הרבי מליובאוויטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, לבד מזה שהיה המשיח הכושל הגדול ביותר מאז שבתאי צבי, היה גם הוגה מיסטי ענק. כיורש וממשיך של המורשת התיאולוגית החב"דית העמוקה (לדעתי כנראה העמוקה ביותר בתולדות היהדות[1]) היה לו חומר רב שאיתו יכול היה לעצב את עולמו המטאפיזי, והוא השתמש בו בצורה מופלאה. לאחרונה כתבתי מאמר ארוך ומוער שנסוב סביב דמותו, ותוך כך נחשפתי ביתר עומק לתורתו. הייתי רוצה להביא מעט (אבל באמת, מעט שבמעט – מדובר באוקיינוס של הגות מיסטו-תיאולוגית) ממנה לפניכם.

ראשית כמה דברי הקדמה. את חב"ד ייסד ר' שניאור זלמן מלאדי, והוא, ותלמידו המובהק ר' אהרן לוי משטרסיליה, ובנו ר' דובער, הם שעיצבו את התיאולוגיה המיסטית העמוקה של חב"ד. היא עמוקה לדעתי משום שהיא הדוגמא הכי טובה לנונדואליזם יהודי, כלומר ההכרה שלית אתר פנוי מני ממש, היינו שהעולם כולו הוא עצמותו של אלוהים, שבאמת אין עוד מלבדו וכל מה שנראה שאינו האל (כמונו עצמנו) אינו אלא אשלייה[2]. זוהי תיאולוגיה אקוסמיסטית, אבל היא לא באמת שוללת את העולם, אלא רק שוללת את קיומו כנבדל מהאל, כך שלמעשה מחייבת אותו מאוד, כי היא קובעת שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

לבד מקריאה בדבריו של הרבי מליובאוויטש (להלן: רמ"מ), כחלק מהמחקר לקראת הכתיבה קראתי דוקטורט שיצא לפני שנתיים עליו: "דירה בתחתונים: משנתו המשיחית של ר' מנחם מנדל שניאורסון" מאת אלון דהן. העבודה המצויינת הזאת מקיפה ויפה מאוד, ובמסגרתה מגיש דהן סקירה של התפיסה המיסטית של הרבי. אנסה לסכם את הדברים כאן: אכתוב על הראייה המיסטית של רמ"מ, וזאת בשונה מתפיסתו לגבי עצמו כמשיח, ארץ ישראל, היהדות והיהודים, יחסו לנשים וכו' וכו' – רק איך הוא תופס את הקיום (הפרטי והכללי) ביחס לאל. כאמור, הרשימה הזאת מבוססת כמעט כולה על עבודתו של דהן, אבל הניסוחים שונים, וכן הוספתי מדעתי ופרשנותי את הדברים, ולכן כל טעות נא לייחס אלי. (להקדמה על המטאפיזיקה של הקבלה הלוריאנית, שמהווה את הבסיס להגותו של רמ"מ, ראו רשימה זו.לנדבכים אחרים, דואליסטים יותר, בתיאולוגיה החב"דית, ראו כאן.)

—

נתחיל במטאפיזיקה: עבור רמ"מ הקיום משתרע על פני שלושה רבדים:
א) אין סוף, או עצמות: האלוהות עצמה, אינסופית, נצחית, ללא חלוקה, ללא ריבוי. אין לה שם או תיאור, והיא כרגע נמצאת מעבר לחלל הפנוי[3].
ב) סובב כל עלמין: הרובד האלוהי שבו המהות האלוהית גובלת בחלל הפנוי. כאן כבר יש פוטנציאל של חלוקה, של ריבוי, של צמצום אלוהי, וממנו נובעת הבריאה. לרובד הזה אנחנו קוראים בשם הוי"ה (היינו השם בן ארבע האותיות, השם המפורש).
ג) ממלא כל עלמין: כאן מצויים כל העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) והספירות. כאן יש כבר צמצום בפועל, וריבוי, ועורף ותחרות. לרובד הזה אנחנו קוראים אלוהים, או אדני. במרכזו אנחנו חיים.

בהתאם לחלוקה הזאת נבנית גם תכנית העבודה הרוחנית שלנו. עלינו למשוך ולהוריד מטה את השפע האלוהי (כן: לא להתעלות ולהתמזג עמו מעלה!), ובכך למלא את העולם בעצמותו של האל. דבר כזה, שכרגיל היה פשוט מאייד את העולם, אצל רמ"מ רק הופך אותו עוד יותר לאלוהי, אבל משאיר אותו על כנו. וזו גדולת התורה הזו: ההבנה שכדי להיות אלוהיים בשלמות אל לנו לבטל את הריבוי והשונות, אלא אדרבא: שהאלוהות כוללת בתוכה בשמחה דברים אלו (ואחרים. בכלל, היא כוללת הכל בשמחה בתוכה), ושלמעשה המימוש הכי עמוק של האלוהות היא בכללותה את העולם, וזו גם מטרתה: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" אומר המדרש[4], כלומר האל הטוב רוצה להתממש דווקא בעולם החומרי הזה. אחדות האל והעולם, שעל פי רמ"מ כרגע עדיין לא קיימת (העולם הוא אלוהים, אבל אלוהים הוא רק "ממלא כל עלמין", לא "אין סוף"), תגיע עם הגאולה ותבטל את ההיררכיה שבין בורא לנברא: למעשה זה יהיה מעבר מפנאנתאיזם (שבו העולם הוא האל אבל האל גם יותר מהעולם) לפנתאיזם ממש (שבו העולם והאל חד הם). העולם עצמו יתקיים כישות אלוהית אינסופית, אך ללא ביטול קיומן של התופעות השונות שבו. מגניב.

אז מה עלינו לעשות כדי שכל זה, במהרה בימינו, יקרה? כפי שלאלוהות שלושה רבדי קיום, גם לנו שלושה רבדים של משיכתה תתברך ארצה.
א) ביטול בתכלית: עבודת השם העמוקה ביותר היא ביטול בתכלית, כלומר עבודה המבטלת את הסובייקט העובד באופן טוטלי, מעיקרו. "הסובייקט העובד כאילו מעולם לא נוצר" כותב דהן על כך, ואכן, הוא מעולם לא נוצר – רק אשלייה היה. זהו הישג נדיר ומהווה את שיאה של עבודת השם, ובאמצעותו נמשכת העצמות העליונה אל העולם התחתון (ברור: כי האדם הופך כולו לעצמות האל).
ב) ביטול היש: כאן על פי רמ"מ עדיין קיים "יש" כלשהו אותו מבטלים, על כן למרות שבוטל, הרי שנראה לנו שאכן היה מה לבטל, כלומר היה שם משהו ממשי מלכתחילה. זה לא רע, אבל לא הכי טוב, ומה שנמשך אל העולם התחתון כאן הוא אותו "סובב כל עלמין".
ג) עבודה עפ"י הטעם והדעת: עבודת המצוות הידועה, גם אם משלבים בה אי אילו כוונות ועושים אותה לשמה. עבודה כזאת מושכת שפע מהספירות, היא הנמוכה ביותר ומתאימה לכל אחד (כלומר, כל יהודי), והיא מקיימת את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה.

ברור שאותה עבודה של ביטול בתכלית היא מה שאנחנו (בעדות הניו-אייג') מכנים ההתפקחות מאשליית האגו. אין לנו "אני" כמהות ממשית ואף פעם לא היה, וההכרה בכך פותחת אותנו, גם אם זמנית, למגע בשפע שהוא הקיום עצמו (כתבתי על זה הרבה). באותה עצמות שנפתחת לפנינו "הכל טוב", ולכן לא יתכן בה חטא, או טומאה. הנה דבריו של רמ"מ על כך:

ונקודות הביאור בג' האופנים:
א) מציאות העולם תופסת מקום אצל האדם, שמשתמש בה ונהנה ממנה, ולכן יש אפשרות לטומאה הכי חמורה, ויש צורך בהגנה חזקה ביותר.
ב) מציאות העולם איננה תופסת מקום אצל האדם כי ההנאה והתענוג שלו הם בענייני קדושה, אבל, כיון שעבודתו היא מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו בענייני קדושה), יכול להשתלשל מזה נתינת מקום למציאות העולם, ובמילא, יש אפשרות לענין של טומאה, ויש צורך בהגנה.
ג) עבודתו אינה מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו), כי אם, לקיים רצונו של הקב"ה, ואז משוללת האפשרות לעניין של טומאה… (ספר המאמרים, מלוקט, ח"ד עמ' קסב, כל ההדגשות, כאן ולהבא, במקור)

אני מפרש קטע זה כך: מסתבר שאותו אדם שתופס את מציאות העולם כהוויה בפני עצמה לא עלינו, נתון למתקפות מצד היצר הרע וממילא גם פגיע לעומתן. הוא רואה את האל כאילו הוא נפרד מהעולם חו"ח, מתייחס אל "אלוהים" או "אדני" (היינו: ממלא כל עלמין, היינו הספירות), ומתוך כך ברור כי הוא מרגיש עצמו מצוּוה לקיים את ההלכה, וברור גם כי הוא זקוק לה כדי שלא ליפול לטומאה.

השלב הבא הוא אדם המתקשר עם "סובב כל עלמין", היינו האל ברמה הגבוהה יותר, הוא השם המפורש. אותו אדם כבר הגיע למדרגה של ביטול עצמי, וכתוצאה מכך ברור שהוא חשוף פחות למעלליו של היצר הרע. אולם מכיוון שלא ביטל עצמו לחלוטין עדיין עליו להזהר בדרכו, להשמר, ולשמור על מסגרת של כללים אליהם הוא מחוייב.

השלב השלישי הוא ביטול מוחלט והצפת הוויתו של האדם בעצמות, באינסוף ברוך הוא. אותו אדם שמגיע למיזוג מוחלט (כאן בעולם הזה) עם האלוהות הטהורה ממילא לא חשוף לטומאה, וגם לא לחטא. מצד שני, אי אפשר לומר שהוא חופשי לעשות כרצונו, שכן רצונו לא קיים עוד. הוא כולו זרוע של האלוה, הפועלת את פעולתה בספונטאניות טוטלית.

אותו אדם המרוקן עצמיותו לחלוטין וממולא בעצמות אינסוף יכול למשל למלא את צרכי גופו ללא חשש. אומר רמ"מ:

הרי כל זמן שנשארת מציאותו של האדם (ובלשון הידוע – יש מי שאוהב), יתכן שעיקר עבודתו תהי' בעניני הנשמה, 'חלק אלקה ממש', ובאופן שנשמתו עיקר וגופו טפל, ואילו בנוגע לגוף, מסתפק בכך שלא יפריע ולא יבלבל לעבודת הנשמה, ובמילא, לא שייך עוסק בהכתרת מלך […] יחשוב ויבקש צרכי הגוף! אבל כאשר הקבלת עול דהכתרת המלך היא בתכלית השלמות, שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות המלך – הרי, מציאות הגוף וצרכי הגוף אינם מציאות בפ"ע שיש להשתדל שלא יבלבלו לעבודת הנשמה, כי, גם מציאותם היא מציאות המלך, ולכן שייך שיחשוב ויבקש גם על הגוף הגשמי וצרכיו הגשמיים, כפי שמתחייב מצד מציאות המלך. (התוועדויות, תשמ"ח, ח"ד, 203)

שימו לב איזה יופי: אצל אותו יחיד הגוף עצמו הופך לאלוהי, ואין יותר הבדל דמיוני בין גוף לנשמה. האדם, המיקרוקוסמוס, מתאחד בשלמות של גוף-נפש, בדיוק כפי שבמקרוקוסמוס על מנת להביא את המשיח יש לבטל את ההבחנה בין העולם לאלוהים. הגוף לא מתבטל, אלא מתקדש, כראוי בתפיסה נונדואליסטית אמיתית. כמה משפטים אחרי הציטוט לעיל חוזר ומבהיר רמ"מ:

ונמצא, שב"אני לדודי" מרומזים כל פרטי הדרגות דלעיל: (א) "אני לדודי" – שה"אני" מתמסר ל"דודי" ומקבל עליו לעבוד עבודתו בפועל ממש, בג' [שלוש] הקוין [הקווים] דתורה עבודה וגמילות חסדים […] (ב) "אני לדודי" – שהעבודה היא מתוך חיות כו' ורגש האהבה להקב"ה – "דודי", ענין התשובה […] (ג) "אני לדודי" בתכלית השלמות – שכל מציאות דה"אני" אינה אלא המציאות ד"דודי", ענין הגאולה […]. (שם, עמ' 204)

כלומר הגאולה היא הזהות המוחלטת בין האלוהות לאדם ("כל מציאות דה'אני' אינה אלא המציאות ד'דודי'"), וזו העבודה הגבוהה ביותר. עבודה מתוך אהבה היא נמוכה יותר, ומשמעותה תשובה מלאה, ועבודה של תורה, עבודה וגמילות חסדים, כלומר שמירת מצוות ומוסר וחסד ביומיום, היא הרמה הבסיסית של עבודת השם. כמובן שגם בשתי הרמות התחתונות של העבודה יש ערך רב, וממילא לרמה העליונה זוכים רק יחידי סגולה (ומובן שרמ"מ וחסידיו ראו בו יחיד סגולה שכזה[5]), אבל גם ברור שכמו שבזמן הגאולה השלמה מצב זה יהיה משותף לכולם, וכך כדי להחיש את הגאולה כדאי שכמה שיותר אנשים יגיעו למצב זה.

ככל שמתקרבים לגאולה עוד ועוד אנשים יבטלו עצמם ויהפכו ל"עצמות". בו זמנית הכרתו של כל אדם תתקרב עוד ועוד לביטול מוחלט. בסופו של דבר יימשך האינסוף לגמרי למטה, והעולם יהפוך לאלוהי (ברמה הגבוהה ביותר). כאמור, טרנספורמציה מבורכת זו לא תבטל את העולם, אבל היא כן תבטל את העולמות העליונים (אצילות, בריאה ויצירה) וכן את הספירות כולן (לבד ממלכות) שכן הכל ממילא יהיה האינסוף ברוך הוא. אז יפוג סוף סוף הפער בין האל לעולם, והדואליזם העגום הזה שכולנו מרגישים בו (ושהמסורות היהודית והנוצרית נבנו עליו) יעלם. ובא לציון גואל.

עצמוס שמצמוס, מה עם המצוות?

אבל איך יכול להיות, אולי תשאלו, שהמצוות אינן נחשבות לעבודת השם הגדולה ביותר? איך ייתכן שרב גדול בישראל אומר שיש משהו שהוא יותר גבוה מקיום מדוקדק של תרי"ג ציוויים? טוב, אז לבד מזה שבעמדה זו החזיקו כבר יהודים רבים וטובים (לא, לא רק ישו ושפינוזה, אלא גם, למשל, הרמב"ם), הרי שהיא קשורה אצל רמ"מ לתפיסה האונטולוגית-מטאפיזית שלו, והרי עיקרם של דברים:

הכלי שנתן לנו האל כדי להחיש איתו את הגאולה הוא התורה. אבל התורה היא לא רק המדריך שלנו למטרת החיים (גאולה) והאמצעים להשגתה (מצוות), אלא גם מסד העולם, כלומר היסוד המכונן של המציאות. התורה היתה קיימת לפני העולם ולמעשה (ככתוב בזוהר[6]) האל הביט בתורה וברא את העולם על פיה. ולא מדובר רק בחוקי הטבע, כלומר בתכנית המתאר של בעולם, אלא גם במהלך ההיסטוריה: הכל כבר כתוב. הסיפורים בתנ"ך אינם תיאורים של מה שקרה – הם הוראות מחייבות למה שיקרה. (כן, זה אומר שההיסטוריה מתקדמת בצורה דטרמיניסטית  לחלוטין. אולי לכן היה לרבי קשה כל כך לקבל את זה שהוא לא המשיח – הרי הובטח לו (על פי פרשנותו לתורה) שהוא האיש, ומה שכתוב לא יכול להיות טעות!). אותיות התורה אוצרות בתוכן את הכוח האלוהי, ולכן שימוש בהן יכול לברוא או להשמיד תופעות בעולם. לבסוף, ההלכה, שנגזרת מהתורה, גם כן מכוננת מציאות, ופסק הלכה של רב מוסמך הוא בריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע). הנה:

וזוהי שייכות דהלכה לשם הוי', כי, הכח לשנות מציאות העולם שתהיה בהתאם לפסק הלכה, מבלי להתחשב עם מציאות העולם על פי טבע, נמשך רק משם הוי' שלמעלה מהטבע […] ומזה מובן מעלתו של המוסמך להוראה – שיש לו כח מיוחד של בעלות על מציאות העולם (כח שניתן מהקב"ה למשה רבינו, וממנו נמסר דור אחר דור עד לדורנו זה). (התוועדויות, תשי"ב, ו', 68-69)[7]

אבל כל זה נכון לגבי העולם הזה, כלומר העולם של "אלוהים" או "אדני". כל זה נכון לגבי תחום ה"ממלא כל עלמין". והרי יש תחומים שגבוהים ממנו… אז מה, האם ייתכן שכל התורה מדברת רק על העולם הזה, המוגבל? וודאי שלא. עליו מדברת חיצוניות התורה – אבל פנימיות התורה, הסוד, הוא תקף לגבי עצמות האלוהות. אז הנגלה שבתורה, ההלכה והמצוות, ההיסטוריה והמציאות – כל זה שייך ל"ממלא כל עלמין". אבל הנסתר שבתורה, זה כבר שייך ל"עצמות"[8].

הבעיה היא שמה שרואים כשפותחים ספר תורה זה את הנגלה. הנסתר נסתר. צריך מישהו שיפענח את הכתוב ויסביר לנו איך הוא מתייחס למימדים הגבוהים ביותר של המציאות. המישהו הזה הוא היהודי. זאת משום שנשמתו של היהודי היא עצמות, אינסוף. שלא כמו הגוי, היהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש" – כלומר זה לא שהוא "הגיע משם" או חלילה "נפל", זה לא ש"בבסיסו הוא אלוהי" – לא לא: הוא אלוהי. ואם הוא לא מבין את זה זבש"ו, אבל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שהוא והרובד הכי גבוה באלוהות – חד הם (לכן אפשרית אצלו בכלל הרמה העמוקה ביותר של הביטול – הביטול מתוך הבנה שהוא מעולם לא היה קיים כנפרד מהאל! אבל כמובן שכך זה בעצם אצל כל בני האדם, וראו הערה 5 על כך ועל הגזענות המצערת הזו).

משום שהיהודי הוא (במובן מסויים, עמוק) האל, הרי שהוא מעל התורה. זאת הסיבה שהוא יכול לפסוק ולחדש בהלכה, וזאת הסיבה שהוא יכול לגלות סתרי תורה. ושימו לב מה כותב על כך דהן:

כללו של דבר, האחדות הכוללת של ישראל, עצמות האל והתורה, מעניקה לעם היהודי כוח עצום. אנו עדים לדמוקרטיזציה של הידע התורני, ופירוש הדבר כאן חורג הרבה מעבר למשמעות ההכרתית. לשלוט בידע התורני פירושו לשלוט בעולם ובכוחות הטבע הנשפעים משם אלוהים (בגימטריה הטבע) […] דברי רממ"ש ברורים למדי בעניין זה, ובשיחותיו האחרונות הוא מדגיש את החיוב המוטל על כל אדם [נראה שהכוונה ליהודי – ת.פ.] לחדש חידושים בכל חלקי התורה. (עמ' 62 בדיסרטציה, ההדגשה שלי)

והנה דבר הרבי עצמו:

ידוע שיש בכחו של כל יהודי, ויתירה מזו – יש לו חיוב, לחדש בתורה […] ולכן כדאי לעורר ולזרז את כל אלו השייכים לחדש בתורה […] שאפילו אם אין הם בטוחים אם חידושיהם מכוונים לאמיתתה של תורה, הרי שלא רק שלא יתעכבו מלכתוב החידושים, אלא – ישתדלו לכתבם, ולפרסם זאת גם בדפוס. (התוועדויות, תשנ"א, ג', 275-276)

כשיהודי[9] מחדש בתורה הוא עושה זאת בתוקף היותו (בעומקו) עצמות האל, שהיא מעל לתורה ברובד הגלוי שלה, ולפחות שווה, אם לא גם כן מעל, לתורה ברובד הנסתר שלה. ממילא מובן שהבנת זהותו האמיתית היא הדבר החשוב והגבוה ביותר שיכול יהודי לעשות, ודאי שגבוהה בהרבה מעל קיום מצוות [10]. חידושי התורה הם גם הדרך לשנות את העולם לטובה ולזרז את הגאולה, ועל היהודי לבטוח בכך שהוא מחדש כפי רצונו של האינסוף (שהוא, בעומקו, הוא), ולא רק להרבות בחידושים אלא גם להדפיסם ולפרסמם (שכן למילה, ולכתב, ולפרסום יש כוח מאגי)! אז קדימה יהודים טובים, חדשו חידושים טובים, פרסמו אותם בראש חוצות, והחישו את הגאולה.

הערות

[1] נו טוב, אני לא יודע מספיק כדי לומר דבר כזה. אבל זה הרושם שקיבלתי ממה שאני כן יודע. אני כן חייב לומר שר' נחמן גם מציג תיאולוגיה מיסטית עמוקה מאוד, אם כי לא נונדואליסטית. אבל דווקא מפני שהיא לא נונדואליסטית יש לה עומקים שאין בנונדואליזם. כי בואו נודה בזה פעם אחת ולתמיד: הנונדואליזם נותן תשובה כוללת, גדולה, כל כך טובה, עד שהוא לא מצליח באמת לתת תשובה לכל מני פרטים קטנים. כי איך תסביר בצורה נונדואלית ילד עם ארטיק? כלומר, ודאי שאפשר להסביר, אבל ההסבר הזה יבטל את הילד, ומה עשינו בזה? בקיצור, העולם מורכב ועשיר מדי בשביל תשובה אחת, נונדואליסטית ככל שתהיה, מה אפשר לעשות. ואם הנונדואליזם הוא "העולם הוא כטל" של המוטו של הבלוג הזה, הרי שר' נחמן הוא ה"אבל" (למרות שהנונדואליזם האמיתי כולל גם את ה"אבל", אבל עזבו את זה עכשיו – אנחנו נכנסים לתחום שמילים לא מסוגלות לו). כי ר' נחמן נותן תשובות יותר אקזיסטינציאליסטיות לשאלות הגדולות של החיים, והוא עושה זאת בכל כך הרבה חן, שקשה לא לאהוב אותו על כך, ולחוש כלפיו אסירי תודה. אני מקווה בהזדמנות לכתוב משהו על תורתו.

[2] ביידיש זה נשמע יותר טוב: "אלס איז גאט" – כה אמר רש"ז. אולם יש לציין שאני משתמש כאן במילה "אשלייה" במובנה המדוייק: היינו משהו שקיים, אלא שאנחנו תופסים אותו בצורה לא נכונה.

[3] על פי הקבלה הלוריאנית האלוהות היתה חייבת "לצמצם" עצמה בכדי לברוא בחלל שנוצר את העולם, שאם לא כן היה העולם מתמוסס חזרה אל תוכה. העולם נברא, אם כן, בתוך אותו "טהירו", שהוא חלל הפנוי מהאל. על פי תיאולוגיית חב"ד זהו ה"חלל פנוי". אולם בתורתה של חסידות ברסלב "חלל פנוי" הוא טבעת של ריק שעוטפת את העולם (שב"טהירו"), ומשמשת כאזור מפורז החוצץ בין קודש לקצת פחות קודש.

[4] תנחומא, נשא, ט"ז. אם כי לא במילים אלה בדיוק. מישהו יודע מהיכן הציטוט המדוייק?

[5] אגב, כפי שציינתי כאן, שמעתי לאחרונה את אליוט וולפסון מדבר על כך שעל פי הרבי מי שאינו יהודי, שוודאי לא יכול למשוך שפע מ"אלוהים" על ידי קיום מצוות, קל וחומר אינו יכול למשוך את עצמותו של האל ולבטל עצמו לחלוטין בפניה. כאמור, זה קשקוש בלבוש, ואין לך אלא לעיין במאות אם לא אלפי עדויות של מיסטיקנים גדולים במזרח (וכמה נוצרים ומוסלמים גם כן) כדי לדעת שזה פשוט לא נכון. הגישה הגזענית של חב"ד (ובמידה רבה היהדות כולה) היא אולי החטא הקדמון המצער ביותר של המסורת הזאת, פצע מכוער על פני היהדות שחייבים לרפא בהקדם.

[6] "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – זוהר, ח"ב, קסא ע' א-ב.

[7] כמובן שזה נותן משמעות חדשה לאותו פסק הלכה שנתנו רבנים עוד בחייו של הרבי, ושהוא לחץ על הרבנים הראשיים של ישראל דאז, אברהם שפירא ומרדכי אליהו להצטרף אליו (והם, לבושתם, הסכימו), המכריז עליו כמשיח ומחייב את האל לגאול את העם דרכו. רמ"מ פשוט חשבו שהוא יכול לשנות את המציאות על פי פסק הלכה!

[8] חשוב לי לציין שעבור רמ"מ לא רק למילים ולאותיות בתורה יש חשיבות עמוקה, אלא, לא פחות ואולי אף יותר, לשתיקה יש מעמד עליון. "השתיקה …  נעלית מן העולמות" (לקוטי שיחות, ד', עמ' 1189).

[9] יש פעמים שהרבי מציין שעל היהודי להיות מוסמך כרב אורתודוקסי, ויש פעמים, כמו זו שלעיל, שלא.

[10] אולם יש לציין שהמצוות על פי רמ"מ (ובשונה מהרמב"ם) הן הכרחיות. אי אפשר לוותר עליהן, כי בעבודת המצוות קיימת תנועה פנימית של הקרבה (שהרי היהודי כופה אותן על עצמו), וקרבן זה מושך אל העולם סוג מסויים של שפע. זהו אמנם שפע מסוג נמוך יותר, אבל אל תשכחו שהגבוה בתפיסתו של רמ"מ אינו מבטל את הנמוך! הנמוך נחוץ לא פחות מהגבוה, הכרחי למעשה, עבור הגאולה השלמה.

ברפרטואר ההוכחות לקיומו של אלוהים קיימים כמה מההקשים הלוגיים המוזרים (שלא לומר המופרכים) ביותר, ומני טיעונים שהם כל כך אנטי-אינטואיטיבים (כגון אותו היקש ידוע של אנסלם) עד שהצורך בקפיצת-אמונה רק מתגבר אחרי שמיעתם. מנגד יש את אותם טיעונים שפונים אל ההגיון הפשוט של המאמין-בפוטנציה (כמו "ההימור" של פסקל), שהשטחיות והילדותיות שבהם רק מביישים מסורות עתיקות שבדרכם צעדו ענקי-רוח כגון אברהם או ישוע.

בין אלו לאלו אנו מוצאים את אותן "הוכחות מהפליאה" (שדווקא חביבות עלי מבחינת הכיוון הכללי אליו הן מושכות), שמנסות לעורר בנו יראת שמיים מתוקף כך שהארץ מפתיעה בטוּבה ושִפְעָהּ. ביניהן ניתן למצוא את אותה תירוץ מצחיק כנגד התיאוריה של דרווין, כאילו העולם הטבעי לא היה יכול להיווצר בשלמותו הנוכחית "במקרה", וזאת בלי להבין שדרווין עצמו תוקף את העמדה הזו, ומציע תיאוריה גאונית כיצד הטבע כפי שהוא אכן נוצר, לא במקרה אלא על פי חוקיות מורכבת בהחלט.

ורייציה על התירוץ הזה הוא אותו היקש מוזר, שקובע שמפני שנראה בעליל שהעולם כל כך מורכב ומתוחכם, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, הרי שמכאן נובע שיש אלוהים שברא את העולם. קו ההגיון הזה מנסה אם כן לטעון, שמפני שהחיים מאוזנים על חוט השערה, מפני שהקיום האנושי הוא נס אחד גדול, מפני שלו השמש היתה רחוקה יותר, או המים נדירים יותר, או הפחמן יציב פחות לא היו קיימים כל חיים על כוכב-הלכת השלישי מהשמש – הרי שזה מראה שכנראה יש אלוהים, שסידר את העניינים ככה שהכל יהיה בדיוק.

אבל לדעתי הטיעון הזה מביס את עצמו.

ראשית, נראה לי שאי אפשר לקבל כפלא עובדה שבאם היא תופרח יודע העובדה לא יהיה קיים. כלומר, אני מודה שהחיים נראים ומרגישים כפלא, ואני גם חושב שחשוב מאוד לראות ולהרגיש אותם ככאלה. אני פשוט לא חושב שהראייה וההרגשה הזאת מוכיחות שום דבר, לבד מאת עצמן. כי אם אני חושב על זה אני מבין שאם העולם לא היה מסודר באותו דיוק מושלם שבו הוא מסודר, הרי שלא הייתי פה כדי לא-להתפלא על כך. לא היה כאן אף אחד שישתעמם מהבנאליות של היקום. לכן הסידור המינימלי שמאפשר למישהו להתפלא, הוא אותו סידור שאנחנו מתפלאים ממנו, ומפני שפחות מזה לא היה יכול להיות ועדיין להחזיק יצור תבוני שמסוגל להתפלא, הרי שבעצם אי אפשר לבנות על עובדת הפליאה הזאת כל מסקנה.

אבל נאמר שהמבקש להוכיח את קיומו של אלוהים לא דורש מאיתנו להסתמך על אותה פליאה, אלא רק על התחכום והשכלול של היקום – כלומר אותו מיסיונר אומר לנו שמתבקש שיהיה לעולם בורא, משום שהעולם כל כך מורכב. אז אומר ששנית, ובהמשך לפסקה הקודמת, הרי שבדיוק מפני שהעולם כל כך מורכב, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, נראה לי שדווקא קשה יותר להאמין שאלוהים טוב וחכם ברא אותו ואותם. שכן, לו אלוהים כזה היה בורא את העולם, האם הוא אכן היה עושה אותו כל כך מורכב? למה לו? למה למשל ברא האל עוד כמה כוכבי-לכת מלבד כדור הארץ? בשביל האסטרולוגים? ולמה עוד מיליארדי שמשות? וגלקסיות על גלקסיות על גלקסיות של חומר מת? ולמה 400,000 סוגי(!) חיפושיות? מה העניין? האם זה באמת דרוש כדי שנקיים את מצוותיו / נאמין בקיומו / נזבח לו אגוזי קוקוס?

אבל נאמר שאלוהים הוא טיפוס יצירתי, והוא נהנה להפגין את כשרונו. גם אם זה נכון, עדיין קשה לי להבין למה הוא עשה את העולם כך שלו פרט אחד היה שונה היינו כולנו מתים (או כלל לא נולדים כמובן)? מה העניין הזה, שמשמש את כל אותם מתפלאים לתדלוק פליאתם? למה ללכת על חוט השערה? על חודו של להב הסכין? מי קבע שהחיים צריכים להיות ספורט אתגרי? למה לא לברוא אותנו כך שקיומנו לא יהיה בסכנה מתמדת? האם כך לא היינו יכולים להיענש? האם הוא אכן צריך את הגבוליות הזאת כדי להפחיד אותנו?

דווקא העובדה שהחיים כל כל עדינים, ושהכל מסודר בידי-בדיוק כדי לאפשר אותם, ושפיפס אחד שקורה (למשל על פני השמש, או במעמקי האדמה) ישר מרסק אותנו בקטסטרופות איומות של צונאמי ורעידות אדמה, דווקא זה מרמז לי שלא היתה כל יד מכוונת ומתכננת בהתפתחותם של החיים, אלא פשוט כוח יצירתי ספונטני שהלך והתפתח בצורה די עיוורת (אם כי אינטליגנטית למדי, במובן מסוים).

כי מה שקרה הוא די פשוט: לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, והנה פתאום, לפני כארבע מיליארד שנה, היו תנאים מסויימים לחיים, וברגע שזה קרה אכן נוצרו חיים מסויימים. וככל שהתנאים השתפרו, כך גם מורכבות החיים שנהנו מהם. בכל רגע ורגע החיים (על פי עקרונות האבולוציה) התרחבו אל מקסימום המקום והתחכום שהתנאים איפשרו להם. וכשהתנאים לא איפשו להם (למשל, כאשר נחת כאן אותו אסטרואיד שהשמיד את הדינוזאורים) הם הצטמצמו די הצורך כדי להמשיך ולשרוד (באותו זמן, בדמות יונקים וזוחלים קטנטנים).

תכנון אלוהי היה נראה, איך לומר, יותר מתוכנן. מה שאנחנו מוצאים לפנינו הוא בסך הכל בלגן לא קטן. וזה אכן מדהים שאנחנו בכלל כאן – כלומר דווקא זה מה שמדהים, שבניגוד לכל סיכוי מתוך התוהו ובוהו יצא אדם! כי אם מישהו תכנן את העולם, מה שמדהים הוא בעיקר חוסר-כשרונו. ואכן יש לחיות כל רגע בפליאה – פליאה על כך שבכלל יש משהו ולא אין כלום, פליאה על היכולת שלנו לתפוס את זה – אבל חבל לעשות מהפליאה הזאת קרדום לחפור בו עמדה מסויימת. עמדות הרבה יש במלחמה, ומתחפרים בהן ללא מוצא. פליאה שקטה עולה מתוך שלום, ובתורה גם מקדמת את הרחבתו.

 

* ודאי שבמילה "אלוהים" לאורך הרשימה הזאת אני משתמש כמציינת את אותו בוס שמימי שברא ומנהל את העולם כולו (הדמיורגוס בלע"ז). אני לא מתכוון בה למה שאני כרגיל מתכוון בה, והוא לקרקע המציאות, למהות הקיום, לחיוביות האינסופית השופעת של הוויה.

ביום רביעי שעבר נסעתי עם בוקר לבאר שבע, שבאוניברסיטתה התקיים כנס מעניין שכותרתו:
Kabbalah and Contemporary Spiritual Revival: Historical, Sociological and Cultural Perspectives
היינו: קבלה והתחדשות רוחנית בת-ימינו: היבטים היסטוריים, סוציולוגיים ותרבותיים.

כמובן שכבעל עניין בתחום רציתי מאוד לשמוע לפחות חלק מההרצאות ועשיתי הכל כדי לפנות לעצמי זמן ולהגיע. ואכן היה מרתק. לבד מהמינגלינג שהוא חלק חשוב ביותר בכל כנס אקדמי (למשל, יצרתי קשר עם גרהם הארווי, מומחה עולמי לפאגניזם ושמאניזם), הרי שגם ההרצאות שניתנו באותו יום היו מעניינות מאוד. מחשבי הנייד היה עמי (תראו איך אני חושב עליכם), ואני מביא כאן תקצירים שכתבתי (בסגנון מתומצת מאוד) מכמה מההרצאות, שאני חושב שיכולים להיות בעלי עניין.

אבל אני רוצה להדגיש בכל לשון של הדגשה, שמה שמובא כאן הינו מה שאני שמעתי –  זה לא אומר שזה מה שהם אמרו. מה עוד שמדובר בתרגום סימולטני שלי – הכנס היה באנגלית. כך שאני מבקש לייחס כל טעות כאן לשמיעה הקלוקלת שלי, ולא לדוברים עצמם.

מריאנה רוח-מדבר – Jewish Spirituality in the New Age – Emerging Jewish-Israeli Phenomena in the Junction with New Age Culture

מריאנה רוח-מדבר היא מרצה וחוקרת בתחום הרוחניות האלטרנטיבית והיהדות העכשווית, ומרצה באונ' תל-אביב.

ד"ר רוח-מדבר דיברה על הסצנה הניו-אייג'ית היהודית. למרות שביהודית קשה יותר למצוא מחיצה חדה בין רוחניות לדת [שלא כמו בנצרות למשל, שם היא ממש מתבקשת מתוך ההגיון התיאולוגי הפנימי – ת.פ.] בכל זאת יש רוחניות יהודית שהיא לא "דתית".

היא מנתה עשרה סוגים של תופעות ניו-איג'יות ישראליות-יהודיות:

1) תורות קבליות ששורשן בתורתו של הרב אשלג: "המרכז לקבלה" ו"בני ברוך" (קצת אנגלוסקסי ולכן יותר מוכר).
2) ניאו-חסידות. תוצאה של למפגש בין היהדות לתנועות ההיפים של שנות השישים. מחולקים שלתי קבוצות: רדיקלית (אוהד אזרחי, מרדכי גפני [שכמובן ברח מהארץ אחרי שהואשם בהתרדה מינית – ת.פ.]) ומסורתית יותר (ר' נחמן).
3) לוח שנה ופרשנויות אלטרנטיבים. טקסים אלטרנטיבים במרכזים ניו-אייג'יים שאין להם קשר ממשי ליהדות האורתודוקסית לבד ממועדיהם: שבתות וחגים. כמו גם אותם פסטיבלים המוניים (בראשית, שנטיפי, בומבמלה) שמתקיימים בחגים ונוהגים לציין אותם. הפרשנויות לחגים שם הן אלטרנטיביות: פרשנויות יונגיאניות, פמיניסטיות וכו'.
4) תקשור עם דמויות יהודיות: האר"י, אליהו, מטטרון, ישו. זו דרך פוריה שבה רעיונות חדשים, ניו-אייג'יים, מועברים דרך כלים עתיקים.
5) שמאניות יהודית, פגאניות יהודית, מאגיה ואקו-פמיניזם יהודי. השכינה ולילית מקבלים מוקד. R. Gershon Winkler למשל.
6) סינקרטיזם יהודי-ניו-אייג'י. למשל רייקי יהודי, יוגה יהודית, עירוב של בודהיזם ויהדות. או שי טובלי עם הבודהה מאוריון שהסביר למה היהדות נוצרה ולמה הייא מיותרת כיום.
7) תיאוריות "מדעיות" ניו-אייג'יות יהודיות. כמו של ימימה אביטל המערבבת פסיכולוגיה ניו-אייג'ית ויהדות. גם ערבוב של אלמטים מאריך פון-דניקן.
8) גישות הוליסטיות של גוף-נפש. מדיטציה, שיאצו וכו'. למשל יוגת-אותיות (עבריות), או ר' אליהו עזרד הקים מרכז "אחלמה" לריפוי יהודי.
9) יעוץ רוחני על פי היהדות. נומרולוגיה, אסטרולוגיה יהודית, קלפי טארות יהודיים. למשל נתנאלה מגר.
10) תשמישי קדושה יהודיים. שופר, טלית, תפילין שמשתמשים בהם בדרכים חדשות בניו-אייג'. למשל גם כלפי ר' נחמן, תמציות פרחים מישראל, אותיות קבליות על העורף, וכו'.

כמובן שרבים לא רואים את זה כ"יהדות", אם כי כל חידוש יהודי תמיד נחשד בזרות, לפני שהתקבל.

יוסי לוס – Transforming Experiences in the practice of Buddha Dhamma (the Path of the Buddha) in Contemporary Israel

יוסי לוס חוקר את הבודהיזם בישראל מנקודת מבט אנתרופולוגית.

באירופה וארה"ב יש עניין של לא-אסייתים בבודהיזם. מחקרים מתקשים לתפוס את התופעה משום שהם מתעקשים לנסות למצוא "בודהיסטים מומרים" – כלומר יש לחוקרים גישה מהותנית. הם רוצים אנשים שלקחו את המקלט המשולש ונשמעים לחמשת הציוויים – כאילו כדי להיות בודהיסט אתה חייב להשמע לקוד מסויים של מעשים או דוגמה.

אבל יש בעיה להציע אלטרנטיבה לגישה הזאת, שלא תהיה יותר מדי רחבה (למשל "בודהיסט הוא כל מי שאומר על עצמו שהוא כזה"). יש צורך בשינוי ניסוח השאלה: במקום "מי בודהיסט" ל"מה זה אומר להיות בודהיסט". קתרין בֶּל הבחינה בין תיאוריות שרואות בטקסים פעילות הנפרדת מחיי היומיום, לבין אלה שרואות טקסיות בפעילות יומיומית. בל הציע שבמקום לחפש הגדרה אוניברסלית של טקסים, אולי נמצא איך פעילות מסויימת הופכת לטקס. כך גם, לא צריך לחפש בודהיסטים, אלא לברר איך מישהו הופך לבודהיסט בהקשר תרבותי מסויים.

מאז שנות השבעים הבודהיזם פורח במערב. אבל רק בשני העשורים האחרונים הוא פופולרי בישראל. הבעיה היא שבישראל קשה עוד יותר לברר מי "בודהיסט", כי רוב מי שעוסק בפעילות זו לא רואה עצמו כך, ואפילו לא "בודהיסט יהודי". למרות שרבים עושים מדיטציה ולוקחים על עצמם את אותם הציוויים. לוס לכן קורא להם "מתרגלי דהרמה" ואומר שיש צורך לשנות את הפרדיגמה.

הפעילות המרכזית הרלוונטית בישראל היא ה"קורס". קימות שתי קבוצות של מתרגלים: אלה שבאים פעם אחת וזהו, ואלה שממשיכים ובאים. בקורסים לא רק יושבים אלא גם לומדים תכנים (ארבע האמיתות הנאצלות, חמשת הציוויים).

בראיונות ביקש לוס שיספרו לו על החוויות המשמעותיות ביותר בשבילם. נראה שהסיבה שהולכים שוב ושוב לקורסים הם החוויות הללו. החוויות המשמעותיות ביותר היו משותפות במובנים רבים למספרים. המימד החוויתי הוא החשוב ביותר למתרגלים. החוויות החשובות ביותר בדרך כלל התרחשו בקורס הראשון, וכללו התמודדות עם חוסר-שליטה. ההתמודדות הזאת מידעת או מפגישה אותם עם חוויה של שחרור (כאשר הם משלימים עם חוסר השליטה), שאותה הם מבקשים לשחזר בקורסים הבאים.

אדם קלין-אורון – Messages for the End: Eschatological Thought in 20^th century, Channeling and it's Israeli Verities

אדם קלין-אורון הוא חוקר תופעות בתרבות הניו-אייג' והוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברי.

אין היסטוריה של תקשור בישראל. הכל התחיל בשנות השמונים. הגדרה לתקשור: מצב בו אדם מאמין שהוא משמש ככלי ישיר לישויות שמדברות דרכו (לא איתו). זה מעין מצב של "דיבוק". התקשור לסוגיו חשוב מאוד להפצת הניו-אייג'.

מושג "עידן הדלי" התחיל כנראה בשנות העשרים-שלושים (אף שהוא נשמע לפני זה). זו תקופה בה רבים האמינו שהעולם הישן מת, ועולם חדש הולך להיוולד. אבל לא ידעו מה הוא יהיה. זו תקופה מאוד לא יציבה, בכל תחומי התרבות. הרבה עינויים פוליטיים וכלכליים, בעיקר אחרי "המלחמה הגדולה". אנשים הרגישו שהם חיים בתקופה חדשה. זו תקופה בה אמונה בספיריטואליזם (האפשרות לתקשר עם המתים) היתה בשיאה (ולא במקרה זה היה אחרי המלחמה). תיאוסופיה פרחה אז, והיא דיברה על "מאסטרים" ששלטו מההימלאיה. מתוך התיאוסופיה עלו תנועות רבות שתרמו רבות לניו-אייג'.

למשל אליס ביילי, שהיתה תיאוסופית, ואחרי ארבע שנים ג'וּאָלְקוּל, הטיבטי, התגלה לפניה ואמר לה שהוא יכתיב לה דברים (כפי שהכתיב את ספריה של בלאבצקי, לטענתו). ביילי היא שהשתמשה את מושג "עידן הדלי". ביילי היתה אופטימית ביותר. אבל כל זה השתנה בשנות החמישים, שאז פתאום נהיה ממש ריאלי שהעולם כולו יושמד (המלחמה הקרה וכו'). כמובן שהניו-אייג'יסטים ספגו את זה וזה השפיע על תורתם. אלה התחילו להגות תרחישים אפוקליפטים בהם כולם מתים חוץ מקבוצה מצומצמת של בני אור (הם).

בארה"ב היה טרנד של סיפורי חייזרים, ובבריטניה היה טרנד של מדיטציה ויוגה כהכנה לקטסטרופה (הכת כמעין תיבת-נוח רוחנית).

לכל זה הגיבו המתקשרים. המפורסמים ביניהם קבוצת פינדהורן, שנוסדה על ידי שלושה מחפשים רוחניים. איילין קאדי היתה המתקשרת שלהם, והיא בכל בוקר תקשרה את הלו"ז היומי, ואת המצוות להתנהגות הנכונה באותו זמן. היא הרגישה "כמו תחנת שידור […] חלק מרשת עצומה שמאירה את העולם". בשנות המלחמה הקרה התקשור שלה התחיל להיות אפל ביותר. היא חזתה הרעה הולכת וגוברת, עד כדי קטסטרופה. בסופו של דבר פיינדהורן הפך למצליח ביותר. ההיפים הגיעו והציפו אותה. והם לא התעניינו בעתיד בכלל. הם רצו צמיחה אישית והנאה. פיינדהורן וקבוצות אחרות הפסיקו לדבר על העתיד. הדיבורים האסכטולוגים התמעטו מאוד. למשל, ב"קורס בניסים" הידוע גן עדן הוא "כאן היום" ו"בתוכנו".

הנה טבלה המקטלגת את סוגי השינויים הצפויים (חלקיים או מוחלטים) בעולם על פי המתקשרים השונים וגורמיהם (מעשה ידי אדם או כוח חיצוני):

כוחות חיצוניים הם למשל היפוך הקטבים המגנתיים של הכוכב, או גל של אנרגיה שישטוף את העולם. נבואה אסכטולוגית היא למשל הלהג סביב 2012. עניין המסה הקריטית הוא אותה תכנית שעל פיה כאשר מספר מסויים של בני אדם יגיעו להשגה רוחנית מספקת, כל העולם ישתנה באחת (ע"ע אפקט המהרישי). "יצירת המציאות" ניתן לראות בז'אנר של "הסוד".

צבי מרק – The Contemporary Renassaince of Breslov Hasidism—Ritual, Tikkun and Messianis

צבי מרק הוא מומחה עולמי לדמותו ופועלו של ר' נחמן. הוא מלמד באונ' בר-אילן. ראיינתי אותו כאן בקשר לספר שלו על "מגילת סתרים" של ר' נחמן.

חסידות ברסלב, הוא אומר, פורחת. בעניין ציפיות משיחיות, יש לנו למשל את הפלג של "בעל הפתקה" ר' ישראל אודסר, שאינו מקובל על שאר הברסלבים. חסידים אלה מאמינים שמנטרה שלהם היא מפתח לגאולה. תחילה חשבו שר' אודסר עצמו יחזה במשיח, וככל שהאריך ימים האמונה גברה. לבסוף מת בגיל 106.
או למשל הפלג של ר' אליעזר שלמה שיק (גם מורכב מחוזרים בתשובה). שיק רואה עצמו כמנהיג מהפכה משיחית, ומאמין שהפצת תורת ר' נחמן (בחוברות שלו, שמחולקות בצמתים) מזרזת את הגאולה. ב- 2006 היה אמור, לדעתו, להגיע המשיח, אבל הזדמנות זו פוספסה בגלל התנגדות שהוא ספג מתוך פלגי ברסלב אחרים.

ג'ודי מיירס – Kabbalah for the Gentiles: Diverse Souls and Universalism in Contemporary Kabbalah

לאורך ההיסטוריה היו מקובלים שראו בלא-יהודים את הרשע בעולם, והיו שראו בהם רק חסרים, כלומר שאין להם חלקי נשמות, או נשמות ממש, שליהודים יש. מאיליו מובן שאין ללמד יצורים כאלו את תורת הסוד. אולם כיום יש מקובלים שמוכנים, ואף רוצים ללמד לא-יהודים. התזה: אנחנו בתקופה שלא-יהודים רוצים ללמוד קבלה. לא כדי לנסות ולנצר את היהודים, אלא מתוך רצון אמיתי וכבוד לקבלה. מקובלים מסויימים רואים בזה עדות שימינו הם ימות המשיח.

"המרכז לקבלה" ו"בני ברוך" רואים עצמם כתלמידיה של קבלת ר' אשלג. אלוהים בשבילם הוא "אור" ו"הרצון לתת". הנשמות מאופיינות ב"רצון לקבל" והמטרתן להשתנות ולהפוך ל"רצון לתת" – כך הם מתדמים לאלוהים והם ב"דבקות" איתו. כמובן שזה לא קל, ומי שלא צועד בדרך [על פי התיאולוגיה שלהם] סובל. אבל עם תורת הקבלה ניתן לעבור את התהליך ביתר קלות. בסוף התהליך נשמות בני האדם יאוחדו באהבת האל.

בשביל אשלג לכל נשמה, גם של לא-יהודים, יש מני רצונות שונים: רצונות "ישראליים", שהם דומים לאלו של האל, ורצונות "זרים", שהם הרצונות האגואיסטים שלנו.

ההיסטוריה ע"פ אשלג: האל נתן לכל בני האדם את חוכמת הקבלה, אבל רק בנ"י רצו אותה. אז האל שינה את תוכניתו וקבע שהיהודים יהיו המורים של כולם. משה קיבל את כל התורה הקבלית ואותה העביר לעם (את הסודות רק בע"פ). אבל העם נטש את החוכמה, והיא נותרה נחלתם של מעטים בכל דור. כמובן שזה הביא על היהודים אסונות רבים, וזו ההיסטוריה שאנחנו מכירים. כשהאר"י הגיע החל השלב האחרון של הפצת תורת הקבלה, אבל הוא יצא אל הפועל רק עם אשלג עצמו, שבצניעות רבה קובע שהוא זה שיפיץ את החוכמה האמיתית לכל העולם.

[כאן הרשו לי להביא ציטוט נאה שנגלה לי בזכות מאמר של יונתן מאיר, חוקר של הקבלה במאה העשרים, שהתפרסם בספר "יהדות: סוגיות, קטעים, פנים, זהויות" – שם המאמר "נפתולי סוד: הלל צייטלין, הרי"ל אשלג והקבלה בארץ ישראל". והנה הציטוט: אומר הרב אשלג: "והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו [של האר"י! – ת.פ.] עד היום." בתוך ספר "פרי חכם", קכא]

זה מה שמשותף לשני הארגונים הנ"ל.

המרכז לקבלה בראשות פיליפ ברג החל כמרכז ללימוד קבלה ליהודים (1969). רק בסוף שנות השמונים הוא הופך לפופולרי ומושך גם לא-יהודים, ובתחילת שנות התשעים הוא מחליט שזהו רצון האל ופותח את הדלתות לכל. הארגון לא ממש מתרכז בלימוד, אלא בטקסים רבי משתתפים בחגים. כמו כן, אין ממש שימוש שם במושג "יהודי", בנימוק שזה מביא פירוד. בכלל, לא-יהודים משתתפים כמעט בכל פרקטיקה שבמרכז. הרי על פי הנראטיב של אשלג ממילא כל הדתות גרעינן בקבלה, ולכן הבודהה ודאי למד קבלה. הבעיה היא שהוא ואחרים עיוותו את התורה המקורית והפכו אותה לדוגמטית ונוקשה. לכן ממילא צריך ללמד את הלא-יהודים קבלה מחדש. במרכז מדברים גם על כך שהיהדות הפכה דוגמטית, בעיקר עם הגלות אחרי חורבן בית שני. לכן האורתודוקסיה מפחדת מהקבלה!

בקיצור, המרכז לקבלה לא מזהה בין איכות הנשמה למקור המשפחתי-דתי-לאומי. יהודים יכולים להיות דוגמטים ויבשים, ולא-יהודים יכולים להיות מקובלים גדולים. המרכז גאה מאוד בשיטוף לא-יהודים בין שירותיו, ורואה בזה עדות לאוניברסליות של הקבלה.

בני ברוך. מיכאל לייטמן עלה לארץ ב- 1974. הוא למד מעט עם פיליפ ברג, אבל פרש ממנו אחרי שלא היה שבע רצון מאיכות הלימוד איתו. הוא חבר לברוך אשלג (הבן של הרי"ל אשלג) ולמד איתו, וב- 1991, כשאשלג נפטר, הוא פתח חבורת לימוד משלו. לייטמן מדגיש את האינטגרציה, אבל את הפרדה, בין ישראל והאומות. ישראל צריכה ללמד את האומות. לייטמן מדגיש את בבל העתיקה בה אברהם לימד אנשים מדתות רבות. אבל בגלות נשמות היהודים התערבבו לחלוטין בנשמות הגויים.

מה ששונה בבני ברוך הוא שהם מלמדים שלפני הגלות המצוות כולן בוצעו תוך כדי כוונה רוחנית מלאה. אבל אחרי החורבן הכוונה נעלמת ונשארות רק המצוות כקליפה חיצונית. ככאלה הם רק כלא תרבותיי שנועד להשאיר את האנשים במחזוריות עקרה. האר"י התחיל את חזרת הקבלה אל העם, ואת חזרת העם לארצו. אשלג הביא את גרסתו הבהירה אח"כ. עשיית המצוות כיום למעשה רק מסיחה את הדעת מהרוחניות האמיתית. לכן כמובן שאין טעם שלא-יהודים יתגיירו. היהדות כאוסף של מצוות לא יותר מועילה מכל דת חיצונית אחרת. והפנימיות היחידה היא הקבלה. למעשה ייתכן שהאורתודוקסים היהודים יהיו האחרונים שיראו את האור, אפילו אחרי אומות העולם.

אריאל בר-צדוק. הוא רב שבמימדים רבים הפוך מהקודמים. הוא לא רואה בר' אשלג שום סמכות קבלית כלל. נולד בניו-יורק וחזר בתשובה בגיל 16. עלה לארץ ולמד בישיבת פורת-יוסף. חזר בשנות השמונים לארה"ב ולמד פסיכולוגיה יונגיאנית. החל ללמד תורה ליהודים וניסה להחזירם בתשובה. אבל משנות התשעים החלו לא-יהודים לרצות ללמוד אצלו קבלה. האתר שלו: Kosher-Torah. הוא מתייעץ ונועץ על ידי רבנים אורתודוקסים רבים, בעיקר בקשר לכל מני מקובלים פופולרים שהם נלחמים בהם במשותף. את ברג ולייטמן הוא מכנה שרלטנים רדודים. אבל גם הוא מרגיש שהרבה מהקבלה מתאים גם ללא-יהודים. הוא מלמד לא-יהודים את חוקי בני-נח. אבל מדיי פעם הוא מלמד אותם קבלה, ומה אפשר לעשות, הוא אומר, איך אפשר ללמד את סיפור בראשית ללא הפרשנות הקבלית? או את סיפור חזיון יחזקאל? כך שהוא די סובלני ללא-יהודים, ועבודה זרה בשבילו היא בעיקר התנהגות לא-מוסרית. ליהודים, הוא מחזיק, חובה ללמד את הלא-יהודים לחיות כמו שצריך. גם בשבילו נשמה יהודית אינה בהכרח קיימת בכל יהודי. זו נשמה שמעוניינת בקשר טוב עם האל. לכן יש גם גויים שיש להם נשמה כזו. הוא גם מלמד שהאל מתגלה בעולם על ידיי הספירות, שהן (גם) סוגי תודעה. תיקון, למשל, קורה כאשר בינה וחוכמה משתפות פעולה בהנחיית הכתר, לא בשמיים, בראש. גם הוא קובע שהקבלה שלו היא מדע.

יעקב אריאל – From Habad Emissaries to Kabbalah Centers: New Jewish Religious Movements and the Revitalization of Judaism in the later decades of the Twentieth Century

יעקב אריאל מלמד באונ' צפון קרוליינה וחוקר את התרבות היהודית-דתית בארה"ב

כידוע, ר' זלמן שכטר שלומי הוא האבא, או סבא, של תנועת ה- Jewish Renewal. אבל הוא לא רק האבא של התנועה הזאת, אלא הגיע לשם בשנות השבעים מכך שהתחיל אולי כמחזיר בתשובה הראשון [במאה העשרים – ת.פ.]. רק בשנות השבעים נפרדו דרכי תנועת החזרה בתשובה ותנועת ההתחדשות היהודית.

לפני שישים שנה לא היה קיים כלל עניין של התעוררות רוחנית (או "תשובתית") יהודית. חב"ד בנו לעצמם מסגרת של מחזירים בתשובה, והיא זו שהולידה תנועות אחרות רבות. חב"ד עומדת בעריסת תנועת החזרה בתשובה, וכן של ההתחדשות היהודית.

אז איך בתוך ששה עשורים הגענו מכלום לתמונה החיה מאוד שיש סביבנו היום? יש כאן גינאולוגיה, ואפשר למצוא קשרים ברורים בין האנשים השונים. אז תנועה חסידית שהגיע בשנות הארבעים המוקדמות לארה"ב החליטה בשנות הארבעים המאוחרות שיש לה מה לתת ליהודים בארה"ב. זו היתה חב"ד, ומה שהיא הציעה, ביוזמת הריי"ץ, האדמו"ר השישי שלה, והוא שהפך את חב"ד למסדר הישועים היהודי [מבחינת הארגון המופתי והלהט המיסיונרי – ת.פ.]. נכון שבתנועת החסידות היו שליחים לפני חב"ד, אבל הם נשלחו לקהילות אורתודוקסיות לחלוטין, ועל פי רוב בכלל כאלה של החסידות עצמה. כאן יש שליחים מסוג חדש: כאלה שמופנים כלפי יהודים ליברלים, חילונים, חלקם ללא שום ידע או קשר ליהדות.

עכשיו, כמובן שמשיחיות ומיסיונריות הם צמד חמד. אבל זאת לא הסיבה היחידה להתעוררות המיסונרית. עוד סיבה היא שעל פי חלק מההוגים הדתיים מלחמת העולם השנייה הוכיחה שהאידיאולוגיות החילוניות נכשלו (כן, לא אלוהים הוא שנכשל).

זלמן שכטר ושלמה קרליבך לא היו חב"דניקים במקור, אם כי היו אורתודוקסים. הם שניהם קיבלו חינוך שאינו דתי, והיו מעורים בתרבות החלונית. הם היו פליטים מרכז-אירופאים מתוחכמים שהגיעו לארה"ב. הם היו "המומרים" הראשונים של חב"ד, והצטרפותם לחב"ד משמעותה היתה שהם מפנים גב ל"אורתודוקסיה המודרנית" בה הם גדלו. הם נשלחו להפיץ את הבשורה, והיו מדווחים לרבי (השביעי) גם בע"פ וגם בכתב.

זלמן שכטר אף פעם לא עזב את חב"ד באופן רשמי. קרליבך למעשה נבעט החוצה. אבל שניהם ניתקו קשר. למה? כי הם נתקלו באנשים צעירים וגילו שרובם לא התעניינו אז במסרם חסידיים. זאת היתה תקופה שבה דווקא האורתודוקסיה הרגילה היתה בשיאה. המדע פרח. כולם רצו להיות חלק מה"דרך האמריקאית": פשוט צריך ללכת לכנסייה, או לבית הכנסת, כחלק מאורך חיים "מהוגן". מדובר בסוף שנות החמישים, תחילת השישים. זה היה עניין סוציאלי בעיקרו. אבל היו כמה יהודים שהתעניינו ברוחניות.

אז בהם השליחים שלנו התענינו, והם גילו שעבורם היהדות היא במקרה הטוב תופעה בורגנית משעממת ללא כל רוחניות, ובמקרה הרע דת מתה לחלוטין. לקרב אותם ליהדות היה ממש מאבק. ובתהליך הזה הם גם התקרבו לתרבות של הצעירים, שהיתה תחילת תרבות הנגד. הם גילו למשל שלא ייתכן להפריד בין גברים ונשים. קרליבך ספג הרבה אש בעקבות זאת (שכטר-שלומי היה נשוי, וזה הגן עליו בעיני חב"ד). אבל הם גם פגשו את הרוחניות המזרחית שהגיעה אז לארה"ב. שכטר-שלומי באמת התעניין ברוחניות הזו. קרליבך האמין שעליו להכנס איתם לדיאלוג, אבל שהיהדות החסידית היא מספיקה לגמרי כדי לתת ליהודים תזונה רוחנית ושמחה, ללא כל תוספים מבחוץ.

יצירת הניאו-חסידות היא הצעד הבא. מדובר בקיבוץ תורות חסידיות שונות (לא רק של חב"ד), שינויין והתאמתן לצרכים הנוכחיים. שימוש באוצר החסידי כדי לקדם ערכים עכשוויים. עם התעוררות תרבות הנגד סוף סוף היה קהל לתכנים הללו. לראשונה היה אצל הצעירים חשד שהחברה לא מתנהלת באופן שוויוני והוגן. שהמדע אינו התגלמות האמת המוחלטת. וכך נוצר המיזוג בין חסידות לתרבות האמריקאית. למשל, בישול חסידי צמחוני. קליפורניה בשנות השישים המאוחרות. מוזיקה חסידית-מודרנית. כל הרעיון היה שיהודים לא יתעניינו באורתודוקסיה סתם כך, ולא בבת אחת. צריך לתת להם תמורה, וגם כך מדובר בתהליך ארוך והדרגתי. התקווה היא לקרב, לא לשנות. קרליבך לא היה אנטינומיסטי. שכטר דווקא ויתר על הדרישה מתלמידיו לאורתודוקסיה.

עד שנות השבעים כבר היו מספיק חסידים לזוג השליחים שיבנו מקום של קבע, וכך נוצר ה- House of Love and Prayer. ובירושלים הניאו-חסידות השפיעה רבות על תנועת החזרה בתשובה: בשנת 67, אחרי המלחמה, אז נכנס המרכיב המשיחי (האפוקליפטי-דוידי) אל תוך הניאו-חסידות וגרם בסופו של דבר להפרדות הזאת, בין הניאו-חסידות לתנועת החזרה בתשובה. אמריקאים רבים באים לישראל, ושותף של קרליבך, ליטאי שלמד פסיכולוגיה, מתחיל מרכז לליטאי לכאורה אבל חסידי בפועל: ישיבת דיאספורה The Diaspora Yeshiva. שמו מרדכי גולדשטיין.

בתקופה זה היה חידוש מוחלט, לפתוח מקום שמקבל משתמשים בסמים, ואנשים שסתם רוצים ללמוד ללא כל מחויבות! זה מה ששינה את נטיב תנועת ההחזרה בתשובה, שכן ראו שזה עובד (אנשים בסופו של דבר חזרו בתשובה!) כי ראו שהחוזרים בתשובה יכולים להיות "מוסטים" על ידי שני הרבנים ההיפים ותלמידיהם, הם גם יכולים ללמוד קצת בישיבות ללא מחויבות ומתוך שלא-לשמה לבוא לשמה.

ישיבות "אור שמח" ו"אש התורה" נולדו מתוך זה בתחילת שנות השבעים כתגובה ישירה של ישיבת דיאספורה.

הפרדוקס כאן הוא שאותם שליחים חב"דיים עצמאיים השפיעו השפעה רבה. לא בישירות על מספר גדול מדי של חוזרים בתשובה, אלא על ידי יצירת תנועה שקיבלה חיים משל עצמה. וזו, למרות ששני אלה היו ליברלים יותר ויותר, פנתה אל האורתודוקסיה והביאה רבים אליה. אז שני השליחים הללו עיצבו את הדגם של ההחזרה בתשובה מאז שנות החמישים, אפילו בתוך חב"ד – בצורה של הנגדה [כלומר חב"ד ראו מה הם עשו ותיקנו את מה שהיה צריך מבחינתם].

הערה מהקהל: אף אחד לא שמע על רוחניות עד 68. באו לקרליבך בשביל המוזיקה. רק כאשר סולובייצ'יק הרצה על אשתו שנפטרה ודיבר על שכינה במובנים קבליים (הצד הנקבי של האלוהות). עד אז באורתודוקסיה המודדרנית אף אחד לא שמע על זה.

כל זה קשור גם לדור הבייבי בום כמחפשים רוחניים.

אליוט וולפסון – Apocalyptic Transposition and the Status of the Non-Jew in Habad Mysticism

אליוט וולפסון הוא אחד מגדולי חוקרי הקבלה של ימינו. הוא מלמד באונ' ניו-יורק.

תחת ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, השתנתה הגישה כלפי אומות עולם. כבר הריי"ץ (קודמו) בירך על האפשרות להיות יהודי בארה"ב. אבל הריי"ץ פחד מאוד מהשפעת התרבות האמריקאית על נשמות היהודים. ב- 83 הודה הרבי לנשיא האמריקאי (רייגן) וציין שהמקום העליון של ארה"ב בין האומות הוא מפני שהיא מדגישה את חשיבות האמונה, ואף על שטרות הכסף שלה מצויין האל. יש שלהם "אמון מוחלט" באל.
מבחינתו של הרבי הלא-יהודים צריכים לשמור על שבע מצוות בני נח. שום דבר לא מדגיש את המשיחיות של רמ"מ יותר מהשליחות הזאת. זה הדבר הקרוב ביותר למיסיונריות, למרות שכמובן אין שום רצון לגייר אף אחד.

אין כאן, האואבר, החלשות הגבול בין היהודי ללא-יהודי. אומות העולם הן רק אמצעי להטבת היהודים. גם הדרישה לקיום בני-נח היא אינסטרומנטלית. נכון שהיתה לזה חשיבות סוטריולוגית (לעשיית העולם "דירה בתחתונים" לקב"ה), אבל זו לא שותפות בין היהודים לגויים, לפחות לא שותפות בין שווים. הלא-יהודי הוא ה"אחר". תמיד.

כל אחד משבעת אדמו"רי חב"ד קיבל את העמדה שהלא-יהודי נחות מהיהודי. למשל שללא-יהודי נפש בהמית ורק ליהודים נפש-אלוהית שמעלה את ההיא. ליהודים בלבד יש "יחידה", שמאפשרת להם להתאחד עם היחיד יתברך. למעשה, התפיסה היא שהיהודים במהותם זהים למעשה לאלוהות. אפילו חסידי אומות העולם יכולים רק לתפוס את מציאות האל, ולא את מהותו, ולכן האקסטאזה המיסטית של ביטול מציאותם חסומה בפניהם [זה עובדתית פשוט לא נכון, כפי שמעידים מאות כתבים נונדואליסטים מזרחיים – ת.פ.]. רק היהודים מסוגלים לכך. דבקות, התקשרות, התכללות – רק יהודים.

במכתב לבן גוריון מה- 9 לפברואר 1959 הרבי שלל קיומו של יהודי חילוני, שכן הזהות היהודית קשורה באופן בלתי נתיק לאל. אבל יש כאן סתירה: היהודי יכול להכלל בעצמות האל. אבל באותה עצמות הרי אין כלל הבחנות! אז ההבחנה בין יהודים ללא-יהודים צריכה להתבטל באל עצמו!

החג החביב על הרבי היה פורים, שהוא השיא של Coincidentia Oppositorum [אחדות הניגודים], ולכן החג המשיחי ביותר. אבל: וולפסון מדגיש שהרבי אף פעם לא הלך עד הסוף בדברים הללו, ולעולם לא הודה שבאינסוף כל ההבחנות מתבטלות. וולפסון לא קורא לתיאולוגיה החב"דית "אקוסמיזם" אלא Apathetic Embodiment.

לסיכום, מה שניתן ללמוד מכאן הוא שלמרות שהרבה תנועות היום רוצות להדגיש את השוויון וכו'… חב"ד לא נותנת לנו למסמס את ההבדלים מהר מדי. חב"ד הציבה עצמה במרכז הפרדוקס שעלינו לחקור ואני מקווה, אומר וולפסון, לעולם לא לפתור.

וולפסון חושב שהתורה המשיחית של הרבי היא אנטי-משיחית: משיחויות אמיתית היא שחרור מהצורך להשתחרר. בקרוב ייצא על כך ספר שלו: open secret, שבו הוא טוען שתורת הרבי חותרת לשינוי תודעתי בחסידיו, ולא להגעה של משיח כאדם [אם יותר לי, לא קראתי את הספר, אבל לפחות כרגע, למרות שזה רעיון מקסים והלוואי שהיה נכון, על פי מה שאני יודע קשה לי מאוד להאמין שאכן כך. הרבי וודאי ביקש שינוי תודעתי אצל חסידיו, אבל לדעתי ודאי שחשב שאמור לבוא משיח. והוא גם חשב שמדובר בו עצמו – ת.פ.].

[והנה כנס ניו-אייג' מסוג שונה לחלוטין: בפסטיבל "שיווה" הקרוב אתן שיעור קצר על שיווה ופרווטי ויחסיהם בהקבלה ליחסי המוחלט והיחסי. כאן תמצאו מאמר של פיליפ וקסלר, עוד חוקר של הרוחניות החדשה, שעלה בוואי-נט (אם כי התפרסם מזמן ב"ארץ אחרת". מאמר פובליציסטי חשוב של שחר אילן מאתמול על מצב הכוחות החדש בזירה היהודית בארץ מאז החוצפה של הממסד החרדי בעניין הגיור. והאם ראיתם את התכנית החדשה של ניצן הורוביץ? אתמול שודר פרק יפיפה על הודו]

11/4/01

3 בבוקר. התעוררתי. העניין במצב החדש הוא שאין עניין כמעט בשום דבר. חוץ מלצאת מכאן כבר, וחוץ מהעניין במצב עצמו, לא איכפת לי מכלום. יש ראייה יפה כמעט כל הזמן, והרגשה מעורערת ביותר של עצמיות, וחוץ מזה לא איכפת כמעט מכלום. או לא ממש איכפת מכלום. כי למי איכפת?

אז יש ראייה, אבל אין הרגשה שהכל טוב, יש הרגשה שהכל סתם. ואין כמעט הרגשת אני-עושה, אבל יש בכל זאת הרגשת זה-קורה-לי. קצת. ואין התלהבות מדברים כמו להגיע הביתה, אבל יש פחד, יש פחד לא להגיע הביתה, למשל. אז איזה מן מצב מוזר זה?
נראה לי שיש אנשים שמתאשפזים על פחות מזה. אז למה לא להתאשפז (יש ביטוח?) כי אני בסביבה שמחשיבה סוג כזה של מצב נפשי כמשהו נהדר.

איזה טיפש הייתי! איזה טיפשון! התשובה היתה אז כמו תמיד כמו עכשיו פשוט קבלה. כניעה טוטלית וסופית לאדיוט שהוא אני ולא ניסיון לשנות אותי שוב ושוב.
הייתי כבר קרוב לשבירה כאשר אמרתי מספיק, רצתי אל החורשה עם הווקמן ושמעתי אדמה-רוח-ואש ["בוגי-וונדרלנד" ו"לטס גרוב טונייט"] תוך כדי ריקוד נמרץ. וזו היתה התשובה: לא לחשוב איך זה, אם אני "קרוב יותר להארה", אז בכל זאת אני עצבן וחסר סבלנות – אלא לקבל שזה המצב, זה האדיוט, זה התכנוּת שיש ולזרום עם זה! איזה כיף!

אני עדיין במצב נפשי מעורער. חשבתי ללכת לרָמש בבומביי, אבל בינתיים אני נשאר עם [המסלול של] בָּנְגָלוֹר-טירוונאמלאי. בכל אופן, ברחתי מהויפאסנה ואני בפונה.

מה פתאום כל כך בא לי לכתוב ביומן? לא יודע, אבל בא לי. נכון לעכשיו חזרתי די נורמלי. וכבר מתגעגע לטירוף האלוהי בו הייתי שרוי. איזה דבר זה היה. פשוט ברחתי משם היום! אלוהים. עכשיו אני במסעדה חביבה בפונה. שותה קפה וסודה. לימדתי את עצמי לאהוב סודה. כמו אבא.

אני מגיע חזרה לחדר-המלון ומי מחכה לי? אלוהים. איזה פחד. ורק עכשיו אני מבין שייתכן ונגמרו המשחקים, ייתכן שזו תחילתה של קריאה, של משימת חיים, ולא עוד עיסוק-במיסטיקה-לשיפור-העצמי-ולהנאה-שבחוויה. הראייה אופפת אותי עכשיו כשאני לבד בחדר ואין לאן לברוח. הייתכן שבאמת לא אחזור אותו דבר? כלומר לא אחזור תומר-משופר, אלא אחזור לא-תומר?

 

[תראו, הפוסט הזה מאוד מביך אותי. אני מעלה אותו גם כי הוא המשך של סדרה, וגם כי אני חושב שחשוב שיהיה ידוע שחוויות כאלה אינן נדירות מאוד. הן לא נופלות רק בחלקם של מני גורו, וגם לא רק אצל דמויות עבר מופלאות. לא "פסקה הנבואה" ולא בשמיים היא. כמובן, הן דורשות על פי רוב עבודה, התכוונות, ופתיחות מסויימת, שלמען הכנות אני חייב לומר שיש אנשים שפשוט אין להם אותה (על כך כאן). אבל לרובנו יש. באשר לעניין ה"שליחות", זה מביך אותי במיוחד, ואני מציע לראות את זה מזווית אנתרופולוגית או פסיכולוגית, ופשוט להבין שבני אדם שנדמה להם שהם פוגשים את האלוהות, בד"כ מרגישים כתוצאה מזה שנכפתה עליהם איזו שליחות. כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה.]

1) שלשום פורסם בניו-יורק טיימס מאמר פובליציסטי של דיויד ברוקס, שקולע לדעתי הרוחנית בדיוק. ברוקס כותב על כך שבעוד שהמדע ככלל מהווה סכנה לכל דת פונדמנטליסטית, הרי שמה שמדעי המוח וההכרה המודרנים מגלים הוא דווקא את המימד הנשגב שבחוויה האנושית. הוא מספר על אנדרו ניוברג (שגם אני כתבתי עליו כאן) שהצליח לזהות "חווית טרנסאדנטליות" במוח, חוויות אותן המוח גם מזהה כאמיתיות יותר מהחוויה היומיומית; הוא מספר על ההכרה של המחקר בכך שאנחנו איננו ישויות קבועות אלא תלויי נסיבות ויחסי-גומלין תמידיים (יענו, אין אני כמהות יציבה); על כך שכנראה יש בנו חוש לחוויות של קדושה; ועל כך שעל פי כל אלה אלוהים מזוהה בצורה המדויקת ביותר על ידי הכוליות הבלתי-נתפסת של החיים כולם. "בדרכים מפתיעות," הוא כותב, "המדע והמיסטיקה משלבים ידיים ותומכים אחד בשני". מה שיוצא מזה, כותב ברוקס, הוא בעצם "בודהיזם טבעי".

אני מסכים בשמחה. ואם יש משהו שמאיר את העתיד בשבילי הן ההתפתחויות הללו, שלמרות שלא (לא, לא) תופסות את כל מורכבותה של החוויה הדתית לסוגיה, בשבילי הן מצביעות על מהותה. עקב בצד אגודל, המדע מצליח לומר בשפה אמפירית את מה שהמיסטיקנים, אם מפשיטים מהם את המטאפיזיקה והתיאולוגיה, אמרו כבר מזמן. זה חשוב, מפני ששפתו של המדע היא במידה רבה אוניברסלית, מובנת לכל מי שמוכן להתבונן בעולם בצורה רציונלית, ומאפשרת רב-שיח בין תרבויות שונות. אבל האם נכון להפשיט מאיתנו כל מטאפיזיקה ותיאולוגיה? זאת שאלה טובה. לדעתי ממש לא – בתנאי שלא ניקח את המטאפיזיקה והתיאולוגיה שלנו כאמת מוחלטת. מה שהמדע מאפשר לנו הוא לראות את הבסיס האמפירי שעליו אנחנו בונים את הדת האידיוסינקרטית שלנו. עם הידע שהבסיס הזה משותף לכולנו אפשר לצאת ולקשט אותו במסורות הפרטיות שלנו, תוך שאנחנו לא לוקחים אותן יותר מדי ברצינות. (ובסופו של דבר כמובן, גם את ממצאי המדע אין לקחת יותר מדי ברצינות.)

למי שקורא כאן כבר זמן מה אולי זכור שהבטחתי לכתוב על ספר חשוב של תומס מטצינגר, מחוקרי התודעה הגדולים בעולם. ובכן, ראיינתי אותו, על הספר ועל דברים אחרים, ואני כבר שלושה חודשים מחפש אכסנייה לראיון המעולה הזה, בו הוא אומר דברים דומים לאלה שפורסמו בניו-יורק טיימס. זה נושא חשוב ורלוונטי מאוד לדעתי, אבל אני פשוט לא מוצא לו במה. אז או שלא כתבתי טוב, או שהעורכים חושבים שזה לא מעניין את קוראיהם. ואל דאגה: ברגע שאתייאש אביא את הדברים לכאן.

2) בקובץ ה- pdf הבא תוכלו למצוא את המאמר Trading in the Enlightenment for the New-age של Catherine Liu (מתוך The Common Review), והכוונה כמובן היא ל"נאורות", לא ל"הארה". ליו מותחת ביקורת מלומדת על רוח ה"הכל הולך" של הניו-אייג', מבכה את חוסר הביקורתיות של ההמונים וחוששת לעתיד הדמוקרטיה במצב שכזה. היא מזהירה גם מפני חדירת הלכי הרוח הללו לאקדמיה. מאמר רציני שכתוב היטב.

3) אפי פז שלח אלי לינק לבלוג שנראה חביב ביותר: הוא מציע קבצי טורנט להורדה של כל מני סרטים רוחניים. בבקשה.

4) הטיים בקצרה על כנס היוגה הבינלאומי במייסור. 

5) מאמר מגזין של הניו-יורק טיימס על לואיס היי, מאושיות ראשית הניו-אייג' (הדבילי) האמריקאי.

6) סוזן סלקמור בהספד יפה לד"ר אלברט הופמן, מגלה הל.ס.ד.

7) ראיון חביב עם קן וילבר. דת, מדע, אינטגרלי, שמינטגרלי. והנה וילבר בקטע נאה שפורסם בבלוגו, בו הוא קורא לנו להבין שההכרה אינה בתוכנו, אלא אנחנו בתוכה.

8) תלמידי אנדרו כהן (אולי לרגל ביקורו בארץ) העלו שתי שיחות ארוכות שלו לרשת. בשיחות שוטח כהן את התיאולוגיה האבולוציונית שלו. אני ממליץ על השיחה השנייה, שנדמה לי שהיא קצת פחות פשטנית. וכן, בהזדמנות אנסה לכתוב משהו עליו.

9) חשוב לי להביא את הדברים הללו לכאן: סיפור התאבדותה של מיתר שרף, בתה של אשה ששקועה בהזיות רוחניות.

10) Faith Fighter הוא משחק מחשב מבדר ביותר, בו עלינו לגלם ישות שמימית מסויימת (אלוהים, ישו, הבודהה, גנש, מוחמד או בודאי (לא יודע מי זה אמור להיות)) ולהחטיף מכות רצח לכל הישויות השמימיות האחרות. מי שמנצח את כולם עולה לשלב באחרון בו הוא מתמודד מול… טוב, זאת הפתעה. לכל דמות יש כוחות מיוחדים והמשחק כולו מבדר וטוב להוצאת אגרסיות רוחניות. כל התמונות ברשימה הזאת משם.

11) עוד לא ראיתי אותו, אבל התפרסם ראיון קצרצר איתי בגליון האחרון של "חיים אחרים". אני תוקף את כל השיגעון האפוקליפטי/משיחי של 2012.

12) אחרון חביב: למטיף אמריקאי נוצרי יש מה לומר על הביטוי התנ"כי "משתין בקיר".