כמה רוח

"כולו גנוז באור אלוהות" – על הספר "השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום"

"החסידות היא עדיין המשאב החשוב ביותר להתחדשות רוחנית בתחום היהדות" – חביבה פדיה, הנספח למאמר הראשון בספר

בראשית המאה העשרים רבים פיקפקו שקיימת מיסטיקה יהודית. היהדות נחשבה לדת של חוקים ומעשים, ומה להם, על פי ההגיון הנוצרי, ולרוחניות? יהודים רבים היו שותפים להרגשה זו, וגם אלה שהכירו את הקבלה ניסו להצניע אותה: לאורך ואחרי המאה ה-19 האתאיסטית, זה לא היה נאה להציג צד מיתי ומטאפיזי של היהדות. התנועות הרפורמיות למיניהן שפרחו באירופה, וגם רבנים אורתודוקסים רבים (למשל הרש"ר הירש) הדגישו את הצד האתי של היהדות, וראו בה קודקס מתקדם של חוקי מוסר.

בחלקו של גרשם שלום נפל מה שמעטים זוכים בו, או מסוגלים לו: הוא למעשה כונן במו ידיו תחום מחקר שלם. שלום היה הראשון שחקר בצורה מדעית את המיסטיקה היהודית, ובכך גם הראשון שנתן לה פומבי. כאשר התחיל במחקריו, בסוף שנות העשרה של המאה העשרים, היתה הקבלה תורת סוד באמת, ושלום היה צריך ללמוד בכוחות עצמו את שפתה ולפענח את רזיה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר הבהיר, ואחרי שעלה ארצה ייסד, בשנות השלושים, באוניברסיטה העברית את הקתדרה למחקר הקבלה. מחקריו מקיפים את תולדות המיסטיקה היהודית, מספרות המרכבה ועד השבתאות, והוא קנה את מקומו כאחד מענקי הרוח של התרבות היהודית במאה העשרים.

בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו את מאמריו של שלום על תנועת החסידות. הספר, "השלב האחרון", נערך על ידי דוד אסף ואסתר ליבס, ונראה שהם עשו עבודה חשובה ומרשימה: העורכים לא רק קיבצו את מאמריו השונים של שלום על החסידות, אלא גם הוסיפו נספח לכל מאמר, בו הם מרחיבים על ההקשר ההיסטוריוגרפי של כתיבת המאמר, מעדכנים על מצב המחקר היום בהשוואה לדברי שלום, ואף מגישים לקורא ביבליוגרפיה מפורטת.

גאולה ללא משיח

כשניגשים לראשונה לניתוח נושא מסויים, צריך ראשית כל לקבוע את מהותו וגבולותיו, החלוצים שבין החוקרים והאינטלקטואלים הם אלה שמבתרים את הסוגייה ומבדילים בין חלקיה. קביעותיהם פועלות כסכין קצבים מבריק שבחתכיו מפריד בין החלקים בעלי הטעם השונה, ואף מגדיר את צורתם. הם גם יקבעו מה כשר ואיזה חלק טרף, או פשוט תפל. מכיוון ששלום, כאמור, היה מי שבמו ידיו פירק את המיסטיקה היהודית לחלקיה, המאמרים שלו מעניינים במיוחד. כאן אנחנו נוגעים במחקר הקבלה והחסידות ברבדיו הגולמיים ביותר: שלום מותח את גבולות הגזרה, ונותן סימנים לתוכנה. מתוך סימנים אלה, וכנגדם, ימשיך המחקר עד ימינו, ואחריהם. מאמריו משמשים מקור איתן למושגי יסוד בתחום, כמו גם להנחות המוצא שלו. דווקא משום כך רבים מבין המאמרים המכונסים בספר (יחד עם הנספחים שאחריהם) יכולים לשמש גם מבוא מצויין לקורא המתעניין בעקרונות הבסיסים של החסידות, ושל מחקר החסידות. 

במאמר הראשון בספר, למשל, כותב שלום על האפשרויות שעמדו בפני המקובלים אחרי משבר משיחיות השקר ההמוני של השבתאות. הבחירה היתה לדידו בין שלוש דרכים: הראשונה, ניסיון לנהוג כאילו כלום לא קרה, ולהמשיך לעסוק בקבלה הלוריאנית ולנסות "להעלות ניצוצות" עד לתיקון עולם, תוך פעפוע של אלמנטים קבליים אל הציבור הרחב דרך ההלכה והמנהג. השניה היתה התכנסות פנימה וויתור על כל מימד פומבי בקבלה, כלומר לחזור ולהפוך אותה לתורה באמת אזוטרית (שלום כותב שרש"ש הוא "נציג קלסי של מגמה זו"). הדרך השלישית היא דרכה של החסידות, שעל פי שלום ביקשה להיות תנועה עממית רחבה, אבל נטלה מהקבלה את העוקץ המשיחי.

על התמתנות המימד המשיחי בחסידות כתב שלום רבות, וזה היה לאחד מתרומותיו החשובות למחקר בנושא, כמו גם לאחת הקביעות שהיה צריך להגן עליהן חזור והגן מפני התקפות עמיתיו למחקר. שלום גרס שהחסידות, הגם שלא ויתרה על הצפייה למשיח כמובן, דחקה את זו לפינה ושמה את מרכז הכובד הדתי שלה על חווית הדבקות. בספר מובא, לראשונה בעברית, מאמרו של שלום על "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", ובו הוא כותב כך:

החסידות, בלי לשנות את החזות החיצונית של התורה הלוריאנית ומונחיה, הכניסה שינויים סמויים אך יעילים שביטלו את המשמעות המשיחית של העקרון המרכזי – תורת התיקון [… ניתן לראות זאת] ראשית, בחשיבות העליונה והמובלטת שמיוחסת למושג הדבקות, דהיינו ההתקשרות המתמדת עם אלוהים. דבקות היא באופן ברור ערך עיוני נטול השלכות משיחיות […] חווית הדבקות מָחֲקָה את הגלות מבפנים, לפחות עבור האדם שהשיג אותה […] מכוחה של חוויה מיסטית אינטימית, שכדי לחוותה אינו נדרש להגשמת גאולה משיחית, שבמהותה היא מעשה ציבורי שיתממש על ידי האומה כולה." (עמ' 288-289)

בנספח למאמר הזה מציגה אסתר ליבס את הטיעונים השונים בעד ונגד קביעותיו של שלום, כמו גם את הפיתוח וההבהרה שמביא לדבריו משה אידל: "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית, יש גם […] נטרול או פירוש פסיכולוגי של תפיסת הספירות". בקיצור, כפי שהראה רון מרגולין בספרו "מקדש אדם", בחסידות עברה הקבלה הפנמה, והמשיח, כמו גם הספירות, הפכו מישויות מטאפיזיות לכוחות נפשיים וחוויות פסיכולוגיות.

והם בתוך האור יושבים

יחד עם זאת, ההתמקדות באינדבידואל היתה גם מה שמשותף לשבתאות ולחסידות: חביבה פדיה כותבת בנספח למאמר הראשון בספר ש"שתיהן ביטאו מערכת צרכים חדשה של היחיד ושל ההמון, שעיקרה היה התלכדות חברתית סביב דמות. תופעה זו היתה חלק בלתי נפרד מהליכי עליית הסובייקט במיסטיקה היהודית בכלל [… שכללו את] המרת ה'טקסט' כגורם הבלעדי המלכד אדם וקהילה אל ה'אדם' כמי שמסוגל ללכד טקסט וקהילה" (26-27). הן את ההפנמה והן את ההתלכדות סביב האדם ניתן לראות במובהק בימינו בחצרות חסידיות כגון ברסלב וחב"ד.

אך מהי אם כן אותה "דבקות" יקרה מפז ששלום קבע כמשאת נפשם של החסידים? שלום מגדיר אותה כמצב בר הגשמה בחייו של הפרט המתאפיין ב"אושר עילאי", והוא מביא ציטוטים מרגשים שלטענתו מוכיחים שמדובר ב"הלך נפש מיסטי". למשל זה, מאת ר' אליעזר אזכרי, מקובל שחי כמאתיים שנה לפני ראשוני החסידים: "תשע שעות שהיו בטלים מלימודים למלאכת ההתבודדות והדבקות ומדמים אור שכינה שעל ראשיהן כאילו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים". מובן זה של דבקות, מראה שלום, הגיע עד לתלמידו של המגיד ממזריטש, ר' אהרן הכהן מאפטה, שכותב (בספר "אור הגנוז לצדיקים"): "ענין הדבקות הוא כעושה מצוה או עוסק בתורה ועושה הגוף כסא לנפש ונפש לרוח […] ועל ידי זה נעשה הנשמה כסא לאור השכינה שעל ראשו וכאילו האור מתפשט סביבו והוא בתוך האור יושב ויגיל ברעדה" (241).

במאמר על הדבקות עומד שלום על כך שבחסידות, כמו בכלל המיסטיקה היהודית, אין המיסטיקן מגיע למה שמכונה unio mystica, כלומר איחוד מלא בינו ובין האלוהות. בנספח למאמר זה בספר מפריך משה אידל טענה זו (כפי שכבר עשה בספריו). אידל גם הוא מביא מובאה העוסקת בדבקות מאותו ר' אהרן הכהן מאפטה, שהפעם משתמש במילים חריפות הרבה יותר וקובע כי הדביקות היא "כאלו כולו גנוז באור אלוהות שנמשל כמים לים מכסים, וכמשל הטפה שנפלה לים הגדול […] וכאלו כולו גנוז באור אלוהות […] פירושו אור האלוהית מוקשר על נפשו ונעשה הקב"ה ואורייתא וישראל כולא חד" (263-264).

אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו?

שם הספר, "השלב האחרון", הוא כשם שנתן שלום לאחד ממאמריו על החסידות (המאמר פותח את הספר). בכך התכוון לומר שהחסידות לדעתו היתה הפריחה המשמעותית האחרונה של המיסטיקה היהודית. יחד עם זאת, מעניין לראות שבמאמר אחר שלו, "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו" (1964, בתוך "דברים בגו"), הוא מנבא את עליית רוחניות הניו-אייג'. שם הוא כותב על מיסטיקה ש"אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת", שעניינה ב"רוח האדם, או תודעת האדם", ושבחזונה זו עתידה להשתנות ולהתפתח, עד כי יופיע בה "הניסיון המיסטי של המיסטיקאים". שלום מציין שמיסטיקה כזו אכן קיימת, אם כי בזמנו ב"צורה כיתתית" בלבד, אבל שזה עצמו כבר "רמז לאפשרות של גיבוש מיסטיקה בצורות בלתי-מסורתיות". כיום ניתן לומר שכך אכן קרה.

 

[עלה באתר מעריב]

קרישנמורטי בנפתולי התשוקה

[חלק א: פורסם באתר מעריב ב- 6.11.05]

ק. הצעיר

לא רבים יחלקו על הקביעה כי קרישנמורטי הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים בכל הזמנים. האדם שכילד נבחר על ידי האגודה התיאוסופית להיות ה- world teacher הבא, כלומר למלא את המשרה המבוקשת שפינו משה, הבודהה, ישו או מוחמד; האדם שב- 1929, בנאום מפורסם ומרשים זרק מעליו כל יומרה להיות מנהיג המונים או גורו נערץ; האדם שעד סוף חייו (1986) נדד ממדינה למדינה, מגנה את הלאומיות והאתנוצנטריות, מדבר על כך ש"אתה הוא העולם" ומבקש ממאזיניו לחפש לא פתרונות לשאלותיהם, אלא את מקור השאלות עצמן – האדם הזה משקף לרבים בדמותו את כל מה שטהור ואמיתי בחיפוש הרוחני.

לכשעצמי, נחשפתי לקרישנמורטי לראשונה בהודו, במדרס, במרכז העולמי של הארגון שמנציח אותו. התאהבתי מיד, אלא מה? לא רק שמדובר, כפי שאמר ג'ורג' ברנרד שואו, באדם היפה ביותר בעולם, אלא שגם תורתו, בפשטותה, בעומקה, בישירות הבודהיסטית שלה ובהמיה הכמעט רומנטית שלה שבתה אותי בקסמיה. מאז קראתי ספרים רבים של ק' ועליו, האזנתי וצפיתי בשיחותיו, הגיתי ברעיונותיו, ואני רואה את עצמי כאחד מתלמידיו. על כן לא קל לי לכתוב את דברים הבאים. יחד עם זאת אני חושב שאלו דברים שצריכים להיכתב, לא רק למען כל חסידיו, ולא רק למען הפתיחות והכנות – יקר הוא קרישנמורטי, אך יקרה יותר היא האמת – אלא גם למענו הוא. האדם שטען בלהט שהאמת היא ארץ ללא שבילים, ודאי היה רואה ערך רב בהתקרבות אליה, גם אם הסבך קוצני במיוחד.

כאשר מדובר באדם בשיעור קומתו של קרישנמורטי, הנטייה שלנו לעשות אידיאליזציה מדמותו, ואותו עצמו להפוך למנהיג שיחשוב במקומנו, היא חזקה. ק' כמובן היה מודע לכך יותר מכל, ועל כן הדגיש חזור והדגש שהוא אינו גורו, ולא מבקש הערצה וודאי לא ציות. הוא חזר ואמר שהוא עצמו לא חשוב, אלא תורתו, ושכל מה שמעניין אותו הוא להוציא את בני האדם לחופש מוחלט – מטרה שלמענה הקדיש את כל חייו. בכל זאת, רובנו, אני סבור, תופסים את ק' עצמו כאדם כמעט מושלם: עניו, נאמן לעקרונותיו, נקי ללא רבב. אך לא כך היו, כפי הנראה, פני הדברים.

רומן של רבע מאה

רוזלינד וויליאמס

קרישנמורטי גדל במרכז העולמי של החברה התיאוסופית, וידוע שבהיותו נער חולמני מצא אותו צ'ארלס לידביטר, ממנהיגי התיאסופים, על חוף הים, ובחר אותו כמועמד להיות ה"מורה" הבא של האנושות. ידוע פחות כי הוא לא היה שם לבד: יחד איתו, במרכז התיאוסופי, גדלו (בתחילת המאה העשרים) עוד כמה וכמה נערים ונערות, אשר כל אחד מהם היה גם כן מועמד לתפקיד. ביניהם היה גם דסיקצ'אריה ראג'גופל, נער הודי שהיה צעיר מק' בכמה שנים, שגם לו צפה לידביטר עתיד גדול. עוד היתה איתם נערה ושמה רוזלינד וויליאמס, אמריקאית חייכנית ובהירת שיער שק' ואחיו הקטן והחולני, ניטיה, פגשו כשהגיעו לאוהאי (קליפורניה) ב-1922 כדי לנוח. השניים אהבו אותה מאוד ואפילו השתעשעו ברעיון שהיא גלגול של אמם המנוחה. רוזלינד חזרה איתם להודו כמטפלת אישית, פגשה שם את ראג'גופל ונישאה לו ב-1927. כאשר בסופו של דבר נבחר ק' להיות ה"כלי" דרכו יתגלה "המורה" לעולם, נבחר ראג'גופל, תוך ויתור מצידו על קריירה אקדמאית, להיות מזכירו האישי של ק', ולמעשה מפיק האירועים שלו.

על פי בתם של רוזלינד וראג'גופל, ראדה, קרישנמורטי כנראה תמיד אהב את רוזלינד. בספר שהיא פרסמה ב- 1991 ("Lives in the Shadow") היא מגלה שאחרי שהיא עצמה נולדה, הודיע ראג'גופל לרוזלינד אשתו שמבחינתו מערכת היחסים המינית ביניהם הגיעה לסיומה. ראדה מוסיפה כי אמהּ גם הבינה ממנו שמצידו היא יכולה לנהל מערכות יחסים עם אחרים. אלא שספק אם ראג'גופל האמין שרוזלינד תקשור קשר רומנטי ומיני עם קרישנמורטי.

הרומן בין קרישנמורטי לרוזלינד התחיל ב- 1932 ונמשך יותר מעשרים וחמש שנים. עם תחילתו ביקשה רוזלינד מקרישנמורטי לדבר על כך עם ראג'גופל, וק' הבטיח לה שיכתוב מכתב על העניין וימסור אותו לחברו. המכתב הזה מעולם לא נמסר. במשך שנים, אם כן, ניהל ק' מערכת יחסים אינטימית עם אשתו של המזכיר האישי שלו, בלי שזה האחרון ידע על כך. כאשר גילה ראג'גופל, ב- 1950, מפי רוזלינד, את דבר הקשר בינה לבין ק' הוא היה המום. למרות זאת, הוא המשיך למלא את תפקיד המזכיר האישי בנאמנות. כל אותן שנים נשבע קרישנמורטי לרוזלינד, בעל פה ובמכתבים (ששמורים אצל ראדה) שהיא אהבת חייו ו"הדבר החשוב ביותר בשבילו". היה לו חשוב מאוד לשמור על אהבתה אליו, אבל גם חשוב שלא ישאר מאהבתם דבר: פעמיים ביצעה רוזלינד הפלה מלאכותית בעידודו של ק', אחרי שהתעברה בעקבות יחסי המין ביניהם.

לי אין אגו!!!

רוזלינד וראג'גופל

ראדה מספרת שקרישנמורטי היה אדם מקסים ואוהב, אבל שתמיד חשש מעימותים. הוא היה, פעמים רבות, משקר כדי להתחמק מהתמודדות עם מציאות לא נוחה. כאשר שאלה אותו פעם רוזלינד מדוע הוא משקר, הוא ענה (על פי עדותה): "בגלל פחד". מעניין לראות שהרבה משיחותיו של ק' עוסקות בסוגיות של פחד וחוסר-בטחון, וייתכן שזה משום שנושאים אלו העסיקו אותו אישית.

אבל ק' ידע גם להתעצבן: על פי ראדה ביותר מהזדמנות אחת הוא סטר לראג'גופל, בדרך כלל כתוצאה מכך שהאחרון העביר ביקורת על מעשה מסויים של ק' . ב- 1971, כאשר היה ברור לרוזלינד שבגלל שרבו על כספים וזכויות יוצרים, יביאו ק' וראג'גופל את שהתרחש ביניהם לפני בית דין ושם צפוי גם להיחשף הרומן של ק' עמה, היא גילתה הכל לראדה בתה. כאשר האחרונה התקשרה לק' כדי לברר איתו את העניין, ורמזה על כך שבין שני הגברים מתנהל בעיקר מאבק על אגו וכבוד, צרח עליה קרישנמורטי: "לי אין אגו! מי את חושבת שאת, שאת מדברת אלי כך?!"

הפגמים באישיותו של קרישנמורטי לא הפתיעו מעולם את רוזלינד עצמה – היא תמיד התייחסה אליו כאדם רגיל (ראדה כותבת בחכמה רבה, שבדיוק משום שראתה אותו כאדם, יכולה היתה רוזלינד לאהוב אותו כל כך) – ברור עם זאת, שהם בניגוד מוחלט לתדמיתו המצוחצחת כפי שהיא משתקפת בציבור. על שימורה של תדמית זו שקד ק' לא מעט. עם צאתו של ספרה של סלוס יצאה בעצם הביוגרפיה הראשונה של האיש המרתק הזה, להבדיל מהספרים של פופול ג'יאקר ומרי לוטינס, שהינם במקרה הטוב סיכומים מעניינים של תורתו, ובמקרה הרע הגיוגרפיות שטחיות. עלי עשה הספר של סלוס רושם של מחקר רציני ואמין: המחברת תומכת את דבריה במכתבים של כל הצדדים המעורבים, ומביאה עדויות גם של אנשים אחרים שהיו קרובים לקרישנמורטי ושנחשפו גם הם לזוויות הפחות מצודדות של האיש.

תדמית לחוד והתנהגות לחוד

קרישנמורטי, ראדהה הקטנה, וביטריס ווד

שיטת הדיון בפילוסופיה ההודית היא לקבל את הנחות היסוד של היריב, ולנסות להפריך את תורתו מתוך עצמה. כך אפשר לעשות גם כאן: ייתכן ויהיו אלו שיחשבו שניאוף ושקרים אינם בלתי מוסריים (אני איני נמנה עמם, אבל ניחא). השאלה היא האם קרישנמורטי עצמו חשב שהם בלתי מוסריים. קרישנמורטי ודאי לא כיבד במיוחד את מוסד הנישואין, בו הוא ראה רק דרך משפטית להבטיח את הבעלות של בני הזוג אחד על השני – כלומר ביטוי נוסף ליצר הרכושנות שמקורו באגו, ובכך ההפך הגמור מאהבה. אבל מה עם ערכים כחברות, פתיחות, כנות?

שאלה אחרת, מטרידה הרבה יותר, היא מדוע ביסס לעצמו קרישנמורטי תדמית של ישות כמעט א-מינית, מורמת מכל החומרי, כאשר בחדרי חדרים ניהל, למעשה, מערכת יחסים רומנטית? מי שחושב שקרישנמורטי לא ידע מה הוא "משדר", מזלזל בחוכמתו של האיש. בכל כתביו לא מצאתי ולו התייחסות חיובית אחת למין – להפך, על פי רוב מזלזל ק' ביחסים מיניים ורואה בהם הסחת דעת שמקסימה את האדם רק מפני שבה הוא מוצא מנוחה רגעית מהמחשבות. הוא ודאי היה נגד התנזרות (שכן לדידו גם זו צורה של ניסיון פתטי של המיינד לשליטה) וגם אמר זאת, אבל דווקא אם כך, מדוע הסתיר את הרומן שהיה לו? האם לא היה יותר פשוט להודות ביחסיו הזוגיים עם רוזלינד? האם ניהול חיים כפולים במשך 25 שנה נובע אך ורק מהפחד להתעמת עם בעלה של מאהבתו?
קשה להזדעזע מעדויות על כך שאושו שכב עם עשרות מתלמידותיו, מפני שלא היתה לו כל יומרה לעמוד בנורמות מיניות סטנדרטיות – בדיוק להפך, למעשה. הזיוף והצביעות אצל ק', הם אשר מטרידים, אולי, עוד יותר מהמעשים עצמם.

המורה כאדם

ק. לעת זקנה

האם עלינו לדרוש שהמורה הרוחני שלנו יהיה מושלם? ומהי בכלל שלמות? ואם מתברר כי אינו מושלם, האם פגמים בהתנהגותו האישית של מורה מכתימים גם את תורתו? שאלות אלו, אני מרגיש, הן קשות ובעיקר סבוכות מאוד, ונוגעות בהרבה מאוד רבדים וגוונים של הדרך הרוחנית. כל תשובה עליהן יכולה לנבוע ממניע מועיל, או מתשוקה שטחית: האם הרצון שלנו בשלמות אינו נובע מהרצון הילדותי שלנו בסדר אוטופי בעולם הזה? האם הויתור שלנו על שלמות אינו נובע מהרצון הילדותי לא פחות להתפרק מהעול שבנורמות מוסריות? מאידך, האם לא ראוי שנבקש הגינות ויושר ממי שמתיימר להדריך אותנו בדרך הרוחנית? ושוב מאידך, האם לא קטנוני להטפל לחייו האישיים של אדם שדרכו שופעת אלינו תורת חיים?
כל אחד מאיתנו, בסופו של דבר, מותח את הגבול ומכריע לגבי עצמו.

באשר לקרישנמורטי, אני חושב שהוא היה רוצה שדברים אלו יחשפו. אם אכן היה כנה בדאגתו להפריך כל קו של פולחן אישיות שנגע בו, הרי שהוא היה מברך על כך. לכשעצמי, כשקראתי את ספרה של סלוס, לפני כשנתיים, הרגשתי תחילה כעס, ואכזבה עמוקה. היה חבל לי על שאפילו אם נורא חשק ברוזלינד, לא חשב מה יעשה הדבר לתדמיתה של תורתו, שודאי היתה חשובה לו מאוד, ולדעתי – חשובה לעולם.

אבל גם הקלה הרגשתי. הקלה בכך שגם קרישנמורטי הוא אדם, שלא מדובר במלאך. שהוא לא היה מושלם. הרי גם ככה מספיק קשה לנו להיות קרישנמורטי – מי מאיתנו נבחר בילדותו להיות הבודהה הבא? כך, כאשר נסדק מעטה הזהב שמצפה אותו ונחשף עורו האנושי, הפגיע והפוגע, נדמה לי שדווקא קיים סיכוי טוב יותר להבין אותו, וחשוב מכך: להבין את תורתו. כך זו אינה עוד תורה שמיועדת רק לאנשים מיוחדים במינם ויחידים בדורם, לקדושים שנמצאו על גדות נהר בהודו וגודלו על דיאטה של ביצים ומדיטציה, אלא גם לאנשים שמועדים, שחוטאים, שמתאהבים ומתנהגים בטיפשות. כלומר: לנו.

ייתכן שהרפתקאותיו הרומנטיות מאפשרות איזון מסויים לחכמתו האדירה, גם אצלנו, תלמידיו, ואולי גם אצלו – המציאות אינה סובלת שלמות מוחלטת. טעויותיו בחייו האישיים יכולות לעשות את דבריו נגישים יותר, ואפילו מובנים יותר. הרקע הארצי לרעיונותיו, הקרקע הפוריה והרבגונית ממנה הם צמחו, נותנים לתורתו ממשות, אפילו גשמיות, שהיתה לטעמי חסרה בה מלפנים.

ואם נרצה לתת לו קרדיט באמת גדול, נוכל אולי לומר שהעניין כולו היה תרגיל מבריק בשברון אידיאליזציה: הוא עשה זאת דווקא כדי שיתגלה, כדי שלא נוכל להעריצו אישית אלא נקשיב רק לדבריו, כדי שלא נהיה חסידים שוטים. כמובן שבמקרה כזה נחזור להעריצו, ונחזור גם להיות מעריצים פותים…

 

חיפוש אחר האמת 
[חלק ב': פורסם באתר מעריב 8/12/2005, לאחר שנשלח מהודו]

ויכוח גדול מתקיים כבר שנים באשר לדמותו של מי שנחשב בעיני רבים לגדול המורים הרוחניים: ג'יידו קרישנמורטי. מאז שיצא לאור ספרה של ראדה רג'גופל סלוס ב-1991 נראה כי ההילה שאפפה את המורה-שהתעקש-שאינו-מורה דהתה מעט. במאמר שפורסם מעל במה זו סיכמתי את העובדות באשר לחייו הנסתרים של קרישנמורטי, כפי שמופיעים בספר של סלוס. סלוס, בתו של מזכירו האישי של קרישנמוטי, ראג'גופל, טענה בספרה כי המורה הדגול ניהל מערכת יחסים רומנטית במשך עשרים וחמש שנים עם אמהּ, רוזלינד סלוס, אשתו של ראג'גופל, כלומר שיקר למזכירו האישי במשך שנים רבות. לטענתה, למרות שקרישנמורטי הבטיח לרוזלינד לדבר על כך עם בעלה, הוא לא עשה זאת, וראג'גופל גילה את העניין רק אחרי רבע מאה. גם בהזדמנויות אחרות, טענה סלוס, היה קרישנמורטי משקר כדי להתחמק מעימותים. 

במאמר ניסיתי לטעון שלא רק המעשים עצמם הם שמטרידים, אלא הצביעות שמשתקפת מהם: קרישנמורטי, מי שחרט את האמת על דגלו, משקר לבת זוגו, למזכירו האישי ויד-ימינו, ומשקף למיליוני תלמידיו תדמית שאינה נתמכת בפועל על ידי חייו. גם היום חלוקים תלמידיו בדעתם האם בכלל היו דברים מעולם, ואם כן, מהי משמעותם.

העבר הוא תמיד ישות מתה

בהודו יצא השנה לאור כרך עבה הכולל את כל שלושת כרכי הביוגרפיה של קרישנמורטי שכתבה מרי לוטיינס. הספר, המחזיק מעל שבע מאות עמודים, נקרא "J. Krishnamurti: A Life". לוטיינס, שהלכה לעולמה ב- 1999 לא טרחה לעדכן את הביוגרפיה, והיא אינה כוללת אף מילה על מערכת היחסים הרומנטית בין ק' לרוזלינד ראג'גופל, אשתו של מזכירו האישי של ק', שכיום ידועה כבר לכל.

אך יש הבדל גדול, לימד אותנו קרישנמורטי, בין הידוע ובין האמת. מפגישה שקיימתי עם אחד המורים הבכירים לשעבר ברשת בתי הספר שיסד קרישנמורטי (וכיום מזכ"ל גרינפיס בהודו), מר גורוסוואמי אננתפדמנבהן, עלה כי בחלק מתיאוריה של סלוס על החיים בצילו של ק' נשזרו אי דיוקים, אם לא ממש שקרים. אננתפדמנבהן מספר כי נכח בכמה דיונים שהתקיימו בארגונו של קרישנמורטי, בהם השתתפו כמה מהאנשים שהיו חלק מהחבורה הקרובה ביותר לקרישנמורטי. על פי דבריו, כל מי שהיה קרוב לקרישנמורטי העיד כי יחסיו עם רוזלינד מעולם לא היו סודיים, וכי כל חבריו הטובים ידעו עליהם. היחסים אמנם לא פורסמו ברבים (וכפי שאנחנו רואים, מרי לוטיינס התעקשה עד הסוף לשמור אותם בחשכה), אבל בהחלט לא התקיימו בסתר.

לא רק זאת, על פי דברי אננתפדמנבהן האנשים באותם דיונים גם הביעו ספק רב כי ראג'גופל עצמו, בעלה של רוזלינד, לא ידע על יחסיו של אשתו ושל קרישנמוטי הרבה לפני שהעניין "נחשף לפניו" – על פי עדותה של סלוס – רק לאחר 25 שנה.

רצה הגורל ודווקא על טענות חסרות משקל אלה בניתי חלק לא מבוטל מהביקורת שלי על קרישנמורטי. אם הדברים ששמע אננתפדמנבהן הם אמת, הרי שזה שומט את הקרקע מתחת להאשמה של קרישנמורטי בצביעות ובבגידה במזכירו ויד ימינו ראג'גופל. העבר הוא תמיד ישות מתה, אמר קרישנמורטי, והנה כאן הוא גם מתחיל להסריח. אין לי אלא לקוות שעם הפרסום הנוכחי מה שקולקל יתוקן והעקוב ישוב להיות מישור.

סוג של מעין מבוא קצר להינדואיזם – א'

הקדמה שהיא disclaimer: אני מתכוון להעלות כמה רשימות מבואיות להינזואיזם. אבל יש בעיה: אפשר לסכם את ההינדואיזם בערך כמו שאפשר לסכם את הגנגס. ההינדואיזם היא תרבות חיה, ואף אחת העשירות, רבות הפנים והססגוניות על פני כדור הארץ. לא רק זאת, אלא שאופייה כאילו מתנגד מלכתחילה לגבולות והגדרות, ועוד פחות מכך לכאלה הכתובות, בהיותה תרבות ורבאלית וויזואלית בראש ובראשונה, ואף כזו שנושאת עיניה תמיד לבלתי-ניתן-לביטוי. לכן גם מבוא זה מועד לכישלון. אם זה לא מספיק כשלעצמו, הרי שאני עצמי לא חוקר מומחה לדת ההינדית. אני חוקר חובב (ואוהב). ושוב אם זה לא מספיק, הרי שהמבוא הזה הוא תמציתי ביותר, ועובר על העקרונות המרכזיים ללא התחשבות בניואנסים ודקויות למיניהם. בקיצור, הרשימות על ראשית ההינדואיזם הן סיכומיות-תצוגתיות יותר מאשר מחקריות-מעמיקות, וגם זה בצורה סכמטית. אשמח להערות מצד המומחים שבין הקוראים.
….

ניתן לחלק את ההיסטוריה הדתית בהודו לכמה פרקים סכמטיים:

1500 עד 600 לפנה"ס: התקופה הודית: האריים פולשים ומתנחלים בצפון הודו, ולמעשה משעבדים את האוכלוסיה המקומית, הדרבידיאנית. הם מביאים את הודות, ובהודו כותבים את האופנישדות.
600 לפנה"ס עד 200 לספירה: התקופה האפית: הראמאינה והמהאבארתה משמשים ככלי להעברת תרבות ודת. שיטות פילוסופיות רבות פורחות, ביניהן הבודהיזם והג'יניזם, אלה, יחד עם האופנישאדות, מייצגים מעבר מהדת הטקסית של הודות לדת הגותית-התנסותית יותר. 
200 לספירה +: הרחבות על הפילוסופיות הבסיסיות נכתבות בסוטרות, ולאלו נכתבים פירושים. יש פולמוסים רבים בין הקבוצות השונות. הבהקטי (Bhakti) מתחיל להתפשט בהודו בהצלחה מרובה.
500 לספירה +: הטנטריזם עולה לבמה וכובש נתחים נאים מהודו. הבודהיזם נעלם מתת-ההיבשת.
המאה העשירית +: הכיבוש המוסלמי של צפון הודו, שמשפיע על ההינדואיזם.

התקופה הוֶדית:

 

הפילוסופיה והדת ההודית מתחילות עם הוֶדות. הודות נחשבו לסמכות הדתית העליונה בהודו, גם על ידי ההינדים, וגם על ידי שבטים חיצוניים. כל שיטה פילוסופית או דתית שהתפתחה בהודו היתה צריכה להכריע האם היא מקבלת על עצמה את סמכות הודות, או לא (כמובן, אלה שקיבלו את סמכותן של הודות פירשו אותן כרצונם. אבל לחוסר קבלה יש אמירה, כמו זו של הבודהה, שלא מוכן לקבל סמכות חיצונית לו).

מקובל להניח שהדת של הודות היא זו שהביאו האריים אל תוך תת-היבשת בגלי ההגירה (או הכיבושים) שלהם, החל מאמצע האלף השני לפנה"ס. זו דת שעל פי המחקר אכן דומה לדתות אירופאיות קדומות. ההמנונים, או המזמורים (samihtas) שבודות, שמזכירים בהילוליהם את האלים את מזמורי ספר תהילים, מייצגים את השכבה הקדומה ביותר של הדתיות ההודית, והם חולקו לארבע קבצים: הקדמון ביותר הוא ה-Rig ודה, שעל פי השפה (קדם-זרתוסטרא) כנראה גובשה סופית לפני 1200 לפנה"ס. אחריה ה-sāma  ודה, מיד אחריה ה- yajur  ודה, ואחרונה ה- atharva ודה. (אחרי הודות באו ה- brahmanas, אחריהן ה- aranyakas  ואחריהן האופנישדות). הודה האחרונה מעט שונה באופייה, וכוללת פחות מזמורים ויותר לחשים (שני לחשים שימושיים כאן).

יש אסכולה שגורסת שכלל לא היתה פלישה ארית, וההינדואיזם כולו התפתח בהודו. אני נוטה להסכים עם מי שאומר שאסכולה זו מונעת על ידי דחפים הודיים לאומניים, ומנסה להוכיח שההינדואיזם כולו הוא הודי אסלי (מניע טפשי בכל מקרה, שהרי ממילא עובדה היא שההינדואיזם התפתח בהודו ולא באירופה, עם או בלי שבטים ארים). כך או כך, קשה לדעת, משום שבהודו אז לא בנו באבן, אלא בחימר, בוץ ועץ, ולא כתבו על אבן, אלא על עלי קוקוס מיובשים. כך שכל מה שהיה נרקב או נשטף, ואין בעצם ממצאים ארכיאולוגיים חד-משמעיים.

במשך אלפי שנים הוֶדות הועברו בעלפה בתוך משפחות ברהמינים, שכן הן נחשבו קדושות מדי כדי לכתבן. רק לפני כאלף שנה הן נכתבו לראשונה. על פי המסורת ההודית הודות נחשבות ל- shruti, כלומר ל"נשמעות", היינו שהתקבלו על ידי התגלות. הן לא חוברו על ידי בני אדם, אלא היו קיימות עוד מלפני שהיה קיים העולם. זאת בניגוד לכתבים שהם smirti, "זכורים", כלומר חיבורים שחוברו על ידי בני אדם ונשמרים כמסורות. האופנישדות נחשבות כמו הודות לשרוטי. האפוסים הגדולים, הרמאיאנה והמהאבארתה, הם שמירטי. (יש עוד שתי קטגוריות, הפוראנות, והטנטרות, שהם כתבים מאוחרים יותר). רק הברהמינים ידעו את הודות, ורק לשלושת הקאסטות הגבוהות (על הקאסטות ברשימה הבאה בסדרה) היתה רשות לשמוע אותן מושרות. על פי החוק ההודי הקדמון אדם אחר ששמע אותן נענש על ידי מזיגת עופרת נוזלית לתוך אוזניו. 

בגדול, הודות מייצגות תקופה די פשוטה, שלא לומר פרימיטיבית, מבחינה דתית. המזמורים פשוטים ונאיביים. הנה המזמור הראשון מהריג-ודה, שמהלל את האש, "אגני" (כל התרגומים מהתרגום לאנגלית של Ralph TH Griffith (1896) מכאן, תוך כדי השוואה לתרגומים של עמרם פטר בספרו מזמורים מן הריג-ודה)

1.       אני מהלל את אגני, הכוהן הנבחר, הכהן האלוהי, שר הקורבן, הכוהן הגדול, העשיר ביותר.
2.       ראוי הוא אגני שיתהלל על ידי החיים כמו גם על ידי החכמים הקדומים. הוא יביא הנה את האלים.
3.       דרך אגני ירכוש האדם עושר; אכן, יותר ויותר מיום ליום, רב בגיבורים, רב תהילה.
4.       אגני, הקורבן המושלם שאתה חובק, אכן הולך אל האלים.
5.       לו יהי ואגני, הכוהן בעל הנפש החכמה, אמיתי, אדיר, מפואר ועצום, האל, יבוא הנה עם האלים.
6.       איזו ברכה, אגני, שתעניק לזה שעובד אותך, היא, אגני, אכן ברכת האמת.
7.       לך, המניס את הלילה, הו אגני, יום אחרי יום על ידי תפילה, מביאים לך הוקרה, אנחנו באים.
8.       שליט הקורבנות, שומר החוק הנצחי, הזוהר, מתעצם בנחלתך.
9.       היה לנו נוח לגישה, כפי שאב הינו לבנו; אגני, היה איתנו עבור רווחתנו.
(ריג-ודה, 1, 1)

הנה קטע נוסף מהריג-ודה, על האל אינדרה:

1. האל-הגיבור שמיד כשנולד הגן על האלים בפני אלה שעוצמתם הרעידה את שני העולמות – זה, רבותי, הוא אינדרה.
2. הוא אשר קיבע את העולם הנרעד והרגיע את ההרים המפוחדים, שמדד את האויר הרחב ותמך בשחקים – זה, רבותי, הוא אינדרה.
3. הוא אשר המית את הנחש ושחרר את שבעת הנהרות, הוא אשר הציל את הבקר ממערת וָלָה, שהצית את האש בין שתי האבנים, המנתץ בקרב – זה, רבותי, הוא אינדרה.
4. הוא אשר היקום כולו כונן על ידו, אשר הבריח את כנופיית השדים של דאסה, הוא אשר כמהמר אסף אל חיקו את שלל אויביו – זה, רבותי, הוא אינדרה.
5. זה, האיום, אשר שואלים עליו 'היכן הוא?', ואכן פעמים גם מגחכים: 'הוא לא קיים!' – הוא גורף, כמו ציפורים, את רכוש אויביו. האמינו בו, כי זה, רבותי, הוא אינדרה.

[…]

14. הוא אשר עוזר בטובו למי שמוזג את הסומה ולמי שרוקח אותה, המעלה קורבן, המזמר; הוא
אשר תפילתו מהללת את הסומה, וזו מתנתנו – זה, רבותי, הוא אינדרה.
15. אתה אכן רב-עוצמה ונאמן, מעניק כוחות למי אשר רוקח ומוזג את הנסך. על כן לו אנו, לעולם,
הו אינדרה, נדבר בקול למועצה עם גיבורינו.
(ריג-ודה, 2, 12)

הסומה אמנם אבד ולא ברור מאיזה צמח מפיקים אותו, אבל שלא כמו בדתות אחרות, ההינדואיזם מעולם לא ניתק את הקשר עם הסמים משני התודעה. בתמונה סאדהו (נזיר נודד) שצילמתי בורנאסי, מעשן צ'ילום, כלומר מעין מקטרת פרימיטיבית המלאה בחשיש. עבורו זו אחת הדרכים להתקרב לאלוהות.

עבור המשוררים של הריג ודה, אינדרה היה האל העליון: הוא הפופולרי ביותר. גם אגני זוכה להתייחסות נרחבת. גם ורונה, שנתפס כאל רחום, והוא אחראי על הריטא, החוק האלוהי. עוד כוכב של הודה העתיקה ביותר הוא הצמח-אל סומה, כפי הנראה סם אנתאוגני, שהנוטלים ממנו זוכים למראות אלוהיים.

שתינו את הסומה והפכנו בני-אלמות. השגנו את האור, גילינו האלים.
(ריג-ודה, 8.48.3)

אז כמה אלים יש? לא ברור. המספר שנותנים בדרך כלל מתחלק בשלוש:

שלוש פעמים מאה ושלושת אלפים, ושלוש פעמים עשר ועוד תשע עבדו את אגני
(ריג-ודה, 3, 9)

כיום ברור שיש מאות אלפי אלים בהודו, אם כי, ראו הקטע הבא מתוך האופנישאדות (המאוחרות יותר):

[כאשר התלמיד שואל את החכם יַגְ'נְיָוַואלְקִיָה כמה אלים קיימים, זה עונה:] "שלושה ושלוש מאות, ושלושה ושלושת אלפים".
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שלושים ושלושה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שישה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שלושה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שניים."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"אחד וחצי."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"אחד."
(ברהדארנייקה אופנישד, 3.9.1)

כלומר יש מימד מוניסטי שמסתתר מאחורי הפוליתאיזם ההודי. ואכן הודות גם מציגות ישות אלוהית מרכזית: הברהמן (שנקרא בשמות שונים) שהוא הכוח הקדוש והנסתר שמניע את הכל, ושהכל בעצם הוא. בודות אנחנו גם פוגשים פעמים רבות את תפיסת העולם כאורגניזם אלוהי אחד, וייתכן שהתפיסה על פיה יש מהות משותפת לכל הקיים התפתחה מתוך התפיסה של היקום כאורגניזם.

"בריאת" העולם, ומעמד האדם בהשוואה לאלוהות

אלוהים לא ברא את העולם, אלא נהיה העולם:

הוא שלו עיניים מכל צדדיו סביבו, פה בכל צד שלו, ידיים ורגליים בכל צד, הוא, האל היחיד, הוליד את הארץ והשמיים, איחה אותם יחדיו עם זרועותיו וכנפיו. (ריג ודה, 10:81:3)

השוו:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. […] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. (בראשית, א'; א', ו'-ח')

אלוהים המקראי מבדיל ולא מאחה. זאת משום שהעולם הוא מחוצה לו, ולא בתוכו. הוא לא מוליד אותו, אלא בורא אותו. הוא גם משתמש במילים, באקט רצוני, בפקודה, ולא מצמיח את העולם בצורה אורגנית. לכן, כמובן, מאמיניו עומדים מולו, מתחתיו, לקראתו. ואילו ההודי הדתי מצפה למצוא את האל בכל דבר, וגם בתוכו. אכן, המילה בסנקסריט ליצרית העולם היא sṛṣṭi, כלומר פליטה, הרפייה, הולדה. העולם נפלט מתוך האלוהות האחת.

ראויי להתעכב על ההבדל הזה, כי הוא אחד המרכזיים בין מזרח ומערב. הנה לדוגמא:

אז לא היה היש ואף לא האין
החלל לא היה ואף לא השמים מעליו.
מה התנועע? היכן?
ההיו אלה המים, עמוקים מני עומק?

לא היה אז מוות, אף לא נצח,
אף לא אות המבדיל בין אור לחושך.
האחד נשם, חסר רוח, בתוך עצמו.
דבר מלבדו לא היה מעל.
[…]
ומי זה שאכן יודע? מי יאמר זאת?
מנין העולם נוצר ומנין נבע?
האלים באו לאחר מכן, כאשר עולם זה נבע
מי אפוא יודע מאין נבע הוא?

מאין יצירה זו באה?
האם יצרה היא את עצמה? ואולי לא כך.
רק הוא המביט ממרומי שמים
רק הוא יודע זאת.
ואולי אין הוא יודע.
(ריג-ודה 129 X – מתורגם ע"י שלמה בידרמן, מתוך הספר מסעות פילוסופיים, שממנו נטלתי גם כמה אבחנות)

שימו לב גם שבמזמור הָוֶדי האלים נוצרים אחרי שהעולם נוצר, והם בעצם חלק ממנו. האל שעובדים בני המערב, בני שלושת הדתות המונותאיסטיות, לא נוצר אחרי שהעולם נוצר – העולם נוצר אחריו, והאל אינו חלק ממנו. לכל היותר העולם הוא חלק מהאל.

מה שמתברר לנו כאן הוא שבמערב האל הוא טרנסצנדנטי. כלומר הוא חיצוני, נעלה ומצוי מעל ומעבר לעולם. האל המערבי הוא חיצוני לעולם ונבדל ממנו לחלוטין. הוא לא רק מקדים אותו מבחינה אונטולוגית, אלא גם נשאר מרוחק ממנו, לא מעורב בו בצורה מהותית (אלא רק כפי שהוא רוצה).

זה אומר גם שבמערב האלוהים שונה לחלוטין מהאדם. בניגוד למסורות דתיות אחרות של המזרח הקדום (אשור, בבל, מצריים), התנ"ך דואג להדגיש את ההבדל המהותי שבין האדם לאל (למרות עניין צלם האלוהים). במסורות דתיות אחרות המלך פעמים רבות נחשב לאל. לא כך ביהדות. במסורות אחרות בני אדם היו יכולים להפוך לאלים (למשל ביוון). לא כך ביהדות. האל שונה לגמרי מהאדם: 

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי–נְאֻם, יְהוָה. כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ–כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. (ישעיהו, נ"ה, ח'-ט')

השוו:

אותה מהות דקה, שהיא העצמי של כל מה שקיים, היא האמת. היא העצמי, ואתה, סְוֶוטָקֵטוּ, הוא זה. (צ'נדוגיה אופנישד, 6, 10, 3)

למעשה, ההוגה הדתי המודרני רודולף אוטו, בבואו להגדיר את הקדושה, השתמש בביטוי "האחר לחלוטין" (das ganz Andere) כדי לציין את המפגש עם הנוכחות האלוהית. זה פשוט אחר לחלוטין מהעולם ומכל מה שאנחנו מכירים. גם המילה קדושה ציינה תחילה "הבדלה", "שונות". והציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (ויקרא, י"ט, ב') מכוונת את בני ישראל להיות שונים מסביבתם, נבדלים, כשם שהאל שונה ונבדל מהעולם.

לכן במערב גם הקשר בין האדם לאל הוא בעייתי: איך יתקשר האדם הקטן עם האל הגדול? בשביל זה הוא צריך להיות נביא, כלומר יחיד במינו, נבחר (נבחר על ידי האל כמובן). הקשר הישיר בין האדם לאל הופך למשהו יוצא דופן, מופלא, ניסי. במזרח התפיסה היא שונה. האל לא באמת נבדל מהעולם. למעשה, המחשבה שלנו שהאלוהות היא שונה מהעולם היא אחת הבעיות שלנו, אחת הטעויות שמביאות לנו סבל. ולכן גם המגע עם המציאות האלוהית הוא עניין הרבה יותר יומיומי. אם אתה רוצה ליצור מגע עם האל אתה לא הולך לנביא, אלא לגורו. אתה לא מדבר עם אלוהים (או נכון יותר, מקבל פקודות ממנו), אלא נהיה אלוהים (או יותר נכון, מבין שתמיד ממילא היית הוא). אתה גם לא נבחר, אלא בוחר, כלומר תהליך יצירת הקשר עם האלוהות לא מתנהל מלמעלה למטה (האל בוחר בך, מגלה רצון ו"יורד" אליך), אלא מלמטה למעלה (אתה בוחר באל, עושה מאמץ ו"נהיה" הוא).

נחזור לריג-ודה, ונראה שוב כמה שונה תפיסה בה בני האדם עשויים מחלקים של אלוהים (עיניים, ידיים וכו') מתפיסה בה האדם עשוי או בצלם-אלוהים (כלומר בדמותו, אבל לא ממנו), או בכלל מעפר: הנה בראשית ב', ז':

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

ומולה המזמור הידוע והיפיפה על הפורושה, ה- person ההיולי, הישות הקדומה ביותר שממנה נולד הכל כאשר הוקרבה, או למעשה בהקריבה את עצמה, מתוך הריג-ודה, 10:90:

אלף ראשית לפורושה, אלף עיניים, אלף ידיים. בכל צד מעבר לארץ הוא ממלא מקום ברוחב עשר אצבעות. הפורושה הזה הוא כל מה שקיים, וכל מה שיתקיים; אדון אלמות אשר מוסיף לגדול ככל שהוא אוכל. כה אדירה היא גדולתו; אכן, גדול עוד מכך הוא פורושה. כל היצורים הם רבע ממנו, ושלושה-רבעים חיי-נצח בשמיים. […]

כאשר אלים תכננו פולחן אשר פורושה יהיה קרבנו, השמן שלו היה האביב, המנחה הקדושה היתה הסתיו, העצים היו הקיץ. הם משחו את פורושה, שנולד בזמן הכי מוקדם, על העשב כקרבן. יחד איתו האלוהויות וכל המשתאות וכל החכמים הקריבו.

מאותו קרבן כללי עצום השומן שנטף נאסף. ממנו נוצרו כל העופות וכל בעלי החיים, המבויתים והפראיים. מאותו קרבן כללי עצום כל המזמורים נולדו; ממנו כשפים ולחשים נוצרו; הטקסים נולדו ממנו. ממנו הסוסים נולדו, ממנו כל הבקר בעל שתי שורות שיניים; ממנו נוצרו בני-הבקר, ממנו נולדו העזים והכבשים.

כאשר הם חילקו את פורושה, כמה נתחים הם יצרו? איך הם מכנים את פיו, את ידיו? איך הם מכנים את ירכיו ורגליו? הברהמן היה פיו, משתי ידיו הראג'ניה נוצר. מירכיו נוצר הויישה, מרגליו נוצר השודרה. הירח נוצר מלבו, ומעינו נולדה השמש; אינדרה ואגני נולדו מפיו, ווָאיו, הרוח, מנשימתו. מטבורו נוצר אויר, מראשו השמיים נעשו. הארץ מרגליו והאזורים השונים מפלג גופו. כך הם יצרו את העולמות.

שבעה קורות היו לו, שלוש פעמים שבע שכבות של עצי-בערה הוכנו, כאשר האלים, בזבחם זבח, כבלו כקרבנם את פורושה. אלים, בזבחם, זבחו את הקרבן – אלה היו הסדרים הקדושים העתיקים ביותר. העצומים הגיעו לגבהי עדן, שם הסאדהיים, האלים הקדומים, שוכנים.

כלומר בעוד במערב האדם מוצב מול האל, אף כנגדו, במזרח האדם (כל אשר נברא למעשה) בא מתוך האל.

ספקות מול ודאות, פלורליזם מול דוגמטיות

כבר בודות מתחילות התהיות והספקות, והערעור המתמיד על כל מובן מאליו – שיאפיינו את הודו לעולם:

4. מי זה שחזה בו כשרק פרץ אל הקיום? מי ראה כיצד האחד חסר-העצמות תומך בבעל-העצמות? היכן נמצא את דם הארץ, את החיים, את הרוח? מי יכול להגיע אל האיש שיודע זאת, ולשאול אותו?
5. לא-בשל בהכרתו, בנפשו לא מבין, אני שואל זאת את מקומותיהם המבוססים של האלים; שכן הרחק מעל לעגל הצמא החכמים מותחים רשת משבעת החוטים שלהם.
6. אני שואל, בחוסר דעת, את אלה היודעים, את החכמים, כבור אשר חושק בדעת: מה היה אותו אחד אשר בדמותו של הבלתי-נולד ייצב וקבע את ששת אזורי העולם?
[… ובאותו מקום, מעט אחרי זה, באה מעין תשובה:]
46. האמיתי הוא אחד, ולו נותנים החכמים שמות רבים: אגני, יאמה, מאטרישוון.
(ריג-ודה, 1, 164)

השוו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.
(שמות, כ', א'-ב')

חכמי הוֶדות לא בטוחים, לא יודעים, יודעים שלעולם לא ידעו. המקרא קובע מסמרות. חכמי הודה מוכנים רק לומר שיש "אחד" שלו שמות רבים. המקרא יודע מה הוא שמו של האל, ומה שמות יריביו. פלא הוא שהמעשה הראשון שעושה משה כשהוא יורד מהר סיני הוא לחסל 3000 מפני שעבדו את עגל הזהב, כלומר את האל הלא נכון? (עוד מזמור ודי התוהה על האלוהות כאן

החוק הקוסמי

בריג-ודה אנחנו מכירים לראשונה את מושג החוק הקוסמי, שממנו תתפתח ה"קארמה". רטה, Ŗta, (שמבוטא כמשהו בין ritaa ל- rutaa), שהוא לא רק חוק מוסרי, אלא הוא החוק על פיו הקוסמוס מסודר ופועל.

מנחותיכם טהורות, מָרוּטים [אלי סערה], הטהורים בעצמכם. לכם, הטהורים, אני מעלה קרבן טהור. על פי החוק הם באו אל האמת, על פי הכפפתם לציוויו, זוהרים מלידתם, וטהורים, ומקַדשים.
(ריג ודה, 7.56.12)

אתה, השליח, שומר היטב על החוק של היקום, ובדרכך הנחושה זורח חופשי מכעס. כאשר אנחנו פונים אליך בתפילה היום, הו סוּרְיָה [אל השמש], מי ייתן והאלים יטיבו עם כוונותינו ורצונותינו.
(ריג ודה, 10.38.5)

תיקון עולם

לבד ממאגיה פשוטה ובקשות כגון הורדת גשמים, להקרבת הקורבנות היה תפקיד תרפוייטי עבור העולם. גם אם המציאות היא ברהמן, הרי שמרגע שהברהמן יצא משלוותו האינסופית והוליד מתוכו את העולם, הוא איבד שלמות מסויימת שהיתה בו: הרי העולם אינו מושלם! לפחות חלק מהשלמות האחדותית התקלקל, שכן אותה אחדות עצמה הועלתה כקרבן על מנת לילד ממנה את היקום (כפי שניתן לראות במזמור 10:90 לעיל).

הקורבן הראשון על כן הוא אב-הטיפוס למלאכת הקורבנות התמידית מאז והלאה, אבל היא בתורה מנסה דווקא להחזיר את השלמות האחדותית שאבדה. לכן יש צורך לעמול כל הזמן, לעבוד כל הזמן בעבודת הקורבנות, כדי להחזיר את השלמות שהיתה לו לברהמן – למעשה מדובר לא פחות מאשר ב"תיקון עולם", כפי שגם בקבלה קיוּם קונסיסטנטי של המצוות אמור לשפץ את העולם אחרי השבירה. הנה קטע שמתאר את מטרת הקורבנות בדיוק כך:

למה אנחנו מפזרים חול [בתהליך הקרבת הקורבנות]? אגני, מזבח האש, הוא פרג'פטי, ופרג'פטי הוא כל הברהמן. עכשיו את החול אנחנו שמים במקום החלק האבוד של הברהמן; ואותו חלק שלא נאבד הוא מזבח האש הזה שאנחנו בונים. לכן כאשר הוא מפזר חול הוא משיב את אותו חלק אבוד של הברהמן. החול שהוא מפזר הוא ללא-מספר, ללא-גבול – שכן מי יודע כמה גדול הוא החלק האבוד של הברהמן? ואכן, הוא אשר יודע זאת, ומפזר חול, משלים את פרג'פטי השלם, התמים.
(Satapatha Brahmana 7, 3, 1, 42 – זהו טקסט המתאר ומסביר את פולחן הקורבנות הוֶדי, נערך כפי הנראה סביב 300 לפנה"ס)

העבודה הזאת, השלמת העולם, היא במהותה סיזיפית. הרי העולם לא יעשה מושלם לעולם. לא קשה להבין, כפי שנראה, את היאוש שמתבטא באופנישאדות, השלב הבא בהתפתחות הדת בהודו, מעבודת הקורבנות. כמו בתנ"ך, בודות לא מצויינת אפשרות של חיים אחרי המוות. אבל כמובן שזו במהרה תגיע. בודות אנחנו רואים את הזרעים של מה שנראה בהמשך: דת הבהקטי ופולחן שיווה הן פיתוח של הסגידה לורונה או אינדרה; הקארמה תצמח מתוך רעיון הריטא; הסאמקיה תתפתח מתוך הניגוד בין הפורושה לעולם שנובע מתוכו, ואילו האדוויטה תתפתח מתוך האחדות שנמצאת בבסיס הכל, שנרמזת בודות, ומהשילהוב האקסטטי שאנחנו חוזים בו בכל הקשור לסומה ינבע הרצון לחוויות מיסטיות מרגשות, שימצא את פורקנו ביוגה.

שתיקת הרבנים

בשנות הסכם אוסלו, אולי זכור לכם, היה לנו מנהג קבוע: לחכות לגינוי של ערפאת, או של הרשות, אחרי פיגוע. והגינוי בדרך כלל הגיע. בשנים האחרונות אבו-מאזן גם מגנה "פעולות" כאלה, אבל הוא בדרך כלל אומר שמדובר במעשים שהם בניגוד לאינטרס הפלסטיני, ויש הקובלים, ובצדק, על הגינוי התועלתני הזה. מדי פעם גם עולים קולות שמתפלאים ואף מזדעזעים על כך שאין סמכות רוחנית מוסלמית אחת שמגנה בצורה ברורה את הפיגועים שמבוצעים ברחבי העולם בשם האיסלאם. והפליאה והזעזוע כמובן מוצדקים.

עכשיו זה אצלנו. "למה הם שותקים?", שואל נדב שרגאי ב"הארץ", כאשר הנוער הערכי של הימין הקיצוני חושף את ערכיו ברבים. ערכיו כוללים גזענות ונקמה, זלזול בחוק ובזכויות אדם, זעם קדוש, פנאטיות ואלימות. אלה ערכים יהודיים, ואני לא צוחק. כלומר גם אותם ניתן לינוק מכתבי הקודש ופרשנותיהם, ואפילו לא במאמץ גדול. גזענות יש שם כמובן בשפע, והרי עם סגולה יש רק אחד, לבדד ישכון, בגויים לא יתחשב וכשניתנת לו הזדמנות אזי בגויים גם יתעלל. סיפורי נקמה גם לא חסרים, ולמרות שהמקרא דורש איפשהו להשאיר את הנקמה לקב"ה, במקומות אחרים הוא פחות החלטי. זלזול בחוק, שהוא "ערכאות גויים" של ממשלה שהיא "גוזלת כיסאו של בן-דוד" הוא כמובן פשוט מצווה, וזכויות אדם גם הם המצאה מתיפיפת שנולדה באוהלי יפת, ועל כן זרה ליהדות. על קנאות ורצח בשם הדת כאידיאלים אין צורך להכביר מילים.

לכן הרבנים שותקים. לכן הם לא מגנים את המעשים הללו. לא שהם מסכימים להם, אבל אולי הם התרגלו לדבר רק מתוך ובתוך ד' אמות של הלכה, ואת כל זה ההלכה פחות או יותר מכשירה. גם יואל בן-נון, שנחשב למתון שברבני יש"ע, כתב הבוקר שהאלימות מרחיקה את הציבור מחברון, ושאסור לגבות "תג מחיר" מממשלת ישראל. אף מילה על חוסר המוסריות שבתקיפת חפים מפשע וחסרי ישע. בשבילו הפוגרום מפריע רק להתנחל בלבבות.

שמעתי את רועי שרון מ"מעריב" מספר שהמנהיגים הרוחניים של אותו נוער מעולה הם הרב לוינגר והרב גינזבורג (על האחרון כתבתי לא מזמן), ואם הוא צודק אין ספק שרבנים אלה ודאי מוצאים הכשר הלכתי למעשים. הבעיה היא שאין רבנים שעבורם חוסר המוסריות הזה מנוגד להלכה. כמובן שיש הבדל גדול בין פיצוץ מגדלי התאומים לבין חוליגניות על-גבול-הלינץ', אבל היו אלה שקיוו שיש גם הבדל גדול בין חכמי הדת שלהם לאלה שלנו. לצערי הרב כרגע עושה רושם שאין.

עליתו ונפילתו של אדי דא סאמראג'

מה גורם לאדם להחליט שהוא אלוהים? איך קורה שאדם מבוגר טוען שהוא האדם המואר ביותר שאי פעם היה, ושבאופן עקרוני גם לא יהיה מואר ממנו לעולם, ועוד מצליח לשכנע בזה את עצמו, ורבים אחרים? לפחות על פני השטח, מדובר בבדיחה עצובה. אך בעומק הדברים מסתתר סיפור שמקיף, כך נדמה לי, את כל מורכבותה של הנפש האנושית, את כל האבסורד הנורא שבהיותנו אנושיים ואלוהיים בד בבד, את הריקוד הפרדוקסלי שאנחנו רוקדים בין שני העולמות הללו. כי אדי דא הוא חידה. יותר מדי קל יהיה לומר עליו תמהוני, מטורף, מגלומן. זה יהיה יותר מדי קל, וחמור מכך: זה יהיה הרבה פחות מעניין. ואדי דא הוא תופעה מעניינת מאוד. מרתקת.

רוצ'ירה אוואטר אדי דא סאמראג'

אפשר לומר שסיפורו של אדי דא הוא טרגדיה. זהו סיפור על אחד מענקי הרוח של המאה העשרים, אדם שניחן לא רק באינטיליגנציה עצומה, אלא גם בהשגה רוחנית עמוקה ביותר ואף ביכולות פרה-נורמליות לא מבוטלות, ועל אף כל זה הרס כמעט את כל מה שבנה והכתים את תורתו ללא תקנה. זהו סיפור על אדם בעל חוכמה רבה ועוצמה גדולה, שבנקודה מסויימת בעליתו הרוחנית המטאורית מעד, נתן ליצר לכבוש אותו, התפתה לאופל ועבר, כמו שאומרים, אל ה- Dark side of the Force. אדם שקן ווילבר ראה את תורתו הרוחנית כגדולה ביותר אי פעם (!), ואת אחד מחיבוריו הוא הגדיר "החיבור הרוחני השלם והעמוק בכל הזמנים", ובכל זאת מספר חסידיו אינו עולה על כמה אלפים בודדים, והוא עצמו מבודד באי קטן שנקנה עבורו בפיג'י, מוקף באומרי-הן נלהבים שמסתירים אותו מהעולם.

זהו אדם שבתחילת דרכו כמורה רוחני שינה שמו ל- Bubba Free John, אחר כך לעוד כתריסר שמות, ושכיום מתקרא Ruchira Avatar Adi Da Samraj, כלומר: "התגלמות האלוהים הזוהרת, הקיסר דא ['הנותן'] הראשוני". אדם שרואה עצמו היום כהתגלמות האל על פני האדמה, ומכריז שמורה רוחני כמוהו לא היה אף פעם, ולעולם עוד לא יהיה. זהו סיפור על עליה מטאורית והתרסקות אפופת עשן ואש, שמתחיל בהארה גדולה ונגמר בלב המאפילה של מחוזות הנפש האנושית.

ובכל זאת, זה לא הסיפור כולו. כי אדי דא, על כל מוזרויותיו, על כל מגרעותיו וחולשותיו, מתכוון, לרוב, לטוב. כי אדי דא, על כל שגיאותיו ושיגעונותיו, אף עושה טוב. כי אדי דא, בעזות ובאומץ ששמורים רק למעטים ביותר מביננו, באמת יצא להציל את העולם, באמת רצה לברוא בעצמו מציאות חדשה, וגם אם כדמויות משיחיות לפניו נסיקתו מלאת הארוס וההיבריס אל השמיים נגמרה בהתרסקות טרגית על האדמה (או אף תחתיה), הרי שתבוסה מפוארת שכזו שמורה רק לגאונים, ולבני אלים. זהו סיפור מיוחד מאוד, של אדם ייחודי, המקרין סביבו לא רק מגלומאניה, אלא גם אהבה עזה, אדם המגלם בחייו את היצרים החבויים בכולנו, מגלם בבת אחת את הגבהים אליהם ניתן לנו להעפיל ואת התהומות שלתחתיתם אנו עלולים ליפול. אנסה לספר את סיפורו, ואדגיש שמדובר בנקודת מבט חיצונית: לא פגשתי את דא מעולם.

על דא ועל הא

פרנקלין ג'ונס נולד ב- 1939 וכבר בילדותו גילה משיכה עזה לדת. הוא אימץ בחום את הנצרות הלותרנית של הוריו ועל פי עדותו היה נכנס, כילד, למצבים של עונג אקסטטי כאשר היה יושב מול הכומר בכנסייה. את שנות הלימודים באוניברסיטה העביר בחקירה עצמית אינטנסיבית. הוא ניסה הכל: מהדוניזם פראי ועד לסמים הזייתיים. ב- 1962, בעת שלמד לתואר שני בסטנפורד, הוא בילה שעות בהתחקות וכתיבה אובססיבית של כל מה שעלה בראשו מתוך ניסיון להבין את עצמו, את החיים עצמם. את עשרות אלפי הדפים שכתב ישרוף מאוחר יותר, אבל מה שגילה ילווה אותו כל חייו.

נרקיס של Michelangelo Caravaggio

הוא שם לב למבנה מסויים בהכרה, שמהווה את השורש של הזהות העצמית. הוא כינה אותו "נרקיס", על שם הדמות מהמיתולוגיה היוונית. נרקיס דחה אהבתן של נימפות רבות שחשקו בו, הוא נמנע מיחסים עם הזולת והעדיף להתבונן בדמותו שהשתקפה בנהר – עד שמת, בודד. כמו אותה דמות, טוען ג'ונס, גם אנחנו בורחים מהמציאות על ידי התבוננות בלתי פוסקת בעצמנו. כך גם אנו "מתכווצים" סביב עצמנו, בונים לעצמנו עצמיות שנבדלת, לכאורה, מהמציאות כולה. לדבריו זאת ממש פעולה שאנחנו עושים, והוא מדמה אותה ללחיצת הציפורניים אל תוך כף היד וההפנוט מהסבל שזה גורם. בזה אנחנו עסוקים כל הזמן, "נמנעים ממערכת יחסים", כדבריו, עם העולם, ודנים את עצמנו למוות.

ג'ונס החל לעקוב אחרי "נרקיס", כלומר אחרי הדרך בה המערך הפסיכולוגי שלו בונה את תחושת האינדבידואליות הנבדלת. הוא קרא כל ספר על דת, רוחניות ותורת-הנסתר שיכל להשיג, בלע כמויות עצמות של חומר, והתחיל גם לחפש מורה רוחני. הוא עבר לניו-יורק והחל ללמוד אצל סוואמי רודְראננדה ("רוּדי"), אמריקאי שלימד קונדליני יוגה, שנחשבה על ידי ג'ונס ליוגה הגבוהה ביותר. הוא ניסה גם סיינטולוגיה במשך שנה, אבל התאכזב כאשר גילה שבשלבים הגבוהים מבוססת תורתה של התנועה על סיפורי מדע בדיוני מרובי חייזרים ומלחמות טראנס-גלקטיות.

סוואמי מוקטאננדה

לבסוף הגיע להודו, אל סוואמי מוקטאננדה, הגורו של רודראננדה ודמות מפורסמת באותם ימים. מוקטננדה, שגר בכפר קטן ליד בומבי ונהנה מתהילה רבה בתקופה ההיא, היה יכול לשלוט באנרגיות הרוחניות שזרמו דרכו, ה"שאקטי" שלו, ולכוון אותן על ידי מבט או מגע לעבר אנשים שבסביבתו. תלמיד ישיר שלו סיפר לי שכל מי שהיה באשרם ידע בכל רגע בדיוק איפה נמצא מוקטננדה רק על ידי הרגשת הנוכחות שלו, ושאם הוא היה מתקרב מאחוריך היית מסתובב לעברו בעל כורחך. לתלמידיו הנבחרים היה מוקטאננדה גם מאציל מהשאקטי, ובכך הופך אותם למשדרי שאקטי בפני עצמם.

דא את עצמך

ב- 1968 נחת ג'ונס בהודו לראשונה, ובילה כמה ימים באשרם של מוקטאננדה. בנוכחותו חווה התעוררות של אנרגיה רוחנית כפי שלא ידע עד אז. על פי עדותו היה מפרכס ללא שליטה כשישב לפני הגורו ונכנס למצבי תודעה שונים ומשונים. למרות חוויות מיסטיות-אקסטטיות רבות שהיות מנת חלקו, ג'ונס ראה שעדיין איננו חופשי לחלוטין. הוא מספר כי הבין ש"אין שום יתרון רדיקלי בש-ו-ם סוג של חוויה", ושכל חוויה, נפלאה ככל שתהיה, היא בסך הכל עוד תופעה במניין התופעות, ולכן אינה יכולה להיות המקור לתופעות כולן ומהותן. הוא הבין שהארה איננה חוויה – תובנה חשובה מאין כמוה. 

דא, 1971

ב- 1970, אחרי טיול רוחני במזרח התיכון, השתקע ג'ונס בלוס-אנג'לס, ובילה את רוב זמנו במדיטציה. באחד הימים בקיץ של אותה שנה ידע סוף סוף ג'ונס את מה שחיפש תמיד: "באותו רגע ידעתי לעומק ובישירות מה אני. זו היתה הבנה חבויה, ידיעה ישירה בהכרה עצמה. זו היתה ההכרה עצמה ללא תוספת של תקשורת מכל מקור אחר. פשוט ישבתי שם וידעתי מה אני. הייתי מה שאני. אני המציאות, העצמי, טבעם ומסדם של כל הדברים וכל היצורים. אני הישות האחת, הידוע כאלוהים, ברהמן, אטמן, המיינד האחד, העצמי".

מרגע שהרגיש עצמו מואר העניינים התגלגלו מהר: האוטוביוגרפיה שכתב, ממנה הציטוט לעיל, ובה הוא מספר את סיפורו וגם מרביץ את תורתו, הפכה לרב מכר, לא מעט בזכות הקדמה שכתב לו אלן וואטס, שהתלהב ממה שקרא. הספר, לעניות דעתי, אכן מרשים. במהדורות הראשונות שלו ג'ונס עדיין לא טוען שהוא התגלמות האלוהים, והתורה הרוחנית שלו מנוסחת בצורה יפה, מקורית וצלולה. מאות מעריצים מיהרו אל האשרם הקטן שהקים בגבעות קליפורניה וקיבלו על עצמם את מרותו. אך כאשר וואטס, כמה חודשים לפני מותו, רצה לפגוש את הגורו הצעיר הוא נענה בשלילה. אז כבר התחיל המידור, התחיל המיסוד של הכת שתוך שנים מעטות תנתק בין ג'ונס (שכבר קרא לעצמו "Baba Free John") לבין העולם ותאפשר לו לשקוע יותר ויותר בשיגעון גדלות מופרע.

דא הוא צליל בתוך חידה

דא, שנות השבעים המוקדמות

בתחילת שנות השבעים עסקה הקהילה של דא בניסויים שונים ומשונים במטרה מוצהרת ללמוד שאין שום ערך אמיתי בשום חוויה, מענגת ככל שתהיה. קהילתו הקטנה של ג'ונס נתנה במסיבות, צרכה סמים בכמויות גדולות וערכה אורגיות מיניות למכביר. ג'ונס היה מפריד בין זוגות, פוקד על עריכת ניסויים מיניים (פעמים רבות בכיכובו) ו"מחרים" את הנשים היפות ביותר בקהילה לעצמו. ישנן ידיעות גם על אלימות שהיה מפנה כלפי חסידיו הנאמנים. מכל אלו נולדו כמה תביעות משפטיות כנגדו, שכולן נסגרו מחוץ לבתי המשפט.

על מעשיו אמר ג'ונס כי מדובר במה שנקרא בעגה הרוחנית Crazy Wisdom, כלומר השימוש של המורה הרוחני באמצעים שלילים, כדי להשיג תוצאה חיובית. המונח הזה הושרש על ידי המורה הטיבטי המפורסם Chogyam Trungpa לדברי הדאיסטים הכיר בגדולתו של דא), והוא נועד להכשיר חריגות של הגורו מגבולות הנורמות המוסריות והחברתיות כדי לעזור לתלמיד להתעלות גם הוא מעליהן, ומעל עכבות אישיות ותפיסות מאובנות. במסגרת העליזה של החכמה המטורפת נערכים לרוב ניסויים מיניים ונרקוטיים, וגם תרגילים המיועדים לגרום לתלמיד לזהות את תלותו באגו (או במילים אחרות: השפלות).

על כך יש לומר לדעתי דבר פשוט: חכמה מטורפת היא חכמה רק אם היא עובדת. אם היא לא מפתחת את התלמיד, ובוודאי אם היא מותירה את התלמיד במצב גרוע מזה שהוא היה בו, היא טיפשות מקושקשת. באופן אישי אין לי ספק שרבות מהנחות היסוד שלנו באשר לחיים ולמציאות זקוקות לרענון ואף לשבירה, אבל גורו אמיתי נמדד ביכולתו לזהות איזו מכה תעורר אותנו, ואיזו רק תגביר את קהות החושים והסבל. ג'ונס נכשל בכך. יחד עם זאת, חסידים רבים מתקופה זו שעדיין חיים רוחניות בנוכחותו, מעידים שהאמצעי ההוראה השליליים לכאורה שלו הפשיטו אותם באופן חיובי מאוד מתלות רגשית ומינית.

תן לו בשאקטיפאט

דא נותן בשקטיפאט

אבל בתקופה זו התרחשו גם דברים משמעותיים הרבה יותר: ג'ונס היה "משדר" אנרגיה רוחנית אל תלמידיו ומביא אותם לחוויות רוחניות עוצמתיות ביותר. האומנות הזאת, שנקראת בסנסקריט "שאקטיפאט" ומטרתה חשיפתו של התלמיד לרמות גבוהות של תודעה רוחנית, ידועה בהודו והיתה אהובה כאמור גם על סוואמי מוקטאננדה. מטרתו של ג'ונס היתה להראות לחסידיו שאין בחוויות עצמן, אפילו יהיו ה"רוחניות" ביותר, דבר בעל ערך. הם, בכל מקרה, פיתחו אליו אהבה והערצה חסרת תקדים (וכתבו את גרסתם המרתקת למאורעות).

חשוב להבין את התעוזה והחכמה הרבה שעמדה מאחורי ניסויים רוחניים אלו: בעוד שמוקטאננדה היה משגר אנשים לטראנסים מדיטטיבים או אקסטאטיים כדי, לטעמו, להעלות אותם במדרגות הרוחניות, ג'ונס היה עושה זאת דווקא כדי להראות להם שאין בחוויות אלו כשלעצמן שום יתרון רוחני ממשי. דבר זה לדעתי הוא חשוב מאין כמוהו, שכן אם אין תובנה שמלווה את החוויה הרוחנית, לרוב הופכת זו האחרונה, קסומה ככל שתהיה, לנטל ממכר בדרכו של המחפש. המחלוקת סביב הערך הרוחני של החוויה היתה אחת הסיבות לקרע שפרץ בין ג'ונס לגורו המפורסם, קרע שלאחריו יצא ג'ונס לדרך עצמאית, אולי עצמאית מדי.

כך או כך, השמועות על הקטעים המשוגעים שרצים באשרם של ג'ונס התפשטו מהר יותר מסניאסית של אושו בפסטיבל "פשוט". מכל קצוות ארה"ב הגיעו רבים לבקש את קרבתו, והוא הפך מפורסם, עשיר ובעל השפעה. כל אלו, בנוסף לכוחות הפרה-נורמלים שלו, האדירו את דמותו וסללו את דרכו אל היכל התהילה של המורים הרוחניים, ונראה היה שג'ונס אכן הולך להאיר את העולם כולו. אבל אז התברר, כרגיל, שכוח משחית, ושכוח פרה-נורמלי משחית בצורה פרה-נורמלית: ג'ונס הכריז שהוא אלוהים. על כך, ועל האהבה שבכל זאת נובעת מג'ונס גם היום, בחציו השני של המאמר.

כאילו דא

ברור לכל מי שמתבונן כיום בשדה הגורואים העולה כפורח, שבימים אלו כבר לא מספיק, לא מספיק בכלל, להיות סתם מורה רוחני מואר: כאלה יש כחול אשר על שפת הגנגס. כיום אם אתה רוצה להיות שחקן רציני בזירה הרוחנית, כדאי שתהיה אווטר, כלומר התגלמות האל על פני האדמה. כך אדי דא, וסאי באבא כמובן, ולאחרונה גם מתרבות השמועות שמאתה אמריטאננדה מאי, "האמא המחבקת", היא למעשה התגלמות אנושית של האחדות האלוהית. ראבק, אפילו אנדרו כהן התעקש שהוא "לא רק מורה רוחני, אלא תופעה מעוררת השראה".

אומר מיד: אין לי בעיה עם מוסד הגורו. אני חושב שמורה רוחני יכול לעזור מאוד להתפתחותו של אדם, והקשר עם מורה כזה רצוי וראוי שיהיה עמוק ומשמעותי. במקרים מסוימים כניעה טוטלית יכולה להביא ברכה. כל זה, כמובן, אם הגורו הוא לא שרלטן.

אדי דא אינו שרלטן. אבל הוא גם לא האדם שהייתי מפקיד אצלו את נשמתי. הוא כנראה כן ברוב כוונותיו, אבל על אף חוכמתו והשגותיו הרוחניות, הוא שוגה, לדעתי, בדמיונות. עזבנו את סיפורו של אדי דא בדיוק כשכוכבו החל לדרוך, ושמו שונה מפרנקלין ג'ונס ל- Bubba Free John.

כולם אלוהים, אבל אני יותר

דא, 1979

אם כבר בתחילת הוראתו הרוחנית הוא השווה את עצמו לאלוהות האחת (אבל גם טען, כמקובל, שכולם ממילא גם כן היא) ואפילו הכחיש אפשרות קיומו של אווטר, הרי שבספטמבר 1979, בהצהרה כתובה ורשמית קבע ג'ונס שהוא ההתגלמות הארצית של אלוהים – כלומר כולם אלוהים, אבל הוא קצת יותר. הוא גם שינה את שמו: מעתה יקראו לו דא, "הנותן".

כעת הוא טען כי ההארה שלו היתה בעצם "התעוררות מחודשת", כלומר שבלידתו ועד גיל שנתיים הוא כבר היה מואר, ושרק שכח זאת לאחר מכן עד גיל 31. השיכחה היתה הכרחית, לדבריו, כדי שילמד באופן אישי איך זה להיות בן אדם, אבל הוא עצמו אינו אדם, שכן הוא התגלמות האלוהים עצמו. כעת הוא ילמד את בני האדם איך להיות אלוהיים.

דא גם פיתח מערכת תיאולוגית על פיה מכיוון שהוא האל על כולם לסגוד לו. למעשה, זו הדרך היחידה (!) להגיע להארה שלמה לדידו. אבל גם ההארה עצמה שהוא מבטיח לחסידיו הנאמנים אינה כלל שחרור מוחלט, והמואר אינו הופך למאסטר רוחני בפני עצמו – מכיוון שהוא, ורק הוא התגלמות האלוהים, אצל דא דרגת הקיום הגבוה ביותר היא להפוך ל"בן-דמות חי" (Living Murti) שלו עצמו, כלומר כלי להעברת התמסורת הרוחנית של דא הלאה, במעגלים הולכים ומתרחבים. התלמיד לעולם אינו משתחרר מהגורו: אצל דא הכניעה העצמית המוחלטת בפני הגורו היא לא אמצעי למען ההארה, אלא (מכיוון שהגורו הוא האלוהים ממש) היא ההארה עצמה והדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.

כדי לעשות סדר בשדה הרוחני פיתח דא תורת "שלבים" על פיה מסלול החיים מחולק לשבע דרגות. הדרגה השביעית היא הגבוהה ביותר, ודא, שבהתחלה גרס שהוא נמצא בה יחד עם ענקים כבודהה ורמאנה מהארישי, החליט בתחילת שנות התשעים שרק הוא מואר בשלמות, ואילו המורים האחרים ספגו הורדה בדרגה והסתפקו לכל היותר בדרגה שש – רק דא נמצא ב"שלב שבע" של החיים (רובנו, אגב, תקועים עמוק בשלב שלוש). אז הוא גם קבע שבשום זמן בעתיד גם לא יקום עוד מורה בדרגה שביעית כמוהו – זה לא אפשרי וגם אין בזה טעם, כי הוא כבר נותן את התורה הרוחנית האולטימטיבית, את הדרך היחידה להארה מלאה.

קן ווילבר, לא ווילבר

דא, 1988

בשלב זה נכנס שחקן רציני לזירה: קן ווילבר. ווילבר, כנראה "פילוסוף הרוחניות" הידוע בעולם כיום, כתב בהקדמה לספר של דא בשנת 1980, שתורתו הרוחנית של דא היא "ללא כל מתחרים, בשום מקום ובשום זמן", לא פחות. ב- 1985, עם הופעתו של החיבור המונומנטלי של דא, "The Dawn Horse Testament", המשיך ווילבר להשתפך וקבע כי "זה לא עניין של דעה, אלא עובדה פשוטה… 'ברית סוס השחר' הוא החיבור הרוחני העמוק, השלם, הרדיקלי, והמקיף ביותר שנכתב אי פעם על ידי הרוח האנושית הטרנאנדנטית". וואללה. לא הגזמנו. אני קראתי את הספר הענק הזה, והוא אכן מבריק, עמוק ומרגש, אבל הצהרה כמו זו של ווילבר אומרת תמיד יותר על האדם שנותן אותה מאשר על מושאה.

שנים אחרי זה יצטער ווילבר שנכנס לכל העסק של דא. בסוף שנות השמונים, כשהשמועות על מעליליו של דא הפכו לתביעות משפטיות, ההמלצות של ווילבר הפכו לתקריות מביכות. ב- 1996 פירסם ווילבר בפורום שלו מכתב בו הוא מצהיר שלמרות שתורתו של דא היא זהב, האיש עצמו לוקה מבחינה מוסרית ושקהילתו היא למעשה כת. הוא קורא לאנשים ללמוד את התורה אבל להתרחק מהמורה. אבל ב- 1998 שולח ווילבר מכתב פרטי לקהילה של דא, בו הוא מצהיר שדא הוא עדיין המורה שלו והאיש הכי מואר בעולם. הקהילה ממהרת כמובן לפרסם את המכתב ברבים, וווילבר נתפס כצבוע. בניסיון נואש להציל את עורו האינטגרלי הוא מיד מפרסם הצהרה פומבית בה הוא מכריז שסתר את עצמו מפני שדא סותר את עצמו, וממליץ רק לאמיצי הלב שמבקשים כניעה מוחלטת להגיע אל דא. כל אותו זמן ישב אדי דא באי הירוק שלו בים, נהנה מהשבחים והבלגן ונותן את עצמו למי שמבקש, אבל לא בחינם.

דא, 1992

ממקום מושבו באוקיינוס דואג דא מאוד למצבו של העולם, וכהתגלמות האל המושלמת הוא כמובן גם אחראי לו במידה מסויימת (במסורת ההודית אלוהים מתגלם בדמות אנוש כדי לאזן מחדש את סדר הדהרמה שהשתבש). כאשר מתרחש משבר עולמי הוא פעמים רבות נכנס למדיטציה עמוקה ושולח את ברכותיו למוקד הסבל. בקהילתו זוקפים לזכותו את נפילת הקומוניזם, איחוד גרמניה והניצחון המהיר של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה. גם בזמן מלחמת לבנון האחרונה הוא פעל לטובת האנושות. אולם על אף הישגיו האדירים, יש לו גם כשלונות: הוא חזה שעד שנת אלפיים יכיר בו העולם כגואל המובטח על ידי המסורות הדתיות השונות. זה, כידוע, לא קרה.

דא עקא

ומה כיום? בלי כל קשר לחוסר ההכרה לו הוא זוכה מהעולם, אין ספק שנכון לזמן הזה שליחותו הרוחנית של דא לא הגשימה את עצמה, ואף הוא מודה בזה. צריך להתבונן במבחן התוצאה: אחרי 34 שנות לימוד רוחני, כמה אנשים שיחרר דא? כמה אנשים בריאים בנפשם, במלוא מובן המילה, יצאו מקהילתו של דא? התשובה: אפס. אין בין תלמידיו של דא ולו אדם אחד אשר על פי הגדרתם שלהם נמצא בדרגה השביעית של הקיום. לי נראה שאם מורה עומד מול כיתה שנה שלמה ובסופה אף לא תלמיד אחד הבין את החומר, הבעיה היא לא התלמידים. המסקנה המתבקשת היא שהמורה לא מלמד כהלכה. כעת אפשר לשאול האם ייתכן שהתגלמות האל עלי האדמה, האדם המואר ביותר אי פעם, ילמד קהילה של אלפי אנשים עשרות שנים, ואף אחד לא יצליח להגשים את תורתו?

דא, 1995 (סטייל מרלון ברנדו)

מה אם כן השתבש? במאמר אחר ניסיתי לתאר את הפגיעות הרבה שיש דווקא למורים רוחניים, פגיעות מהאגו, למי שלא הבינו בצורה מוחלטת שהם הרבה יותר גדולים ממנו. המורים הללו, משום שלא הכחידו לחלוטין את אשליית הנבדלות שלהם, משתכרים מהתהילה שנופלת בחלקם. העוצמה המטורפת שבמעמד הגורו מנפחת מהר מאוד את גרעיני העצמיות האגואיסטית שנשארו בליבם וממצב בו הם כמעט חופשיים ממנה הם הופכים למשרתיה הכנועים ביותר, לרוב אף מבלי שיבחינו בכך. השאיפה הנעלה והכנה ללמד ולעזור לזולת נצבעת בצבעים מכוערים של האדרה עצמית (או, במקרה של דא, מגלומאניה בפרופורציות אצטקיות), ומכיוון שאין בקהילתם מי שיחלוק עליהם או אף יצביע על נקודות העיוורון, שיגעון הגדלות רק מזין את עצמו. תוך זמן לא רב נוצרת מפלצת מגודלת שקליפתה מבריקה ותוכה מקולקל ומבאיש. התהילה, כפי שכתבתי אז, לובשת צורה של מוזוליאום: כל הפאר, ההדר והפרסום הללו הם בעצם קבר אחד גדול.

ולג'ונס היתה לא רק תהילה, אלא גם חוויות רוחניות עמוקות וכוחות פרה-נורמלים מרשימים. הוא עצמו היה מודע לסכנה בה הוא נמצא: "… יש סכנה בחיים הרוחניים, כאשר הסגולות של החיים הרוחניים מתחילות להיות אדירות. כאשר החוויה הרוחנית מתחילה להיות עמוקה, נרקיס [האגו – ת.פ.] הופך להיות פרא, מתחיל להרגיש מאוד עצמאי, מאוד מלא, מתחיל להרגיש כאילו הסגולות האלה שעולות בו הן הסגולות שלו, שהן היו בו כל הזמן ושכעת הן ממש רכושו … סגולת הסטסאנג ["מפגש עם האמת" – ת.פ.] מתחילה למות באדם כזה, מפני שהוא מתחיל לחשוב שהוא עצמאי. הוא מתחיל לחשוב שהתובנה שלו היא עצמאית, ושהארה עצמה היא סוג של עצמאות."

את השורות האלו כתב ג'ונס ב- 1973, בתחילת דרכו כגורו. אז הוא ידע בדיוק, בחכמה רבה, עם מה הוא מתמודד. הוא אכן זכה לראייה רוחנית נדירה וגבוהה. הוא אכן ידע לנסח את תובנותיו בצורה מבריקה, מקורית ומדויקת. אבל הוא כנראה לא השלים את המסע, ובמצבו הלא-שלם ההערצה האבסולוטית כלפיו היתה כבדה מנשוא. החקירה העצמית שלו נערכה באינטנסיביות עצומה, בכנות ובתשוקה גדולה, אך ג'ונס לא הצליח להשלים את ההתמודדות עם מה שגילה, והמאבק העתיק בין טוב לרע עדיין מתחולל בקרבו. אחרי שהבין שהוא עצמו אינו נבדל מאלוהים (כי הכל אלוהים), התפתה ג'ונס להאמין שהוא עצמו, כלומר פרנקלין ג'ונס כיחידה נפרדת, אלוהים. הוא רצה לנכס לעצמו את מה שלעולם אינו ניתן לניכוס, ובכך איבד את הכל. במקום אלוהי, הפך ג'ונס לאנושי יותר. אנושי מדי. הוא נכנע לפיתוי הראשוני, הקדמון ביותר: "והייתם כאלוהים". הוא נפל לבור השכיח ביותר, הבור שהוא עצמו התריע מפניו ותלה אלפי שלטי אזהרה סביבו: האגו.

דא, 26.11.08, יום לפני מותו. על מותו כאן

אבל באנושיותו הוא גם זורח. לא פגשתי אותו, כאמור, אבל ידידים שאני סומך עליהם מספרים שהוא אכן מקרין אהבה וטוּב. מסתבר שאיך שלא נקרא את ההילה שלו, האיש חונן בסגולות רוחניות יוצאות בהרבה מגדר הרגיל. משיחות עם חסידיו גם קיבלתי את הרושם שלפחות חלקם אינם מעריצים שוטים, אלא מחפשים רוחניים רציניים שמרגישים שדא מאפשר להם להתקדם בדרכם. דא פתח אנשים רבים למציאות האלוהית, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. אפילו חסידים לשעבר, שכיום ניתקו קשר איתו ונושאים בלבם כאבים לא קטנים בגללו, סיפרו לי שלימד אותם רבות והציג בפניהם חיים שלא ידעו לפני כן. בעבר, וכיום, הוא לרוב מנסה בכנות לעזור, אבל הוא שבוי בחלום שיצא מזמן מכל פרופורציה, חי בסרט מעוטר באפקטים מצוינים אבל עם עלילה מופרכת לגמרי. חבל שמשום כך תורתו העמוקה מוכתמת, אולי ללא תקנה.

צריך גם להעריך את התעוזה המטורפת של דא: הוא יצא לבנות מסורת רוחנית שלמה לבדו. בדיוק כפי שהוא רואה את עצמו, דא הוא דמות משיחית, במובן זה שהוא יצא לגאול את העולם כולו, להביא את בני-האדם כולם אל ממלכת האלוהים, ומה שמשותף לכל הדמויות המשיחיות מאז ומעולם (עד רגע זה) הוא כישלונן.

בפיצול הפנימי שלו בין מגדלור רוחני לבין מגלומן מגוחך דא דומה לאותם גאוני מתמטיקה קריזיונרים או לאותם קומפוזיטורים מחוננים ואנטישמים – רוח הקודש, מסתבר, פועלת בדרכים מסתוריות, והמוזות האלוהיות נחות לא רק על צדיקים גמורים. ויש להן גם חוש הומור, למוזות: מדהים איך חייו של דא כיום משקפים בצורה כל כך אירונית, כל כך טרגית, את כל מה שתמיד הטיף נגדו: הוא חי מבודד, מפונק, מנותק מהעולם, מרוכז בעצמו, על אי בודד, בודד על אי. בדיוק כמו נרקיס. בדיוק כמו האגו.