"Listen, there's something I must tell. I've never, never seen it so clearly. […] Life is basically a gesture, but no one, no thing, is making it. There is no necessity for it to happen, and none for it to go on happening. For it isn't being driven by anything; it just happens freely of itself. It's a gesture of motion, of sound, of color, and just as no one is making it, it isn't happening to anyone. There is simply no problem of life; it is completely purposeless play—exuberance which is its own end. Basically there is the gesture. Time, space, and multiplicity are complications of it. There is no reason whatever to explain it, for explanations are just another form of complexity, a new manifestation of life on top of life, of gestures gesturing. Pain and suffering are simply extreme forms of play, and there isn't anything in the whole universe to be afraid of because it doesn't happen to anyone! There isn't any substantial ego at all. The ego is a kind of flip, a knowing of knowing, a fearing of fearing. It's a curlicue, an extra jazz to experience, a sort of double-take or reverberation, a dithering of consciousness which is the same as anxiety."

מתוך The Joyous Cosmology של אלן ווטס. את הטקסט המלא ניתן למצוא כאן

אַשְרֵי הָאִיש רָאָה כָּל אֵלֶּה וְיָרַד לָאֲדָמָה,

לוֹ מֻכֶּרֶת תִּכְלַת-הַחַיִּים,

לוֹ מֻכָּר הָעִיקָּרוֹן שֶהָאֵל קְבָעוֹ.

מתוך אשרי האיש של פינדרוס, בתרגום יורם ברונובסקי (בספר "שורה של אודיסאות", הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ט), שגם מספר שפינדרוס נולד ב- 518 לפנה"ס בכפר בקרבת תבאי ומת בן שמונים, וספק אם היה משורר נערץ יותר ממנו בעולם העתיק מלבד הומרוס.

[כמה חיים חייתי היום, כמה גלגולים התגלגלתי, לכמה דפוסי-דפוסים נפרשה תודעתי רק כדי לשוב בוכה אל עצמה – ושוב. במקרה פגשתי את שני המקורות הללו במסעותי. פורים שמח]

הוראה בבית הספר היא סאדהנה. ידעתי את זה קודם אבל השבוע הזה הוכיח לי מעל לכל ספק שמדובר בתרגולת רוחנית מהמורכבות והמעודנות ביותר. אתה עומד מול שלושים וקצת זוגות עיניים, סקרניות, גועשות, תמימות, רעבות. עיניים שאי אפשר שיפספסו דבר עליך. לא רק מפני שהן רבות, אלא מפני שהן רגישות מאוד. דקות אבחנה. מסוגלות להריח בולשיט מקילומטר. ואתה שם, מולם, שעה אחרי שעה אחרי שעה אחרי שעה. אתמול זה היה שבע שעות רצוף.

לך יש תפקיד כמובן, מטרה. להם יש מטרות אחרות. מאבק. ואיך כג'ודוקה אלוף תתמרן אותם, בדרכי נועם, על פי דרכם, בכוח תנופתם הם, לכיוונך, זו אמנות החינוך כולה, לא? אבל גם אם תתכננן את מהלך הדברים בצורה מופתית, בפועל תמיד קורה אחרת. זה מאחר וזאת בדיכאון וההם רבים וההוא בהיפר ואז נכנסת המחנכת ואז תרגיל ואז טיול ואז צלצול. ואיך תתמודד. איך תגיב להפרעה לא מהאגו אלא מהשכל. ואיך תדע להבדיל בין הפרעה מתוך שעמום להפרעה מתוך קושי להפרעה מתוך נבזות. ולראות את עצמך הופך פחות סבלני ככל שעובר היום, ובעל פחות עניין ומוטיבציה, ויותר צעקני.

להיות מודע לעצמך. ולא להיות מודע לעצמך בצורה המגושמת, שבה אתה מתבייש מהעיניים שבוחנות אותך. לראות איך אתה מגיב כשאתה טועה, כשאתה מבין שאתה משעמם אותם, כשאתה מבין שלא הכנת את השיעור כמו שצריך, כשאתה מבין שמשעמם לך, כשאתה מבין שצעקת בצורה מוגזמת, כשאתה מבין שמי מהם שונא אותך.

ולכלול הכל במבט מקיף, מחבק, מקבל. אותם ואת עצמך, את האנושיות שלהם ושלך. את המצב האבסורדי הזה שבו מושיבים לפניך, בחדר קטן, שלושים ילדים ומכריחים את כולכם להיבחן על חומר שזה אתגר לעשות אותו מעניין.

שבוע ראשון, וכמה נהנתי מהפקחות והעצמאות של הילדים. דיברנו על האם בכלל חשוב ללמוד תנ"ך ותושב"ע, ורבים אמרו שאין אלוהים ולכן ברור שמדובר בקשקושים חסרי תועלת. לומר את זה בשבוע הראשון למורה עם זקן וכיפה זה יפה. יש עם מה לעבוד.

—

גנבו לי את האוטו. היה זה לילה חמים אך רווי רוחות בחוף טנטורה אשר מעבר לקיבוץ נחשולים. היה זה אתמול. נפגשנו שם, החברים ואני, למסיבת הרווקים של אחי, אורן. עוד שבוע במזל טוב החתונה, וישבנו לנו על החול, תחת האוהל הפרוביזורי מהברזנט הכחול הכל-ישראלי, עם המנגל ההכרחי (אפילו אני בחטאותיי טעמתי מעט כבד – הכל בשביל ה- B12 כמובן) והבירות והחומוסים והבמבות והבפלות. המכונית החדשה שלי, כחודש אצלי, גולף 94 כסופה שלוש-דלתות עם ג'נטים רחבים (את הספויילר והאגזוז-לחץ העפתי) חנתה לה כמה מאות מטרים מאיתנו, מוקפת בחברותיה איתן באו החברים, בחשכה.

שעתיים אחרי שהגענו חזרתי להביא את השק-שינה, והיא כבר לא היתה. מישהו מפארדיס הקרובה, זה ההימור שלי. היא היתה פשוט יפה מדי, הערסמוביל החדשה שלי. באמת יפה מדי. לא יודע איך קניתי דווקא אוטו כזה. חשבתי על פונטו, אבל ראיתי אותה בשיטוטי האינטרנט ומשהו בי חמד אותה. גולף, תירצתי לעצמי, הרי בטוחה יותר. כשהגעתי לראות מקרוב הבנתי שיהיה לי קשה להתחבר רגשית למכונית סרסורית שכזאת. שהיא לא באמת מתאימה לי. אבל אז כבר הלכנו לבדיקה ואז כבר אמרתי מה זה משנה ואז כבר לא היה כוח או זמן להמשיך לחפש – והיא בכל זאת היתה יפה, אין להכחיש – אז קניתי.

שיט האפנס כידוע, והעיקר הבריאות. וצר לי בעיקר (חוץ מהכסף והזמן שהלכו) על הדיסקים שהיו בה (Abba Gold, המיטב של מודרן טוקינג, דון ג'ובני בביצוע נחשב, האוסף של תיסלם), ועל פסלון גאנש שהבאתי מהודו האחרונה ושעיטר את הדשבורד.

היום בבוקר הגעתי למשטרה כדי להגיש תלונה. מצאתי שהתהליך מאוד תרפויטי. ראשית יושבים וממתינים לשוטרת מחוץ לחדרון אחר כך מוסרים הפרטים, איפה ומתי ואיזה. כמו וידוי, זה כבר משחרר משהו. אתה כאילו נותן את האסון למישהו אחר. מעביר הלאה, ואז זה לא רק שלך. אחרי זה אומרים שלא, אני לא חייב כסף לאיש ואני לא יודע על מישהו שירצה להתנכל לי, וגם זה משמח. לבסוף חותמים ומקבלים טופס: הנה, לא יצאנו בידיים ריקות.

אני לא יכול לומר שעברתי את חמשת השלבים של קובלר-רוס [תוקן]. עברתי די מהר מתדהמה להשלמה (אלא אם כן, כמובן, אני עדיין בהכחשה). סייעה לי העובדה שיש לי עדיין את המכונית הישנה שלי, ועל כן אני לא נטול רכב ובבעיה תעבורתית איומה. אוכל להגיע לעבודה ביום א'. הגולף ודאי כבר עברה כמה זוגות ידיים. אני לא מאמין שכזאת מכונית יפרקו, ולכן אנחש שהיא בדרכה להיות מכונית השרד של קצין זוטר במשטרה הפלשטינית, וגם זו נחמה מסויימת. תמיד טוב כאשר זולג עושר ממקום בו הוא רב יותר למקום בו הוא חסר.

אחרי שנים של מדיטציות למניהן, המוח כבר מתורגל לנוע בין מצב בו הוא רואה את העולם כאוסף של חפצים, לבין תפיסתו כמהות אחת (ויש גם איזו נקודת מיצוע בין הזויות הללו, שאני כמובן חושב שאינן נבדלות מבחינה אונטולוגית). ישנה אלטרנציה בין ראיית הדמויות בתמונה לראיית התמונה, בין ראיית הדמות על המסך לראיית הפיקסלים המתחלפים שמרכיבים אותה. זאת התנתקות מסויימת, אני מודה, שמעלה חשש לבריחה מהאמת. אבל השאלה היא מהי האמת כמובן, וההרגשה שלי היא שהאמת אינה נמצאת באף אחת מהמצבים הקיצוניים הללו. או ששניהם אמת. או שהמיזוג ביניהם אמת. או שהקפיצה ביניהם, רצוא ושוב, היא האמת, שאיננה סטטית כלל, אלא דינמית. כמו העולם. בכל אופן, הראייה הבלעדית של "הם.גנבו.לי.את.המכונית." ודאי אינה האמת.

המזל הוא שעדיין יש לי את הדוכסית. סיאט מירבלה 88, קטנה ומתפרקת. מכונית אמינה שמוצאת חניה בכל חור, שלא צריך לדאוג לא לדפוק אותה, חסרת שאסי ולכן מאוד לא בטיחותית (טפו טפו טפו), אבל מאוד מלבבת ומלאת כוונות טובות. הוי דוכסית, איך בגדתי בך. היא היתה יפה כל כך, והתפטתי. אבל אני חוזר הביתה. העיקר שתביאי אותי כל יום לעבודה ובחזרה בשלום, ואני מבטיח טיפול כל חצי שנה (ופסלון גאנש לדשבורד כמובן).

המילים "כהן" ו"מכשף", שהיום פעור ביניהן בשבילנו תהום עמוק, היו פעם קרובות הרבה יותר. ככל שמתקרבים אל האב הקדמון שלהן, השמאן, הולכות שתי דמויות אלה ומשתפות ביניהן מאפיינים רבים יותר ויותר, עד שלבסוף הן מתאחדות. שני הדברים העיקריים שהפכו את הכהן הקדמוני למעין מכשף היו, ראשית, יכולתו (או יומרתו) לשלוט באיתני הטבע ולסדר להדיוט את הגשם בעיתו, את לידת יורשיו ואת מותם של אויביו; ושנית, העובדה שהידע שהיה ברשותו, כלומר שיטות הפעולה שלו, היו אזוטריות. רק הכהן ידע, והוא העביר את הידע הזה בעלפה לבנו, וכך הלאה. המאמין הפשוט היה נתון כולו לחסדי האל, או ליתר דיוק, לחסדי אותו כהן שתיווך בינו לבינו.

היום גיליתי מי הם הכהנים-מכשפים של ימינו. מה שקרה הוא שקניתי אוטו. משומש. לא במצב טוב (ברור שהורדתי את הקלקולים מהמחירון, ברור). כך שמיד אחרי הקנייה הגעתי למוסך. ושם נתקלתי בכוהנים המודרניים. הטקס הוא פשוט: אני, בעל הבית, מגיע אל המקדש. איתי קרבן השלמים, וקרבן החטאת. את השלמים, שאמור לחזור אלי, אני מגיש, בידיים רועדות, לכהן הראשי. הוא רושם את פרטיי, ממלמל כמה מילות תפילה המובנות רק לו ("קומפרסור", "טיימינג"), ומעלה מיד את הקרבן על המזבח – והקרבן עולה, עולה אל השמיים. כהני-משנה (לויים?) ממהרים לעבודת הליטורגיה: מבתרים את בתנו התחתונה של הקרבן, מוציאים את קרביו, קוראים בהם את עתידו/עתידי, מחליפים ביניהם הלצות בעוד אני משקיף מהצד, מודאג (מדהים איך שגרת העבודה הוציאה מהם כבר מזמן כל חרדת קודש!).

השלב הבא כבר סודי ביותר. אזוטריקה עמוקה. רזי דרזין, שלא לבני תמותה כמוני הרשות – או היכולת – לדעתם. עלי ללכת. להתרחק מהמקדש. הם כבר יקראו לי אם וכאשר האל יקבל את מנחתי. אני, כמובן, חסר אונים לחלוטין. אני לא יודע לא רק איך בכלל מתקשרים עם האל – אני גם לא יודע איך ניתן בכלל להעריך האם הכוהנים במקדש הזה יודעים, כלומר האם הם עושים את עבודתם נאמנה! פשוט אין לי שום מושג. אני יכול רק לקוות לטוב, ובעתיד אראה אם תפילותיי התקבלו. את קרבן החטאת אני משאיר כמובן כולו לכוהנים.

 

[יש לי איזו רשימה או שתיים להעלות, אבל כרגע אי אפשר להעלות אותן עם תמונות, אז אולי אמתין עד שיהיה אפשר, או שאתייאש. נדע בקרוב.]

הבלוג הזה עוסק בחוויה הדתית לסוגיה, ולא בסיכומי בלוגים. לכן אני מקווה שהסיכום עכשיו אינו מהווה חריגה חמורה מדי מההבטחה הבלתי-כתובה שלי אליכם. ולא רק זה, אלא שסיכומים, כמו הזיכרון עצמו, הם תמיד עניין נרקסיסטי. בכל זאת, אני רוצה לכתוב כמה מילים על הבלוג עצמו, ואני מקווה ללמוד מתגובותיכם למה אתם מצפים בהמשך הדרך.

הבלוג הזה הוקם בראשיתו כי רציתי מקום שבו יקובצו כל הלינקים של המאמרים שלי במקומות השונים בהם אני כותב. יותר מאוחר גם חשבתי שיהיה נחמד אם יהיה לי מקום שבו אוכל לכתוב דברים שהמורכבות שלהם גדולה מדי עבור רוב קוראי מעריב-אנרג'י (שלשמחתי נותן לי במה די חופשית לכתוב את הגיגי). בכל מקרה, כמובן שמרגע שהוקם (באדיבותם הרבה של אורי ברוכין, ירדן לוינסקי ואילן גליני, שהקימו את "רשימות" ומגיעות להם תודות רבות) הוא תפס חיים משלו, והתחלתי לכתוב גם בו וגם בשבילו. פשוט, אני מאוד אוהב לכתוב.

הבלוג מוקדש לענייני רוחניות, ומתוקף כך גם לענייני דתות. יש קשר הדוק בין שתי התופעות הללו, ואני לא מקבל את התזה שרואה באחרונה רק הצטפדות חסרת-חיים של הראשונה (למרות שלפעמים ודאי זה גם המצב). אני משתדל להביא לכאן ידיעות שלא מגיעות לתקשורת הכללית, או ניתוחים של נושאים מתוך הזוית הרוחנית או הדתית, שגם כמובן קשה למצוא במדיה הפופולרית. בכלל, אני חושב שיש הרבה אי הבנה, וחוסר ידע, בנוגע לדתות (וודאי לרוחניות) בתקשורת, ואני מנסה לשפר את המצב, עד כמה שאני יכול.

הגישה שלי אל הנושא היא כזאת: כל דבר, מלבד הכוליות (או המציאות האבסולוטית, אם תרצו) עצמה, ניתן לניתוח רציונלי, וחייב לעבור ניתוח כזה לפני שנקבל אותו כ- working theses. לכוליות עצמה יש משמעות אקזיסטציאליסטית, ואולי גם אתית, אבל לא עובדתית, ולכן אין לבנות על סמך הוויתה תיאוריות באשר לעולם. המציאות הגלויה חייבת להיות הבסיס לתמונת העולם שלנו, ומתוקף כך עובדות זה דבר חשוב מאוד (בכלל, העולם הוא חשוב, ואסור לבטל את משמעותו בשביל שום גן עדן ערטילאי). אמונות אינן דבר חיובי, ולא כדאי לבסס עליהן את חיינו. לא רק התנסות אישית, אלא גם השכלה זה דבר חשוב, ואני לא מקבל את התזה שרואה באחרונה רק הצטפדות חסרת-חיים של הראשונה (למרות שלפעמים ודאי זה גם המצב). ואידך זיל גמור.

אני, כמובן, כותב כאן את דעתי. אני מביא עובדות (ככל הידוע לי), אבל מחווה את דעתי עליהן. לא רק שאני לא מתנצל על זה, אלא אני חושב שזה חשוב. חשוב גם שישמעו דעות אחרות כמובן. מדי פעם אני מביא דברים משל עצמי. המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ. לבד מזה אני גם מרשה לעצמי מדי פעם לכתוב על אהבה. יש קשר.

בלוג זה דבר נחמד. למרות שיש במילול של הדעות, ולפעמים החוויות, האישיות שלנו משום הקרשה שלהן לכדי משהו סטטי, ולמרות שבכך הכתיבה והפרסום של הדברים קצת מנתקים אותנו מהם כחלק חי מאתנו, אני משתדל להזהר מספיק לא לתפוס את הדברים שאני כותב כמשהו יותר מדי מוצק, ולכן קבוע, ולכן יותר מדי "צודק" או "הדעה שלי". תמיד צריך להיזהר מזה (לא שאני לא עומד מאחורי מה שאני כותב – העניין כאן הוא הזיקה הנפשית שיש לך כלפי מילותיך). מצד שני כתיבה, כפי שכל מי שכותב יודע, מלמדת אותך הרבה דברים על עצמך, ובעיקר על דעותיך. כתיבה על משהו מחייבת אותך לחשוב עליו, וחשיבה, אם היא נעשית ברצינות ובפתיחות, היא דבר יצירתי מאוד.

ובלוג זה גם דבר מועיל. קיבלתי עשרות מיילים בהם שאלות, טענות או נאצות, והם היו מעניינים למדי. קיבלתי גם כמה הצעות עבודה. פעם אחת מישהי אפילו התחילה איתי דרך הבלוג (בנות, אם אתן אוהבות את הבלוג, דעו לכן שבמציאות אני מגיע עם אפקט תלת-מימד מגניב).

—

אז מה היה לנו בשנתיים האחרונות? העלתי מעל מאתיים רשימות – בעצם מדובר בשתי רשימות לשבוע – לא האמתי שכך יהיה כשהתחלתי את הבלוג, ואני לא מבטיח להתמיד : ). נוסטלגיה היא לישראל מה שפאי-תפוחים הוא לאמריקה, אז הנה, לסיכום, 21 רשימות נבחרות, מתוכן כאלה שזכו להדים, ולעומת זאת כאלה שמונחות להן, שלא בצדק לדעתי, כאבן שאין לה מקליקין:

הפוסט הכי ראשון: אבל
הפוסט הכי מיתולוגי: חולף כולו אכן הוא העולם
הפוסט הכי נצפה: סופו של גורו – שי טובלי הציץ ונפגע
הפוסט הכי מוּגב: אין אני: עכשיו זה מדעי. פרופ' תומס מטצינגר, ראיון ראשון בעברית
הפוסט הכי פואטי: צריך להיזהר מאוד לא להיות טהורים
הפוסט הכי פרוזאי: על לא-דבר
הפוסט הכי ויזואלי: כמה תמונות מבומביי
הפוסט הכי מקיף: נקודת המפגש הקדומה של היהדות וההינדואיזם 
הפוסט הכי מתוחכם: חיפצון עצמי
הפוסט הכי מבריק: על החוק ועל האהבה
הפוסט הכי עמוק: המשיחיות כניהיליזם
הפוסט הכי סקופי: "His name was Xenu" – סודות הסיינטולוגיה
הפוסט הכי ביקורתי: קן וילבר, לא וילבר
הפוסט הכי מבואי: מבוא קצר למימטיקה
הפוסט הכי מקורי: קניתי כרטיס טיסה לארץ הקודש
הפוסט הכי קבלי: איך בוראים עולם בשבעה ימים – גרסת הקבלה הלוריאנית
הפוסט הכי יהודי: וריאציות על הנושא היהודי
הפוסט הכי איקונוקלסטי: אוננות בקבלה
הפוסט הכי תיאולוגי: מחשבות תיאוקוסמיות
הפוסט הכי אנטי-אותודוקסי: עשה לך רובּו-רב – על האוטומטיזציה של ההלכה
הפוסט הכי אירוטולוגי: אהבתי ואהבתי לאהוב 

לא מזמן עבר הבלוג את המאתיים אלף כניסות, וזה לא רע, אני חושב, לבלוג שעוסק ברוחניות ודת מנקודת מבט אוהדת אך ביקורתית. כאמור, אשמח לשמוע את דעותיכם בתגובות.

 

[שאריות מטצינגר: מגיב בשם שנוזל הפנה אותי לשני סרטונים: האחד בו מטצינגר מסביר את התיאוריה שלו, והשני בו דניאל דנט מסביר על הקשיים שלנו להיפרד מהאינטואיציות שלנו בכל הנוגע לתודעה ומחקרה]

"בלעדיך אדוני, מה אהיה? למלך אשר אהבת, זכרו של אשר לך טוב קראת, הגדלת את שמו. הפקדת לו דרך ישרה. אני נסיך רצונך, מעשה ידיך. אתה יצרתני והענקת לי מלכות על עם הארץ. כטוב לך, האדון אשר משביר כולם, נטעת בי אהבה לאדנותך הנשגבת. שים יראת אלוהותך בלבי. הענק לי אשר טוב לך, למען חיי לוּ תעשה."

זו תפילתו של נבוכדנצר השני, מלך בבל, ראשית המאה שישית לפנה"ס. אותו נבוכדנצר ששלח את רב הטבחים שלו, נבוזראדן, כדי לשרוף את ירושלים ולהחריבה. אותו נבוכדנצר שתחתיו חרב בית ראשון, אותו נבוכדנצר שבפקודתו הוגלו אלפים לבבל.

אותו נבוכדנצר הוא אדם דתי. יש לו אלוהים. אלוהיו שמו מורדוך, והוא נושא אליו תפילה. הוא מכיר בכך שבלעדיו אינו ולא כלום. שבזכות מורדוך הוא מלך, שבזכותו דרכו ישרה. לא זאת אף זאת: נבוכדנצר מודה לאלוהיו על שנטע בו אהבה, וכניעה. הוא מבקש ממנו לברך אותו גם ביראה.

יוחנן מופס מציין בספרו שגם מכתובות אחרות מאותה תקופה בבבל ברור כי הרעיון שהאל אמור לתת לנו את היכולת לעבוד אותו כהלכה היה עקרון תיאולוגי מקובל. רעיון שכמובן מוכר מאוד לכל מי שתפילות עבריות שגורות בפיו. זה רעיון טוב. לו יהי.

* התפילה מצוטטת בספר אישיותו של אלוהים מאת יוחנן מופס, עמ' 121, והיא תרגום של התרגום של S. Langdon, Die neubabylonischen Königsinschriften, R. Zehunpfund (tr.), Vorderasiatische Bibliothek, 4 (VAB IV) Leipzig 1912, p. 122-123