במאמרו "הרהורים על הטרגדיה" משנת 1829, מתעקש ההוגה בנז'מן קונסטן כי אין יותר היגיון בכתיבת מחזות על עיוורונו של הגורל או טרגדיות על הקושי להתמודד עמו. מה שעבד עבור היוונים איננו עובד יותר. תחת זאת, הוא מציע למחזאים להציב את הגיבור מול "המדינה ומעשֵי החברה". קונסטן (1767–1830), הוגה פוליטי שוויצרי־צרפתי ומהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", טוען ש"הסדר החברתי, האופן שבו החברה משפיעה על הפרט […] – אלו הם הכוחות הטרגיים שעלינו לדעת לתמרן. הם המקבילה של הפטליזם אצל הקדמונים".

קונסטן הבין שמשהו יסודי השתנה, יסודי הרבה יותר מחוסר האמונה של בני זמנו באלות הגורל. עם כניסתנו לעידן המודרני, הפכנו לאינדיבידואלים. חדלנו לראות את עצמנו כחלק מסֶדר הוליסטי, משרשרת ארוכה של הוויה הנמתחת מהשמיים אל השאול ומכפיפה אותנו לסדר קבוע מראש, שאליו היה נכון והכרחי להתאים עצמנו. כיום מרכז חיינו הוא האוטונומיה שלנו, והאיום על האוטונומיה הזו לא מגיע מהאלים אלא מהממשלה ומבתי המשפט. המדינה מחזיקה כעת בכוח שהיה פעם נחלתם של זאוס או של אלוהי אברהם, יצחק ויעקב.

הדרמה המודרנית מתממשת בדרך החתחתים הכרוכה בחיים תחת שלטון. למן מידה כנגד מידה של שייקספיר ועד למשפט של קפקא, אנו עדים לחיכוך הבלתי נמנע בין הפרט למערך הפוליטי־חברתי. וכשם שליבה של האמנות פועם פוליטיקה ולא תיאולוגיה, כך גם ליבה של הדת.

היכן הלב של הנצרות

היכן נמצא ליבה של הנצרות? תמיכתם המאסיבית של אוונגליסטים בדונלד טראמפ עוררה ספקות לגבי מידת מסירותם לעקרונותיהם המוצהרים. הפורעים שהסתערו על הקפיטול ב-6 בינואר 2021, אחזו בלא מעט צלבים ובפוסטרים של ישו חובש כובע של תנועת MAGA. לאחר שהצליח לחדור לתוך הקפיטול, ג'ייקוב אנתוני צ'נסלי, המכונה "השאמאן של QAnon", הוביל תפילה מעל דוכן הסנאט, והודה לאלוהים שאִפשר לו ולשותפיו "לשלוח לכל הרודנים, הקומוניסטים והגלובליסטים את המסר שזו האומה שלנו, ולא שלהם". אחרים שרו: "טראמפ הוא הנשיא, ישו הוא המלך", במעין שעטנז של דת ופוליטיקה שבמסגרתו התואר "בן האלוהים" נוטה יותר לכיוון המלוכני מאשר לזה השמיימי. כרזת בחירות אחת הכריזה: "ישו 2020".

ללא ספק, מדובר כאן בלאומנות נוצרית. דת ופוליטיקה שוביניסטית שזורות פה זו בזו, אולם ראוי לשים לב כי בתווך, מקומה של המסורת הדתית הצטמצם מאוד. למעשה, הנצרות המסורתית, עקרונות האמונה, האתיקה, הטקסים והמנהגים נדחקו כולם למושב האחורי באוטובוס קמפיין הבחירות הזה, אם בכלל נמצא להם מקום. ניכר חוסר רצון עמוק לאפשר לאמונות ולאיסורים המסורתיים להוות מכשול בדרך לפוליטיקה הרצויה, והמיזם כולו אינו קשור עוד בפולחן. נכון, שם האל ממשיך להישמע, אולם הוא כבר לא מעלה על הדעת דמות אב טרנסצנדנטלית כל־‏יודעת, אלא מנהיג פוליטי־מפלגתי.

זוהי שבטיות, אבל היא לא נובעת מחוסר אמונה או לחילופין מבורוּת. ההליכה לכנסייה איננה ממתנת אותה, היא מעצימה אותה. לפי נתוני Pew Forum שנאספו בחודשים שלפני הבחירות בארצות הברית ב-2016, 77 אחוז מהאוונגליסטים הלבנים שהולכים לכנסייה לפחות פעם בחודש, אמרו שהם יצביעו עבור טראמפ. מבין אלו שנוהגים ללכת לכנסייה מדי שבוע, 78 אחוז אמרו שיצביעו עבורו. ורק 67 אחוז מאלה שנוהגים ללכת לכנסייה פחות מפעם בחודש אמרו שהם יצביעו עבור טראמפ.

בספרם Taking America Back for God ("לוקחים את אמריקה בחזרה למען האל") אנדרו ווייטהד וסמואל פרי מציגים נתונים נוספים הממחישים כי "אותם האמריקאים שדוגלים בצורה הנחרצת ביותר באמונות לאומניות נוצריות נוטים גם להיות הדתיים ביותר, כפי שניתן למדוד מפעילויות כמו הליכה לכנסייה, תפילה וקריאת כתבי הקודש". הם גם מסיקים ש"הנצרות של הלאומנים הנוצרים היא יותר מאשר דת גרידא… היא אתנית ופוליטית כשם שהיא דתית".

אם הנצרות של הברית החדשה היא דת אוניברסלית, הרחוקה מהשבטיות, הרי שהדת שמתעצמת כיום מבכרת את הפוליטיקה על פני כתבי הקודש. בהתייחסו לטראמפיזם כַביטוי המרכזי של הלאומנות הנוצרית, מגיע הסוציולוג פיליפ גורסקי למסקנה דומה וקובע ש"הטראמפיזם הוא, בין היתר, גרסה מחולנת של הלאומנות הנוצרית הלבנה, וכי התומכים האוונגליסטים הנלהבים ביותר של טראמפ הם למעשה יותר לאומנים מאשר נוצרים"

[המשך המאמר באתר תלם. המאמר קיים גם באנגלית, באתר כתב העת Nexus]

 

דקות אחרי הפיצוץ מגיעים אנשי זק"א לזירת הפיגוע. מיד אחרי הגשת עזרה ראשונה לפצועים הם מתפנים לאיתור גופת המחבל, או מה שנשאר ממנה. עידן המחבלים המתאבדים הקשה על מציאתה של הגופה, אולם איבר אחד ממנה היה בולט ואף מבוקש: הראש. על פי רוב היה ראש המחבל ניתז מגופו ועף הרחק ממוקד הפיצוץ, ואנשי זק"א היו מתחרים במציאתו. המוצא היה מרים אותו כגביע, מתגאה בו, ופעמים רבות מצטלם איתו, לפני שהאיבר הכרות היה עובר לאחרים, לסבב נרחב של צילומים.

גדעון ארן, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ליווה את אנשי זק"א באותן שנים בהן הארגון הפך מקומץ מתנדבים חרדים למוסד מוכר ולמופע קבוע בכל זירת פיגוע. ספרו החדש, The Cult of Dismembered Limbs: Jewish Rites of Death at the Scene of Palestinian Suicide Terrorism (הוצאת Oxford University Press), מביא לקורא מחקר מאלף על ההגיון החברתי והדתי של הארגון. בין השאר מתאר בו ארן כיצד ראש המחבל המתאבד הופך לפרס, טרף הנישא בידי אנשי זק"א ומוצג ביניהם לראווה.

אולם בכך לא תם תפקידו. במקרים אחדים הראש, או איבר אחר המזוהה כשייך למחבל, מסובב מעל ראשם של המתנדבים תוך מלמול "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי". ניכר שמתרחש כאן טקס כפרות, במסגרתו הזק"אים הופכים לזכאים על ידי העברת חטאיהם לפצצה האנושית.

זהו ספרו השני של ארן על תופעת המחבלים המתאבדים. ב-2018 יצא ספרו The Smile of the Human Bomb, בו הוא מתרכז בהכנות החברתיות, הדתיות, הפסיכולוגיות והפיזיות של המחבל עד השניות שלפני הפיצוץ. ספרו הנוכחי עוסק בדקות שאחרי הפיצוץ, ובארגון זק"א הנוטל על עצמו את מה שנתפס כמלאכת קודש: איסוף הגופות, חלקי הגופות ודם היהודים הנרצחים.

לארן יש מזל סוציולוגי נדיר: הוא מצליח ללוות תנועות דתיות חדשות בשנותיהן הפורמטיביות. הדוקטורט שלו תיאר, מתוך עבודת שטח צמודה, את היווצרותם של גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות בשנותיהם הראשונות. הפעם התלווה ארן לזק"א בשנים 2002-2006, שנות השיא של האינתיפאדה השניה, והספר מביא עדויות לעומק חדירתו אל השיח הפנים-ארגוני ואל תפיסותיהם של אנשיו. התוצאה היא מחקר מבריק החושף את הקורא לתת-זרם יהודי-חרדי חדש, על אמונותיו, מנהגיו וטקסיו.

זק"א ("זיהוי קורבנות אסון") צמח מתוך ארגון 'חסד של אמת', שבעצמו נוסד ב-1989 בעקבות הפיגוע בקו 405, בדרך לירושלים. האירוע, בו מחבל סובב בכוח את הגה האוטובוס והפנה אותו אל התהום בעליות לירושלים, התרחש למרגלות העיירה החרדית קריית יערים (טלז-סטוֹן). תלמידי הישיבה ירדו אל המדרון על מנת לנסות לחלץ פצועים, ושם, טוען ארן, על צלע ההר בואכה ירושלים, נולד החיבור בין חרדים לפיגועים.

הדבר התרחש כאשר תוך כדי החילוץ הכריזה המשטרה שמדובר באירוע טרור. בן רגע הפכו היהודים מקורבנות תאונה לנרצחים על קידוש השם. בו זמנית המחלצים החרדים הפכו באופן בלתי נמנע מאנשים טובים שנחלצו לעזרה למשמשים בקודש. זירת האירוע נטענה במשמעות דתית, והאלכימיה הנדרשת להפיכת אברכים לאנשי שירותי ההצלה התחוללה.

אחרי הפיגוע אסף הרב אלעזר גלבשטיין כמאה מתנדבים, שרבים מהם עבדו בקבוצת חברה קדישא שהוא ניהל, ו'חסד של אמת' נולד. הארגון סבל מבעיות תפעוליות וחוסר סדר, ואחרי כמה שנים נוצרה גם מתיחות פנימית בין גלבשטיין לבין חבר אחר בארגון, יהודה משי זהב. בסוף 1995 פרש משי זהב מארגונו של גלבשטיין והקים את זק"א.

נקודת ההקמה היתה משמעותית, שכן באותו זמן התחילו פיגועי ההתאבדות, אחרי הטבח במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין בפברואר 1994. זק"א ליווה אפוא את המרחב הציבורי הישראלי מאז ודרך כל שנותיה הקשות של האינתיפאדה השניה, והפך לחלק אינטגרלי בנוף שידורי האולפן הפתוח של ערוץ 2, שהתחיל בעצמו לשדר ב-1993.

בפיגוע בקו 405 נוסד גם היחס המיוחד של זק"א לדם. במשך דורות דם גוף האדם לא העסיק את פוסקי ההלכה, למעט ענייני הוסת והנידה. זירות תאונה ואף פיגועים לפני שנות ה-90 היו נשטפות בזרנוק מים ללא היסוס. ארן מתאר שהעניין באיסוף דמם השפוך של הקורבנות, המגיע כיום לרמות אובססיביות, החל באותו פיגוע. הפיכתם של החרדים למשמשים בקודש הפכה את דם הנרצחים לקדוש, וחייבה את שינוי היחס כלפיו. גופות הנרצחים נקברו עם בגדיהם ספוגי הדם, ואברכים המשיכו לסרוק את צלע ההר בחיפוש אחר שרידי גופות זמן רב אחרי פינוי הנפגעים.

מעמד הייסוד על ההר ליד ירושלים היה סימן לבאות. על פי העדויות שמביא ארן הכניסה לזירת הפיגוע היא מבחינת הזק"אים כניסה לאזור מקודש, ואילו הם עצמם נכנסים למעין טראנס. הם מתארים את עצמם ככלים בידיו של האל, פועלים ביעילות בתוך אקס-טריטוריה שנוצרה ממפץ של אלימות שלוחה – ושהפכה זמנית למקדש. המפגש עם הזוועה הוא גם מפגש עם הטוהר שיש עדין סיכוי להציל מתוך הטומאה, ושדה הקטל הופך למזבח סביבו ממהרים פועלי החסד ללקט את ניצוצות הקדושה מתוך שברי הכלים.

ואכן, זירת הפיגוע, על הדם והבשר הפצוע שבה, דומה הרבה יותר לבית המקדש מאשר בית כנסת בן זמננו. דם וקרביים ותימרות עשן. היא גם מציגה קורבנות מובהקים: המחבל מעלה עצמו לעולה למען מאבקו, והנפגעים הופכים לקורבנות בעל כורכם, נקטלים על מזבח המדינה או העם היהודי, מתעלים מבלי רצון כמתים על קידוש השם. אף הכינוי "פיגוע תופת" מזכיר את התופת המקראית, אותו מזבח בירושלים עליו הועלו קורבנות אדם.

ליקוט שרידי הגופות נחשב אפוא למלאכת קודש. איסוף איברי ילדים, מצטט ארן פעיל זק"א, הוא "כתקיעת שופר ביום כיפור, בה הטהרה קורעת שערי שמיים". מצוידים בפסקי הלכה שמתירים להם להמשיך גם מעבר לזמן תפילה, הזק"אים לא פוסקים ממלאכתם עד שהזירה, מבחינתם, "זוכתה", כלומר טוהרה משרידי הקורבנות. מנגד מיד עם סיום העבודה הם ממהרים להשלים את התפילות, מתוך אמונה שדווקא אלו יפרצו עד לרקיע העליון וישמעו על ידי בוראם.

ניכר שלפנינו אירוע שמהווה ביטוי שיא של דתיות. אנשי זק"א הם ככוהנים המשמשים בקודש, וזאת דווקא על ידי ירידה אל תהומות הזוועה. ההתמודדות הזו, בין יראת האל לאימת המוות, מחייבת יצירת דפוסים טקסיים שונים, נורמות ריטואליות שמכניסות את ההתנהלות למסלולים קבועים ועל כן נסבלים – הנהגות שארן דואג כמובן לתעד.

כך למשל, אם על פי ההלכה יש לשטוף ידיים ביציאה מבית הקברות, שכן יצאנו ממקום טומאה, הרי שאנשי זק"א שוטפים ידיים בכניסה לזירת פיגוע. עליהם להיטהר שכן הם עוברים ממקום קדוש פחות למקום קדוש יותר. ארן מספר שלדברי חלקם יש אף לטבול במקווה לפני, לא אחרי הכניסה לאירוע. גם היררכיה פנימית משחקת תפקיד: נקודת הפיצוץ עצמו היא קודש הקודשים, ועל כן הכניסה אליה מותרת רק לזק"אים בכירים. הם הכוהנים הגדולים של המקדש, למרות שכפי שמציין ארן, לכהנים, פרדוקסלית, אסור הלכתית להיכנס לזירת פיגוע.

זק"א עובדת עם רבנים שמספקים לאנשיה פסקי הלכה שונים. כך למשל, מותר לאנשי זק"א לראות גוף אישה מעורטל. מותר גם לנסוע לזירת פיגוע בשבת ולעשות שלל מלאכות אחרות האסורות בשבת, ולא רק למטרת פיקוח נפש (למשל, ספיגת דם לצורך קבורתו). זירת הפיגוע הופכת לאקס-טריטוריה של הלכה "בשינוי", אולם זאת דווקא על מנת לקיים מצוות יקרות וקדושות: הבאת יהודים נרצחים לקבורה.

חברות מסורתיות השתמשו מאז ומעולם בקבוצות חיצוניות על מנת לשרת אותן במשימות שהן לא היו יכולות לבצע מסיבות של טאבו. גויים של שבת הם דוגמא כזו, כמו גם היהודים באירופה שהלוו בריבית לנוצרים שהחזיקו שלהם הדבר אסור. הזק"אים הם קבוצה דומה עבור החברה הישראלית, אולם הם מגיעים מתוכה, ועל כן מעמדם מורכב ורגיש הרבה יותר. הם בד בבד קסטה נחותה של עובדי עבודות בזויות וכהנים גדולים המשמשים בקודש.

על פי ארן, הזק"אים כואבים ומתענגים, נבוכים ומתגאים בו זמנית בעבודתם ובהיתרים שקיבלו. הם נכנסים לאתר הרצוף באיסורי טאבו והם עוברים עליהם אחד אחד. פסקי ההלכה שמגבים את עבודתם מאפשרים להם לעבור עבירות ברשות, כלומר להישאר פורמלית במסגרת המסורת, אולם זה מפחית רק במקצת את המצוקה. מסורת אינה רק הלכה אלא דרך חיים, הביטוס שלם. עבור אנשי זק"א נוצרת אווירה טעונה של תעוזה, חתרנות, אופוריה וכאב.

הם קרועים. פשט פועלם זוועת עולם, פנימיותם קדושה מזהרת. התנהלותם עבירות הלכתיות, תכליתם צורך גבוה. המתח הזה, כותב ארן, מוליד אנרגיה מתפרצת שבאה לידי ביטוי בשמחה, בנחישות ואף בשירה (של מזמורי שבת) – כמו גם בטקסים המקאבריים המפורטים לעיל. מגיע הדבר לידי כך שהיו שהסבירו שכדאי שנהגי האמבולנסים בשבת יהיו דווקא יהודים, שכן זכות היא לחלל את השבת למען הצלת חיים וכיבוד המתים. ניכר כאן קו שבתאי מוכר: דווקא מתוך החטא – הנעשה למען מטרה עליונה! – מתעלים ומזדככים הניצוצות הנדירים ביותר.

מעמדה של זק"א בחברה החרדית נחות לעומת לומדי התורה. מגיעים אל הארגון אותם תלמידי ישיבה שהגמרא לא התגלגלה בקלות על לשונם, ואשר מחפשים פעילות גופנית יותר מישיבה. מאידך יש כלפי זק"א גם הערצה חרדית על פעילותם הגברית – מדים ואופנועים – ועל החיכוך עם המוות ועם הסכנה. וכמובן, זק"א משמשת כאליבי נוח לחרדים אל מול הדרישה להתגייס: הנה, הם מכריזים, אנחנו תורמים את חלקנו.

ואולי תרומתם אף גדולה ממה שהם משערים, ולאו דווקא לחיוב. ארן מראה כיצד ההנהגות הקפדניות שהציג זק"א ביחס לטיפול בגופות הפכו לנורמה עבור צה"ל וכלל החברה הישראלית. במהלך העשור הראשון לשנות האלפיים החלה הרבנות הצבאית לאמץ את דרכי זק"א בכל הנוגע לאיסוף שרידי גופות קטנטנים, מה שבא לידי ביטוי באירוע פיצוץ נגמ"שי צה"ל בציר פילדלפי (2004), בו הוקפצו חיילי קורס מ"כים לאזור על מנת לסרוק ידנית את השטח בחיפוש אחר שרידי הנופלים. גם אויבי ישראל שמים לב לכך. בנאומו הראשון הפונה אל הציבור הישראלי לאחר מלחמת לבנון השניה התגאה מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה כי בידי ארגונו חלקים של גופות חיילים, מודע היטב לרגישות המתגברת סביב הנושא.

זו אולי תולדה מתחייבת ממהותה של פעילות זק"א: הארגון אינו רק מטפל בזירות הפיגוע, אלא מקדש אותן. קדושה היא מהות אטרקטיבית, ודאי עבור חלקים ניכרים בחברה הישראלית. גלים של קדושה מתרחבים אפוא מתוך פעילות זק"א ומעצבים מחדש את יחסה של החברה היהודית בישראל למות בניה ובנותיה. קסטת הכוהנים של הארגון הופכת למורי דרך במציאות בה פיגועי תופת הם שגרה. תת-זרם חרדי בעל הנהגות ייחודיות הופך לתו-תקן ישראלי בכל הנוגע לטיפול בגופות.

אולם קדושה אינה מושכת ישראלים בלבד. זירת הפיגוע, בסופו של דבר, היא למרבה הזוועה גם זירת התקדשותו של המחבל, זירת עלייתו כשהיד השמימה במרכבת אש ודם. אנשי זק"א מתגאים במסירות הנפש שלהם, אולם גם כאן הם נמצאים במתח עם המחבל עצמו, שבאופן הכי מילולי מסר את נפשו. הם עושים עבודת קודש, אולם גם המחבל מחשיב עצמו שהיד, כלומר קדוש המעיד על אמונתו והמוכן להקריב את היקר מכל עבורה.

ארן עוקב אחרי המתח הזוועתי הזה ומביא ציטוטים של זק"אים שאינו יכולים שלא להתפעל ממחויבותו הדתית של המחבל. אין להם אלא להודות שזירת הפיגוע, שהיא כמקדש עבורם, היתה עוד קודם לכן אתר של הקרבה, כלומר העלאת עולה, על ידי המחבל לאלוהיו הוא. מקדש זוועתי וברברי של רצח הופך למקדש טהור ומקאברי של ליקוט שרידי הקורבנות, כאשר את השהיד עצמו אוספים, כאמור לעיל, כטרף ומשתמשים בחלקי גופתו לכפרה. ואכן, העברת העוונות אל המחבל לא היתה אפשרית אלמלא היתה בו לפחות טיפה של "זכות" לקבל עליה את החטא.

ההיסטוריה של הדתות מגלה לנו שדם, כולל דם בני אדם הנשפך בכוונה, שימש בקודש במסורות רבות. הקירבה למוות, ואף הזוועה, אינה מנוגדת לקדושה, אלא פעמים רבות התנאי לקיומה. למעשה מדובר באחד הדפוסים הקדומים והשגרתיים ביותר של התופעה הדתית. אלים רבים מספור ביקשו קורבנות, דרשו את דם בני הצאן והבקר של מאמיניהם ואף את דם בני מאמיניהם עצמם.

אירועי ה-7 באוקטובר הציבו את הארגון מול המבחן הלוגיסטי והנפשי הגדול בתולדותיו. כפי שהראה אהרן רבינוביץ (הארץ, 29.1), הוא לא תמיד עמדו בו, ואנשיו עסקו ביחסי ציבור וגיוס תרומות לא פחות מאשר בפינוי הנרצחים. ניכר שחיי שעה גוברים לעיתים על חיי עולם.

הארגון עדיין מתאושש ממותו של מקימו, יהודה משי זהב, לפני כשנתיים. החשדות על פיהם התקיף והטריד מספר גדול של גברים, נשים וילדים דחפו אותו לשלוח יד בנפשו. ארן כותב שמשי זהב תמיד נחשב בזק"א ל"פרא אדם", תדמית שהוא נהנה לטפח, אולם שלהערכתו לא היו סימנים ברורים שהעידו על פשעיו. לכל היותר ניתן לומר, כותב ארן, שהאיש נטרף על ידי המפלצת שיצר: שבירת טאבו גוררת שבירת טאבו.

ארגון זק"א ימשיך ללוות את מדינת ישראל כזרוע של האוטונומיה החרדית אשר בד בבד חודרת ומתעטפת בישראליות. כתגובה חרדית הולמת לפשעיהם הזוועתיים של המחבלים, זק"א עושה עבודה תיאולוגית מרתקת. ללא תגובה מדינית שתפריד בין העמים החיים כאן, המסורת היהודית צפויה לפתח עוד מינים וסוגים רבים של פולחני דם ומוות.

:

—

Gideon Aran, The Cult of Dismembered Limbs: Jewish Rites of Death at the Scene of Palestinian Suicide Terrorism, Oxford University Press, 2023, 338 pages

פורסם במוסף הארץ

הקורא ב'פרוטוקולים של זקני ציון' מגלה דבר מעניין: היהודים שמבקשים להשתלט על העולם מתכוונים לעשות זאת באמצעות הפצת ערכים ליברלים.

על פי 'הפרוטוקולים' היהודים מבקשים למוטט את ההיררכיות המסורתיות, לשכנע את ההמון ששוויון הוא דבר חיובי, להרוס את האריסטוקרטיה האירופאית, להפיץ דמוקרטיה, לבסס זכויות אדם אוניברסליות, לעמוד על חופש הביטוי, לעודד חילוניות ואפילו לגבש מס רכוש פרוגרסיבי.

החיבור המפורסם המאשים את היהודים בקנוניה לשליטה עולמית גורס, כך מסתבר, שמטרה זו תושג על ידי הזרקת "רעל הליברליזם" לעורקי האנושות על מנת להחלישה. זאת מכיוון שעבור המחברי הטקסט האנטישמי הארכיטיפי הזה (השערה אחת גורסת שאלה היו שוטרי החרש של הצאר הרוסי) ערכי הנאורות והסדר הליברלי העולה הם האויב. מכיוון שזה מה שנחשב עבורם פסגת הרוע, זה מה שהיהודים תכננו.

זו מהות האנטישמיות. היא אינה רק שנאת היהודים, אלא הזיהוי שלהם עם החטא המפלצתי ביותר. אם זה לא רצח בן האלוהים, זה רצח ילדים עבור שימוש ריטואלי בדמם. אם זו לא סחיטה חמדנית של העניים, זה זיהום הגזע העליון. אם זה לא קפיטליזם, זה קומוניזם. אם זה לא קוסמופוליטיות חסרת שורשים, זה לאומנות וקולוניאליזם.

כשחבר הפרלמנט הבריטי לשעבר כריס וויליאמסון כותב ש"ישראל איבדה את זכות קיומה" על בסיס הפרופגנדה השקרית של החמאס שישראל הפציצה בית חולים, הוא מביע אנטישמיות, ולו רק מפני שהוא מייחד את ישראל מכל המדינות לחורבן – שהרי אין מדינה אחת אחרת, גם לא רוסיה או איראן או צפון קוריאה, שהוא סבור שתאבד את זכות קיומה משום פשעיה.

אבל יש כאן יותר מזה. מה שאנחנו עדים לו עם וויליאמסון, כמו גם עם צעירים אמריקאים שזועקים, בשם הפלסטינים, "לא לשתי מדינות, אנחנו רוצים את הכל" או שקורעים מודעות על החטופים הישראלים בשבי החמאס, הוא תפיסת המדינה היהודית כישות הפוליטית הזדונית והמרושעת ביותר בעולם. כשורש הרוע. אנו חוזים כאן במוטציה נוספת, חדשה, של האובססיה האנטישמית.

שילוב של שיח פוסט-קולוניאליסטי, אקלים פוסט-לאומי וביקורת עצמית ארסית של המערב הולידו תפיסת עולם בה קולוניאליזם נחשב לחטא הקדמון, ההגמוניה המערבית התרבותית והכלכלית כפירותיו הרעילים, והשגבת המופלים לרעה והמדוכאים כגאולת ימות המשיח. ואת הגאולה יש להגשים בכל אמצעי.

בתסריט התיאולוגי הזה היהודים ממוקמים שוב כהתגלמות השטן בבשר. הם הקולוניאליסטים, הלאומנים, המדכאים הגדולים ביותר, ומדינת ישראל היא הביטוי השלם והחריף ביותר של שליטת המערב על הילידים. הרשע המוחלט של ישראל גדול מהזוועות הגובלות ברצח-עם שמבצעת סין באויגורים, עמוק מהדיכוי התיאוקרטי של זכויות אדם וגופי נשים באיראן, ובוודאי שאין מה להשוות אותו לכיבוש הסהרה המערבית על ידי מרוקו או למלחמות הפרוקסי של איראן וסעודיה בתימן. מבחינתם מדינת ישראל ניצבת כנקודה סינגולרית של זדון ורוע.

כמובן, ישראל אכן משליטה ממשל צבאי על מיליונים, ועסוקה בהשתלטות מתמשכת על אדמות פלסטיניות, ובכלל זה אדמות פרטיות. אין אפשרות להצדיק כיבוש צבאי בן 56 שנה, בוודאי מטעם מדינה שמחשיבה עצמה כדמוקרטיה. אולם האובססיה האנטישמית לא מסתפקת בביקורת ראויה על כך, אלא מקימה על האמת הזאת מבנה מטאפיזי מופרך על פיו ישראל היא תמצית התועבה, הטרפה שמטמאת את האנושות כולה.

על פי המסגור המיתי הזה מדינת ישראל אינה פשוט עוד מדינה סוררת, שחקן לא הוגן בקהילה הבינלאומית, מדינה נוספת המפרה את החוק הבינלאומי. היא הראשית והאחרית של הדיכוי הקולוניאלי על פני כדור הארץ, ההתגלמות הקיצונית ביותר של ההגמוניה המערבית (סאבטקסט: לבנה) על הסובייקט הילידי. לכן, כמובן, היא איבדה את זכות קיומה.

לפנינו פרק חדש בתולדות האנטישמיות. מה שחדש אינו שהאנטישמיות מגיעה משמאל. סבלנו מאנטישמיות שמאלית כבר בימי הסטאליניזם. מה שחדש באפיק האנטישמי הנוכחי הוא הצבת היהודי לראשונה לא כזר, אלא כאב.

אנטישמיות קלאסית רואה את היהודים כאחר המובהק. היהדות היא אחותה הגדולה של הנצרות, ובהתאם לדינמיקה מצויה של יריבות בין אחאים היא חייבת להידחות כערירית, קנאית, מרושעת ואנכרוניסטית. היהודים הופכים אפוא לנוכרים הנצחיים, לנודדים ללא גבול, לזר שעל גבול הישוב, לאיום התמידי על טהרת הקהילה ועל שלמות המשפחה.

אולם כפי שהבחין פרופ' אילן גור זאב ז"ל, האנטישמיות החדשה רואה ביהדות לא את האחר למערב, אלא את מקורו. היהדות כאן היא המבוע הפטריארכלי, ההיררכי, המיליטנטי, האלים והקולוניאליסטי של כל מה שרע ומרושע, של כל מה שחייב להיפסל במערב – הפעם כאקט אדיפלי של רצח אב. היהודים הם כעת הביטוי המובהק ביותר של הקולוניאליזם המערבי, ההתגלמות הנוכחית של ההגמוניה האימפריאליסטית על התרבויות המקומיות, המדכאים האולטימטיבים.

כאן היהודים נדחים אפוא לא מפני שהם זרים למערב אלא דווקא מפני שהם מאוד מערבים, מפני שהם ניצבים כמהות וכשורש של המערב, מפני שבסיבוב בלתי יאמן של הנסיבות הם כעת "לבנים". באופן שקשה למצוא אירוני ממנו היהודים אינם עוד קורבנות העליונות הלבנה, אלא הביטוי המובהק ביותר שלה.

כמו האנטישמיות הישנה, גם האנטישמיות החדשה מבקשת להכחיד את המהות היהודית מהעולם, אולם בעוד עבור הראשונה מחיקת היהדות נערכה תוך ניסיון לאישור ואישוש עצמיותו של האנטישמי, לשמירנ על עצמו מתחרות, מזיהום או מטומאה, עבור האנטישמיות החדשה מחיקת היהדות נערכת כחלק מתהליך לידה מחדש, של קתרזיס, כדרך לזיכוך פנימי מחטא קדמון.

באקלים הנוכחי של הביקורת העצמית החריפה של המערב, של השנאה העצמית המערבית שנפוצה במעגלי הרדיקליזם האקטיביסטי והאקדמי, הכחשת זכותה של ישראל להתקיים מתבצעת כטקס של טיהור וכפרה על חטאי הקולוניאליזם ההיסטורי. השמדתה של ישראל, הסמל העולמי העליון, לכאורה, של הקולוניאליזם והדיכוי, תשחרר את הרדיקלים המערביים מאשמה שהצטברה במאות שנים של שלטון קולוניאלי, אשמה אשר, הם מתוסכלים לגלות, שום כמות של זיהוי מיקרו-אגרסיות או הצהרות טקסיות על שייכותה הילידית של קרקע מסויימת יכולה לשטוף.

אם על פי הפרוטוקולים של זקני ציון היהודים מביאים למערב את הרעל של הליברליזם, עבור הפוסט-קולוניאליסטים של הרווארד היהודים מאיימים על טוהר הליברליזם של המערב; ואם עבור מחברי הפרוטוקולים יש להציל את האנושות מידיהם של היהודים, עבור הפוסט-קולוניאליסטים יש להציל את האנושות באמצעות היהודים – על ידי העלאתם לעולה לצורך מירוק חטאיה.

אם פעם האנטישמיות היתה הסוציאליזם של הכסילים, כיום היא תנועת השחרור שלהם. כאלטר-אגו הנצחי למערב הנוצרי, היהודי ממשיך להיות השעיר לעזאזל. בימים אלה ממש היהודי נצלב שוב עבור חטאי אחרים, עולה לקורבן על מנת לזכך את המערב מחטאיו. אולי אף מעצמיותו.

— פורסם במוסף הארץ

אדם נושא תפילה על הר. על ראשו כיפה לבנה, בוהקת כפסגה מושלגת. סביבו ערפל של בוקר, והמעיל שעליו מלמד גם הוא שקר בחוץ.

אותו אדם הוא יהודי, וההר נמצא בצפת. על ההר, פזורים כעדר עזים הגולש מן הגלעד, קברים. בין שלל הקברים לא מעט קברי צדיקים, הלא הם צדיקי העיר אשר במאה השש-עשרה צהלה ושמחה כשכינסה תחתיה את גדולי הקבלה. אותו יהודי מבקש את רחמיהם.

לפני חמש-מאות שנה. לא היו ימים טובים מאלה לעיר הקדושה שבגליל. כולם נקבצו ובאו לה, ובכלל אלה הגבוהים והגדולים ביותר. הם הגיעו מקצבות הארץ, חלקם אחרי גירוש ספרד, ויצרו בה את אחד ממוקדי התחייה הרוחנית הגדולים והיצירתיים בהיסטוריה היהודית.

קברו של אחד מהם, ר' שלמה אלקבץ, המשורר-המקובל שפיוטו 'לכה דודי' זכה להיכנס לסידור התפילה, נראה בברור: מצבתו זקופה בצדה הימני של התמונה, למרגלותיה שלט קטן ורעוע ועליו שמו. מתחת לשמו אפשר לראות בקושי את מילות פיוטו הידוע: "לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה".

אולם היהודי שלנו לא מתפלל אל מול קברו של אלקבץ. הוא עומד מול קברו של האר"י, הוא הקבר הגדול אשר פאת מצבתו מושחרת מעשן נרות נשמה. ייתכן שמשום שכולם יודעים שזה קברו, אין צורך בשלט, ובמקומו, למרגלות יציקת האבן הלבנה, נמצאת קופסת צדקה. המילים כתובות עליה בכתב ובדפוס: צדקה עגולה ורכה, וצדקה קשה וחדה.

בחייהם ובמותם לא נפרדו. משמאל לציון האר"י, שוכב ללא מצבה זקופה אבל עם אותיות על פניו, מורו ורבו ר' משה קורדוברו, והקבר זרוע האבנים שצמוד לרגליו של גיבורנו המצולם שייך למשה בן יוסף מטראני, גם הוא מחבורת המקובלים של המאה השש-עשרה בצפת. הם כולם כאן, מצופפים יחדיו, כפי שהיו בחייהם. אז הקרבה אפשרה הפרייה ההדדית, כמו גם קנאת הסופרים, ואלו הביאו לשלב משמעותי וחדש בתולדות הקבלה. כיום הקרבה מאפשרת השתטחות קלה ונוחה על כמה צדיקי-עליון בבוקר אחד.

אדם נושא תפילה על הר, ראשו כפוף מעט קדימה ושמאלה. הוא קורא בספר תהילים מן הסתם. סביבו קברי צדיקים, לפניו העמק שמתחת לעיר צפת. מהקברים הלבנים אל כיפתו הלבנה של האיש, וממנה אליהם, זה שדה ההתרחשות המתוחה והשקטה. ובאופק, מעל הכיפה, הר מירון, שם קבר ר' שמעון בר יוחאי מאותת ומחזיר הד של קדושה.

האדם המתפלל משיב למקובלים שלרגליו טובה תחת זו שנתנו לו: הללו לקחו את תורתו של רשב"י, אשר עד תקופתם נשמרה כתורה סוד, והפכוה לנחלת הכלל – כל דכפין לאורות גבוהים ייתי ויקח. או אז היא גם התחילה להשפיע בצורה ברורה על המסורת היהודית בכללה; על כך פיוטו של אלקבץ יכול להעיד.

התמונה צולמה בשנת 1985, וככל שהיתה הקבלה פופולרית מהמאה השש-עשרה ועד שנות השמונים, מאז היא נפוצה שבעת מונים. גרסאותיה רבות ונהרותיה מתרחבים והולכים, שותפים יהודים ושאינם יהודים בגימטריות וקמעות, כוונות וייחודים. לא רק שומרי מצוות, אלא יהודים חילונים מחפשים בקבלה רוחניות ומשמעות, ובתוך כך הופכים אותה בצורה ובמהות לתורה פופולרית, פעמים רבות שטחית, המשפיעה על מיליונים.

כיום אין עוד אפשרות להתפלל במקום שבו עומד אותו יהודי. אתר הקבר מגודר, סביבו סככה. המצבות צבועות תכלת, ועליהן שלטים המכריזים בגאון על הקבורים תחתן. תיבות מתכת וזכוכית לכל צדדיהם מזמינות אל תוכן נרות נשמה שלא יכבו ברוח. אל ההר מגיעים לא יחידים, אלא קבוצות מתפללים, מתחננים לפרנסה, בריאות, זיווג, פיריון. עולי הרגל רבים יותר, זרמי הקבלה מסועפים ומגוונים יותר. הבקשה היתה ותישאר אחת: תיקון.

–
[הצילום של יואל קנטור והטקסט שלי הם מתוך ספר חדש שיצא לאור מאת ויויאן סילבר-ברודי, 'פני הארץ: סיפורו של אוסף תצלומי פלשטינה-ארץ ישראל'. הספר מציג כמאתיים תצלומים מתוך האוסף הפרטי שלה, ולצידם טקסטים מאת כותבים שונים, כגון חיים גורי, הדסה פרומן, יהושע סובול, רונית שני, אלכס ליבק, מחמוד יזבק, יורם קניוק, עטווה אבו פריח ועוד, בנוסף לחיבור של סילבר-ברודי עצמה העוקב אחרי הדורות השונים בהן צולמו הצילומים. כאן דף הספר.]

בתחילת 2019 צירוף 'עוצמה יהודית' הכהניסטית לאחת ממפלגות הציונות הדתית נראה כמעט בלתי מתקבל על הדעת.

המהלך גרר את פרישת יפעת ארליך מרשימת 'הבית היהודי', שלא הסכימה לרוץ באותה מפלגה עם איתמר בן גביר, ורבנים מרכזיים כמשה ליכטנשטיין, אמנון בזק ואילעאי עופרן יצאו בתקיפות נגדו. לצורך הכשרתו בציבור שווק האיחוד כ"בלוק טכני".

לקראת בחירות 2022 האיחוד בין 'הציונות הדתית' לבין 'עוצמה יהודית' כבר נראה טבעי, מובן מאליו, ולא היה צריך שום תירוץ.

חדירת הכהניזם לציונות הדתית הוא אחד התהליכים המשמעותיים פוליטית וסוציולוגית בישראל בעת הזאת. נירמול בן גביר, דיבור על "מחיקת" כפרים, תמיכה מובלעת ומפורשת בנערי גבעות וחלוקת סטיקרים 'ברוך גולדשטיין צדק' בהפגנות הם אירועים שנמצאים על רצף אחד, ומשנים את פניה, ומאיימים על ליבה, של הציונות הדתית.

הגליון החדש של 'דעות' מבית נאמני תורה ועבודה מוקדש לכהניזציה של הציונות הדתית, והוא לדעתי אחד החשובים ביותר שלהם. מובאים בו לא רק ניתוחים של המצב, אלא גם מאמר מקיף, שכמוהו טרם פורסם, של ד"ר ירון עידן, סוציולוג שחוקר בשטח את הכהניזם בישראל זה למעלה מעשור(!).

גם פרופ' ניסים לאון כותב בגליון על מגמות של "עליונות יהודית" במחוזות ש"ס; אלעד נחשון כותב על ההצלחה של 'עוצמה' בפריפריה; ד"ר ארי אנגלברג שחוקר מזה שנים את מעגלי להב"ה, כותב על החיבור בין ציונות, כבוד ונקמה; הרב יוסף מילר כותב על חרדיות ימנית; ועו"ד אריאל שורץ תוהה מה יהודית ב'עוצמה יהודית'.

המאמר שלי, שפתוח לקריאה למי שאינם מנויים, מנסה לנתח את המניעים העמוקים של המבקשים להחדיר את הכהניזם לציונות הדתית. בקצרה, אילוץ האלקטורט הציוני-דתי לנרמל את הגזענות פירושו הבאתו להתנכרות לערכי המערב – לזה שמעבר לים, וחשוב יותר, לזה שבתוכו. פירושו של דבר הוא חירדו"לה של הציונות הדתית, ויש רבים שמעונינים בכך.

– קישור למאמר שלי ולגליון באתר דעות –