מה גורם לאדם להחליט שהוא אלוהים? איך קורה שאדם מבוגר טוען שהוא האדם המואר ביותר שאי פעם היה, ושבאופן עקרוני גם לא יהיה מואר ממנו לעולם, ועוד מצליח לשכנע בזה את עצמו, ורבים אחרים? לפחות על פני השטח, מדובר בבדיחה עצובה. אך בעומק הדברים מסתתר סיפור שמקיף, כך נדמה לי, את כל מורכבותה של הנפש האנושית, את כל האבסורד הנורא שבהיותנו אנושיים ואלוהיים בד בבד, את הריקוד הפרדוקסלי שאנחנו רוקדים בין שני העולמות הללו. כי אדי דא הוא חידה. יותר מדי קל יהיה לומר עליו תמהוני, מטורף, מגלומן. זה יהיה יותר מדי קל, וחמור מכך: זה יהיה הרבה פחות מעניין. ואדי דא הוא תופעה מעניינת מאוד. מרתקת.
רוצ'ירה אוואטר אדי דא סאמראג'
אפשר לומר שסיפורו של אדי דא הוא טרגדיה. זהו סיפור על אחד מענקי הרוח של המאה העשרים, אדם שניחן לא רק באינטיליגנציה עצומה, אלא גם בהשגה רוחנית עמוקה ביותר ואף ביכולות פרה-נורמליות לא מבוטלות, ועל אף כל זה הרס כמעט את כל מה שבנה והכתים את תורתו ללא תקנה. זהו סיפור על אדם בעל חוכמה רבה ועוצמה גדולה, שבנקודה מסויימת בעליתו הרוחנית המטאורית מעד, נתן ליצר לכבוש אותו, התפתה לאופל ועבר, כמו שאומרים, אל ה- Dark side of the Force. אדם שקן ווילבר ראה את תורתו הרוחנית כגדולה ביותר אי פעם (!), ואת אחד מחיבוריו הוא הגדיר "החיבור הרוחני השלם והעמוק בכל הזמנים", ובכל זאת מספר חסידיו אינו עולה על כמה אלפים בודדים, והוא עצמו מבודד באי קטן שנקנה עבורו בפיג'י, מוקף באומרי-הן נלהבים שמסתירים אותו מהעולם.
זהו אדם שבתחילת דרכו כמורה רוחני שינה שמו ל- Bubba Free John, אחר כך לעוד כתריסר שמות, ושכיום מתקרא Ruchira Avatar Adi Da Samraj, כלומר: "התגלמות האלוהים הזוהרת, הקיסר דא ['הנותן'] הראשוני". אדם שרואה עצמו היום כהתגלמות האל על פני האדמה, ומכריז שמורה רוחני כמוהו לא היה אף פעם, ולעולם עוד לא יהיה. זהו סיפור על עליה מטאורית והתרסקות אפופת עשן ואש, שמתחיל בהארה גדולה ונגמר בלב המאפילה של מחוזות הנפש האנושית.
ובכל זאת, זה לא הסיפור כולו. כי אדי דא, על כל מוזרויותיו, על כל מגרעותיו וחולשותיו, מתכוון, לרוב, לטוב. כי אדי דא, על כל שגיאותיו ושיגעונותיו, אף עושה טוב. כי אדי דא, בעזות ובאומץ ששמורים רק למעטים ביותר מביננו, באמת יצא להציל את העולם, באמת רצה לברוא בעצמו מציאות חדשה, וגם אם כדמויות משיחיות לפניו נסיקתו מלאת הארוס וההיבריס אל השמיים נגמרה בהתרסקות טרגית על האדמה (או אף תחתיה), הרי שתבוסה מפוארת שכזו שמורה רק לגאונים, ולבני אלים. זהו סיפור מיוחד מאוד, של אדם ייחודי, המקרין סביבו לא רק מגלומאניה, אלא גם אהבה עזה, אדם המגלם בחייו את היצרים החבויים בכולנו, מגלם בבת אחת את הגבהים אליהם ניתן לנו להעפיל ואת התהומות שלתחתיתם אנו עלולים ליפול. אנסה לספר את סיפורו, ואדגיש שמדובר בנקודת מבט חיצונית: לא פגשתי את דא מעולם.
על דא ועל הא
פרנקלין ג'ונס נולד ב- 1939 וכבר בילדותו גילה משיכה עזה לדת. הוא אימץ בחום את הנצרות הלותרנית של הוריו ועל פי עדותו היה נכנס, כילד, למצבים של עונג אקסטטי כאשר היה יושב מול הכומר בכנסייה. את שנות הלימודים באוניברסיטה העביר בחקירה עצמית אינטנסיבית. הוא ניסה הכל: מהדוניזם פראי ועד לסמים הזייתיים. ב- 1962, בעת שלמד לתואר שני בסטנפורד, הוא בילה שעות בהתחקות וכתיבה אובססיבית של כל מה שעלה בראשו מתוך ניסיון להבין את עצמו, את החיים עצמם. את עשרות אלפי הדפים שכתב ישרוף מאוחר יותר, אבל מה שגילה ילווה אותו כל חייו.
נרקיס של Michelangelo Caravaggio
הוא שם לב למבנה מסויים בהכרה, שמהווה את השורש של הזהות העצמית. הוא כינה אותו "נרקיס", על שם הדמות מהמיתולוגיה היוונית. נרקיס דחה אהבתן של נימפות רבות שחשקו בו, הוא נמנע מיחסים עם הזולת והעדיף להתבונן בדמותו שהשתקפה בנהר – עד שמת, בודד. כמו אותה דמות, טוען ג'ונס, גם אנחנו בורחים מהמציאות על ידי התבוננות בלתי פוסקת בעצמנו. כך גם אנו "מתכווצים" סביב עצמנו, בונים לעצמנו עצמיות שנבדלת, לכאורה, מהמציאות כולה. לדבריו זאת ממש פעולה שאנחנו עושים, והוא מדמה אותה ללחיצת הציפורניים אל תוך כף היד וההפנוט מהסבל שזה גורם. בזה אנחנו עסוקים כל הזמן, "נמנעים ממערכת יחסים", כדבריו, עם העולם, ודנים את עצמנו למוות.
ג'ונס החל לעקוב אחרי "נרקיס", כלומר אחרי הדרך בה המערך הפסיכולוגי שלו בונה את תחושת האינדבידואליות הנבדלת. הוא קרא כל ספר על דת, רוחניות ותורת-הנסתר שיכל להשיג, בלע כמויות עצמות של חומר, והתחיל גם לחפש מורה רוחני. הוא עבר לניו-יורק והחל ללמוד אצל סוואמי רודְראננדה ("רוּדי"), אמריקאי שלימד קונדליני יוגה, שנחשבה על ידי ג'ונס ליוגה הגבוהה ביותר. הוא ניסה גם סיינטולוגיה במשך שנה, אבל התאכזב כאשר גילה שבשלבים הגבוהים מבוססת תורתה של התנועה על סיפורי מדע בדיוני מרובי חייזרים ומלחמות טראנס-גלקטיות.
סוואמי מוקטאננדה
לבסוף הגיע להודו, אל סוואמי מוקטאננדה, הגורו של רודראננדה ודמות מפורסמת באותם ימים. מוקטננדה, שגר בכפר קטן ליד בומבי ונהנה מתהילה רבה בתקופה ההיא, היה יכול לשלוט באנרגיות הרוחניות שזרמו דרכו, ה"שאקטי" שלו, ולכוון אותן על ידי מבט או מגע לעבר אנשים שבסביבתו. תלמיד ישיר שלו סיפר לי שכל מי שהיה באשרם ידע בכל רגע בדיוק איפה נמצא מוקטננדה רק על ידי הרגשת הנוכחות שלו, ושאם הוא היה מתקרב מאחוריך היית מסתובב לעברו בעל כורחך. לתלמידיו הנבחרים היה מוקטאננדה גם מאציל מהשאקטי, ובכך הופך אותם למשדרי שאקטי בפני עצמם.
דא את עצמך
ב- 1968 נחת ג'ונס בהודו לראשונה, ובילה כמה ימים באשרם של מוקטאננדה. בנוכחותו חווה התעוררות של אנרגיה רוחנית כפי שלא ידע עד אז. על פי עדותו היה מפרכס ללא שליטה כשישב לפני הגורו ונכנס למצבי תודעה שונים ומשונים. למרות חוויות מיסטיות-אקסטטיות רבות שהיות מנת חלקו, ג'ונס ראה שעדיין איננו חופשי לחלוטין. הוא מספר כי הבין ש"אין שום יתרון רדיקלי בש-ו-ם סוג של חוויה", ושכל חוויה, נפלאה ככל שתהיה, היא בסך הכל עוד תופעה במניין התופעות, ולכן אינה יכולה להיות המקור לתופעות כולן ומהותן. הוא הבין שהארה איננה חוויה – תובנה חשובה מאין כמוה.
דא, 1971
ב- 1970, אחרי טיול רוחני במזרח התיכון, השתקע ג'ונס בלוס-אנג'לס, ובילה את רוב זמנו במדיטציה. באחד הימים בקיץ של אותה שנה ידע סוף סוף ג'ונס את מה שחיפש תמיד: "באותו רגע ידעתי לעומק ובישירות מה אני. זו היתה הבנה חבויה, ידיעה ישירה בהכרה עצמה. זו היתה ההכרה עצמה ללא תוספת של תקשורת מכל מקור אחר. פשוט ישבתי שם וידעתי מה אני. הייתי מה שאני. אני המציאות, העצמי, טבעם ומסדם של כל הדברים וכל היצורים. אני הישות האחת, הידוע כאלוהים, ברהמן, אטמן, המיינד האחד, העצמי".
מרגע שהרגיש עצמו מואר העניינים התגלגלו מהר: האוטוביוגרפיה שכתב, ממנה הציטוט לעיל, ובה הוא מספר את סיפורו וגם מרביץ את תורתו, הפכה לרב מכר, לא מעט בזכות הקדמה שכתב לו אלן וואטס, שהתלהב ממה שקרא. הספר, לעניות דעתי, אכן מרשים. במהדורות הראשונות שלו ג'ונס עדיין לא טוען שהוא התגלמות האלוהים, והתורה הרוחנית שלו מנוסחת בצורה יפה, מקורית וצלולה. מאות מעריצים מיהרו אל האשרם הקטן שהקים בגבעות קליפורניה וקיבלו על עצמם את מרותו. אך כאשר וואטס, כמה חודשים לפני מותו, רצה לפגוש את הגורו הצעיר הוא נענה בשלילה. אז כבר התחיל המידור, התחיל המיסוד של הכת שתוך שנים מעטות תנתק בין ג'ונס (שכבר קרא לעצמו "Baba Free John") לבין העולם ותאפשר לו לשקוע יותר ויותר בשיגעון גדלות מופרע.
דא הוא צליל בתוך חידה
דא, שנות השבעים המוקדמות
בתחילת שנות השבעים עסקה הקהילה של דא בניסויים שונים ומשונים במטרה מוצהרת ללמוד שאין שום ערך אמיתי בשום חוויה, מענגת ככל שתהיה. קהילתו הקטנה של ג'ונס נתנה במסיבות, צרכה סמים בכמויות גדולות וערכה אורגיות מיניות למכביר. ג'ונס היה מפריד בין זוגות, פוקד על עריכת ניסויים מיניים (פעמים רבות בכיכובו) ו"מחרים" את הנשים היפות ביותר בקהילה לעצמו. ישנן ידיעות גם על אלימות שהיה מפנה כלפי חסידיו הנאמנים. מכל אלו נולדו כמה תביעות משפטיות כנגדו, שכולן נסגרו מחוץ לבתי המשפט.
על מעשיו אמר ג'ונס כי מדובר במה שנקרא בעגה הרוחנית Crazy Wisdom, כלומר השימוש של המורה הרוחני באמצעים שלילים, כדי להשיג תוצאה חיובית. המונח הזה הושרש על ידי המורה הטיבטי המפורסם Chogyam Trungpa (שלדברי הדאיסטים הכיר בגדולתו של דא), והוא נועד להכשיר חריגות של הגורו מגבולות הנורמות המוסריות והחברתיות כדי לעזור לתלמיד להתעלות גם הוא מעליהן, ומעל עכבות אישיות ותפיסות מאובנות. במסגרת העליזה של החכמה המטורפת נערכים לרוב ניסויים מיניים ונרקוטיים, וגם תרגילים המיועדים לגרום לתלמיד לזהות את תלותו באגו (או במילים אחרות: השפלות).
על כך יש לומר לדעתי דבר פשוט: חכמה מטורפת היא חכמה רק אם היא עובדת. אם היא לא מפתחת את התלמיד, ובוודאי אם היא מותירה את התלמיד במצב גרוע מזה שהוא היה בו, היא טיפשות מקושקשת. באופן אישי אין לי ספק שרבות מהנחות היסוד שלנו באשר לחיים ולמציאות זקוקות לרענון ואף לשבירה, אבל גורו אמיתי נמדד ביכולתו לזהות איזו מכה תעורר אותנו, ואיזו רק תגביר את קהות החושים והסבל. ג'ונס נכשל בכך. יחד עם זאת, חסידים רבים מתקופה זו שעדיין חיים רוחניות בנוכחותו, מעידים שהאמצעי ההוראה השליליים לכאורה שלו הפשיטו אותם באופן חיובי מאוד מתלות רגשית ומינית.
תן לו בשאקטיפאט
דא נותן בשקטיפאט
אבל בתקופה זו התרחשו גם דברים משמעותיים הרבה יותר: ג'ונס היה "משדר" אנרגיה רוחנית אל תלמידיו ומביא אותם לחוויות רוחניות עוצמתיות ביותר. האומנות הזאת, שנקראת בסנסקריט "שאקטיפאט" ומטרתה חשיפתו של התלמיד לרמות גבוהות של תודעה רוחנית, ידועה בהודו והיתה אהובה כאמור גם על סוואמי מוקטאננדה. מטרתו של ג'ונס היתה להראות לחסידיו שאין בחוויות עצמן, אפילו יהיו ה"רוחניות" ביותר, דבר בעל ערך. הם, בכל מקרה, פיתחו אליו אהבה והערצה חסרת תקדים (וכתבו את גרסתם המרתקת למאורעות).
חשוב להבין את התעוזה והחכמה הרבה שעמדה מאחורי ניסויים רוחניים אלו: בעוד שמוקטאננדה היה משגר אנשים לטראנסים מדיטטיבים או אקסטאטיים כדי, לטעמו, להעלות אותם במדרגות הרוחניות, ג'ונס היה עושה זאת דווקא כדי להראות להם שאין בחוויות אלו כשלעצמן שום יתרון רוחני ממשי. דבר זה לדעתי הוא חשוב מאין כמוהו, שכן אם אין תובנה שמלווה את החוויה הרוחנית, לרוב הופכת זו האחרונה, קסומה ככל שתהיה, לנטל ממכר בדרכו של המחפש. המחלוקת סביב הערך הרוחני של החוויה היתה אחת הסיבות לקרע שפרץ בין ג'ונס לגורו המפורסם, קרע שלאחריו יצא ג'ונס לדרך עצמאית, אולי עצמאית מדי.
כך או כך, השמועות על הקטעים המשוגעים שרצים באשרם של ג'ונס התפשטו מהר יותר מסניאסית של אושו בפסטיבל "פשוט". מכל קצוות ארה"ב הגיעו רבים לבקש את קרבתו, והוא הפך מפורסם, עשיר ובעל השפעה. כל אלו, בנוסף לכוחות הפרה-נורמלים שלו, האדירו את דמותו וסללו את דרכו אל היכל התהילה של המורים הרוחניים, ונראה היה שג'ונס אכן הולך להאיר את העולם כולו. אבל אז התברר, כרגיל, שכוח משחית, ושכוח פרה-נורמלי משחית בצורה פרה-נורמלית: ג'ונס הכריז שהוא אלוהים. על כך, ועל האהבה שבכל זאת נובעת מג'ונס גם היום, בחציו השני של המאמר.
כאילו דא
ברור לכל מי שמתבונן כיום בשדה הגורואים העולה כפורח, שבימים אלו כבר לא מספיק, לא מספיק בכלל, להיות סתם מורה רוחני מואר: כאלה יש כחול אשר על שפת הגנגס. כיום אם אתה רוצה להיות שחקן רציני בזירה הרוחנית, כדאי שתהיה אווטר, כלומר התגלמות האל על פני האדמה. כך אדי דא, וסאי באבא כמובן, ולאחרונה גם מתרבות השמועות שמאתה אמריטאננדה מאי, "האמא המחבקת", היא למעשה התגלמות אנושית של האחדות האלוהית. ראבק, אפילו אנדרו כהן התעקש שהוא "לא רק מורה רוחני, אלא תופעה מעוררת השראה".
אומר מיד: אין לי בעיה עם מוסד הגורו. אני חושב שמורה רוחני יכול לעזור מאוד להתפתחותו של אדם, והקשר עם מורה כזה רצוי וראוי שיהיה עמוק ומשמעותי. במקרים מסוימים כניעה טוטלית יכולה להביא ברכה. כל זה, כמובן, אם הגורו הוא לא שרלטן.
אדי דא אינו שרלטן. אבל הוא גם לא האדם שהייתי מפקיד אצלו את נשמתי. הוא כנראה כן ברוב כוונותיו, אבל על אף חוכמתו והשגותיו הרוחניות, הוא שוגה, לדעתי, בדמיונות. עזבנו את סיפורו של אדי דא בדיוק כשכוכבו החל לדרוך, ושמו שונה מפרנקלין ג'ונס ל- Bubba Free John.
כולם אלוהים, אבל אני יותר
דא, 1979
אם כבר בתחילת הוראתו הרוחנית הוא השווה את עצמו לאלוהות האחת (אבל גם טען, כמקובל, שכולם ממילא גם כן היא) ואפילו הכחיש אפשרות קיומו של אווטר, הרי שבספטמבר 1979, בהצהרה כתובה ורשמית קבע ג'ונס שהוא ההתגלמות הארצית של אלוהים – כלומר כולם אלוהים, אבל הוא קצת יותר. הוא גם שינה את שמו: מעתה יקראו לו דא, "הנותן".
כעת הוא טען כי ההארה שלו היתה בעצם "התעוררות מחודשת", כלומר שבלידתו ועד גיל שנתיים הוא כבר היה מואר, ושרק שכח זאת לאחר מכן עד גיל 31. השיכחה היתה הכרחית, לדבריו, כדי שילמד באופן אישי איך זה להיות בן אדם, אבל הוא עצמו אינו אדם, שכן הוא התגלמות האלוהים עצמו. כעת הוא ילמד את בני האדם איך להיות אלוהיים.
דא גם פיתח מערכת תיאולוגית על פיה מכיוון שהוא האל על כולם לסגוד לו. למעשה, זו הדרך היחידה (!) להגיע להארה שלמה לדידו. אבל גם ההארה עצמה שהוא מבטיח לחסידיו הנאמנים אינה כלל שחרור מוחלט, והמואר אינו הופך למאסטר רוחני בפני עצמו – מכיוון שהוא, ורק הוא התגלמות האלוהים, אצל דא דרגת הקיום הגבוה ביותר היא להפוך ל"בן-דמות חי" (Living Murti) שלו עצמו, כלומר כלי להעברת התמסורת הרוחנית של דא הלאה, במעגלים הולכים ומתרחבים. התלמיד לעולם אינו משתחרר מהגורו: אצל דא הכניעה העצמית המוחלטת בפני הגורו היא לא אמצעי למען ההארה, אלא (מכיוון שהגורו הוא האלוהים ממש) היא ההארה עצמה והדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.
כדי לעשות סדר בשדה הרוחני פיתח דא תורת "שלבים" על פיה מסלול החיים מחולק לשבע דרגות. הדרגה השביעית היא הגבוהה ביותר, ודא, שבהתחלה גרס שהוא נמצא בה יחד עם ענקים כבודהה ורמאנה מהארישי, החליט בתחילת שנות התשעים שרק הוא מואר בשלמות, ואילו המורים האחרים ספגו הורדה בדרגה והסתפקו לכל היותר בדרגה שש – רק דא נמצא ב"שלב שבע" של החיים (רובנו, אגב, תקועים עמוק בשלב שלוש). אז הוא גם קבע שבשום זמן בעתיד גם לא יקום עוד מורה בדרגה שביעית כמוהו – זה לא אפשרי וגם אין בזה טעם, כי הוא כבר נותן את התורה הרוחנית האולטימטיבית, את הדרך היחידה להארה מלאה.
קן ווילבר, לא ווילבר
דא, 1988
בשלב זה נכנס שחקן רציני לזירה: קן ווילבר. ווילבר, כנראה "פילוסוף הרוחניות" הידוע בעולם כיום, כתב בהקדמה לספר של דא בשנת 1980, שתורתו הרוחנית של דא היא "ללא כל מתחרים, בשום מקום ובשום זמן", לא פחות. ב- 1985, עם הופעתו של החיבור המונומנטלי של דא, "The Dawn Horse Testament", המשיך ווילבר להשתפך וקבע כי "זה לא עניין של דעה, אלא עובדה פשוטה… 'ברית סוס השחר' הוא החיבור הרוחני העמוק, השלם, הרדיקלי, והמקיף ביותר שנכתב אי פעם על ידי הרוח האנושית הטרנאנדנטית". וואללה. לא הגזמנו. אני קראתי את הספר הענק הזה, והוא אכן מבריק, עמוק ומרגש, אבל הצהרה כמו זו של ווילבר אומרת תמיד יותר על האדם שנותן אותה מאשר על מושאה.
שנים אחרי זה יצטער ווילבר שנכנס לכל העסק של דא. בסוף שנות השמונים, כשהשמועות על מעליליו של דא הפכו לתביעות משפטיות, ההמלצות של ווילבר הפכו לתקריות מביכות. ב- 1996 פירסם ווילבר בפורום שלו מכתב בו הוא מצהיר שלמרות שתורתו של דא היא זהב, האיש עצמו לוקה מבחינה מוסרית ושקהילתו היא למעשה כת. הוא קורא לאנשים ללמוד את התורה אבל להתרחק מהמורה. אבל ב- 1998 שולח ווילבר מכתב פרטי לקהילה של דא, בו הוא מצהיר שדא הוא עדיין המורה שלו והאיש הכי מואר בעולם. הקהילה ממהרת כמובן לפרסם את המכתב ברבים, וווילבר נתפס כצבוע. בניסיון נואש להציל את עורו האינטגרלי הוא מיד מפרסם הצהרה פומבית בה הוא מכריז שסתר את עצמו מפני שדא סותר את עצמו, וממליץ רק לאמיצי הלב שמבקשים כניעה מוחלטת להגיע אל דא. כל אותו זמן ישב אדי דא באי הירוק שלו בים, נהנה מהשבחים והבלגן ונותן את עצמו למי שמבקש, אבל לא בחינם.
דא, 1992
ממקום מושבו באוקיינוס דואג דא מאוד למצבו של העולם, וכהתגלמות האל המושלמת הוא כמובן גם אחראי לו במידה מסויימת (במסורת ההודית אלוהים מתגלם בדמות אנוש כדי לאזן מחדש את סדר הדהרמה שהשתבש). כאשר מתרחש משבר עולמי הוא פעמים רבות נכנס למדיטציה עמוקה ושולח את ברכותיו למוקד הסבל. בקהילתו זוקפים לזכותו את נפילת הקומוניזם, איחוד גרמניה והניצחון המהיר של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה. גם בזמן מלחמת לבנון האחרונה הוא פעל לטובת האנושות. אולם על אף הישגיו האדירים, יש לו גם כשלונות: הוא חזה שעד שנת אלפיים יכיר בו העולם כגואל המובטח על ידי המסורות הדתיות השונות. זה, כידוע, לא קרה.
דא עקא
ומה כיום? בלי כל קשר לחוסר ההכרה לו הוא זוכה מהעולם, אין ספק שנכון לזמן הזה שליחותו הרוחנית של דא לא הגשימה את עצמה, ואף הוא מודה בזה. צריך להתבונן במבחן התוצאה: אחרי 34 שנות לימוד רוחני, כמה אנשים שיחרר דא? כמה אנשים בריאים בנפשם, במלוא מובן המילה, יצאו מקהילתו של דא? התשובה: אפס. אין בין תלמידיו של דא ולו אדם אחד אשר על פי הגדרתם שלהם נמצא בדרגה השביעית של הקיום. לי נראה שאם מורה עומד מול כיתה שנה שלמה ובסופה אף לא תלמיד אחד הבין את החומר, הבעיה היא לא התלמידים. המסקנה המתבקשת היא שהמורה לא מלמד כהלכה. כעת אפשר לשאול האם ייתכן שהתגלמות האל עלי האדמה, האדם המואר ביותר אי פעם, ילמד קהילה של אלפי אנשים עשרות שנים, ואף אחד לא יצליח להגשים את תורתו?
דא, 1995 (סטייל מרלון ברנדו)
מה אם כן השתבש? במאמר אחר ניסיתי לתאר את הפגיעות הרבה שיש דווקא למורים רוחניים, פגיעות מהאגו, למי שלא הבינו בצורה מוחלטת שהם הרבה יותר גדולים ממנו. המורים הללו, משום שלא הכחידו לחלוטין את אשליית הנבדלות שלהם, משתכרים מהתהילה שנופלת בחלקם. העוצמה המטורפת שבמעמד הגורו מנפחת מהר מאוד את גרעיני העצמיות האגואיסטית שנשארו בליבם וממצב בו הם כמעט חופשיים ממנה הם הופכים למשרתיה הכנועים ביותר, לרוב אף מבלי שיבחינו בכך. השאיפה הנעלה והכנה ללמד ולעזור לזולת נצבעת בצבעים מכוערים של האדרה עצמית (או, במקרה של דא, מגלומאניה בפרופורציות אצטקיות), ומכיוון שאין בקהילתם מי שיחלוק עליהם או אף יצביע על נקודות העיוורון, שיגעון הגדלות רק מזין את עצמו. תוך זמן לא רב נוצרת מפלצת מגודלת שקליפתה מבריקה ותוכה מקולקל ומבאיש. התהילה, כפי שכתבתי אז, לובשת צורה של מוזוליאום: כל הפאר, ההדר והפרסום הללו הם בעצם קבר אחד גדול.
ולג'ונס היתה לא רק תהילה, אלא גם חוויות רוחניות עמוקות וכוחות פרה-נורמלים מרשימים. הוא עצמו היה מודע לסכנה בה הוא נמצא: "… יש סכנה בחיים הרוחניים, כאשר הסגולות של החיים הרוחניים מתחילות להיות אדירות. כאשר החוויה הרוחנית מתחילה להיות עמוקה, נרקיס [האגו – ת.פ.] הופך להיות פרא, מתחיל להרגיש מאוד עצמאי, מאוד מלא, מתחיל להרגיש כאילו הסגולות האלה שעולות בו הן הסגולות שלו, שהן היו בו כל הזמן ושכעת הן ממש רכושו … סגולת הסטסאנג ["מפגש עם האמת" – ת.פ.] מתחילה למות באדם כזה, מפני שהוא מתחיל לחשוב שהוא עצמאי. הוא מתחיל לחשוב שהתובנה שלו היא עצמאית, ושהארה עצמה היא סוג של עצמאות."
את השורות האלו כתב ג'ונס ב- 1973, בתחילת דרכו כגורו. אז הוא ידע בדיוק, בחכמה רבה, עם מה הוא מתמודד. הוא אכן זכה לראייה רוחנית נדירה וגבוהה. הוא אכן ידע לנסח את תובנותיו בצורה מבריקה, מקורית ומדויקת. אבל הוא כנראה לא השלים את המסע, ובמצבו הלא-שלם ההערצה האבסולוטית כלפיו היתה כבדה מנשוא. החקירה העצמית שלו נערכה באינטנסיביות עצומה, בכנות ובתשוקה גדולה, אך ג'ונס לא הצליח להשלים את ההתמודדות עם מה שגילה, והמאבק העתיק בין טוב לרע עדיין מתחולל בקרבו. אחרי שהבין שהוא עצמו אינו נבדל מאלוהים (כי הכל אלוהים), התפתה ג'ונס להאמין שהוא עצמו, כלומר פרנקלין ג'ונס כיחידה נפרדת, אלוהים. הוא רצה לנכס לעצמו את מה שלעולם אינו ניתן לניכוס, ובכך איבד את הכל. במקום אלוהי, הפך ג'ונס לאנושי יותר. אנושי מדי. הוא נכנע לפיתוי הראשוני, הקדמון ביותר: "והייתם כאלוהים". הוא נפל לבור השכיח ביותר, הבור שהוא עצמו התריע מפניו ותלה אלפי שלטי אזהרה סביבו: האגו.
דא, 26.11.08, יום לפני מותו. על מותו כאן
אבל באנושיותו הוא גם זורח. לא פגשתי אותו, כאמור, אבל ידידים שאני סומך עליהם מספרים שהוא אכן מקרין אהבה וטוּב. מסתבר שאיך שלא נקרא את ההילה שלו, האיש חונן בסגולות רוחניות יוצאות בהרבה מגדר הרגיל. משיחות עם חסידיו גם קיבלתי את הרושם שלפחות חלקם אינם מעריצים שוטים, אלא מחפשים רוחניים רציניים שמרגישים שדא מאפשר להם להתקדם בדרכם. דא פתח אנשים רבים למציאות האלוהית, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. אפילו חסידים לשעבר, שכיום ניתקו קשר איתו ונושאים בלבם כאבים לא קטנים בגללו, סיפרו לי שלימד אותם רבות והציג בפניהם חיים שלא ידעו לפני כן. בעבר, וכיום, הוא לרוב מנסה בכנות לעזור, אבל הוא שבוי בחלום שיצא מזמן מכל פרופורציה, חי בסרט מעוטר באפקטים מצוינים אבל עם עלילה מופרכת לגמרי. חבל שמשום כך תורתו העמוקה מוכתמת, אולי ללא תקנה.
צריך גם להעריך את התעוזה המטורפת של דא: הוא יצא לבנות מסורת רוחנית שלמה לבדו. בדיוק כפי שהוא רואה את עצמו, דא הוא דמות משיחית, במובן זה שהוא יצא לגאול את העולם כולו, להביא את בני-האדם כולם אל ממלכת האלוהים, ומה שמשותף לכל הדמויות המשיחיות מאז ומעולם (עד רגע זה) הוא כישלונן.
בפיצול הפנימי שלו בין מגדלור רוחני לבין מגלומן מגוחך דא דומה לאותם גאוני מתמטיקה קריזיונרים או לאותם קומפוזיטורים מחוננים ואנטישמים – רוח הקודש, מסתבר, פועלת בדרכים מסתוריות, והמוזות האלוהיות נחות לא רק על צדיקים גמורים. ויש להן גם חוש הומור, למוזות: מדהים איך חייו של דא כיום משקפים בצורה כל כך אירונית, כל כך טרגית, את כל מה שתמיד הטיף נגדו: הוא חי מבודד, מפונק, מנותק מהעולם, מרוכז בעצמו, על אי בודד, בודד על אי. בדיוק כמו נרקיס. בדיוק כמו האגו.
לולאת האל 