גליון חדש של כתב העת Sources של מכון הרטמן בארה”ב יצא לאור ובו מאמר שלי תחת הכותרת (באנגלית) "מעשה טבעי של נקמה: אלימות מתנחלים ושני סוגים של פונדמנטליזם יהודי".

במאמר אני כותב על עלייתה של ציונות דתית פונדמנטליסטית: קנאית, לאומנית, אולם לא ממלכתית ולעיתים לא ציונית. חבריהן אימצו את הבסיס המקראי שהתנועה הציונית בנתה עליו את יחסה לארץ ישראל, אולם זאת מתוך פרשנות מילולית ואקסקלוסיביסטית, ותוך דחייה חד-משמעית של הסדר הליברלי והמדינה המודרנית על ערכיהם ומנגנוניהם הממלכתיים.

אני כותב על שתי קבוצות, שדרכיהן שונות אולם מטרתן הסופית היא חיסול ישראל כמדינה דמוקרטית המקיימת מרחב ציבורי חילוני וליברלי, והן נשענות על תפיסות תיאולוגיות פונדמנטליסטיות, כמו גם רומנטיות. צמיחתן מתוך הציונות הדתית רומזת על משבר הזהות בו נמצא ציבור זה, והן מאתגרות ללא הרף את הרוב הבוגרני של הציבור הסרוג.

במאמר אני מבחין בין שני זרמים של פונדמנטליזם יהודי-דתי בישראל כיום:

הראשון הוא חרד"ל פוסט-ממלכתי שמנהיגו הפוליטי הנוכחי הוא בצלאל סמוטריץ'. פונדמנטליזם כזה מבקש להצעיד את ישראל לכיוון תיאוקרטי ואתנוצנטרי תוך שאיבת סמכות מפירוש מילולי וסלקטיבי של כתבי הקודש (למשל ספר יהושע).

השני הם נערי גבעות אנטי-ממלכתיים. כאן המטרה המפורשת היא ריסוק מדינת ישראל כפי שהיא, ולעומת ההקפדה ההלכתית של החרד"ל אנחנו מוצאים אתוס רומנטי של "קרבה לטבע" ו"אותנטיות", שמגיעה הן מתוך החיים הפשוטים בארץ המקרא (רעיית צאן וכו'), והן מתוך הסיכון וההתלהבות שבאלימות כנגד פלסטינים וכוחות צבא ושיטור ישראלים.

שני הזרמים האלה נבדלים בתפיסותיהם, אבל משלימים זה את זה במעשיהם: האחד בשטח, השני בפוליטיקה. האחד קורא תיגר על שלטון צה"ל בשטחים על ידי אלימות, השני, ממשרד הביטחון, עושה זאת על ידי מדיניות. האחד מקים מאחזים לא חוקיים, השני מכשיר אותם. האחד שורף את חווארה, השני מגבה אותו מדינית ומסביר שצריך אמנם "למחוק" את הכפר, אבל שהמדינה צריכה לעשות זאת.

בעת הזו קבוצות אלה נמצאות בשיא של השפעה פוליטית וחברתית בישראל, כאשר מחד הן מיוצגות על ידי שר האוצר, מאידך הן פועלות בדרגי ביניים (חמנאל דורפמן כדוגמא זמינה) ולבסוף זוכות לעצימת עין בפעילות השטח האלימה שלהן. המערכת הפוליטית כולה נתונה למנופי לחץ שהם מפעילים עליה.

כאן קישור לאתר וכאן פידיאף.

אין שום דבר חדש בטרור יהודי. הוא מלווה אותנו עוד מלפני קום המדינה, כשארגונים כלח"י וכאצ"ל הניחו מטעני חבלה בשווקים, זרקו רימונים אל תוך אוטובוסים ורצחו ערבים, בריטים, נשים וילדים. פיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה של הארץ הזאת עדיין רשום על שם האצ"ל, פיצוץ מלון המלך דוד, בו נהרגו כתשעים בני אדם.

מה שכן חדש הוא המניעים העמוקים לפיגועים. אם בעבר הטרור היהודי נאבק על זכותו של העם היהודי להקים מדינה ריבונית בארץ ישראל, היום כבר יש מדינה, ומי שעוסק בטרור, מבאר רועי שרון בספרו החדש, עושה זאת משלוש סיבות עיקריות: על מנת לנקום דם יהודי שפוך; על מנת לסכל תהליך מדיני כלשהו הכולל נסיגה משטחי הארץ; או על מנת להחיש את הקץ, כלומר לקרב את הגאולה (שעל פי רוב כוללת את המעבר מדמוקרטיה למדינת הלכה מלוכנית).

מרבית הטרור כיום יוצא מהגבעות בשומרון, ומונהג על ידי קבוצה מטושטשת גבולות המכונה "נערי הגבעות". בספר 'ואנקמה' (כנרת-זמורה-דביר) מביא רועי שרון, עיתונאי 'כאן' כיום, את סיפורם של מגוון פיגועים ומעשי טרור שביצעו יחידם וקבוצות מבינם וגם מציבורים אחרים בישראל.

שרון מתרכז בטרור היהודי מאז שנות התשעים (ולכן לא מטפל, למשל, במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים), ומציג כרוניקה מרתקת של כל מקרה ומקרה: מי עשה מה, איך, כמה ולמה, וזאת לרוב תוך שימוש בחומרי החקירה של החשודים או המורשעים. הספר הוא בעצם דוקו-טרור יהודי: כל פרק מוקדש למחבל אחד או יותר, ולפיגועים שהוא או הם ביצעו.

האחים קהלני, ברוך גולדשטיין (רצח 29 מתפללים מוסלמים), גור המל (רצח זקן פלסטיני), מחתרת בת עין (שמונה פלסטינים, וכן תכננו לפוצץ עגלת תופת בין מאות תלמידות בית ספר פלסטיניות), אשר ויזגן (ארבעה פועלים פלסטינים), עדן נתן זאדה (ארבעה אזרחים ערבים), ג'ק טייטל (רצח שני פלסטנים, הניח מטען ליד ניידת משטרה, ניסה לרצוח את פרופ' שטרנהל), תופעת תג מחיר, עמירם בן אוליאל (שריפת המשפחה בכפר דומא), יוסף חיים בן דוד (רצח מוחמד אבו-ח'דיר), ועוד כמה.

שרון במיטבו כשהוא מביא פרטים מתוך חקירות השב"כ, כולל חשיפת שיטות החקירה השונות (שלצערנו החשודים המיידיים כבר מכירים). הוא גם פורש באופן מעניין מאוד את התפתחותה של תופעת 'תג מחיר', מרעיון שנועד להרתיע את רשויות מדינת ישראל ועד לתופעה רחבה ומסוכנת, שהגיעה עד מקרי רצח מזוויעים. הוא גם מזכיר את מניפסט 'המרד', שכתב מאיר אטינגר, נכדו של הרב כהנא, שנותן משהו מהתשתית הרעיונית מאחורי פעולות תג מחיר, כולל מטרתן הסופית: מיטוט מדינת ישראל והקמת מדינת הלכה.

מה שהספר אינו עושה כלל הוא עיון בתפיסות האמוניות והתורניות (כלומר, התיאולוגיות) שעומדות מאחורי התופעות והמקרים השונים שהוא מתאר. במאמרים שונים התייחסתי לתפיסת הנקמה הכהניסטית, כמו גם זו של הרב גינזבורג. כתבתי גם על הפונדמנטליזם החרד"לי, שבא לידי ביטוי למשל בתפיסותיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ייתכן כמובן שזה תפקידם של אקדמאים ולא עיתונאים, אבל לי זה היה חסר.

הספר דן בהשפעתם של רבנים שונים על גורמי הטרור היהודי, ומתאר, למשל, את אזהרות השב"כ לרב גינזבורג לבל יגזים עם דברי ההסתה שתומכים באלימות כלפי פלסטינים. סביב עניין זה רציתי לברר עם שרון, עד כמה ההשפעה של הרבנים אכן משמעותית. הנה:

אני: שמות הרבנים יצחק גינזבורג ודוב ליאור מופיעים בספר, יחד עם עוד כמה רבנים זוטרים יותר. עד כמה הרבנים משפיעים על תפיסותיהם ו/או על פעולותיהם של נערי הגבעות?

רועי שרון: להערכתי, עד בערך שנת 2014 לרב גינזבורג היתה השפעה חזקה על פעילי גבעות, במובן שהוא היה הסמכות התורנית המקובלת על רוב יצרני התג מחיר. גם גבעונים שלא קראו בחיים שלהם יותר משני עמודים, ידעו לצטט חצאי משפטים ששמעו בהתוועדות של הרב ג׳ על ערבים ועל קליפות ועל גאולה. זו גם הסיבה שהוא זומן לשיחת שב"כ שבה הוזהר שאם לא יגנה בפומבי הפרות חוק הוא יישא בתוצאות במקרה של פגיעה בחיי אדם. בנוגע לרב ליאור, צריך לומר שמשנתו פחות קיצונית ויותר ציונית משל גינזבורג, אבל גם אותו ציטטו בגבעות, הוא העניק גיבוי לספר תורת המלך, והיו נערים שפירשו את דבריו כתמיכה במה שמכונה ״יוזמות פרטיות״.

מתישהו סביב 2013 קם דור חדש שלא הזדקק יותר לרבנים שיסמנו את הדרך במאבק על ארץ ישראל. כך יצא שלמרות שהרב גינזבורג נשא דרשה נגד תג מחיר, כעבור חצי שנה התרחש הפיגוע בדומא. דור המאחזים החדש שקם באותה שנה והיה מזוהה עם תשתית המרד, לא חיפש אישורים הלכתיים מרבנים. הסמכויות הרוחניות של נערי גבעות בני 15 היו נערים בני 17. וזו מגמה שנמשכת עד היום. ישנם לא מעט נערי גבעות שלא שמעו מימיהם שיעור של ג׳ ולא קראו עמוד שכתב.

יש כאן תופעה שהחלה אחרי ההתנתקות של חיזוק המוטיב החסידי – חיזוק האינדיבידואל על חשבון המוטיב הקהילתי של דור המייסדים, שאכזב במאבק על גוש קטיף. זה התבטא בלבוש חיצוני, בסגנון תפילה, בחיבור לאלמנטים חסידיים, וגם בחיפוש אחרי מנהיגים מקומיים שזיהו את הצורך בזן חדש של עבודת ה׳. בין היתר, זה הצמיח דור של נערי גבעות, לעתים גם בני 14, לתוך סביבה המאפשרת ניתוק מכל מסגרת רשמית, ודור שמלא בתחושת בוז לכל מי שמייצג עבורם את הממסד, וזה כלל לא רק את מערכת המשפט או המשטרה או מועצת ישע, אלא גם רבנים מהימין העמוק, כמו הרבנים לבנון ואליעזר מלמד. תהליכים כאלה מטבע הדברים לא נשלטים מלמעלה, ככה שהגיע היום שגם הגורו של הימין הקיצוני – הרב ג׳ – גם הוא כבר הפך מתון מדי בשביל נערים שאימצו רעיונות אנרכיסטיים ביחס למדינה ולרשויות.

מה שכן, השפעת רבנים קיימת על המעגל השני והשלישי של נוער הגבעות, אלה שלומדים במסגרות מוכרות, וקופצים מדי פעם לביקור או לחיזוק מאחזים, בשגרה או לקראת פינוי צפוי.

אני: טרור יהודי נחשב פעם לתועבה בציבור הסרוג. כשאנשי המחתרת היהודית נתפסו הציבור הציוני דתי היה בהלם, ויצאו גינויים למעשה גם מגדולי הרבנים כשפירא וטאו. כיום נראה שהמצב שונה, ואפילו כהניזם מפורש זוכה להכשר. אילו תהליכים חברתיים עבר הציבור הציוני-דתי שגרמו לשינוי הזה?

רועי שרון: קרו להבנתי שלושה תהליכים. אחד הוא הצורך הפוליטי, שהביא את נתניהו, שפסל בעבר שיתוף פעולה עם אנשי כהנא, ליזום חיבורים פוליטיים להכנסת עוצמה יהודית לכנסת, ובהמשך גם לממשלה. זה גם 'סייע' לרבנים וגם למנהיגי ציבור שהסתייגו מאנשי כהנא להתגבר על הקושי ולתמוך באנשי עוצמה יהודית ולהכיר בהם כלגיטימיים.

הציר השני הוא השפעת הרשתות החברתיות על מנהיגי הציבור. כמו סיפור נתניהו ואלאור אזריה, כך גם פועלים הלייקים והווצאפים על עולם הערכים של נבחרי הציבור. ה'בייס' הוא תמיד קיצוני יותר, הרשתות מקצינות את השיח, (כמו בכל העולם), יש פחות מקום למורכבות, ובעיקר אין לזה טראפיק. זה מאפשר בולטות לדעות פופוליסטיות וגזעניות, ומנהיגי ציבור לעתים נאלצים ולעתים ששים ליישר קו עם השיח המתלהם. בשיח הזה מי שחורג משורת המקהלה משלם מחירים בפריימריז או במספר הלייקים או בזמן המסך או במספר הודעות הנאצה שיקבל למכשיר הנייד.

הציר השלישי שהוא גם תוצאה של שני הקודמים וגם יש לו חיים משל עצמו הוא חילופי דורות בהנהגת הציונות הדתית. אם לפני עשור עד עשור וחצי היו בהנהגת המגזר גם דמויות כמו זבולון אורלב ושאול יהלום ואורי אורבך, שהיו חכים במפלגה המגזרית, היום לזרם הליברלי, לימין המתון, אין שום ייצוג במפלגות המגזריות של הציונות הדתית. יש להם ייצוג בכחול לבן או ביש עתיד, אבל יש ציבור שמתקשה למפלגות שאינן דתיות או נכללות בגוש השמאל. ככה שאם בעבר היית שומע מצד מנהיגי ציבור מהימין אמירות ערכיות חריפות ונחרצות נגד פשיעה לאומנית, היום אתה מתקשה לשמוע. זה מטריד כי מדובר במגמה מתחזקת המשלבת ציפוף שורות לצרכים פוליטיים, של כניעה לשיח ברשתות החברתיות, ושל וואקום בהנהגת הימין הדתי.

אני: תודה רבה.

הדברים של שרון כאן חשובים, ומלמדים על תהליכים מדאיגים הן בקרב נוער הגבעות והן בהנהגה הציונית דתית. שתי הקבוצות מוותרות על גבולות גזרה שהיו מאפיינים אותן בעבר. תהליך של התפרקות ערכית, שהיא הרקע העצוב לאירועים שמתוארים בספר. מעניינת גם לדעתי האבחנה של שרון על המוטיבים החסידיים שגוררים אינדיבידואליזם, דבר שכמובן מובנה בחסידות, וכאן נלקח למקום אנרכיסטי ואלים.

הספר מביא בפני הקורא את נתיביו השונים והמזוויעים של הטרור היהודי מאז שנות התשעים, וכמובן מגביל עצמו באופן טבעי לטרור שהתממש (שרון מציין כדרך אגב את תפיסתה מבעוד מועד של חוליה שתכננה לירות טיל לאו על כיפת הסלע על מנת לסכל את הנסיגה מעזה. לא קרה, אין הרבה מה לספר), וגם, בגדול למקרים שפוענחו (הספר מביא רשימה של פיגועים בהם נרצחו פלסטינים שאין לשב"כ קצה חוט לפתרונם).

שרון צמוד לפרטים, ואינו מנתח מגמות חברתיות או תיאולוגיות מעבר להן. אני כאמור מצטער על כך, אם כי אני מבין ששרון אינו חושב שזה תפקידו. אולם לא קשה להעלות מסקנה מתוך הספר: אם לפני קום המדינה שימש הטרור היהודי ככלי להפלת המנדט הבריטי ולהקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, כעת משמש הטרור ככלי להפלת ממשלת ישראל ולהקמת מדינת הלכה. ועוד הבדל: בשונה מימי המנדט, כיום יש לטרוריסטים נציגים בדרגים הגבוהים ביותר בממשלה, שחזונם משותף, שמגינים עליהם, שמעניקים להם גב, ושאף מעודדים את מעשיהם.

בתחילת אוגוסט אנחנו מוזמנים לאירוע משפחתי. מסלון בתינו נוכל לעקוב בעניין מתוח אחר המאבק לכבוד ולפרנסה של כמה משפחות חרדיות וחרד"ליות, מרוץ למיליון הידוע גם בכינויו הבחירות לרבנות הראשית.

פרק הסיום הפעם מושקע במיוחד: בפינה האשכנזית מבקש את הכתר הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם שפירא, שהיה בעצמו ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי האשכנזי. כדי שהוא יעלה לגמר צריך לשנות את החוק כך שלא תהיה מגבלת גיל לרב הראשי – החוק מאפשר התמודדות עד גיל 70, וכבוד הרב שליט"א בן 72. עובדים על זה.

בפינה המזרחית יתמודדו הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, שהיה כמובן בעצמו הרב הראשי הספרדי, ואחיו של הרב יצחק יוסף, שמכהן כיום כרב הראשי הספרדי. מולו עולה למגרש יהודה דרעי, אחיו של של אריה דרעי. כאן מציעים לנו אפוא דרבי פנים-ש"סי מרתק.

מה עשו אזרחי ישראל שזכו בכל הטוב הזה? דבר מלבד הזנחת הנושא והתעלמות ארוכת שנים, במהלכן הרבנות הראשית הפכה למפעל ג'ובים נפוטיסטי מסואב. גם הרב הראשי האשכנזי הנוכחי, דוד לאו, הוא בנו של הלשעבר ישראל מאיר לאו, אם כי אולי זה עדיף על בחירתו בכוונה של כלי ריק דוגמת הרב יונה מצגר, שבכהונתו עסק בנטילת שוחד.

הגוף הבוחר של הרבנות הוא לב הבעיה. גוף זה מורכב ממאה וחמישים איש, 80 מתוכם רבנים, ו-70 מתוכם נציגי ציבור. האחרונים כוללים ראשי מועצות דתיות, מינויים של שר הדתות, ראשי ערים גדולות וסך כולל של חמישה חברי כנסת שלמים.

הרבנים הבוחרים הם כמובן אך ורק גברים אורתודוקסים. ראשי המועצות הדתיות – כנ"ל. המינויים של שר הדתות? ימשיך כבודו. יש, בקיצור, רוב מוחלט ומוצק לאוכלוסייה שמהווה מיעוט קטן – לא יותר מ-12% – מאזרחי המדינה היהודים.

המצב הזה מוביל לריקבון כללי של מוסד הרבנות. זאת לא עמדה חילונית או שמאלנית, אלא קונצנזוס מוחלט גם בקרב הימין והציונות הדתית. חגי סגל, עורך העיתון מקור ראשון, קבע ש"הרבנות הראשית היא מוסד חולה מאוד"; הרב יובל שרלו דיבר בעבר על "רבנות רשעה", ובצלאל סמוטריץ' עצמו כתב שהרבנות הראשית היא "תעשייה של ג'ובים, התעשרות, ומינויי מקורבים, פוליטיזציה שגורמת לסיאוב ולחילול השם".

לו היתה הרבנות הראשית גוף סמלי בלבד – ניחא. אלא שהרבנים הראשיים משפיעים על חיי כולנו במגוון דרכים, מעריכת החופות היחידות בהן חוקי להתחתן במדינת ישראל, דרך שליטה על בתי הדין שדרכם, בין השאר, מתגרשים, ועד עיצוב מחירי המוצרים בסופר על ידי קביעת כללי הכשרות, הכוללים גם תקנות יבוא. וזה עוד לפני שהממשלה הנוכחית תרחיב, כפי שהיא מעוניינת, את סמכויות בתי הדין הרבניים.

במצב כזה, כינונו של גוף בוחר שבו קיים רוב אוטומטי לגברים אורתודוקסים הוא חרפה אנטי-דמוקרטית אשר פוגעת בכולנו, בראש ובראשונה בנשים, בחילונים, וביהודים רפורמים וקונסרבטיבים. הזועקים למען גיוון הגוף הבוחר של השופטים בישראל ודאי יבינו שאותו הגיון חייב לחול גם על הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים והדיינים, ואף על הרבנים הראשיים עצמם.

במצב הנוכחי יש רק שתי אפשרויות בהן הרבנות הראשית ממשיכה להתקיים. האחת היא שסמכויותיה יופשטו ממנה, ושני הרבנים הראשיים יהפכו לדמויות ייצוגיות בלבד, ללא כל השפעה ישירה על חיי אזרחי ישראל. במקרה כזה גילויי העריות הפוליטיים של משפחות לאו, שפירא, יוסף ודרעי יהיו לפחות מבדרים. נוכל להתקבץ אל מול המסך לקראת ההכרעה בשאלה הגדולה: בן של איזה רב ראשי קודם יהיה הרב הראשי הבא?

האפשרות השניה היא שיתוקן החוק כך שאת הרבנים הראשיים יבחר הציבור כולו, אם בבחירות ישירות (אפשר לאחד את הבחירות הללו לבחירות לראשות העיר, ובאותה הזדמנות גם לבחור רבני ערים), ואם דרך נציגיו בכנסת.

במקרה האחרון אפשר להעתיק את אחד המודלים שעל השולחן עכשיו בהקשר לבחירת שופטי בית המשפט העליון: ועדה המורכבת מחברי קואליציה, חברי אופוזיציה ונציגי הרבנות, כאשר לאף צד אין זכות וטו, וההכרעה מושגת תוך דיונים והגעה לפשרה באשר לזהותם של הרבנים.

או הרבות.

:

—

פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ

הסיבות למאבק של חברי הממשלה הנוכחית כנגד בית המשפט מגוונות. לנתניהו סיבות משלו, לחרדים משלהם, ולציונות הדתית – משלה. לא, באף אחד מהמקרים האלה לא מדובר ברצון טהור ל"חיזוק הדמוקרטיה" או "משילות".

אבל יש קבוצה נוספת שסירוס בית המשפט העליון הוא רק הצעד המקדים למהלך שאפתני הרבה יותר. את המהלך הזה תיאר בצלאל סמוטריץ’ לפני כמה שנים ב'תוכנית ההכרעה' שלו: דיכוי, גירוש או השמדת הפלסטינים. אותו מהלך מצוי גם בכתבי הרב כהנא, שתלמידו שולט עכשיו במשטרת ישראל ובמג"ב.

במאמר שיצא לפני כמה ימים, שכתבתי עבור תלם, אני עומד על סוג הדתיות הפונדמנטליסטית שמאפיינת את מקדמי המהלך הזה, ועל תוכניותיהם הזוועתיות ל"פתרון" הסכסוך עם הפלסטינים. לחצו על התמונה כדי לעבור למאמר.

סלמן רושדי נדקר לפני חודש בעוון כתיבה.

לא מיותר לומר: זהו מעשה נבלה ברברי. חלקים מהאסלאם מתייחסים באופן בלתי ניתן להגנה למה שהם תופסים כעלבון כלפי הערכים או המסורת שלהם. המקרה הזה, כמו אחרים דומים שהתרחשו בשנים האחרונות, מהווים בריונות אנטי-אנושית, שמבקשת לסגור את התודעה, לצמצם את היכולת שלנו לחשוב וליצור. אסור לעולם לקבל או "להבין" אלימות מנוולת שכזאת.

ביום שרושדי נדקר קניתי את 'פסוקי השטן' והתחלתי לקרוא את הספר. מדובר ברומן מבריק ומופלא היוצר עולם פנטסטי שבו שני ניצולים מהתרסקות מטוס – מוסלמים הודים בשם ג'יבריל פרישטה וסלאדין צ'מצ'ה – הופכים ליצורים מיתולוגיים: אחד למלאך גבריאל והשני לשד (או שטן). זהו ספר שנע בין "ריאליזם מאגי" (הז'אנר שהרומן בדרך כלל משויך אליו) לפנטזיה, שכן הוא בורא עולם בעל חוקיות משלו.

בין החוקים בעולם המקביל שהספר מציג נמצא המעבר של ג'בריל, דרך חלומותיו, אל אנשים שקוראים לו, ויחסיו עם אחד מהם, נביא שבספר נקרא מהונד. אל מהונד הוא מתגלה בתור המלאך גבריאל ושם בפיו את פסוקי השטן.

פסוקי השטן, גרסת המסורת

אבל מהם אותם פסוקי שטן? מדובר במשפטים שעל פי חלק ממסורות החדית' – סיפורים אודות חייו של הנביא מוחמד עליו הברכה והשלום – אמר הנביא לבני השבט שלו, שבט קורייש. מעשה שהיה כך היה(?):

בסורה מספר 53, סורת הכוכב (אלנג'ם), מוחמד פונה אל בני השבט שלו, שבט קורייש, ומפציר בהם לקבל על עצמם את האל היחיד, את אללה.

תנו דעתכם על אללַאת ואלעֻזא, ומַנאת, השלישית הנוספת… אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם. (תרגום אורי רובין)

מוחמד מתייחס כאן לשלוש אלות שהיו מאוד פופולריות בפגאניזם הקדם מוסלמי בחצי האי ערב. אללַאת היא הצורה הנקבית הקדומה של אללה, כלומר היא האלה בה' הידיעה. אלעֻזא, או אל-עוזה, היא "החזקה" (מלשון "עוז"). מנאת, כנראה האלה הקדומה ביותר מבין השלוש, היא הגורל.

אלות אלה היו האלות המרכזיות שעבדו באזור, ומוחמד כאן אומר בפירוש לאנשי שבטו: "אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם". יענו, מספיק עם זה.

אף פעם לא היה קל להיות נביא

אלא שכאן נכנסים, מעשה שטן, פסוקי השטן. כמו לכל נביא או מהפכן, למוחמד לא היו חיים קלים. הבאת מונותאיזם לפגאנים היא תמיד מלאכה כפוית טובה, ולרוב גם מסוכנת.

ואכן, מוחמד נרדף רבות. מעטים תמכו בו בתחילה, ואלה היו בעיקר עבדים ואנשים חסרי מעמד. כמה מהם מוצאים להורג, בחייו שלו עצמו מנסים להתנקש פעמיים, והוא בורח לגלות. הוא כמעט גווע ברעב. הוא אוסף צבא ונלחם בבני שבטו, שכמעט מביסים אותו. הוא פונה לקהילה האחת שאמורה להבין אותו – אנשי ספר, מונותאיסטים כמוהו – אבל גם הם דוחים אותו ולא מוכנים לקבל את נבואותיו. רק אחרי תלאות רבות הוא מצליח במשימתו – ומכונן אימפריה מונותאיסטית עצומה.

אבל זה לקח זמן. ובינתיים? ובכן, בחלק ממסרות החדית' מסופר לנו שהיה למוחמד רגע של שבירה. נמאס לו להיות נרדף, בטח על ידי בני משפחתו וחמולתו. על פי גרסה אחת,

כאשר שליח האל ראה אותם מפנים לו את גבם והיה מוטרד מאוד מהניכור שלהם למסרים שהוא הביא להם מאת האל, הוא רצה בתוך נפשו שיבוא אליו משהו מאת האל שיקרב בינו ובין השבט שלו.

הנביא מבקש מסר שיפייס את שבטו. השטן קולט שמוחמד נמצא ברגע של חולשה, נכנס לרווח שנוצר מחוסר הנחישות שלו ושם על פיו את המילים הבאות:

תנו דעתכם על אללַאת ואלעֻזא, ומַנאת, השלישית הנוספת, אלו עגורות/עלמות גבוהות. אכן, התיווך שלהן מאושר.

כלומר השטן שם בפיו של הנביא לא את ביטול האלות, אלא את אשרורן. הנביא אומר לבני שבטו שהאלות שלהם הן מתווכות בינם לבין אללה, שיש אסמכתא לאמיתותן. (יש חוסר ודאות לגבי תרגום המילה הערבית שהוא משתמש בה, gharāniq, غرانيق. עגורות = cranes, כלומר הציפור, אבל גם עלמה יפה ואצילית)

בני קורייש שמחים ועליזים, אבל המלאך גבריאל מיד מגיע ונוזף במוחמד. לא אני נתתי לך את המסר הזה, הוא אומר לו, מה קורה איתך. המסר הוא לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה, שכחת? ומוחמד מבין שהוא הביא לבני שבטו לא פסוקי אל עליון, אלא פסוקי שטן.

על פי המסורת הזאת מוחמד נכנס לצער עצום, וגם לפחד לא קטן, מפני שכעת, אחרי שכבר הכשיר את האלות, לחזור בו ממה שאמר מולם יהפוך את בני קורייש לזועמים עוד יותר. בהיותו אדם אמיץ ונביא אמת הוא כמובן מתגבר על חששותיו, חוזר ומתקן את המסר. אללַאת, אלעֻזא ומַנאת אינן אלא "שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם". וזאת הגרסה שאנחנו מוצאים בקוראן.

פסוקי השטן, גרסת המחקר והספר

המחקר המודרני מקבל את קיום הפרשה כאירוע היסטורי (לא בהשתתפות השטן כמובן, אלא פשוט שמוחמד חשב לרגע להכשיר את האלות). הסיבה פשוטה: למה שהמוסלמים ימציאו דבר כזה? הרי זה מבייש את הנביא. מאותה סיבה אפשר לקבל כאמיתי, לשם דוגמא, את הדיווח בבשורות שבעודו על הצלב קרא ישו: "אלי אלי למה עזבתני", או את תמיכת ר' עקיבא בבר כוכבא. ישו מתלונן שאבא שלו זנח אותו? ר' עקיבא תומך במשיח כושל? למה שימציאו דבר כזה?

בתקופתו של מוחמד היו מקובלים שני טיפוסים של בני אדם בעלי השראה: כאהין (kāhin, كاهن – מאותו שורש של המילה כהן), שהיה מגיד עתידות ונסתרות, ושאעיר (shā‘ir, شَاعِر), המשורר. שניהם היו מקבלים את השראתם משטן (שייטאן, šayṭān, شَيْطَان‎ – במשמעות של שד) או מג'יני, שהוא גם סוג של שד (jinniyy, جِنِّيّ‎ – ממנו אגב באה גם המילה מג'נון, כלומר אחוז שד).

האנשים סביבו תפסו את מוחמד כאחד מהטיפוסים האלה, ולמעשה גם הוא עצמו חשב כך כשלראשונה קיבל את ההשראה האלוהית – על פי הקוראן המלאך גבריאל מבהיר למוחמד: "הודות לחסד ריבּונךָ, אינךָ כאהין ואינךָ אחוז שֵד [=ג'יני]" (סורה 52). מוחמד מבין שהוא מקבל את המסרים שלו ממלאך, ולא משטן או מג'יני, אבל המרחק בין כל אלה, לפחות בתודעה של התקופה, לא היה רב. כוחות שונים היו יכולים לפלוש לתודעתו של אדם, ואינדיבידואל בעל השראה היה יכול להביא מסרים ממקורות שונים ומשונים.

אין זה מוזר אפוא שגם המוסלמים האמינו באמיתות מקרה פסוקי השטן במאות השנים הראשונות לקיום האסלאם. הקונצנזוס היה שהשטן אכן הצליח ללחוש לנביא כמה מילים ולהחדיר מסר נוראי שכזה אל פיו, אבל שהנביא הבין שטעה, תיקן את המסר, ושהמסר הנכון, האלוהי, הוא שנכנס לקוראן. לאורך הדורות, עם השתנותה של התפיסה בדבר ייתכנות ההשראה האלהית או השטנית, פחתה האמונה בתקפותה של המסורת הזאת, ובמאה ה-18 הקונצנזוס כבר היה הפוך: להד"ם. המסורת הזו היא שקר, פיו של הנביא נשאר טהור ממסרים שטניים, ולא היה אף רגע אחד שבו השטן הצליח להטעותו.

אולם צריך לסייג זאת. האסלאם הוא מסורת ענפה ורבה. גם היום נמשך הפולמוס התיאולוגי על שלמות המסר (infallibility) של הנביא. למעשה, אפילו בקוראן עצמו הנביא מוחמד עליו הברכה והשלום קובע כי "מעולם לא שלחנו לפניך שליח ולא נביא, מבלי אשר עת קרא בקול (את דבר האל) הגניב השׂטן דברים אל קריאתו; ואולם אללה ימחה את אשר יגניב השׂטן" (סורת אל-חג', תרגום רובין) – כלומר הנביא עצמו מזהיר שאין נביא שהשטן לא שם בפיו דברים!

מה אפוא בדיוק שערורייתי בסיפור 'פסוקי השטן'? לא הרבה. האירוע כאמור כבר אינו נחשב לאמת היסטורית על ידי המאמינים, אבל הוא נמצא במסורת פה ושם ועד שרושדי הוציא את ספרו לא עשו ממנו עניין. למעשה, הוא אפילו מוזכר בספר של מוחמד אבן עבד אל-והאב, מיסד הזרם הווהאבי.

הטיפול של רושדי בכל זה הוא כמובן לא מחקרי וגם לא "רציני". הספר כולו, כאמור, גובל בפנטזיה, הוא שנון, יצירתי, עשיר בהומור והדבר האחרון שהוא מתיימר לספר הוא היסטוריה (לא שהחדית' ממש מתעקשת לספר היסטוריה).

הבעיה היא שלבד מתיאור פרשת פסוקי השטן, רושדי מתאר את כל חייו של הנביא באופן מבודח, ועבור מאמינים, פוגעני. הוא הופך את הנביא לא רק לאדם, אלא לאדם מעט נלעג. הוא מכנה יצאניות בשמותיהן של נשות הנביא, וכיוצא באלה. אין כאן, מעבר לגאונותו של רושדי, הומור ששונה מאוד מזה של 'היהודים באים'. אולם מבלי לתת כל הצדקה שהיא לכל סוג של אלימות, אפשר להבין למה מוסלמים מן המניין נפגעים ממנו.

מה מכונן סיפור "אמיתי"

הבא נחזור לגלגוליו של הסיפור במסורת. למה השתנה הקונצנזוס המוסלמי ביחס אל אמיתות האירוע? למה מה שנחשב היסטוריה במאה השמינית נחשב כפירה במאה ה-18? ניתן לומר שזו, בין שאר, שאלה של מניע.

סאהב אחמד כתב את אחד המחקרים המעמיקים ביותר בפרשה הזאת. ספרו Before Orthodoxy: The Satanic Verses in Early Islam (2017), שאני מסתמך עליו, בין השאר, לצורך כתיבת רשימה זו, מציע את ההסבר הבא לשינויים ביחס אל הפרשה בעולם המוסלמי.

אחמד מזכיר לנו שאנשי השריעה המוסלמים (או לפחות חלק משמעותי מהם) מעוניינים ליצור מערכת חוקים שלמה ומושלמת, נצחית וטהורה. לשם כך הם זקוקים לנביא מושלם שלעולם אינו טועה. מובן מכך שהם מחוייבים לא לקבל את אירוע פסוקי השטן כאמיתי, שכן הוא מטיל ספק בכושרו של הנביא להעביר באופן אמין את המסר האלוהי.

מנגד, אנשי הסירה (אל-סירה אל-נבוויה = הביוגרפיה הנבואית) מעונינים לתאר את חייו של הנביא כחייו של גיבור. גיבור, כידוע, מתנסה במכשולים, עובר עליות ומורדות, נע בתחנות השונות של "מסע הגיבור", ולבסוף מתעלה על אויביו – ולא פחות חשוב, על עצמו – ומוכתר כמנצח.

הענין הוא שמסע גיבורי שכזה אפשרי רק עם אדם שאינו מושלם. מי שמושלם לא זקוק למסע וממילא לא יוצא למסע. סיפורו של האדם המושלם גם אינו מעניין. אנשי הסירה ביקשו לכונן אפוס. לצורך כך לא היתה להם שום בעיה – ואף להפך – עם מפלתו הזמנית של מוחמד בפרשת פסוקי השטן. האירוע שימש להם משבר שממנו הנביא למד, צמח, התגבר והתבגר, התעלה ולבסוף – ניצח. בפשטות, זה חומר טוב.

במילים אחרות, הסיבה לקבלת הסיפור הזה כאמיתי על ידי המוסלמים במאות הראשונות לקיום האסלאם (בין אם אכן התרחש במציאות או לא) היתה מפני שהם עצמם היו, באופן מרכזי, גיבורים-לוחמים והם חיפשו אפוסים של התגברות על קשיים, אומץ והתעלות עצמית. הסיבה לשלילתו ככל שעבר הזמן היא ששעת הגבורה והכיבושים הגדולים הגיעה לאיטה לקיצה, והגיעה עת ההתמסדות והחוק. ובשביל חוק, כאמור, צריך נביא מושלם.

חשבו על המקבילה היהודית עם חטאו של דוד המלך בסיפור בת שבע: לעורכי המקרא ולחז"ל לא היתה כל בעיה עם מלך חוטא. אדרבא, היתה להם בעיה עם דמויות מושלמות שאפשר לטעות ולעבוד כאלים. דוד עשה הרע בעיני ה', נתן הנביא מוכיח אותו, דוד נענש, עושה תשובה, ומוליד יחד עם בת שבע את שלמה. סיפור שאפשר ללמוד ממנו על תשובה, כפרה ועל דמות שאינה יכולה להיות אל.

כיום המצב הפוך: רבני החרד"ל, למשל, מבקשים לכונן חברה פוריטנית הנענית לחוקיה הנצחיים והמושלמים של התורה, ובטח שאינה חוטאת בעריות. כדמויות חיקוי הם זקוקים לקדושי עליון מושלמים וטהורים. התוצאה? כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.

המוסלמים הראשונים לא חששו מנביא לא-מושלם. אדרבא, הם ביקשו להזדהות עם גיבור שמתגבר על מכשולים. כפי שכותב אחמד, באופן אירוני, מהבחינה הזאת יש כאן דווקא מניע שיכול להסביר את המצאת הסיפור הזה על ידם. לנו הוא נראה שלילי, אבל להם דווקא היתה סיבה מצויינת לרצות לספר אותו.