם), ועדיין מדברות בשם אותו צדק ואותה תרבות גלובלית שאותה אנחנו מבקשים לשמר.
אז טראמפ לכאורה מבין שאין טעם ללכת בערוצים המקובלים (באופן שבו הדמוקרטיה מדממת את עצמה עד כלות) ולפעול בהתאם לחוקי הג'ונגל הישנים.
במידה מסוימת אפשר לראות זאת לא ככוח משכר שמערער את יסודות הצדק האוניברסלי, אלא ככוח שמטרתו לבנות סדר וצדק אוניברסליים חדשים.
אהבתיאהבתי
הגוף שאכף את קיום הסדר העולמי הקיים עד היום הייתה ארה"ב בעיקר.
אהבתיאהבתי
הפעולה שבאה על חשבון החוק והתבונה, שימוש בכוח מהיר והרסני במקום בדיפלומטיה איטית, פופוליזם – כל אלה אם רק שלושה מאפיינים של הפשיזם. בניאו פשיזם, זה שהתפתח לאחר מלחמת העולם השנייה, המאפיינים הם רבים מאד ובישראל 2023 -2026 כמעט כולם כבר איתנו (מיליטריזם, פולחן המוות, כיבוש, מלחמה נצחית, מנהיג אחד כל יכול וכל יודע, משק ריכוזי, שקר הוא האמת. חזון אוטופי המבוסס על עבר חצי מדומיין. ישראל היא מדינה עם משטר ניאו פשיסטי ורק מערכת המשפט ומעטים בחברה האזרחית עומדים מולה. ד"ר פריסקו – אין צורך להרחיק עד טראמפ. נתניהו מוביל את אזרחי ישראל בצעדים נחושים לקראת הזן הישראלי של הניאו־פשיזם. ברוך סולצ'ינר
אהבתיאהבתי