שירי זן עבריים

דוגן בגילמן

בין שני הסמינריונים שעלי לקחת במסגרת לימודי לתואר שלישי מצאתי שיעור נהדר של פרופ' יעקב רז הנהדר תחת הכותרת '"לשכוח את עצמך"- זמן, הוויה ועצמיות במשנתו של מורה הזן דוגן' בדיוק בבוקר היום שבו אני עצמי מרצה. יבול שירים מהשיעור האחרון

 

לא הארה
התעוררות
שהיא אינה שונה
מהמצב הזה
כפי שהוא
לא הארה
 

אם יש התהוות עצמית
אין
התהוות עצמית
כלומר מותנית
אז אין
עצמי
או שיש
הקפה טעים
 

הקפה
אני מרשה לעצמי לשתות
נכון שלא הכי בריא
אבל הרי צריך
להתעורר
 

אם אתעורר
במהלך הקורס
אוכל לוותר
על רפראט
 

זן באקדמיה
לומר שזה אבסורד
זה לא להבין
זן
באקדמיה
 

הבודהי הוא מראה
שיש בהתמדה להבריקה
אני חושב בדרך לשירותים
אוף אני נראה נפלא
 

מדברים זן
והזמן עובר
הווה תמידי
עאלק
 

כדאי לדעת
על נגארג'ונה
שאמר שלא
כדאי לדעת
 

אין הרבה מה לעשות
כשחם
לבד מלהדליק מזגן
ואין
אין הרבה מה לעשות
בכלל
לבד מכאן ועכשיו
הבעיה שחם עכשיו
 

אין עין אין אוזן אין אף
אין כלום
ואף על פי כן
בהחלט אין כלום
 

יש משהו שרלטני
בלדבר על זן
אפשר לומר הכל
אפשר פשוט לשתוק
הכל יהיה נכון
ולסיכום לומר שכל
מה שאמרת
לא נכון
 

אי-שניות
כן
זה לא אחדות
אלא אי-שניות
הבנת
לא הבנת יופי
 

המילה "נירוונה"
טעונה מאוד
כמו גן עדן
אלוהים
מריה הקדושה
פיפי
 

אמרת שיר זן
בעברית
כמעט אמרת
רועי צ'יקי ארד
ממזר
 

האם לכלב יש
טבע בודהה
לא
יודע
הכלבה שלי
מחכה
קשורה
בחצר
 

בזוית מסויימת
רצועת השעון
שלי מבריקה
כלומר בזוית מסויימת
אלָי
לא שזה אומר
שיש אני
אבל לאין-אני הזה
יש עיניים משלו
 

הירח
שמשתקף באגל הטל
שנושר
ממקור האנפה
הוא העולם
אמר איהיי דוגן
אפשר לעשות מזה
עבודה סמינריונית
 

מחלון החדר
בגילמן
נשקף בית הכנסת
המפואר של
האוניברסיטה
בפנים יש יופי
של שירותים
 

נגארג'ונה לא
דיבר אונטולוגיה
חיים קלים
עבורו
ועבור אחרים
 

בניין גדול שבו
כולם לומדים
האם לא ברור
שאלו
ימות המשיח
 

אחרי השיעור
אוכל סלט
אקרא ספר
אם יהיה זמן
אחשוב מעט
על זן
 

לכתוב שיר זן
קל מאוד
קשה יותר
להתפרנס

שירי זן עבריים – זלדה

אני מאוד אוהב את השיר הזה:

אני ציפור מתה – זלדה

אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה
צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.
צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר
בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.
 
פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ –
חַי עוֹלָמִים
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –
רַק אַתָּה קַיָם.
בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר
נִסְתָּר.

  

זלדה מתחילה את השיר הזה בתור ציפור מתה. ולא סתם ציפור מתה אלא סתם ציפור מתה: "ציפור אחת שמתה". איזו ציפור אחת. שככה מתה לה. עוטה מעיל אפור. מעיל אפור שהוא ודאי מעיל היומיום (היא הולכת לשוק), מעיל השגרה, מעיל החול. בלכתה, מבטו של לץ מטריד אותה. הוא מפטיר לעומתה. הפטרה היא ביטול, דברי סיום, סיכום או נעילה, שאחריהם נותנים מקום לשכחה. כי השגרה הרגה אותה והיא כבר מתה, ולכן זהו מעין epitaph בלע"ז: מילים אחרונות על קברו של נפטר. מצד שני הפטרה היא גם קריאת פסוקים מספרי הנבואה. וההפטרה כאן אכן מובילה לנבואה.

פתע אפפתני שתיקתך. פתע. זה תמיד פתאום. "אחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום" כותב אפלטון (ומתרגם י.ג. ליבס) במשל המערה שלו (פוליטאה ז', 515). פתאום האמת מציפה אותנו. פתאום הכל מובן. את זלדה אופפת שתיקתו של האל, אותו שקט סמיך שנמצא תמיד מקיף את כל הרעש, אותו אין שמקיף את כל היש. "חי עולמים" – אותם חיים שמקיפים את כל העולמות. ואת המוות גם, שכן אותה ציפור מתה מתחילה לשיר. זלדה קמה לתחייה, לחיים של אמת, לקיום היחיד שאכן ייקרא חיים.

אני מאוד מאוד אוהב את שתי השורות הבאות:
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –
רַק אַתָּה קַיָם.

השורה הראשונה נעזרת בפונטיקה של המילים כדי לדהור הלאה, ומהר: בשוק שוקק – אונומטופיאה ממש! – עוף מת ישיר – לשון עתיד, עם רמז של ציווי: ישיר!; מעין הכרזה חגיגית בסוף השורה: ישיר! זה לא פחות מאשר הודיה על נס שנעשה: ישיר!
ועכשיו חזרה להווה, לזה שתמיד הווה:

רַ ק

אַ תָּ ה

קַ יָ ם.

המילים כאילו נופלות אחת אחת, מתעגנות בהכרה כעובדות בעלות מוצקות אקסיומטית. בניגוד לשורה הקודמת, השוקקת, כאן אפשר ממש להרגיש את הפאוזה הקלה בין המילים: רק. אתה. קיים. עם דגש על קיים. זה. כל. מה. שיש. הוא כל מה שיש. ובשביל זלדה הוא עכשיו אתה. הוא לידה, אצלה, שלה.

והיא מדדה הלאה. מבחוץ לא השתנה דבר. היא עדיין ציפור, עדיין בשוק. אבל בתוכה יש לה שיר. יש פיתוי לומר: שיר השירים. הוא נסתר, אבל לא לזמן רב: הנה היא כתבה את בן דמותו המילולי, והנה גם אנחנו שותפים זוטרים באותה ידיעה ששטפה את הכרתה של זלדה באותו יום, אותו יום של חול שהפך יום חג.

פרסומי ניסא

ביהדות לא נהוג כמעט לשורר, ודאי לא לדבר, אודות חוויות רוחניות, וזה חבל מאוד. חוגגים בחנוכה איזה נס של פך שמן, אבל ניסים אמיתיים, ניסים חשובים באמת, כמעט לא מציינים. אולי כי הם יותר אישיים, והקהילתיות היהודית לא מחשיבה יותר מדי את התחום הפרטי. אולי כי הם מאיימים על הממסד הרבני. וכנגד זה הנה שיר שלדעתי קושר באחת מסורות ארס פואטיות עם אלו של וידוייהם האקסטטים של המיסטיקנים (ובכך גם מזכיר לי את ביאליק). 

זלדה באה ממשפחה חרדית. ועוד עם יופי של "ייחוס" (במלעל): היא מצאצאיו של הצמח-צדק, בת-דודתו של הרבי מליובאוויטש (אוי חב"ד חב"ד, עשרה קבין של רוח-הקודש ירדו על חצרות החסידות, ותשעה מהם נטלת. וכנגד אלה גם תשעה קבין של משיחיות מטורללת). היא חיה כחרדית על ימיה. על כן עוד יותר מפתיעה הפתיחות שלה: חוויות רוחניות זה לא עניין לפרסום, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנשים, שכל כבודן אמור הרי להיות פנימה – וכאן כבודה הוא כבודו יתברך, במלוא מובן המילה. אם פעם התברכה היהדות בנביאות כמרים ודבורה, נשים חזקות וקרובות לאל שמתוארות בתנ"ך כדבר מקובל ומובן מאליו (ושאגב כך גם לא מתביישות מדי פעם לשורר שירות), הרי שמאז הושתק הקול הנשי, ודאי בכל הנוגע לענייני קודש. אולי הדם החסידי שבעבע בעורקיה של זלדה לא נתן לה לכסות במעיל אפור את שיריה.

שירי זן עבריים – צדוק בנפתולי התשוקה

אומרים עליך שאתה מסוג האנשים שההצלחה לא שינתה אותם.
שטויות. ולא רק ההצלחה – כי לא משנה מה זה, זה שינה את צדוק. צדוק הוא השינוי שעובר על צדוק.
לא נשארת בדיוק אותו בנאדם שהיית לפני ההצלחה?
צדוק נשאר אותו דבר, כי צדוק הוא השינוי והשינוי תמיד נשאר אותו דבר.

לא רבים הם ספרי הזן. מעטים עוד יותר הם ספרי הזן העבריים. ייתכן מאוד שלבד מספריו האחרונים של יואל הופמן אין ממש ספרי מקור שמדברים זן (שכחתי מישהו? אוקיי, נכניס גם את "הכושי" של רועי צ'יקי ארד. אומרים שגם "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד). לכן מרענן כל כך הוא "צדוק בנפתולי התשוקה". מרענן במובן מעורר. ומעורר, כמובן, במובן הזֶני של המילה. את הספר לכאורה כתב דרור פויר. לכאורה, כי אין ספק שרוח נעלה נכנסה ותפעלה את גופו והכרתו בזמן שכתב – בני אדם יודעים רק לשקר, ו"צדוק" מלא מדי באמת כדי שיכתב על ידי אחד מהם. כי צדוק מדבר זן.

ומה שיפה הוא שזהו לא זן פרוע, נונסנסי, ילדותי. זן כזה קל מאוד "לייצר". כאן יש מולנו זן שורשי. זן עמוק. זן עם בסיס וקירות שנותנים צורה ומובן לחלל, לריקות האדירה שבמהותו. כי צדוק הוא תיאולוג. תיאולוג של זן.

ומה שיפה הוא שתיאולוגית הזן של צדוק אינה עתיקה ואינה מועתקת. תיאולוגית זן כזו קל מאוד לספר. אבל תיאולוגית הזן של צדוק היא תיאולוגית זן חדשה, מודרנית, מתאימה לזמננו, עדכנית – והתאימות לזמן הזה נותנת דגש ותוקף לרגע הזה, להווה הנצחי שבמהותה/מהותנו. כי צדוק הוא עכשיו במלוא המובנים של המילה.

קריוקי

צדוק הוא אמן: אמן קריוקי. הקריוקי הוא הדרך של צדוק להיות, ולהיות באמת. כן, קראתם נכון: נטילת הזהות הפיקטיבית, חמיקה מהזהות הקבועה, הידמות והעתקה וחיקוי וזיוף – היא הדרך של צדוק להיות באמת.

כך מתחיל הספר:

חי רק זה שעשה קריוקי. יבין את הזמן והעולם והאלוהים והאדם רק זה שעצר את הזמן, הפך את העולם, מצא את אלוהים, אהב את האדם. חי רק זה שנשא קולו בשיר. בקריוקי מוצא צדוק את הפליאה הראשונית, ומתמכר לה. הפליאה הראשונית היא הקריוקי. הקריוקי: חטף של זמן המכיל את הקלות בה נושרת המבוכה, את הטבעיות שבתחושת החירות, ואת הפשטות שבלהיות הרבה. הקריוקי: חטף של זמן בו אני חדש נובט ואני חדש נושא פרי. הפרי הוא האני החדש. טעים האני החדש. (עמ' 5)

הקריוקי הוא תורת הגאולה של צדוק, והוא הגאולה של צדוק. כפי שאנחנו רואים, ועוד נראה, הגאולה קשורה קשר אמיץ עם האני, ועם ריבוי האני. והדרך לריבוי האני הוא הקריוקי. ברור גם למה.

ומפני שהקריוקי הוא הריבוי, הוא מנוגד למונותאיזם:

המונותאיזם רע לקריוקי כי הוא יוצא מתוך נקודת מוצא האומרת שיש מקור. הקריוקי אומר שכל אחד מההעתקים יכול באותה מידה להיות המקור. עבור צדוק, האמונה שיש מקור אחד ושלל העתקים היא חילול קודש הקודשים של הקריוקי. […] המונותאיזם והקריוקי יצאו שניהם מתוך תחושת האני, אך פנו לדרכים שונות. המונותאיזם טוען: אני זה אחד ולכן אלוהים הוא אחד. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כמות משתנה של הרבה אלוהים […] המונותאיזם טוען: אני זה שניים, ולכן אחד מאיתנו זה האני והשני הוא אלוהים. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כל אחד מאיתנו. […] המונותאיזם הוא המיקרוסופט של האמונה (עמ' 126- 133)

וצדוק גם שואף להראות שהמונותאיזם עצמו, אף אם יתכחש לכך נמרצות, מקורו בריבוי! הנה:

על מנת להוכיח סופית וחד משמעית את הקשר בין הקריוקי, האלוהים, הנבואה והמונותאיזם, יחדור צדוק אל עיקר העיקרים של המוסר המערבי – עשרת הדברות ביייבי!
עשרת הדברות מופיעות פעמיים בתנ"ך […] הפעמיים האלה שונות, בייבי! עשרת הדברות הן לא אותן עשרת הדברות. כל ילד יכול לפתוח תנ"ך ולראות את זה. וגם בריאת העולם, אם כבר מדברים, גם היא מתוארת פעמיים, והפעמיים האלה שונות אחת מהשנייה. בריאת העולם, בייבי!
וזה הקריוקי. ההבדלים הקטנים בין הביצועים, הרגעים הבלתי אפשריים, החלומות שלא נועדו להתגשם, המבטים שנפגשים בפעם האחרונה. הקריוקי הוא השיר של אלוהים, כי אפילו/גם אלוהים – וצדוק אוהב את אלוהים! – לא יכול לחזור פעמיים על אותו הטקסט בדיוק. השיר של אלוהים הוא השיר של הרגע של אלוהים. (עמ' 139-140)

זן-קריוקי

נסכם: הקריוקי הוא ריבוי, והקריוקי הוא חיקוי, אבל חיקוי במודע. הוא מודע לעצמו ומודע לכך שלא ייתכן משהו שאינו חיקוי, אבל זה בסדר, כי לא ייתכן גם משהו שאינו חדש: כל חיקוי שונה מקודמו במקצת (ועיינו בבודריאר אם יש לכם כוח). אפילו אלוהים לא יכול לברוא משהו זהה למה שהיה, אבל בדיוק בגלל זה כל מעשה הוא בריאה: כל רגע העולם מתחדש כולו. גם אנחנו מתחדשים כל רגע ורגע, אבל אנחנו מודעים לכך (על פי צדוק) רק כאשר אנחנו שרים קריוקי ("שירו לה' שיר חדש" וגו'). המודעות שמוליד בנו הקריוקי מאפשרת לנו לראות את ריבוי האני שבנו, כלומר משחררת אותנו מהאשלייה המונותאיסטית של אני אחד מול אלוהים אחד. של אני אחיד וקבוע. כלומר, בעצם, של מוות.

כל רגע ורגע, אם כן, אנחנו אני אחר. בקריוקי אנחנו גם רואים את זה:

השיר נגמר. צדוק, כמו תייר, משקיף על חילופי המשמרות של האני. איזו טקסיות, איזה הדר (עמ' 166)

אם כך, האם רק כשאנחנו שרים קריוקי אנחנו מוארים? ודאי שלא. כמו מדיטציה, אותה יש להתחיל על הכרית ולהמשיך אל תוך החיים כולם, כך גם הקריוקי: "הקריוקי, ילד, נמצא בכל, לא רק בשירים – וזה השיעור הראשון, והכי חשוב, שאני יכול ללמד אותך. מחר אנחנו מתחילים את האימונים." (עמ' 103). הקריוקי הוא החיים, כי החיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה. אנחנו למדים שהחיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה כאשר אנחנו שרים קריוקי, כלומר מבצעים במודע את מה שכרגיל אנחנו עושים מתוך הרגל.

האני

בית הכלא הגדול מכולם הוא לשון היחיד במילה "אני". יקום האדם המגדיר את עצמו כאני אחד ויתגלה נא בפנינו. אדם כזה, אם יקום, הוא שקרן. לא שקרן, למה שקרן, משוגע. השיגעון של המונותאיזם, של מעצבי האופנה, השיגעון של המראות ושל סכיני הגילוח. השיגעון של לשון היחיד במילה "אני", שסותר את כל מה שהאני יודע על עצמו. (עמ' 211)

האני אינו אחד. כאחד, אין אני. והייתי אף מוסיף: האחד אינו אני. צדוק הוא נביא מנביאי הבשורה החשובה הזאת, ונבואותיו – שיריו: "הקריוקי הוא רעיון הנבואה עצמו" (עמ' 136).

זה הקריוקי, כי המציאות לא מציעה שום פיתרון אמיתי לבעיית האני. המציאות נכשלה בניסיון שלה להציג את הדברים שנמצאים מחוץ לשפה. המציאות לא עזרה להבין את המציאות. ולכן המציאות צריכה ללכת (עמ' 275)

ולמה הבלבול? למה המציאות מרמה אותנו? בגלל התודעה.

התודעה

התודעה היא אירוע וולקני הפולט מילים ומעשים אל פני השטח. אנחנו התושבים הטובים של פומפיי, ואנחנו נקברים כל יום מחדש" (עמ' 157) "צדוק יגדיר מהי תודעה ויסגור את הסיפור הזה. אדם וחוה אוכלים מעץ התודעה, ותפאום הם יודעים משהו. מה הם יודעים? "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית, ג', ז'). התודעה, אם כן, היא התחושה שכולם רואים לך. (עמ' 63)

ולמה רואים לך? כי אתה מגדיר את עצמך כיחיד. כאחד. אתה מחפצן את עצמך והופך לדבר. ודבר אפשר לראות. אבל את מי שאתה באמת, את הריבוי, אי אפשר לתפוס בעין: העין יכולה להתבונן בנקודה אחת, לא יותר. החטא הקדמון הוא לראות עצמנו כנקודות בודדות בתוך העולם. צדוק משתמש בקריוקי כדי להנכיח את הריבוי הנסתר, שהוא האמת.

קלישאה וקיטש

"צדוק בנפתולי התשוקה" מזמין גם דיון נוסף בסוגייה אהובה עלי: ההבדל שבין קיטש לקלישאה (וכתבתי על זה כאן, וכאן). כידוע, הקלישאה היא אבי אבות הטומאה, ואילו הקיטש מהווה מניפסטציה של ניצוצות דקודשין. והנה דווקא ספר מצויין זה מלא עד אימה בקלישאות (שירים פופולריים מתורגמים, רפליקות מפורסמות מסרטים משוכפלות, וכו'), וריק כמעט לחלוטין מקיטש. ועדיין, טוב מאוד הוא. הכיצד? התשובה נמצאת בתמה המרכזית של הספר: הקריוקי.

קיטש-קריוקי

הקריוקי ניזון מקלישאה. הקריוקי מתענג מקלישאה. הקריוקי הוא שיר הלל לקלישאה. ומכיוון שדרכו של צדוק היא דרך הקריוקי, הרי שכל הספר הזה הומאז' לקלישאה. אבל, וזהו האבל הגדול, הקלישאות כאן מובאות תוך ידיעתן כקלישאות. הקלישאה (כמו כל רוע) אינה מזיקה לכשעצמה, אלא רק אם עושים בה שימוש קלוקל, ושימוש קלוקל הוא תמיד שימוש לא מודע. במילים אחרות: קלישאה כנה אינה קלישאה. וזהו בדיוק הקריוקי: הקריוקי הוא קלישאה שמודה בקלישאיותה. הקריוקי הוא ההכרזה המזומרת: אני שר שיר ידוע, מפורסם מאוד, לא שלי: אני קלישאה. וההודאה מעבירה את הקלישאה תהליך אלכימי מהיר שהופך אותה מטמאה לקדושה. כן, זה מה שעושה כנות לדברים. וזה מה שמציל את הקריוקי: שכולם יודעים שהוא חיקוי.

כדי להבין שהעניין אכן כך נפתיע את הסוגיה ונתקוף אותה מאחור: נסו לחשוב על המקרה ההפוך: זמר ידוע ומוכשר (למשל רוג'ר ווטרס בביקורו האחרון בארץ) שעולה על הבמה ורק עושה עם השפתיים. הוא מבצע שירים שהוא יצר, שירים שלו, אבל הוא לא שר אותם באמת. והוא מציג את הדברים כאילו הוא כן שר. הוא משקר, ועוד עושה את זה בשביל הכסף. ברור שזה מגעיל. זה חטא, וזמר כזה הוא בדיוק ההפך הגמור מחובבן חמוד שמקרייק להנאתו. זמר כזה הוא האנטי-כריסט של צדוק. הוא האנטי-צדוק. וחבל, כי הצדק עם צדוק.

[לרשימות הקודמות בסדרת "שירי זן עבריים" ליחצו על שם הסדרה כאן ממש מתחת למילים אלו]

שירי זן עבריים מכים שנית

הפעם שני שירים שמביעים תמיהה על עצם קיומו של העולם. על מידת הימצאותה באמת של המציאות בכלל. אחד של רחל ואחד של לאה גולדברג.

אבל. את השירים האלה צריך לקרוא לאט. למה? כי מה שעושה העולם כדי להמשיך ולהתקיים הוא לנוע קדימה ללא הפסק, ללא לאות, עוד ועוד. המציאות מתקיימת רק מתוך מהלך מתמשך. ליקום יש חיים רק בתנועה תמידית הלאה. אנחנו קוראים לתנועה הזאת "זמן". ובלי המימד הזה המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה לא קיימת. ללא ההתקדמות, ללא הגלגול המתמיד לפנים כמכבש עצום, כבד, רומס-כל, ללא הנהייה והנהירה הזו אל העתיד אין גם עבר ובעצם הקיום המוכר לכולנו מת. כמו אופניים, או כריש, או מערכת יחסים. או כמו האגו (כמובן). הפסקה אחת, קטנה, של חלקיק נאנו-שנייה, והיקום מתפרק כמו מייקל ג'קסון בשמש, מתרסק לגורמיו שבעצמם מתפוררים למרכיביהם שבעצמם מתאדים לתוך האין שממנו בכלל היו בנויים זמנית, ארעית, תלויים בתנועה הנצחית: קדימה קדימה קדימה. לכן אסור למהר בכלל ובשירים האלה, השואלים על עצם הטעות שבמהירות, בפרט. אז לאט:

ואולי לא היו הדברים מעולם / רחל (בלובשטיין)

ואולי לא היו הדברים מעולם,
אולי
מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,
לעבדו בזעת-אפי?
מעולם, בימים ארוכים ויוקדים
של קציר,
במרומי עגלה עמוסת אלומות
לא נתתי קולי בשיר?
מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה
ובתום
של כינרת שלי… הוי, כינרת שלי,
ההיית, או חלמתי חלום?

האמנם / לאה גולדברג

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כך-רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות
על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם גשום ורגוע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.

אהההההההההההה! שירים מעולים. שירים שואלים. שירים נוגים. שירים נוגעים. שירים שמציבים אותך ספלאט מול המצוקה הקיומית. שלך. של היקום. שירים שמטפטפים לכוס חייך תרעלת אנגסט אקזסטנציאלי מר, בדיוק במידה שלא תהרוג אותך (כי אז הבעיה נפתרה ממילא), רק תכווץ את ליבך ותסחט אותו מכל עסיס, ותשאיר אותו מיובש ופריך, על סף פירור.מה עושים עם שירים כאלה? מה עושים עם מצוקה כזאת? אולי? אולי לא היו הדברים מעולם? האמנם? האמנם עוד יבואו ימים? ההיית? או חלמתי חלום? את תלכי בשדה. לבדך. כאחד האדם.

אין עבר

ואולי לא היו הדברים מעולם? אולי באמת? כלומר, אולי לא באמת? אולי הכל לא-באמת? איך אפשר לדעת, והרי העבר חולף לבלי שוב, נשאר בנו רק כזיכרונות עמומים, שהולכים ודוהים, דפי עיתון שעפים ברוח, הולכים ומצהיבים, נעשים יותר ויותר דקים ואז מתפוררים.
כן: לא היה כלום. מעולם. דמיינו שהיה, ולא היה. "חלמתי חלום", ומציאות זו לא היתה. וכשמתעוררים הכל מתבהר ומתברר שהחלום "לא היה באמת". שהוא סתם. שאפילו סתם הוא לא. שהוא לא.

מה כן יש? רק את הרגע הזה, שבו עולה השאלה. שבו עולים הזכרונות. העכשיו שממנו משקיפים אחור ומתפלאים לאן הכל נעלם. כי אין שם כבר כלום. כי אולי כלום לא היה. יש, אבל לא היה. היקום, במרוצתו הלאה, רומס וזונח את מה שהיה, והופך אותו ללא-היה. כדי לחיות בהווה חייב היקום להשמיד את העבר, כי במקום שכבר יש משהו אי אפשר לברוא דבר חדש. היכן שיש עבר אין עתיד.

לפחות יש עתיד

האמנם? האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד? אנחנו מקווים שכן. ימים שהם רק בעתיד, אבל כשהם יהיו הווה, אז יהווה טוב.
תלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם – ללכת בתמימות. ללא ציפייה. ללא בקשה. ללא ידיעה. ותמימות הרי פירושה גם שלמות. ללכת בתמימות הוא לשאת זרועות פתוחות של אמון וקבלה ("התהלך לפני והיה תמים" מבקש הקב"ה מאברהם – בראשית, י"ז, א'), כמו שהיקום כולו עושה במהלכו התמידי קדימה.
ושלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם – כן. בדיוק. הכאב הופך מתוק באותה הכרה של קבלה. של אחדות. זה לא שהוא לא כואב, אבל יחד עם הייסורים מגיע עונג מתיקות עשירה. אותה מתיקות שמהווה את מהותו של היקום כולו, זה שנע כל הזמן קדימה.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט – איזה תיאור נהדר. השקט מתרחב בקרבנו, ודאי. ואנחנו עצמנו מתרחבים בשקט. אנחנו והשקט מתרחבים אחד לתוך השני, ואין שני.
ופשוטים הדברים וחיים – הדברים כולם פשוטים פשוטים. הם בדיוק כפי שהם. ללא צורך בתוספות, ציונים, עצות, שיפורים. האם נחש זקוק לרגליים? הדברים הם כך. הם בדיוק כך. הם בדיוק הם עצמם, והכל פשוט כל כך. ודאי, איך יכול בכלל להיות אחרת? מה שמסובך היה רק חלום. 
ומותר בם לנגוע – אבל זה לא שאסור להוסיף, לציין, לעוץ, לשפר. ודאי שמותר! וכי ציונים ועצות אינם פשוט כך? האם הם אינם ציונים ועצות? האם הם אינם הם עצמם? חלילה. מותר, מותר לנגוע. מותר לא רק להביט בהשתוממות, מתוך השקט הרחב, איך הכל פשוט כך, פשוט עומד בעצמיותו הברוכה, אלא אם לדעתנו ייטב להיות אחרת-כך, אז אפשר ורצוי לנסות לשפר-כך ולתקן-כך. ובימות המשיח לנחש שנענש אחרי חטא עץ הדעת שוב תצמחנה הרגליים. מותר, מותר בם לנגוע.
ומותר, ומותר לאהוב – אלא מה? האהבה היא זו שמכשירה מראש ולנצח את הנגיעה. היא שמאפשרת התבוננות מתוך השקט, והיא שממתרת את התנועה קדימה של שיפור העולם. של תיקון העולם. של העולם כולו שתמיד מתקדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת – "ישרי הלב" הם אצל הראי"ה קוק הדרגה הגבוהה ביותר של צדיקים, אלה שיודעים לא רק להעפיל למרומים כדי להדבק בקב"ה, אלא גם, ובעיקר, למצוא את הוויתו וקדושתו כאן, על האדמה, בעולם הזה, שאינו נפרד ואינו שונה בסופו של דבר ממנו יתברך. האם לאה גולדברג הכירה את תורתו של הרב קוק? כנראה שלא. אבל היא קלעה לדעתו. ועל ענווה וכניעה אין צורך לדבר.
כך אם כן יש ללכת, עם העולם כולו, קדימה: בתמימות, בהתרגשות, באהבה, בענווה. כאחד הדשאים, כאחד האדם.
שבת שלום.

[תודה לנגהנאנדה ממנה קיבלתי את השיר של גולדברג, בתגובה שהיא כתבה ב"שירי זן" שעברו.]

שירי זן עבריים

הבה נתחיל לאסוף שירי זן עבריים. הכוונה היא לשירי א"י הישנה והטובה,שכלל לא התכוונו, ודאי, לחבוק בקרבם את האמת האבסולוטית, אך בלא שהתכוונו לכך (ואי-הכוונה היא עצמה מוטיב זֶני ידוע) יצא להם והם נושאים מסר שהוא על-זמני ואלמותי. אני אתן שתי דוגמאות למה הכוונה.

הדוגמא הראשונה היא למעשה שיר הזן העברי הטוב ביותר לפי דעתי, ולא נראה לי שאי פעם נוכל להתעלות עליו במסרים זניים. מאידך, מפני שהוא כל כך עמוס בהם, עמוס עד כדי בחילה (וגועל מהסירחון שעולה מההארה הוא עצמו מוטיב זני ידוע), טוב לנו להוציא אותו כבר עכשיו מהמערכת, ולחפש שירים בהם הזן מגיע מעודנוֹת, בצורה רכה, שמעוררת אותך בדגדוג, ולא במכה לפנים. אז הנה הזוכה המאושר והמסריח מהארה, שיר הזן העברי של כל הזמנים:

 

שיר סתיו / עמוס קינן
 
כל הנחלים הולכים לים
ולי כבר אין לאן ללכת
אני עכשיו מצב קיים
ואת היסטוריה מתמשכת
כל העצים לבשו ירוק
אני לבשתי ג'ינס וכובע
עכשיו הכל נראה רחוק
רוצה לדעת למה כובע

השושנים פרחו אתמול
אך האתמול פרח לפתע
היום התחיל ברגל שמאל
וגם האהבה כבר מתה
כל הכבוד לנחלים
כי הם יודעים לאן ללכת
והעצים והעלים
הם יודעים מתי תהיה שלכת

שלום, שלום אהובתי
מדוע זה ברחת ממני
אני חוזר לי אל ביתי
אם ישאלו אני אינני
כל העצים לבשו ירוק
אני לבשתי ג'ינס וכובע
עכשיו הכל נראה רחוק
רוצה לדעת למה כובע

מה יש לנו כאן שהוא זני? מה אין!?! כל שורה מקפלת בתוכה חוכמת דורות ואיִן. הבה ניתן ניתוח מהיר לשיר:

כל הנחלים הולכים לים [התעכבות על המובן מאיליו. עקרון זני ידוע]
ולי כבר אין לאן ללכת [לאן ילך איש הזן? אין לו לאן לשאוף, אין לו מה לעשות, אין לו מי להיות]
אני עכשיו מצב קיים [קיים קיום שלם בהווה. ברור]
ואת היסטוריה מתמשכת [את, האשה, רבת הפנים והמשתנה ללא הרף (varium et mutabile semper femina כתב ורגיליוס באנאיס, שורה 569)]
כל העצים לבשו ירוק [שוב: מובן מאליו]
אני לבשתי ג'ינס וכובע [שוב: מה יעשה איש הזן? את הפשוט, הברור ביותר]
עכשיו הכל נראה רחוק [איש הזן מביט בעולם בשוויון נפש אבסולוטי]
רוצה לדעת למה כובע [ואין סיבה לזה, ולא להוא. כי הכל בדיוק כמו שהוא. הכל פשוט כך, בככיותו. למה? ככה]

השושנים פרחו אתמול
אך האתמול פרח לפתע
[הזמן הוא יציר המיינד. איש הזן נמצא בהווה הנצחי. מבין כי האתמול איננו]
היום התחיל ברגל שמאל[הזן שייך לצד "השמאלי", האנרכי, של התורות הרוחניות, בכך שהוא דוגל בגאולה אינסטנט, או לחילופין, שהכל כבר עכשיו רק טוב] 
וגם האהבה כבר מתה [מתה האהבה הרגילה, המותנית, האגואיסטית (אלא מה חשבתם?)]
כל הכבוד לנחלים
כי הם יודעים לאן ללכת
[זני לאללה: הנחלים, חופשיים ממיינד, נעים בטבעיות בדיוק לאן שצריך. לו רק היינו זורמים כמוהם]
והעצים והעלים
הם יודעים מתי תהיה שלכת
[איך הם יודעים? על ידי אותה חכמה האדירה שמזיזה את הפלנטות במסלולן. חכמה קוסמית, אורגנית, פשוטה, תת-סיפית, אינסופית וא-מילולית]

שלום, שלום אהובתי
מדוע זה ברחת ממני
[האהובה אינה יכולה לשאת את הנוכחות המתמדת (בהווה) של איש הזן. היא בורחת. הוא מאחל לה שלום, שלום, שאנטי שאנטי]
אני חוזר לי אל ביתי [החזרה: מוטיב חשוב מאין כמוהו בזן עמוק (ובכל רוחניות אמת, לדעתי). החזרה הביתה. החזרה אל השוק. אחרי ההארה – הכביסה. אם אנחנו לא מבינים שהעולם הזה ממש, עם כל החרא שבו, הוא הוא הטאו, הברהמן, הקב"ה בכבודו ובעצמו, לא עשינו כלום. אקסטאזה זה נחמד, אבל עלינו להבין שגם ללא אקסטאזה אנחנו לא פחות אלוהים]
אם ישאלו אני אינני [אינני. אני איני. אין אני]
כל העצים לבשו ירוק [אלא מה הם ילבשו? מובן מאיליו]
אני לבשתי ג'ינס וכובע [פשוט, מובן, צלול, חסר אני, חסר יומרות]
עכשיו הכל נראה רחוק [רגוע, רגוע]
רוצה לדעת למה כובע [רוצים לדעת למה?]

טוב. אז זה היה השיר. האם עמוס קינן ידע שהוא איש זן? ואם ידע, האם התכוון לכתוב שיר זן? ואם התכוון, האין זה מוריד מהזניות של השיר? שאלות קשות, אך לא כאן המקום לפתרן. בכל אופן, בפעם הבאה אנסה להביא שיר יותר "רגיל", יותר "אותנטי", פחות מסריח מהארה. והצעות תתקבלנה בברכה.