הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשני.

6/1/01
היום הוא היום הראשון בו אני מרגיש כי ממש עבדתי את השם. בבוקר נסעתי עם רוזה לרופא [בחורה שהיתה במלון בו שהיתי, וחלתה], לראות מה יש לה. עזרתי לה לקנות תרופות ודאגתי שתחזור למלון בבטחה. אחרי שחזרנו בשלום (כנראה לא מלריה אלא וירוס קיבתי) נסעתי לסָרָנָאת' [המקום בו הבודהה נשא את דרשתו הראשונה]. להכנס למתחם הסְטוּפָּה [מעין טליסמן בודהיסטי ענק מאבן] הגדולה עלה 5$ (בני-זונות!) אז לא נכנסתי. במקום זה (אגב נסעתי לשם בריקשת-אפניים, מה שהפך את כל הנסיעה לניסיון למדיטציה) הלכתי אל הסטופה הקטנה יותר, ההרוסה. שם היה נהדר: תמורת קצת בקשיש לקח אותי הארכיאולוג שעבד שם אל תוך המגדל המרכזי. עליתי בו (אחרי שהסתובבתי פעם אחת סביב הסטופה, בכיוון השעון כמובן [כמנהג הבודהיסטים]) עד למעלה ושם – שם עשיתי מדיטציה נהדרת (בישיבה) על הגג, במרכז הסטופה. את הדרך למטה, שהייתי חייב לעשות נגד כיוון השעון (כי כך המדרגות והשביל) עשיתי אחורה. הרגשתי דביל ולמרות זאת עשיתי! אחרי זה ביקרתי בעוד מקדש בודהיסטי ותרמתי 100 רופי [כעשר שקל] באקט של נדיבות-יתר, אחרי שהתרשמתי עמוקות מהדרשה הראשונה של הבודהה, שחקוקה במקום.

כל הזמן השתחוותי לבודהות ונישקתי מקומות קדושים. חזרתי לכאן [העיר ורנסי] ועשיתי שוב מדיטציה, אחרי שהקרבתי קטורת לשיוה (עשן הקטורת עלה ישר למעלה). כל היום היתה הרגשת קדושה נחמדה – לא רצינית מדי, לא מעיקה ודאי, נחמדה. אני חושב שכל העניין קשור לכך שהיום יום שבת. אתמול בערב קניתי שני נרות וקידשתי עליהם, והרי החלטתי שבימי שבת אני לא כותב [את הרומן], מה שבכלל איפשר את הנסיעה "מבזבזת הזמן" לסרנאת'. יופי-טופי, המשך בדרך זו!

14/1
מה שמעניין עם הכיפה [בהודו חבשתי כיפה לראשונה בחיי] היא המהירות שבה שוכחים שהיא שם. בבוקר, כשקמים, רואים אותה מונחת על הכיסא, ונזכרים שאנחנו צריכים להיות דתיים. שמים אותה רוב-רושם ומרגישים מוכנים להיות במודעות. תוך דקות שוכחים ואפילו במשך הימים (לבד מהיום הראשון, אולי) לא מרגישים שהיא ממש שם. מתי שוב? כשנשכבים אחורה לקרוא או לנמנם. פתאום היא קיימת שם בין הראש למשענת. אבל אז אין כוח לקום ולהיות מודעים, מצטערים על כל הזמן ששכחנו ועוברים לקרוא.

 
מה שמעניין עם הקורס מדיטציה [שני קורסי ויפאסנה, אחד של שמונה ימים ואחד של 12, שהחלטתי לקיים בצמוד, שכן הם נערכו באותו מקום ובדיוק הייתי לפניהם] הוא דווקא החשש מהפגישה עם אנשים דומים, שגם מודטים וגם יודעים פילוסופיה מזרחית וגם עובדים את אלוהים. מדהים כמה האגו קטן ומושתן. ומושטן. אז משכנעים את עצמנו שבכל זאת אנחנו הכי מודטים והכי יודעים והכי קרובים לאלוהים. יופי.

מה יש בה במלחמה שכל כך מלהיב? למה כאשר שני צבאות מתרסקים זה אל תוך זה אנחנו כל כך מתרגשים? זה לא רק האקשן שמבשר על סוף עונת המלפפונים, זה לא רק הסיכוי לראות דם (ופיצוצים) וזה אפילו לא הפגישה מקרוב עם המוות. זה הרבה יותר מזה. זו ההרגשה שגואה בנו פנימה ומציפה אותנו אט אט, התקווה שהנה, הנה, הנה סופסוף, הפעם זה יקרה, הפעם נעשה סדר. הפעם נגמור את המלאכה. הפעם ימותו כל הרעים וישארו רק הטובים. הפעם נכניס להם אחת קטלנית וננקה את כל הטינופת מעל פני האדמה, וממחר בבוקר כבר נוכל ללכת זקופים ולדעת שזהו, שלא יהיה יותר, שגמרנו ושאפשר להתחיל לחיות. התשוקה המשיחית הזו, לנצחון בני האור על בני החושך, היא שמפעמת בנו וגורמת לנו לאהוב (בסתר לבנו, הרי אי אפשר לומר את זה בקול רם) את המלחמה. כל כך אנחנו רוצים, וזה מובן, שהכל הכל יהיה כבר רק טוב טוב טוב.
כתבתי על זה פעם את הקטע הבא:

הקדמה לכל תורת מוסר בעתיד

לא פעם (ועל פי רוב גם לא פעמיים) קורה שנתקלים אנו, במהלך חיינו, בסכסוך כלשהו שמתנהל בין בני-אדם. הרי מן המפורסמות היא שחבורת הנפשות שעל פני כדור-הארץ, אותו מספר לא פעוט של יצורים שאוהב לכנות עצמו "האנושות", נוהג להקלע למריבות וקטטות בינו לבין עצמו, ואין מדובר רק על תיגרות רחוב למיניהן והתכתשויות ברים, אלא גם, כמובן, לקרבות גדולים יחסית בהם משתתפים מאות ואף אלפים מאותם בני-אדם, ואפילו, כן-כן, למלחמות רבתי. הצרה עם אותם סכסוכים וחיכוכים (לבד אולי ממאות-אלפי הקורבנות שהם גובים דרך כלל ודרך אגב) היא שברבים מהמקרים אין אנו יכולים להחליט, לפחות לא על נקלה, מי צודק ומי שוגה. פשוט מאוד, וזה יכול לזעזע כשנותנים לזה את הדעת, ברוב הגדול של המקרים אין זה קל כלל ועיקר להצביע על הצד שהוא "הטובים" ומנגד על הצד של "הרעים". דבר זה מטריד ומדאיג כאחד.

מטריד, שהרי אין זה הגיוני ששניהם צודקים, או מאידך שאף אחד אינו צודק: אם יש שניים שטוענים טענות הפוכות, מנוגדות, קוטביות, סותרות, הרי מן ההכרח הוא שאחד צודק והשני, אבוי, מחזיק בטעות. זה ברור כחרב: או שהראשון נמצא בצידם של האמת והאור והשני שרוי באפלה הסורחת, או, אדרבא, זהו השני שזורח מתוך עצמו בזיו הצדק המוחלט ואילו הראשון שקוע עד צוואר בבוץ הטובעני של העוולה והשקר.

מדאיג, מפני שכבני-אדם ברי-דעת והכרה, אין אנו יכולים להשלים עם מצב בו תשאר ללא מענה השאלה המכרעת: "מי צודק?". אנחנו רוצים לדעת באיזה צד לתמוך, את מי לעודד, עבור מי להריע ולאילו הלוויות להגיע. אנחנו רוצים לדעת אם, כאשר אחד הצדדים הכניע את השני, כאשר המון משולהב אחד הצליח להעפיל ולגבור על אחיו, לשתוף ידיו בדמו ולבזוז רכושו, לרסק את עצמותיו ולפזר אפרו לרוח, האם עלינו כעת להתאבל ולמרר בבכי על כי שוב, כרגיל, רשעים עלזו או שמא להפך, עלינו לפצוח בשירה ובריקודים על כי דין אמת נעשה, הסדר הקוסמי שב על קנו ובני-תמותה יכולים להתהלך נפוחי חזה על גבי גופות רעיהם המרקיבות ולדעת כי שוב נושמים את אויר העולם רק הראויים לכך באמת.

אך זה גם יותר מכך: אנחנו רוצים לדעת איזה מהצדדים הנאבקים, בנוסף לדגל משפחתו, מעמדו, עירו, מחוזו, מדינתו מניף גם את הדגל הנכון, כלומר את דגל ה"נכונות" עצמה, כלומר את דגל האמת. אנחנו רוצים, צריכים – מוכרחים – לדעת איפה בין קולות הנפץ והמלחמה מבצבץ לו אותו זוהר שמימי וטהור, אותה סגולה שהיא ורק היא תצליח להעלות אותנו (סוף סוף!) מבור הביבים האנושי אל האולימפוס האלוהי. אנחנו חייבים, למען ההגינות האוניברסלית והאל-זמנית, למען יושר המידות באשר הוא, למען הסדר הטוב והטוּב המסודר – לדעת היכן הוא הצדק.

וכנראה שלכן כל-כך כל-כך אהובה על כולנו הסיטואציה בה שתי מכוניות מתנגשות להן, האחת באחוריה של השניה. זהו פשוט מעמד קסום. אתם הרי מודעים לגודל ההתרחשות: קרתה לה תאונה דרכים, פלוני דפק את אלמוני מאחור, והנה זהו לכאורה עוד סכסוך אנושי מוכר ומבלבל – אך הפעם לא: הפעם ברורה ומוחלטת שאלת הצדק והאמת! יוצא לו פלוני מרכבו, כפוי ראש, מושפל, מרגיש עצמו בזוי ומבוזה – ואכן טוב שכך, מכיוון שזוהי האמת: הוא אשם! הוא החוטא! הוא הרע! הנבל לא שמר מרחק! – מעיף מבט שפוף בפגושי המכוניות, ממלמל כמה מילות סליחה – שיתנצל, הפושע, שיתחנן על נפשו האבודה! – ומיד שולף את פרטי הרכב ופוליסת הביטוח. אלמוני מנענע בראשו ומצקצק בפיו. הוא ממשש את צווארו. הוא יוצא לאיטו מהמכונית. לכאורה עבר טראומה, טרגדיה – למעשה זהו אחד הרגעים האדירים של חייו: הוא צודק. מעל לכל ספק ולכל צל של ספק, הוא צודק. הוא מצוי, שרוי, רווי כולו בצדק חמים וסמיך העוטף אותו מכל צד ואבר. הצדק איתו, האמת היא שלו, הוא נכון וטוב וישר וגיבור. הוא אביר האמת, הלוחם ללא-חת, אם היה זה גן-עדן, הוא היה יושב כעת בדיוק מימינו של האל. הוא יכול עכשיו להתחיל לקלל – מי שם אותך על הכביש וכיוצא באלו – הוא יכול גם להפתיר מילות זה-בסדר – שימו לב: יש לו את היכולת למחול על חטאים!!! – זה לא משנה, הוא יקבל את הכסף ויפוצה על הנזק. מה שכן משנה הוא שהוא כבר קיבל את הדבר הגדול ביותר שיכול בן-אנוש לקבל: את האמת, לצידו. הוא צודק. הצדק – איתו.

—

זהו. כמעט נסעתי לסיני ובסוף שוכנעתי (בגלל התראות "מאוד מאוד חמות וקונקרטיות" שבישר לי האדון מהמטה ללוחמה בטרור) לחזור הביתה. חזרתי אל קריית אתא ובבואי ציפה לי גשם של קטיושות.

רק התחלתי את הבלוג וכבר אני נוסע לסיני. איך יכול אדם מבוגר ואחראי להתנתק מהאינטרנט לחמישה ימים בזמננו? ועוד כשמלחמה משתוללת בצפון? עזות מצח לשמה. אבל כבר כמה זמן שאני מפנטז על הנסיעה הזאת, וכבר כמה זמן שאני יותר מדי בבית, יותר מדי מול המחשב.

אני לוקח איתי את התרגום החדש ל"פאוסט" ואת ה"Holy Teaching of Vimalakirti", טקסט בודהיסטי מהאיאני עתיק, עמוק אך מבדר (לפחות כך כתוב על העטיפה). אבל רוב הזמן אני מקווה למדוט. יש לי איזו בערה בחזה שדורשת את תשומת לבי.

אחזור ביום חמישי. בינתיים, הנה הלינק לקטע ראשון של תרשומות היומן שערכתי, והנה הקטע השני:

1/1/01

אני במסעדת ה"סונאל". למה? מפני שפעם שעברה שהייתי כאן הייתי כאן. המשיכה הזו למוכר, לבטוח, ללא-מפתיע, לידוע – מדוע? בדרכי הנה, בסמתאות וָרָנָסִי, עברתי מסעדות רבות, חלקן בהחלט נראו ראויות לטעימה. אבל אני לא: בראשי הבהבה רק מילה אחת: "סונאל". אז הלכתי עד שהגעתי, והנה באמת מרגיש לי טוב לשבת באותה מסעדה בה ישבתי לפני ארבע שנים בדיוק עם פאולו ורייצ'ל [חגגתי איתם, אז, את הסילווסטר]. זה באמת מעט עלוב, אבל אלו חולשות הבשר.
בנוסף: חדשות רעות על אלימות בארץ, שיחה יפה עם תום אתמול [חברה מכפר-ורדים], ליל הסילווסטר עבר בשינה, מחשבות טובות על אָרוּנְדְהָטִי [חברה מדלהי, אותה פגשתי בביקורי הראשון בהודו, ושוב בזה השני].
 
2/1/01

ויהי בשנה הראשונה, בחודש הראשון, ביום הראשון, ואני בתוך הגולה על נהר הגנגס, בימי ברק-שרון, ויפתחו השמיים ואראה מראות אלוהים.
פגע בי ישראלי, מלאך, שליח, אמר "פצה פיך ואכול את אשר אני נותן אליך", והנה ידו שלוחה אלי והנה מגילת-ספר והיא מגולגלת פנים ואחור ותהיה בפי כתפרחת.
והנה נפתחו מלפני 300 שערי טמטום ו- 300 שערי כסילות, ו- 300 שערי בורות, שכן חכמה מאין תמצא ואני אשאף אל האין כשאוף הבן האובד אל אימו, שכן אני ה- Philostultus ומלאכתי ה- Philostultia, ומשכתי את המלך בריצת המגילה, הביאני המלך חדריו.
Samael!
libra nos a sophia! [בלטינית: "שחרר אותנו מהחוכמה"]
ענפיאל!
EK AVIDYA, EK AJANANA! [בסנסקריט מאוד משובשת, "אחת בורות-רוחנית, אחת לא-חוכמה-מובחנת"]
 
[מה שקרה הוא שפגשתי ישראלי שנתן לי לקחת כמה שאיפות מהג'וינט שעישן.]
 

אני מתחיל בסדרה שכוללת את תרשומות היומן שכתבתי בעת מסע שעברתי בהודו. המסע הזה, שהתקיים מדצמבר שנת אלפיים ועד מאי אלפיים-ואחת, היה השני שלי בהודו. הראשון התרחש ארבע שנים קודם לכן, ובו יצאתי לבדוק ולשלול את המיסטיקה המזרחית, וחזרתי מיסטיקן (לפחות בעיני עצמי). בתווך למדתי וסיימתי תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, והעמקתי מאוד את הבנתי, הן התיאורטית והן החוויתית, בענייני דת. בינתיים, כידוע, השלמתי תואר שני ועוד מסע בהודו, שלישי.
 
בעוד שבמסעי הראשון תכננתי מראש לערוך יומן מפורט על מעשי ותגליותי, הרי שבפעם השניה לא ראיתי בכך צורך. נסעתי מראש כדי לעבוד את השם (איני יודע אם לשים ביטוי זה במרכאות) ולקחתי איתי מחברת לצורך המשך כתיבה של רומן שהתחלתי בארץ. לאט אבל בטוח, החוויות שחוויתי כפו עלי תיעוד יותר ויותר תכוף, עד שבסופו של המסע מחברת כתב-היד הפכה לחלוטין ליומן.
 
עכשיו אני רוצה לחלוק את חוויותי. אני עצמי חזרתי לקרוא את היומן רק שנתיים אחרי שחזרתי. לפני זה פשוט פחדתי. עברו עלי, כפי שניתן יהיה להיווכך לקראת הסוף, חוויות כלל לא קלות, אם כי רובן היו משמחות מאוד.
 
הדברים מובאים ככתבם וכלשונם, לבד מפרטים מאוד מעטים (בעיקר על מצב הקיבה שלי), שאינם קשורים ישירות לדת, שהושמטו; ולבד מתיקון של שגיאות כתיב (ולא סגנון), בעיה ממנה אני לא מצליח להיפטר, וניקוד במילים לועזיות. אני מתנצל מראש על הסגנון – כתבתי לצורך עצמי בלבד. הערות, לשם הבהרת הכתוב, הוספתי בתוך סוגריים מרובעות.
 
נחתתי בניו-דלהי ב- 27 לדצמבר, שנת 2000, באחת אחרי חצות.
 
 
 
 27/12/00
 
הגעתי אתמול במחצית הלילה לדלהי. בבוקר היום קמתי ועשיתי קניות. בהתחלה היה לי קשה להתאקלם – "מה עשיתי?" חשבתי. הרגשתי בודד ומסכן. הודו-הודו, אבל מה עם החברים?
אחרי הצהריים הכל השתנה. התאהבתי שוב במקום – בריח המיוחד, בססגוניות שברחוב, בספגטי שעל הכבישים – סלט נפלא שבו כל ריקשת-אופנים, כל קטנוע מתפקד כחלק נאמן במערכת מתוזמרת בדייקנות, אם כי בחוסר-תוחלת מוחלט, כדי להביא לאפס תאונות. הרגשתי צורך עז, עז עד כדי דמעות, לומר תודה. לומר "איזה כיף שאני כאן!" למי שהביא אותי לכאן. אלא שאף אחד לא הביא אותי לכאן לבד ממני, או למצער לבד מהסבים [סבא וסבתא] שחסכו את הכסף אותו אני מכלה. להם אמרתי ואומר עוד תודה – אבל הרי הרגשתי את אותה הרגשת תודה שאינה מכוונת למישהו זה או אחר – זוהי התודה לקיום, התודה על קיומו של הקיום ועל קיומי בו, בקיום. זוהי אותה תודה חסרת כל הגיון למשהו אחר, לָאחר – כאילו שאכפת לו בכלל מהתודה שלי, כאילו שהוא עשה משהו אקטיבית כדי לקבל ממני תודה, כאילו שהוא מביט מלמעלה ומחייך, מהנהן בראשו ואומר: "כן, כן, תומר בהודו. יופי.". אבל הרגשה זו הרגשה, עד כמה דבילית שהיא לא תהיה, וכיוון שברומא עליך להתנהג כרומאי, הוריתי לנהג ריקשה נחמד לקחת אותי למקדש הקרוב, לביצוע פוג'ה ["טקס ליטורגי" בסנסקריט]. שעה לקח להגיע – הוא לא ידע בעצם לאן צריך לנסוע, אף שאמרתי לו את שם המקדש. בסוף הגענו. קניתי זר פרחים, השלתי נעלי מעל רגלי, עליתי במדרגות השיש פנימה. עמדתי מול פסלו של שִיוָה. לידו עמדה פָּרְוָטִי אשתו. הברהמין [כהן הדת] לקח ממני את הזר והכתיר בו את הפסילה. הוא הסיר זר אחר וזרק אותו לי. הכתרתי את עצמי [כנהוג]. ירדתי מטה חזרה כדי לקנות עוד זר – לא ידעתי ששני אלילים יש במקדש! קניתי, חזרתי, הוכתר שיווה, שבעתי. אמרתי תודה.

מסתבר שתוך מאה שנה ימותו יותר מחמישה מיליארד בני אדם. הדבר יתרחש בהדרגה ולמעשה יהיה קשה מאוד להבחין בתהליך, אך כמעת ודאי שהוא יקרה, ובני האדם האלה, למעשה האנושות כולה, שאינם מבחינים או מבינים עדיין מה יעלה בגורלם, ימותו. כך מרחפת לה חבורת היצורים הזו, שאננה לחלוטין, ואינה קולטת (או אולי מסרבת לקלוט?) שימיה ספורים! כל המין האנושי, כל אוכלוסיית העולם תתחלף תוך מאה שנה, אולי פחות. אגב, גם כל בעלי החיים שקיימים כיום – ומדובר במיליארדים – ימותו ויעלמו.
 
אולי הדבר הקשה ביותר לתפיסה, והמזעזע ביותר, הוא שקורא שורות אלו ברגע זה ימות גם הוא בדיוק כמו כולם. אני יודע: קשה, קשה להאמין שזה באמת יקרה – כרגע הדבר נראה רחוק ומעורפל, בכל זאת מאה שנים זה לא מעט – אך חשוב לזכור שהדבר ודאי. זו לא הפעם הראשונה שהוא קורה. כדי לעזור לנו לזכור אפשר להעיף מבט מעבר לכתף אל נפתולי העבר, אירועים שאנחנו אוהבים לראות כסיפור משתרך ומתמשך ולכנות ה"היסטוריה": אם ניקח לדוגמא את היוונים הקדמונים, נבין מיד מדוע הם מכונים "קדמונים" – פשוט מפני שהם אינם כיום. מאימפריה אדירה של מלכים, פילוסופים, ארכיטקטים גאונים, אזרחים, ועבדים לא נשאר אף אחד. וככה זה לגבי כל מי שחי ב"היסטוריה": כולם מתו ואינם עמנו היום. מדובר, סטטיסטית, במאה אחוזי תמותה. המסקנה ברורה: גם אנו עצמנו צפויים למות.
 
ועוד דבר (וזה הדבר המפחיד באמת): אין כל נחמה בדרך המחשבה שגם אם אדם ימות, הוא ימות רק עוד זמן רב. אין כל נחמה בכך, מפני שפעמים רבות המצב פשוט שונה! אנשים מתים כל יום, כל היום, ומסיבות שונות ומגוונות; אדם יכול להיות חי לגמרי היום ולהפוך מחר למת לחלוטין! והדבר המדהים הוא שהוא בעצמו אינו יודע מתי ואיך הוא ימות; הדבר בא לו לגמרי בהפתעה!
 
תארו לעצמכם: קבוצה ענקית של יצורים (מדובר באמת במספרים עצומים) חיה, מסתובבת, בוכה וצוחקת, אוכלת פיתה בחומוס – עיוורת לחלוטין בכל הנוגע לגורלה! אין לאף אחד ממנה שום מושג מתי ואיך (אני כבר לא מדבר על למה) הוא יחדל מלהתקיים! איפה האחריות המינימלית לדאוג לכל הסידורים לפני ואחרי? ומהי עזות המצח הזו לבקש בעלות על החיים ולטעון לשליטה בהם ולרצון חפשי? הרי המצב הזה הוא ממש בלתי יאומן ובכנות – פשוט מעורר רחמים. ועוד דבר: לא מספיק סתם לדבר – צריך לעשות משהו בנידון, וכל מי שאינו מוכן להירתם למשימה – הרי זו רשלנות פושעת.
 
נשאלת השאלה: מה כבר אפשר לעשות? הרי למנוע את המוות כנראה אי אפשר ולחזות את העתיד קשה מאוד. מה נותר?
ובכן, יש פטרון! שבו בנוח, מיזגו לעצמכם כוס קולה והדליקו סיגריה – הנה זה בא:
בארץ רחוקה, רחוקה, לפני הרבה, הרבה זמן המציאו בני האדם מין אגדה כזאת, שאי אפשר להוכיח שהיא נכונה – אבל גם אי אפשר להוכיח שהיא לא. קוראים לפטנט הזה: "גלגול נשמות". מה זה? ובכן כך: ישבו החכמים העתיקים האלה שם בהודו (זהו, אם כן, שם הארץ) חשבו וחשבו, ובסוף סיפרו שבתוך הגוף של כל אדם ישנו דבר הנקרא "נשמה". אי אפשר לראות אותה, או לשמוע, או להריח, או לדבר איתה ואפילו אי אפשר להרגיש שהיא קיימת – אבל היא שם בפנוכו. לא רק זה, הם אמרו שהיא-היא למעשה הבנאדם ולא הגוף החיצוני, שאותו כידוע אפשר לראות, לשמוע, להריח, לדבר איתו וגם להרגיש שהוא קיים. עכשיו, כשהגוף החיצוני מת (ועד עכשיו חשבנו שהבנאדם מת) הנשמה הזו יוצאת מהגוף הזה שמת ו(תחזיקו חזק) נכנסת לגוף אחר, של תינוק שנולד! כן, ממש ככה היא "מתגלגלת" לה מגוף לגוף, רק שהגופים כל הזמן מתים והיא – והנה שורת המחץ – חיה לנצח! בכנות, זה לא נהדר? ככה שיוצא שאנחנו (כלומר הגוף שלנו) נמות, אבל אנחנו האמיתיים (כלומר אותה "נשמה" שבתוכנו) לא נמות אלא נמשיך בהרפתקאותינו חסרות התכלית על פני הארץ! הידד! אבל זה עוד לא הכל: שאלו את החכמים, אז, האנשים שהיו קצת פחות חכמים: "רק שניה, לגוף החדש יהיה אותו שם כמו לישן?" אמרו החכמים: "לא." שאלו הרגילים: "ואותה צורה חיצונית, תהיה לגוף החדש?" ענו החכמים: "לא." שאלו המפגרים: "רגע, רגע, ואותה אישיות, תהיה לו?" השיבו החכמים: "גם זה לא." שאלו האדיוטים: "אז לפחות אותם זיכרונות, זה המינימום!" זעמו החכמים: "לא בא בחשבון, ואל תתחצפו!" אז אמרו האהבלים: "אז מה הקטע? לא אותה צורה, לא אותו שם, לא אותה אישיות ואפילו לא יזכור מה קרה לו בחיים הקודמים – אז מה בכלל הקשר? בשביל מה המצאתם את כל הקשקוש הזה, ראבק?"
לחשו החכמים בקול בוטח – כזה של מישהו שיודע, ושיודע שהוא יודע, ושיודע שהשני לא יודע, ושהולך לגלות לו את אמריקה – "אה, כל מה שהנשמה עשתה בגוף הקודם שלה, זה ילווה אותה לגוף החדש שלה. היתה טובה? יהיה לה טוב. היתה ילדה רעה? יהיה לה רע. ככה שכדאי שכל אחד יחשוב טוב-טוב לפני שהוא משקר או גונב או מביא ביד."
שמעו זאת הטמבלים, אמרו אמן והלכו לדרכם ולענייניהם השונים. כך פטרו חכמי הודו העתיקה גם את בעיית המוות וגם את בעיית חוסר הצדק שבחיים – שתי ציפורים באבן אחת, ובא לציון גואל.
 
(פורסם בעיתון הסטודנטים של אונ' חיפה, אי שם בשלהי שנות התשעים)