בפברואר השנה פורסם בארה"ב מחקר גדול העוסק בחלוקה הדתית של האוכלוסייה האמריקאית. הממצאים היו משמעותיים: לא פחות מ- 44% מהאמריקאים המבוגרים אינם רואים את עצמם משוייכים כיום לדת שלתוכה נולדו. יותר מזה: הדת שמספר חבריה מצטמצם במהירות הגדולה ביותר היא הנצרות הקתולית. הקבוצה שמספר חבריה גדל בצורה המשמעותית ביותר היא ה"לא משוייכים", כלומר אותם אנשים שמיעוטם חילונים ורובם רואים עצמם דתיים אבל מסרבים לדבוק בזרם מוגדר כלשהו. כיום מונים הבלתי-משוייכים 16% מהאמריקאים, זאת לעומת 5-8% בשנות השמונים.

איך אפשר להסביר את הנתונים הללו? לא, זה לא עניין של חילון גובר והולך, למרות שגם זה קיים. אבל ארה"ב היא מדינה די דתית כידוע, וכאמור מרבית אותם לא-משוייכים אינם מגדירים עצמם כחילונים. לא רק זאת, אלא שיש קשר הדוק בין הממצאים הללו: לא במקרה בחברה שבה כמעט מחצית מהאזרחים מרשים לעצמם להחליף את דתם גם קטן מספר הקתולים וגדל מספרם של אלה שעזבו את מסורת אבותיהם אבל לא קיבלו על עצמם כל מסורת אחרת. הנתונים האלו הם תסמינים של מה שאפשר לקרוא לו "המהפכה הרוחנית".

מדברים על מהפכה

>
לפני שלוש שנים פורסם ספר בשם זה: The Spiritual Revolution, שנכתב על ידי פול הילָס, אחד מחוקרי הניו-אייג' הידועים בעולם, ולינדה וודהד, חוקרת נצרות, שניהם מאוניברסיטת לנקסטר בבריטניה. בספר הם מנסים לברר האם אכן, כפי שחסידי הניו-אייג' מכריזים ומתגאים, החברה המערבית נמצאת בתהליך גובר והולך של "ספיריטואליזציה", כלומר של מעבר מדתות ממוסדות וממוקדות-ריטואל לזרמים רוחניים מבוזרים וממוקדי-חוויה. הם גילו שכן.

וכמובן שהם לא תולים את השינויים שעוברת החברה שלנו בכך שאנחנו מקבלים תשדורות אנרגיה מהפליאדות או מפני שכדור הארץ נכנס לאופק דלי, וכאן העניין הגדול שבמחקר שלהם: וודהד והילס שוטחים תזה מלומדת בדבר השינוי התודעתי-תפיסתי של האדם המערבי, שמעודד אותו לזנוח את המסורות המובנות שירש ולפתח גרסאות אישיות של עבודת-שמיים.

אבל נתחיל בממצאים. כדי להבין האם אכן מתרחשת "מהפכה רוחנית" צריך ראשית להגדיר לעצמנו מהי רוחניות, ומה ההבדל בינה לבין דת. וודהד והילס מותחים את קו פרשת המים שבין שתי אלה בנקודת המיקוד שלהן: אם בחיים שמרכז הכובד שלהם הוא העולם האובייקטיבי על תפקידיו ותפקודיו השונים, ואם בכאלו שממוקדים במימד הסובייקטיבי של הפרט על חוויותיו השונות.

על פי הבחנה זו דת היא מוסד תרבותי שמקדש את האובייקטיבי: חוקים אוניברסלים, אמונות נצחיות, ובעיקר הכפפת רצונו וצרכיו של הפרט בפני אלה של הממסד והקהילה. רוחניות, לעומת זאת, מקדשת (והמילה הזאת משמעותית) את המימד הסובייקטיבי של החיים: את כל מה שרגשי, חוויתי, ובעיקר – אינדיבידואלי. על כן בעוד שבדת מקור הסמכות שלנו הוא תמיד חיצוני (הרב, האפיפיור, האל הטרנאנדנטי), ברוחניות אנחנו לא כפופים לאיש, ומנסים לבטא ייחוד אידיוסינקרטי (הנשמה שלנו, האני-האמיתי שלנו, האלוהים האימננטי בנו).

מקום למימד החוויתי והרגשי ואף לגילוי פנימי של האמת קיים לא מהיום בדתות מערביות (כגון זרמי הגנוזיס, או ראשית החסידות) וכמובן שהוא מודגש בדתות המזרח, אבל אחת התופעות הייחודיות לניו-אייג' היא לא רק שימת דגש מועצם למימדים אלה, אלא גם הפירוק של המימד הקהילתי בחיפוש הרוחני. המעבר מדת לרוחניות, אם כן, מתרחש לאורך שני צירים שאינם בהכרח משולבים: דגש הולך וגובר על החוויה האישית, ופירוק של המסגרת הקהילתית שבמסגרתה נערכת הפנייה אל האל.

ובכן, מהפך

המחקר נערך באופן ממוקד בעיירה Kendal שבצפון-מערב אנגליה, וכן נסמך על ממצאים של מחקרים וסקרים שעוסקים באוכלוסיה הכללית של בריטניה וארה"ב. מושאי המחקר הם נוצרים כמובן (על סוגיהם השונים והמגוונים), וכדי לגלות האם אכן מתבצע מעבר שכזה, אם אכן מהגרים בימינו מערביים רבים מהדת הממוסדת לרוחניות המבוזרת, מבחינים החוקרים גם בתוך הממסד הדתי בין הזרמים, ומציינים את אלה שעל אף שהם, כאמור, משוייכים לדתות ממוסדות וקהילתיות בעיקרם, הם נותנים גם מקום, ואף דגש, לחוויה הסובייקטיבית של המאמין (כלומר מני כנסיות אוונגליסטיות שמעודדות רגשנות והתלהבות דתית).

ובכן, הממצאים הם חד משמעיים: לאורך ארבעים השנים האחרונות גדל בצורה פנומנאלית מספר האנשים שעוסקים במה שמוגדר כאן כרוחניות. בשנות התשעים בלבד קפץ המספר במאות אחוזים. מאידך, הן בבריטניה והן בארה"ב הנוכחות בכנסיות בימי א' הגיעה לשיא מיד אחרי מלחה"ע השנייה, ומאז היא בהידרדרות עקבית: בבריטניה כיום הנוכחות פחתה ב-50% אחוז ונמצאת סביב 8% מהאוכלוסייה, ובארה"ב, למרות שאחוז המגיעים לכנסייה מתוך כלל האוכלוסייה גדול הרבה יותר (קצת פחות מ-30%), גם הוא פחת ב-50% בקירוב מאז שנות החמישים. נתון משמעותי הוא שפחות מאמינים נטשו קהילות דתיות ממוסדות ששמו דגש על החוויה הסובייקטיבית – וחלק מהקהילות הללו (למשל ה- Quakers) ראו אף צמיחה במניינם.

וודהד והילס מביאים עוד שלל נתונים המצביעים על מעבר לעבודת דתית ממוקדת פרט: אם בשנות החמישים 43% מהבריטים האמינו באל פרסונלי (אותו מלך גדול בשמיים) ו- 38% באל שהוא "רוח או כוח-חיים כלשהו", הרי שכיום המספרים הם 26% ו- 44% בהתאמה. בארה"ב מאמינים 72% באל פרסונלי, אבל 10% מאמינים שאלוהים "מייצג מצב תודעה גבוה יותר" ו-7% מאמינים שאלוהים הוא "מימוש מושלם של הפוטנציאל האנושי הפרטי" – ביטויים שאי אפשר שלא לתפוס את המימד הסובייקטיבי, האינדיבידואליסטי, המודגש שבהם.

הפנייה הסובייקטיבית

המספרים הללו מצביעים על נטייה הולכת וגוברת ל"רוחניות", והשאלה המעניינת היא למה זה קורה. כאמור, וודהד והילס מציעים הסבר רציונלי לעניין. כדי להבין את התנועות האדירות האלה בהשקפות הדתיות של האנשים הם מציעים לבחון אותן דרך הפריזמה של מה שאחד הפילוסופים הפוליטיים והחברתיים הנודעים בעולם, צ'רלס טיילור, מכנה "הפנייה הסובייקטיבית העצומה של התרבות המודרנית".

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

דוגמאות לפנייה הסובייקטיבית ניתן לראות למשל בחינוך (המעבר למערכת חינוך מבוזרת, לבתי ספר יחודיים, לתפיסה בה התלמיד ניצב במרכז ושעלינו לא למלא אותו באינפורמציה, אלא לעזור לו להגשים את הפוטנציאל שלו), בבידור (תוכניות שממוקדות באינדבידואל כמו שעשועונים וריאליטי), בכלכלה (המעבר של הקפיטליזם ממיקוד ביצור למיקוד בצריכה) ובתעסוקה (המעבר ממשרות "לכל החיים" לדילוג בין עבודות ואף בין מקצועות). בכלל, בעצם העובדה שמישהו יכול לנמק את מעשיו או בחירותיו לא בהתלות בחוקים או במסורת, אלא בכך ש"זה מרגיש לי נכון" או ש"אני חייב להיות נאמן לעצמי" מצביעה על החשיבות העצומה שכיום מוענקת לסובייקטיביות שלנו.

בסופו של דבר מגלים אנשים שיש להם חיים פנימיים. המימד התוך-נפשי הולך ומתרחב, הדקויות והנימים של הסובייקטיביות שלנו תופסים נפח ועומק, ורבים חשים שמה שבראשם ובלבם חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו. מכאן מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, והמעבר הוא מדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. כפי שמציין טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". אכן כך. טיילור, אגב, הוא קתולי מאמין.

כעת אנחנו יכולים גם להבין את הקשר במחקר האמריקאי הנ"ל בין זניחת הדת המקורית, החלשות הקתוליות והגידול בקרב הבלתי-משוייכים: כל אלו תוצאות ישירות של הפנייה הסובייקטיבית. זניחת הדת המקורית נובעת מהלגיטימציה שהפרט מרגיש להתנתק ממסורת שלמרות שהוא נולד לתוכה היא "לא מדברת אליו" או לא מתאימה לו: הצרכים הפרטיים והבחירה האישית קודמים למורשת המשפחתית-קהילתית. החלשות הקתוליות גם היא ברורה, שכן הקתוליות היא דוגמא קיצונית למסורת מאוד ממסדית ו"אובייקטיבית", ולפחות ופחות אנשים הגיוני למצוא את אלוהים במסגרת כזו. וכמובן, אותם המוני בלתי-משוייכים הם אלא שברור להם שעליהם לעצב לעצמם את חייהם הדתיים, או שלמצער אין כל צורך לדבוק במסגרת דתית "אובייקטיבית" אחת.

עד 2050 תושלם המהפכה

יחד עם זאת חשוב לזכור: "המגזר הרוחני" עדיין מונה הרבה פחות חברים מזה הדתי: כ-2% בלבד בבריטניה, וכ-8% בארה"ב. "הרוחניות" עדיין לא החליפה את "הדת", ועוד חזון למועד המהפכה הרוחנית המלאה. אבל הפנייה הסובייקטיבית של המערב היא שרירה וקיימת, ולא עושה סימנים של התפוגגות. על פי שני החוקרים אם העניינים יתגלגלו הלאה בקצב בנוכחי, כי אז עד 2050 כבר יחזיקו "הרוחניים" בבכורה, וגם "הדתיים" שישארו יהיו אלה שהממסד הדתי שלהם שם דגש על חוויות דתיות סובייקטיביות, ולא רק על מסורת וחוק. כנסיות אחרות תהיינה בסכנה ממשית של היעלמות.

במבט מקומי, על פי ממצאים אלה אפשר לנבא שחוץ מהניו-אייג' שליט"א, תהיה זו חסידות ברסלב, עם הדגש על מערכת היחסים המאוד אישית עם הקב"ה, שתמשיך לפרוח, וכן מני קבוצות של נערי גבעות שמדגישים את המימד החוויתי בדת. מנגד, ספסלי בתי הכנסת של זרמי היהדות האורתודוקסית היבשושית של קיום מצוות "כי צריך" ילכו ויתרוקנו.

כל זה כמובן תלוי בהמשך החירות האישית לבחור את אמונותינו בעצמנו. כלומר זה כנראה יקרה, אלא אם כן ישתלטו עלינו מני טליבאן (אלה שעבורם הפנייה הסובייקטיבית היא לא יותר מאשר קשקוש אקדמי, בין אם מוסלמים, נוצרים או יהודיים) ויכפו על כל השאר את דעתם בצורה אלימה. אני חושש שהם ינסו, ואין אלא לקוות שהקב"ה יצילינו מידם.

נספח: דברי פי אפיפיור חן

בביקורו האחרון בארה"ב אמר בנדיקטוס XVI משהו חכם מאוד על הנושא הזה, והציג זווית אחרת של אותו הגיון שגורר אותנו לנסות למצוא את אלוהים בתוכנו ולא בשמיים. הוד קדושתו אומר, שימו לב, שמכיוון שתפיסת העולם החילונית

נותנת רק למדע מעמד של 'אובייקטיביות', היא דוחקת את רגלי הדת אל המימד הסובייקטיבי של התחושות הפרטיות [… אבל] זה לא אומר ש'הידוע' מוגבל למה שניתן לאשר אמפירית, ולא שהדת מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'. נוצרים שמוכנים לקבל את קו המחשבה הפגום הזה יביאו את עצמם לרעיון שאין מה להדגיש את האמת האובייקטיבית כאשר אנו מציגים את הדת הנוצרית, שכן על כל אחד רק ללכת בעקבות מצפונו ולבחור בקהילה שמתאימה בצורה הטובה ביותר לטעמו האישי. את התוצאה אנו רואים בתופעות כגון שגשוגן של קהילות שנמנעות ממבנים ממסדיים ומצמצמות עד למינימום את חשיבות התוכן הדוקטרינלי עבור החיים הנוצריים.

טוב, אז אני לא יודע למה הוא בדיוק מתכוון כשהוא מדבר על האמת האובייקטיבית ביחס לנצרות (האמת האובייקטיבית של לידת הבתולין? של השילוש הקדוש? של נבואות אחרית הימים?), אבל הוא עלה כאן על נקודה חשובה בקשר לפנייה הסובייקטיבית, והיא שהיא באה בד בבד עם ניכוס האובייקטיביות על ידי המדע. כי כיום הרי מובן לכולנו שהמדע אחראי על גילוי האמת על העולם, ואם המדע מופקד על מה שאכן קיים, על האמת, על העולם, הרי שבכל הנוגע להצלת נפשותינו, לגאולה ולידיעת האל אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. זו עוד סיבה שקשה לנו לקחת ברצינות ממסדים דתיים אורתודוקסים, ושהדת אכן מוצאת את עצמה "מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'".

[עלה באנרג'י (בלי הנספח). התיאור שלי של המחקר כאן הוא מאוד סכמטי. אני ממליץ למי שבאמת מתעניין לקרוא את הספר.]

לפני יותר מחודש דיווחתי כאן על הדלפתם, לראשונה במלואם, של הסודות התיאולוגים של הסיינטולוגיה (הנה הקובץ הענק). מדובר במיתוס המכונן של הכת הדוחה הזאת, שמספר על המקור לכל צרות העולם, ועל הדרך לפתרונן. לתקציר ראו את הסרטון המבדר הזה מ"סאותפארק" שבו הכל מוסבר במהירות.

הסיינטולוגים מכחישים שבסיפור המטורלל הזה הם אכן מאמינים, והדברים נחשפים במלוא גיחוכם רק למי שאחרי שנים רבות (וכספים רבים עוד יותר) מגיע לדרגות הגבוהות של ההיררכיה הפנים כיתתית. בשלב זה הוא שטוף מוח לחלוטין, וממילא לא נעים לו להודות שהוא בזבז כמה עשורים מחייו על שטויות במיץ עגבניות-חלל. בכל זאת, כמה סיינטולוגים גילו אומץ ופרשו כאשר ניסו להאכיל אותם את הבובע-מאייסעס הללו, וכך אנחנו יודעים עליהן. או כך ידענו, עד לפרסום הדברים בוויקיליקס, אתר ההדלפות העולמי המצליח.

כשירות לציבור אני מביא כאן את הדברים, כפי שפוענחו על ידי ידידה (לינדסי סיטרמן, שיודעת לקרוא אנגלית בכתב מחובר, לבד כמה מילים לא מובנות שסימנן כאן [?]) מתוך כתב ידו של ל. רון האברד, כפי שתוכלו למצוא בעמודים 236-238 של הקובץ (הקליקו כאן לצילום העמוד הראשון). הנה הדברים ואחריהם הסבר קצר:

Data (1)
"The head of the galactic confederation (76 planets around larger stars visible from here) (Founded 95,000,000 years ago) very [?]) Solved overpopulation (250 billion or so per planet – 178 billion on average) by mass implanting. He caused people to be brought to Teegeeack (Earth) and put an H bomb on the principle volcanoes ([?] 2) and then the Pacific area ones were taken in boxes to Hawaii and the Atlantic area was in Las Palmas and there "packaged."
His name was Xeno. He used renegades. Various misleading data by means of circuits etc'. was placed [?] implants. When through with his crime, loyal officers (to the people) captured him after 6 years of battle and put him in an electronic mountain trap where he still is. "They" are gone. The place has since been a desert.

Data (part) -2-
The length and brutality of it all was such that the Confederation never recovered. The implant is calculated to kill (by pneumonia etc') anyone who attempts to sour it. This liability has been dispersed with by my tech' development.
One can FREE WHEEL through the implant and die unless it is approached as precisely outlined. The "free wheel" (auto running on and on) lasts too long denies sleep etc'. and he dies. So be careful to do only incidents 1 & 2 as given and not plow around and tried to complete one [?] at a time. In December 67 I knew somebody had to take the plunge. I did and emerged very knocked out

[?] Data (3)
But alive. Probably the only one ever to do so in 75,000,000 years. I have all the data now but only that given here is needful.
One's body is a mass of individual [?]stuck to oneself or to the body.
One has to clean them off by running Incident One then Incident Two. It's a long job, requiring care, politeness and good auditing.
You are running beings. They respond like any preclear. Some large, some small.
Thetans believed they were me. This is the primary error.
Good luck.
# # #

מה יש לנו כאן? אז ככה:

פסקה א' (עמ' 236): מטאפיזיקה, גנאולוגיה, תיאולוגיה: כל הסיפור על זינו ראש הקונפדרציה הגלקטית ועל הפתרון המקורי שלו לפיצוץ האוכלוסין (זאת כמובן היתה הבעיה בחדשות כשהאברד כתב את הדברים הללו. גם עקבות גילוי פיצוח האטום די ברורות בכתיבתו). זה מסביר לנו איך בני האדם נולדו דפוקים: כי נכנסו בהם נשמות של חייזרים מתים שזינו הביא לכדוה"א.

פסקה ב' (עמ' 237): סוטריולוגיה: איך ניתן להתגבר על כל הבלגן. מאבק פנים נפשי לשחרר את עצמנו מאותן נשמות זרות, שהאברד עצמו גילה וערך בדצמבר 1967 ולראשונה, כך הוא מגלה בעמוד הבא, מזה 75 מיליון שנה, ועתה, כגואל העולם, הוא מציע לכל.

פסקה ג' (עמ' 238): פסיכולוגיה: על פי האברד אנחנו כלואים בתוך גופנו יחד עם מקבץ לא סימפטי של נשמות חייזרים שעשו אותו ביתן. אנחנו משחררים את עצמנו מהן על ידי תהליך ארוך שכולל "דאגה, נימוס ואודיטינג", היינו אותה פרקטיקה טיפולית שהאברד המציא, ושעולה המון כסף. אבל יש כאן ניצוץ של הבנה עמוקה: "Thetans believed they were me. This is the primary error." השגיאה המרכזית שלנו, אומר האברד, היא שאנחנו מאמינים שאותן נשמות הן אנחנו. כלומר, בתרגום לשפה נקייה ממטאפיזיקה, שאנחנו מאמינים שהתכונות הרעות והרגשות הרעים שלנו הם אנחנו. וזה נכון: הם אכן אינם אנחנו. הייתי מוסיף שגם תכונות טובות ורגשות טובים אינם אנחנו. ובכלל, שום דבר מלבד הכוליות עצמה אינו אנחנו (כלומר או הכל אנחנו, או לא-כלום אנחנו). והייתי גם מוסיף שהדרך לגלות את זה לא עוברת בהכרח (או בכלל) באלפי טיפולי אודיטינג. אבל זה כבר סיפור אחר. יפה לראות שהאברד אכן עלה כאן על העניין המרכזי: מה שאנחנו חושבים שהוא אנחנו אינו אנחנו.

אם לא תמצאו את הרשימה הזאת בעתיד סימן שהסיינטולוגים איימו עלי או משהו כזה. אבל אם הם איימו עלי זה סימן שהסיינטולוגים מודים שזה אמיתי, כלומר שהאברד כתב את השטויות הללו.

תצלום של לפייט רון האברד. הסיינטולוגים חושבים שהוא הישות החשובה ביותר בגלקסיה. לדעתי הוא שרלטן סוג ג'. הנה סרט על האברד שנעשה לפני עשור על ידי ערוץ 4 הבריטי, בו הוא מתואר כנוכל ממולח, כריזמטי מאוד, בעל דמיון עשיר, מומחה להיפנוזה, תאו בצע ורודף נשים, מאניה דפרסיבי ופרנואיד עצבני שחשב שאפילו התאבדותו של בנו היא התקפה אישית עליו.

[חג עצמאות שמח. אורן צור ביקש ממני שאכתוב רשימה על אפקט "מילים שיוצרות מציאות" שבמצוות "ביטול החמץ", ובכלל על תפיסת השפה (העברית) כבוראת עולמות. וכך עשיתי. הנה היא בבלוגו. אופרה ווינפרי ואקהרט טולה סיימו את הקורס המקוון שלהם (כתבתי על זה כאן). צפיתי בהתחלה ובסוף של השיעור העשירי ושמחתי מאוד: טולה מדבר לעניין, ללא מטאפיזיקה מיותרת וכמעט חף מהפרזות ניו-אייג'יות, וזה יופי יופי שכל כך הרבה אנשם רואים את זה. הנה לינק לכל השידורים שהיו (אולי צריך להירשם בחינם). והנה יהודה ליבס בביקורת על ספרו החדש של בועז הוס על ספר הזוהר. לא אהיה ליד מחשב כל הסופ"ש אז לא אוכל לענות למיילים ותגובות.]

אחת המילים הניו-אייג'יות השנואות עלי ביותר היא "אנרגיות", מילה שמשתמשים בה כדי להסביר הכל, ועל כן אי אפשר בעצם להסביר איתה דבר. למעשה נראה לי שאפשר לומר שהמילה הזאת מציינת יותר זיקה סובייקטיבית מאשר מציאות אובייקטיבית, ועל כן כאשר מישהו מספר לך ש"בקבר רבי נחמן באומן יש אנרגיות סוף-סופיות-סופניות" אתה יכול להבין מזה שהיתה לאותו אדם חוויה יוצאת דופן באותו קבר, לא יותר. המילה האובר-פופולרית ואובר-משומשת הזאת מהווה אם כן כמקבילה בתחום הרוחְניוּת למילים כמו "קָרִיא" בתחום הספרותי או "ראוי" בתחום החברתי: מילים שמציגות עצמן כאילו הן מצביעות על תכונה מסויימת של האובייקט, אך למעשה אינן אומרות דבר לבד מזה שיש לדובר עמדה סובייקטיבית חיובית כלפי אותו העניין.

אני מנחש שראשיתה של המילה "אנרגיות" היה בניסיון לקבץ תחת שם אחד מני כוחות המוזכרים בתורות הרוחניות המזרחיות: "צ'י" של הסינים, "פראנה" ו"שאקטי" של ההודים – מני זרמים פוטנטיים שנמצאים הן מחוץ והן בתוך הגוף, ואשר זרימתם הנכונה והמאוזנת מבטיחה בריאות (ולעיתים אף הארה). את הכוחות הללו לא ניתן בעצם למדוד במכשירים (האם מישהו מכיר מחקר רציני על זה?), ועל כן הם הופכים בעל כורחם לתיאוריות מטאפיזיות יותר מאשר מציאות מוחשית, ובסופו של דבר אנחנו משתמשים בהם, תחת השם הקיבוצי "אנרגיות", כדי לדבר בצורה מטאפורית על כל חוויה רוחנית מגניבה שהיתה לנו (למשל כאן).

ולא שאני לא מאמין בקיומם של כוחות שכאלה. דווקא מאמין. אלא שאני חושב שעקירתם מהקונטקסט המקורי שלהם (כלומר אותן תורות מזרחיות) והכנסתם תחת אותה כותרת כללית (שהיא מעין תיאולוגיה-בשקל של הניו-אייג') עושה להם עוול. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב, אלא על מקרה שקרה לי, ושבעקבותיו אני קצת יותר מאמין באותן "אנרגיות" שזורמות בגוף מאשר הייתי לפניו.

—

זה קרה בטיולי השלישי להודו, כשהייתי בטירוונאמאלאי עיר הקודש, בתקופה שנחשבת "העונה" במקום, כלומר דצמבר-ינואר, אז באים מורים ומחפשים מכל העולם ובכל יום אתה יכול לבחור לעצמך אל מי ללכת כדי לשמוע קצת דברי תורה (כתבתי על זה אז כאן). על פי היומן שכתבתי אז זה קרה ב- 28.12.05. הלכתי בבוקר לסאטסאנג ("מפגש עם האמת") עם מוג'י, מורה בריטי ממוצא ג'מייקני שלימד שם (אח"כ ראיינתי אותו). את מוג'י חיבבתי, אבל הוא היה קצת יותר מדי רגשני, פחות מדי מדוייק בדבריו לטעמי. הוא גם קידם את שיטת החקירה העצמית של רמאנה מהארישי ("מי אני?"), שהיא חביבה אבל אני מעולם לא הבנתי מה כל כך גאוני בה. אבל המפגשים איתו היו נעימים והוא עצמו מרשים מכמה בחינות.

כל זמן השיחה שהוא נתן ישבתי לידו (הגעתי מוקדם ותפסתי מקום) במדיטציה, במצב תודעתי די מכונס לתוך עצמו, יציב ושקט, ונוגע בתחושת החיוּת הבסיסית של הגוף וההכרה. אחרי השיחה והמענה לשאלות מהקהל, מוג'י תמיד היה מחבק את כל מי שרצה, וכולם רצו. כך תיארתי את זה בהקדמה לראיון שלעיל:

עיקר המפגש עם מוג'י מתקיים דווקא אז, אחרי הסאטסנג, כאשר אחד אחד היו האנשים קמים מתוך הקהל, ניגשים אל המורה הישוב עדיין על כסאו, ומקבלים ממנו חיבוק אמיץ, שלרוב לווה גם במילים מלטפות וטפיחות מרגיעות על הגב. אז אפשר היה לראות מה גודלו של האירוע עבור הקהל שהגיע: גברים ונשים מתייפחים, מתרפקים בדמעות על כתפו של המורה, נשטפים על ידי קתרסיס של התרגשות והתפרקות ומסרבים כמעט להיפרד מהמגע המנחם שלו. ומוג'י, הוא נשאר שם שעה ארוכה עד שכולם מסופקים – לפחות עד ליום שלאחר מכן [אז יש עוד סאטסאנג]. אם אתם בדרך לסאטסאנג עם מוג'י, אל תשכחו את הממחטות.

אחרי שזמן הדיבורים נגמר, אם כן, בהיותי קרוב למוג'י, קמתי (כמעט מתוך המדיטציה) ראשון וניגשתי לחבקו. ואז זה קרה: אחרי חיבוק של שנייה או שתיים הרגשתי זרם של… אנרגיה (סליחה) עולה במעלה יד ימין שלי, מכף היד שמאחורי גבו של מוג'י ועד לכתף, ואז לראש. הדבר הבא שאני זוכר הוא שמצאתי את עצמי בחיקו, מתעורר מעילפון. הייתי out כחמש-עשרה שניות, כך סיפרו לי, וכשהתעוררתי הייתי בדיסאוריינטציה מוחלטת: תחילה לא ידעתי איפה אני, אחרי שהבנתי איפה רציתי לבקש סליחה, אבל לא הצלחתי לדבר אנגלית – יצאו לי רק מילים בעברית! אחרי עוד כמה שניות הכל חזר אלי, הרגשתי מאוד לא נעים (אף שמוג'י צחק על כל העניין בביטול) וזחלתי לפינה להתאושש.

זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי, והאחרונה עד כה. למחרת אמרה לי אחת התלמידות הותיקות של מוג'י שאנשים לפעמים מתעלפים כשהם מחבקים אותו, אבל רק בטירוונאמאלאי, בגלל האנרגיות (נו מה?) הרציניות שיש במקום. התוצאות: יד ימין המשיכה לכאוב כשבועיים אחרי המקרה. מבחינה תודעתית לא הרגשתי שום שינוי (אדרבא: מיד אחרי שהתעוררתי מהעילפון הרגשתי דווקא שהאגו מנסה לבסס את עצמו מחדש ביתר עוז, כאילו שהוא נבהל מאותן חמש-עשרה שניות בהן הוא היה מנוטרל לחלוטין). במפגשים הבאים עם מוג'י חיבקתי אותו ולא קרה שום דבר יוצא דופן. ככל הידוע לי באותו "עונה" רק אני התעלפתי אצל מוג'י.

אז מה? האם למישהו יש הסבר למקרה הזה? אני פוסל מראש עניין של התרגשות, כי זה היה אולי החיבוק השביעי או השמיני שלי עם מוג'י, ובכלל: לא במיוחד התלהבתי ממנו, למרות שחיבבתי אותו מאוד. לבד מזה, התרגשות לא נעה במעלה יד ימין אל הראש. חשבתי אולי על חשמל סטטי, אבל האם זה הגיוני שחשמל סטטי גורם לשוק שכזה? ולמה רק לי זה קרה, ורק באותה הפעם? אני פשוט לא יודע, והייתי שמח (באמת) אם מישהו היה יכול לחשוב על הסבר "טבעי" לעניין. כרגע נראה לי שסביר להניח שאנרגיות, כן, כן, אנרגיות כלשהן שנמצאות בגוף, הגיעו אצלי, או אצל מוג'י, או אצל שנינו לסף מסויים של טעינה, או עוצמה, או משהו, ושכשהתחבקנו הן השתחררו, נעו בצורה של זרם במעלה ידי ועילפו אותי כשהגיעו לראש. היד, כאמור, כאבה גם הרבה אחרי זה. הראש לא: אחרי שעה של התאוששות הוא שוב התחיל לנסות להבין הכל.

סתם

—

[אני אומר לכם, משהו קרה לאחרונה לממסד הרבני החרדי, לפחות לחלק מגווניו ושלוחותיו. הוא מרגיש על הסוס וכמו קוזאק שיכור הוא מצליף בכל מי שעומד בדרכו. תראו מה זה: בית הדין הרבני הגדול בי"ם קבע כי אלפי גיורים שנעשו בעשור האחרון תחת מערך הגיור של הרב דרוקמן (מטעם המדינה!) אינם תקפים, כי הוא גילה איזה גיורת שהפסיקה לשמור מצוות. זה אומר קודם כל שמבחינתם היהדות של אלפי אנשים שעברו תהליך ארוך ומתיש של גיור אורתודוקסי "מבוטלת", אבל מה שזה בעצם אומר זה שהחרדים אומרים למזרוחניקים (הכיפות-הסרוגות) שהם מזלזלים בהם ובדתיותם. וזה גם בעצם אומר שלרבנים החרדיים (האלו לפחות) לא איכפת מיצירת אנרכיה במערך הגיור. וזה בעצם אומר שהם שמים קצוץ על הציבור, על הקהילתיות, אולי אפילו על העם. וזה בעצם אומר שהם מנהיגים של כת קטנה וחשוכה.]

בחול המועד פסח נסעתי לצפון עם נעמה (אתם לא מכירים) לטיול קצר. רצינו לעשות את נחל יבניאל, אבל היה כזה חום שבסוף סתם שרצנו ליד הכנרת. במהלך סיבובים שעשינו בניסיון למצוא מעט צל, נתקלנו בקבר הזה, שנמצא ליד קבוצת כנרת אבל לא בתוך בית הקברות היפה שלה (שבו קבורה המשוררת רחל, בין השאר):

אני לא יודע מי היה אותו יוסף זלצמן. גוגל לא מכיר אותו ואני לא מכיר אף אחד בקבוצת כנרת כדי לשאול. אם מישהו יודע אשמח מאוד לשמוע. אני מביא את הצילום כאן (צילמתי אותו במצלמת הסלולרי – לחצו כאן להגדלה) כי אני חושב שיש בו כמה דברים מעניינים. למי שלא רואה ברור, כתוב כאן:

פ"נ
יוסף בן ליב זלצמן מורשא
נרצח ביום ב' כ"ד מרחשון שנת
את"תמ"ה לגלותנו בן כ"ג שנים תנצב"ה

נפל במרחשון תרע"ד (1913)
בחודש הראשון להתיישבותנו
והוא ליד המחרשה
קבוצת כנרת

הכתובת מחולקת לשני חלקים, והתחתון כנראה הוסף שנִים אחרי הראשון. החלק הראשון חצוב על עמוד שיש שכנראה נמצא באזור, והוא מעניין מאוד: יש לנו כאן סיפור של עולה חדש, בן 23, פולני, בעל שם יידישאי מובהק, שנרצח. השנה שבה הוא נרצח מצויינת כשנת אתתמ"ה, כלומר 1845, "לגלותנו" – זו שיטת תיארוך שקובעת את תחילתה בחורבן הבית השני, בשנת 70 למניינם. כלומר חבריו של אותו יוסף זלצמן, קיבוצניקים צעירים ואידיאליסטים, מלאי סוציאליזם ופורקי עול מצוות, ממשיכים לספור את השנים כמנהג בית אבותיהם, על פי חורבן הבית. לא זאת אף זאת: הם כבר בארץ ישראל והם עדיין סופרים שנים "לגלותנו".

הכתובת הבאה מבארת שיוסף זלצמן נרצח בחודש הראשון להתיישבות במקום, וזה קרה כאשר הוא חרש את השדות. על כן כנראה הוא נקבר במקום ולא בבית הקברות (ושמא, בכלל עוד לא היה בית הקברות – אולי הוא המת הראשון של הקבוצה הקטנה). הפעם כבר מציינים את השנים בלע"ז: 1913 (את חוסר ההתאמה הקטן בין התאריכים – 1845+70=1915 – אפשר אולי לתלות בשוני בין הלוח העברי לגרגוריאני). ודואגים לציין פרטים נוספים על הרצח, ולחתום.

וכן, אני מנחש שמדובר כאן במה שכיום מכונה "פיגוע". אני לא חושב שסביר שמי שרצח את יוסף בן ליב זלצמן היה איזה חייל עותמני, עוד פחות מכך מהגר יהודי אחר. כנראה זה היה איזה מקומי, שאני לא יודע בדיוק איך נכון לכנות אותו (האם מישהו חשב על "פלסטינאים" אז?). היום בטח היו דואגים להבהיר את העניין: כותבים "נרצח בידי בני עוולה" ומוסיפים גם "הי"ד" – אז עדיין לא הגיעו לרמות כאלה של התבהמות. טוב, זאת היתה רק ההתחלה. קרוב למאה שנה לאחר מכן לא הרבה השתנה, ואם זו לא עדות אומללה לאופי המחורבן של בני האדם, מה כן.

 

[אנדרו כהן, מהמורים הרוחניים הידועים בעולם, מגיע לארץ. וכוחותיו של לורד זינו מכים שוב: כתבה שלילית ב-Nightline של רשת abc על הסיינטולוגיה, הכוללת ראיון עם קרובת משפחה של ראש הכנסייה שברחה ממנה: חלק א'; חלק ב']

נפגשים עם קבלה: אישי ציבור ואמנים משוחחים על משמעות החיים, מאת: מיכאל לייטמן, הוצאת קבלה לעם, 2008, 264 עמ'.

נראה שבימינו השלימה הקבלה את המטמורפוזה שהחלה בימי החסידות, בהם הפכה מתורת סוד איזוטרית השמורה ליודעי ח"ן, לכלי פרשני בסיסי בעזרתו מבין היהודי הפשוט את מקומו בעולם. אם לפני עשור היה צריך החילוני המצוי לגלות עניין אקטיבי בנושא כדי להיוודע אליו, הרי שמאז עברה הקבלה תהליך ברוטלי של ניו-אייג'יזציה, עד שכיום אנחנו מוצאים עצמנו מוצפים באור האינסוף של המטאפיזיקה הקבלית בין אם נרצה ובין אם לא. כגילוי מיוחד של חסד מופיעים כמובן אותם סלבריטאים, שלאחר שהאור גילה אותם, גילו גם הם את האור, ושעצם העובדה שהם מפורסמים אמורה לעשותם מביני דבר בנוגע למשמעות החיים, ומליצי יושר לגבי כל תורה שמתיימרת לגלות לנו אותה.

שני ראשי-חץ ארגוניים משמשים את קבלת-הפופ בבואה לעשות לה נפשות: "המרכז לקבלה" בראשות הרב פיליפ (שרגא) ברג, ו"בני ברוך" בראשות הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שניהם יונקים את מורשתם הרוחנית מהרב יהודה אשלג, אחד המקובלים הגדולים של המאה העשרים, ולשניהם אלפי תלמידים ועשרות מרכזי לימוד בארץ ובעולם. בעוד "המרכז לקבלה" מצליח מאוד בארצות-הברית ועוסק בעיקר במכירת תשמישי קדושה קבליים (חוטים אדומים, מים) במחירים מופקעים, "בני ברוך" פופולאריים בעיקר בישראל וברוסיה, עוסקים בלימוד עיוני בצורה מודגשת יותר ומציגים מבנה סגור ומאורגן יותר, ויש שאף יגידו, כיתתי.

"המרכז לקבלה" הציג לראווה כוכבות כמדונה ודמי מור, ואם עד כה פיגרה תנועת "בני ברוך" אחריו במערכה החשובה על לבותיהם של הסלבס, הרי שהספר שלפנינו הוא ניסיון מרשים להציג תשובה קבלית הולמת: בספר נאספו לא פחות מעשרים ושתיים שיחות בין הרב לייטמן לידוענים ישראלים ובהם ארקדי דוכין, אגי משעול, רוני סומק ועדן הראל, גדעון רייכר ואיתן בן אליהו. אלה נאספו כולם כדי לדבר "על משמעות החיים", או בעצם כדי לשמוע מהי משמעות החיים מפי הרב לייטמן, שכמובן מגלם לאורכו של הספר את ארכיטיפ "הזקן החכם" שמחזיק בידו את מפתחות מהות הקיום וסוד האושר הפנימי, ואשר מוכן (הוא כמובן לא מכריח איש!) לחלוק את אוצרותיו עם הראויים להם.

זאת כמובן חוכמה קטנה מאוד ללעוג לאותן סיסמאות ניו-אייג' נבובות, שממלאות כיום את האוויר עד שקשה שלא לקלוט אותן עם כל שאיפה. הניו-אייג' מציג קקופוניה של חצאי אמיתות, תרופות סבתא ותורות מזרחיות, וממילא קל להצביע על שלל נקודות התורפה שלו. אולם הבדל גדול קיים בין אמונה תמימה, טיפשית ככל שתהיה, לבין יומרה כוזבת. לראשונה ישנו בכל זאת ערך אסתטי מסויים, ואילו זו האחרונה מכוערת באמת, ופעמים רבות אף מסוכנת. בזו חוטא מיכאל לייטמן.

"הקבלה"

שני דגלים מניף הרב ד"ר לייטמן, דגל אחד לכל אחד מהתארים המקדימים את שמו: על הראשון מתנוססת המילה "הקבלה". לייטמן לא חדל מלדבר על "הקבלה" (בה"א הידיעה), מתייחס כמובן-מאליו לכך שבידיו מצויה לא רק כל חכמתה אלא גם כל יעודו של עם ישראל, ומציין שהוא התלמיד האחרון בשושלת הגדולה של המקובלים שהתחילה (לפי דבריו) באברהם אבינו. הוא אף דואג להזהיר את בני שיחו לחפש את "חכמת הקבלה האמיתית, ולא מה שמוכרים בדרך כלל תמורת השם הזה" (91).

לאמיתו של דבר מוכר לייטמן ניאו-קבלה פסיכולוגיסטית, שבה רוב המבנים המטאפיזיים של קבלת האר"י (ספירות, פרצופים וכו') עברו תהליך של הפנמה ומבטאים לא את כוחות הקוסמוס אלא את הדינמיקה התוך-נפשית. תהליך ההפנמה מרחיק עד כדי כך ש"כל מה שכתוב בתורה מדבר על העולם הרוחני בלבד, ולא על זוטות של יום יום או הסיפור ההיסטורי של העם היהודי" (132). אכן, זו קבלה בה המצוות מאבדות את תקפותן המעשית ("קיום מצוות לא שייך לעניין" – 27), וגם המשיח אינו אדם אלא "אותו אור עליון, כוח העליון, שיעזור לנו להתעלות לרוחניות" (119).

גם על האל עצמו לא חס לייטמן, ומציג קבלה שהיא למעשה נטולת אלוהים: המילה "אלוקות", למשל, מופיעה בספר 24 פעמים, מתוכן עשרים פעמים כמושא ישיר ("גילוי ה-", "הכרת  ה-", "הרגשת ה-"), ורק ארבע פעמים כשם עצם. גם בפעמים אלו האל מתואר כ"חוק הכללי", כ"כוח עליון" או "כמציאות העל", כל זאת בניסיון ברור להתרחק עד כמה שניתן מדימוי האל כפרסונה בעלת רצון (שלא לומר קפריזות). גם המילה "אלוהים" נזכרת אך ורק בהקשר הערך הגימָטרי של אותיותיה, שלייטמן חוזר ומדגיש שהוא "הטבע". משום מה זהות סכום ערכם המספרי של אותיות המילים הללו מרשים מאוד את לייטמן, ומעניין אם ידוע לו שהמילה "גימטריה" בגימטריה שקולה ל"דברי הבאי והבל". כך או כך, ברור שלייטמן עושה הכל כדי לנטרל את המימד הפרסונלי והמיתי שבאלוהות היהודית, וזאת כנראה במטרה לתת לה נופך רציונלי ככל שניתן.

יש לציין שהקבלה, כמו היהדות כולה, היא רבת פנים ומשתנה תמיד. על כן לא יהיה זה נכון לומר שהתיאולוגיה המיוחדת שמפיץ לייטמן, חריגה ככל שתהיה, איננה קבלה. עם זאת, ובניגוד מפורש לדבריו של לייטמן, זוהי בהחלט לא "הקבלה" בה"א הידיעה, ואין ספק שלייטמן יודע מספיק כדי להבין זאת.

"מדע לכל דבר"

הדגל השני שבו מנופף לייטמן ללא הרף הוא דגל המדע. מרב מאמציו מוקדשים אפוא לניסיון להציג את הקבלה – ולכל הפחות את הזרם שבראשו הוא עומד – בתור "מדע". לייטמן אינו חדל מלהדגיש נקודה זו, שהיא בעלת חשיבות עליונה עבורו: הקבלה אינה "דת", ואף לא פילוסופיה או (חס ושלום) אמונה, אלא "מדע לכל דבר" (40).

את ההשקפה הזאת מסביר לייטמן, כמו אנשי דת רבים אחרים, באמצעות הטענה שהמדע מוגבל מיסודו, ושאין הוא יכול לספק ודאות גמורה. הקבלה, לעומת זאת, כוללת אך ורק אמיתות מוחלטות, שאותן ידעו, בין היתר, אברהם אבינו, משה, ר' שמעון בר-יוחאי, וכן כמובן גם הרב אשלג, בעל הסולם, שהעביר אותן לבנו, ברוך שלום אשלג ("אחרון גדולי המקובלים"), והוא מסרן (באורח בלעדי פחות-או-יותר) לרב לייטמן תלמידו. אלא שבשום מקום בספר לא נאלץ לייטמן להתמודד עם השאלה המסקרנת באמת: מניין לו לדעת שטענותיו על אודות העולם והאדם הן טענות אמיתיות, ומהן ההצדקות הרציונליות (שבהן הוא מתגנדר ללא הרף) לנכונותה של ההשקפה הקבלית? מה בעצם הופך את הקבלה ל"מדע", ומאיזו בחינה היא אמנם מספקת ידע ודאי? הסלבריטאים המשוחחים עם לייטמן אינם מעלים את השאלות הללו, וככל הנראה גם אינם מהרהרים כלל אחר סמכותו המדעית. לפחות מבחינה זו בחר לו הרב בני-שיח אידיאליים.

אובדנה המוחלט של חשיבה ביקורתית המאפיין את השיחות המופיעות בספר מתבטא גם במגוון עשיר של טענות משונות שלייטמן מעלה למצהלותיהם של בני-שיחו וללא שיידרש להצדיק את דבריו. כך, למשל, הוא טוען באוזניו של גדעון רייכר כי הקבלה מאפשרת לאדם לחיות לנצח, שכן המוות – כידוע – הוא "תופעה ביולוגית שנובעת מהפנימיות, מהרצון של האדם" (61); לאורן סמדג'ה הוא מגלה כי "לכל אדם יש מלאך משלו, ואם אדם מגלה אותו, הוא באמת יודע איך להתפתח, לא לשגות, ולא לגרום רע לאחרים, ואז חייו הם חיים טובים" (81); ולליאת רגב הוא מספר שהאנטישמיות נוצרת משום ש"עם ישראל אינו מבצע את תפקידו", שהוא "לימוד חכמת הקבלה והפצתה לעולם" (173).

לייטמן מתעקש לטעון בדבר "מדעיותה" של הקבלה משום היוקרה הרבה שהוא ומאזיניו מייחסים ללא ספק למדע. שוב ושוב הוא טוען, אם כי אינו מביא כלל ראיות לדבריו, ש"המדע היום מגלה עובדות שהקבלה נסמכת עליהן כבר אלפי שנים" (148), ואף מוסיף בסיפוק ש"כשאני מסביר את האמצעי בעזרתו לתקן את האדם הפרטי ואת העולם, אנשי מדע מבינים ומקבלים את זה" (176). עוד הוא טוען ש"מדענים דווקא פונים לתורה הודית, לטארוט, ולתורות נוספות, מתוך חיפוש אחר תוספת למדע" (248). בהתאם לכך יש להבין גם את התבטלותו בפני איש המדע היחיד מבין מראייניו – הדוקטור יואב בן דב, שאליו מפנה לייטמן שאלות רבות, וכמעט שאינו מרצה בפניו כלל.

ביחסו למדע דומה לייטמן למחזירים-בתשובה רבים (כגון הרב זמיר כהן) שפסקו מלראות במדע אוייב, והחלו לראות בו סעד להשקפותיהם המטאפיזיות. ואולם ניכר גם שלייטמן אינו מתעניין במדע באמת, ושאין הוא מעריך כלל תגליות מדעיות שאינן עולות בקנה אחד עם הקוסמולוגיה שלו. בתורת הברירה הטבעית, למשל, הוא מטיל ספק, ואף מעיר (באוזניו של דידי מנוסי) כי "הדרוויניזם זו תיאוריה שאימצו מדענים אך מעולם לא הוכחה, כך שתורת דרווין לא הוכרה כמדע מובהק" (155). בתור ביולוג-לשעבר מותר להניח שלייטמן יודע היטב כי זוהי טענה שקרית מן היסוד.

היומרה למדעיות מתנגשת גם עם כמה עובדות היסטוריות: על פי לייטמן "אברהם אבינו היה המקובל הראשון" (100), ועד לחורבן המקדש חי עם ישראל כעדת מקובלים אחת גדולה. עם החורבן "נפלו כולם לגשמיות" (132) והתחילו לקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה. כל ספר היסטוריה על תקופת בית ראשון ושני יפריך את הציור האידילי הזה. הדוקטור המקובל לא רק משכתב את ההיסטוריה כרצונו, אלא גם מכחיש את ממצאי המחקר האקדמי. זכותו כמובן לסרב להתרשם מהממצאים המראים כי הזוהר נכתב במאה ה-13 (ולא במאה השנייה על ידי ר' שמעון בר-יוחאי), אבל יומרתו למדעיות עומדת לפיכך בסתירה חריפה לדבקותו במסורת.

על ידעונים וידוענים

למרות שנראה לעתים כי לייטמן מחזיק בתורה סדורה ומגובשת היטב, לאמיתו של דבר השקפתו מלאה סתירות כרימון. את יוכי ברנדס הוא מפתיע בקביעה (שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היהדות האורתודוכסית) שהרצון החופשי הוא אשלייה בלבד, ושכל שיש הן אך צורות שונות של "שליטה", בעוד שבמקומות אחרים הוא טוען את ההיפך הגמור. כן נראה שהוא מתקשה להחליט בדבר תכולתה של הקבלה ומקומה בחייו של האדם. פעם אחת הוא מכריז כי הקבלה היא אך גוף של ידע תיאורטי שאין לו משמעות מעשית, ובפעמים אחרות הוא מטעים שדרכו של האדם אל האושר (כמו גם, כאמור, לחיי נצח) עוברת דרך הקבלה.

בסופו של דבר מסתבר שלייטמן – כרוב הידעונים המצליחים – משתדל להתאים את השקפותיו לאדם שעמו הוא משוחח. זוהי טקטיקה יעילה בדרך כלל, אבל היא מקשה להבין מהן עמדותיו האמיתיות בנודע לסוגיות שעליהן הוא דן, ואם יש לו בכלל עמדות אמיתיות בנושאים אלו.

ראוי לשאול מדוע אנשים משכילים משתפים פעולה עם פארסה כזאת. כיצד הצליח לייטמן לשכנע חבר נכבד כזה של ידוענים להעמיד פני פתאים הבאים לפני החכם הכל-יודע כדי שיסביר להם מה עושים עם החיים? אלה הם סודות קבליים שתשובה עליהם אין. ומהו סוד הפופולריות העצומה שלה זוכים לייטמן ותנועתו "בני ברוך"? את התשובה לכך מצינו בדבריו של לייטמן עצמו, במענה לשאלתו של גדעון רייכר (עמ' 68): "למה להערכתך אנשים מתעניינים, מתעמקים ומתקרבים לקבלה כיום?" התשובה: "אני חושב שבכל אחד ואחד טמון ייאוש, והבלבול הוא רב".

[התפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ". כאמור, נכתב יחד עם חברי הטוב יקי מנשנפרוינד, דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באונ' חיפה. את הספר "נפגשים עם קבלה" ניתן להוריד בשלמותו ובחינם כאן.]