בפברואר השנה פורסם בארה"ב מחקר גדול העוסק בחלוקה הדתית של האוכלוסייה האמריקאית. הממצאים היו משמעותיים: לא פחות מ- 44% מהאמריקאים המבוגרים אינם רואים את עצמם משוייכים כיום לדת שלתוכה נולדו. יותר מזה: הדת שמספר חבריה מצטמצם במהירות הגדולה ביותר היא הנצרות הקתולית. הקבוצה שמספר חבריה גדל בצורה המשמעותית ביותר היא ה"לא משוייכים", כלומר אותם אנשים שמיעוטם חילונים ורובם רואים עצמם דתיים אבל מסרבים לדבוק בזרם מוגדר כלשהו. כיום מונים הבלתי-משוייכים 16% מהאמריקאים, זאת לעומת 5-8% בשנות השמונים.

איך אפשר להסביר את הנתונים הללו? לא, זה לא עניין של חילון גובר והולך, למרות שגם זה קיים. אבל ארה"ב היא מדינה די דתית כידוע, וכאמור מרבית אותם לא-משוייכים אינם מגדירים עצמם כחילונים. לא רק זאת, אלא שיש קשר הדוק בין הממצאים הללו: לא במקרה בחברה שבה כמעט מחצית מהאזרחים מרשים לעצמם להחליף את דתם גם קטן מספר הקתולים וגדל מספרם של אלה שעזבו את מסורת אבותיהם אבל לא קיבלו על עצמם כל מסורת אחרת. הנתונים האלו הם תסמינים של מה שאפשר לקרוא לו "המהפכה הרוחנית".

מדברים על מהפכה

>
לפני שלוש שנים פורסם ספר בשם זה: The Spiritual Revolution, שנכתב על ידי פול הילָס, אחד מחוקרי הניו-אייג' הידועים בעולם, ולינדה וודהד, חוקרת נצרות, שניהם מאוניברסיטת לנקסטר בבריטניה. בספר הם מנסים לברר האם אכן, כפי שחסידי הניו-אייג' מכריזים ומתגאים, החברה המערבית נמצאת בתהליך גובר והולך של "ספיריטואליזציה", כלומר של מעבר מדתות ממוסדות וממוקדות-ריטואל לזרמים רוחניים מבוזרים וממוקדי-חוויה. הם גילו שכן.

וכמובן שהם לא תולים את השינויים שעוברת החברה שלנו בכך שאנחנו מקבלים תשדורות אנרגיה מהפליאדות או מפני שכדור הארץ נכנס לאופק דלי, וכאן העניין הגדול שבמחקר שלהם: וודהד והילס שוטחים תזה מלומדת בדבר השינוי התודעתי-תפיסתי של האדם המערבי, שמעודד אותו לזנוח את המסורות המובנות שירש ולפתח גרסאות אישיות של עבודת-שמיים.

אבל נתחיל בממצאים. כדי להבין האם אכן מתרחשת "מהפכה רוחנית" צריך ראשית להגדיר לעצמנו מהי רוחניות, ומה ההבדל בינה לבין דת. וודהד והילס מותחים את קו פרשת המים שבין שתי אלה בנקודת המיקוד שלהן: אם בחיים שמרכז הכובד שלהם הוא העולם האובייקטיבי על תפקידיו ותפקודיו השונים, ואם בכאלו שממוקדים במימד הסובייקטיבי של הפרט על חוויותיו השונות.

על פי הבחנה זו דת היא מוסד תרבותי שמקדש את האובייקטיבי: חוקים אוניברסלים, אמונות נצחיות, ובעיקר הכפפת רצונו וצרכיו של הפרט בפני אלה של הממסד והקהילה. רוחניות, לעומת זאת, מקדשת (והמילה הזאת משמעותית) את המימד הסובייקטיבי של החיים: את כל מה שרגשי, חוויתי, ובעיקר – אינדיבידואלי. על כן בעוד שבדת מקור הסמכות שלנו הוא תמיד חיצוני (הרב, האפיפיור, האל הטרנאנדנטי), ברוחניות אנחנו לא כפופים לאיש, ומנסים לבטא ייחוד אידיוסינקרטי (הנשמה שלנו, האני-האמיתי שלנו, האלוהים האימננטי בנו).

מקום למימד החוויתי והרגשי ואף לגילוי פנימי של האמת קיים לא מהיום בדתות מערביות (כגון זרמי הגנוזיס, או ראשית החסידות) וכמובן שהוא מודגש בדתות המזרח, אבל אחת התופעות הייחודיות לניו-אייג' היא לא רק שימת דגש מועצם למימדים אלה, אלא גם הפירוק של המימד הקהילתי בחיפוש הרוחני. המעבר מדת לרוחניות, אם כן, מתרחש לאורך שני צירים שאינם בהכרח משולבים: דגש הולך וגובר על החוויה האישית, ופירוק של המסגרת הקהילתית שבמסגרתה נערכת הפנייה אל האל.

ובכן, מהפך

המחקר נערך באופן ממוקד בעיירה Kendal שבצפון-מערב אנגליה, וכן נסמך על ממצאים של מחקרים וסקרים שעוסקים באוכלוסיה הכללית של בריטניה וארה"ב. מושאי המחקר הם נוצרים כמובן (על סוגיהם השונים והמגוונים), וכדי לגלות האם אכן מתבצע מעבר שכזה, אם אכן מהגרים בימינו מערביים רבים מהדת הממוסדת לרוחניות המבוזרת, מבחינים החוקרים גם בתוך הממסד הדתי בין הזרמים, ומציינים את אלה שעל אף שהם, כאמור, משוייכים לדתות ממוסדות וקהילתיות בעיקרם, הם נותנים גם מקום, ואף דגש, לחוויה הסובייקטיבית של המאמין (כלומר מני כנסיות אוונגליסטיות שמעודדות רגשנות והתלהבות דתית).

ובכן, הממצאים הם חד משמעיים: לאורך ארבעים השנים האחרונות גדל בצורה פנומנאלית מספר האנשים שעוסקים במה שמוגדר כאן כרוחניות. בשנות התשעים בלבד קפץ המספר במאות אחוזים. מאידך, הן בבריטניה והן בארה"ב הנוכחות בכנסיות בימי א' הגיעה לשיא מיד אחרי מלחה"ע השנייה, ומאז היא בהידרדרות עקבית: בבריטניה כיום הנוכחות פחתה ב-50% אחוז ונמצאת סביב 8% מהאוכלוסייה, ובארה"ב, למרות שאחוז המגיעים לכנסייה מתוך כלל האוכלוסייה גדול הרבה יותר (קצת פחות מ-30%), גם הוא פחת ב-50% בקירוב מאז שנות החמישים. נתון משמעותי הוא שפחות מאמינים נטשו קהילות דתיות ממוסדות ששמו דגש על החוויה הסובייקטיבית – וחלק מהקהילות הללו (למשל ה- Quakers) ראו אף צמיחה במניינם.

וודהד והילס מביאים עוד שלל נתונים המצביעים על מעבר לעבודת דתית ממוקדת פרט: אם בשנות החמישים 43% מהבריטים האמינו באל פרסונלי (אותו מלך גדול בשמיים) ו- 38% באל שהוא "רוח או כוח-חיים כלשהו", הרי שכיום המספרים הם 26% ו- 44% בהתאמה. בארה"ב מאמינים 72% באל פרסונלי, אבל 10% מאמינים שאלוהים "מייצג מצב תודעה גבוה יותר" ו-7% מאמינים שאלוהים הוא "מימוש מושלם של הפוטנציאל האנושי הפרטי" – ביטויים שאי אפשר שלא לתפוס את המימד הסובייקטיבי, האינדיבידואליסטי, המודגש שבהם.

הפנייה הסובייקטיבית

המספרים הללו מצביעים על נטייה הולכת וגוברת ל"רוחניות", והשאלה המעניינת היא למה זה קורה. כאמור, וודהד והילס מציעים הסבר רציונלי לעניין. כדי להבין את התנועות האדירות האלה בהשקפות הדתיות של האנשים הם מציעים לבחון אותן דרך הפריזמה של מה שאחד הפילוסופים הפוליטיים והחברתיים הנודעים בעולם, צ'רלס טיילור, מכנה "הפנייה הסובייקטיבית העצומה של התרבות המודרנית".

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

דוגמאות לפנייה הסובייקטיבית ניתן לראות למשל בחינוך (המעבר למערכת חינוך מבוזרת, לבתי ספר יחודיים, לתפיסה בה התלמיד ניצב במרכז ושעלינו לא למלא אותו באינפורמציה, אלא לעזור לו להגשים את הפוטנציאל שלו), בבידור (תוכניות שממוקדות באינדבידואל כמו שעשועונים וריאליטי), בכלכלה (המעבר של הקפיטליזם ממיקוד ביצור למיקוד בצריכה) ובתעסוקה (המעבר ממשרות "לכל החיים" לדילוג בין עבודות ואף בין מקצועות). בכלל, בעצם העובדה שמישהו יכול לנמק את מעשיו או בחירותיו לא בהתלות בחוקים או במסורת, אלא בכך ש"זה מרגיש לי נכון" או ש"אני חייב להיות נאמן לעצמי" מצביעה על החשיבות העצומה שכיום מוענקת לסובייקטיביות שלנו.

בסופו של דבר מגלים אנשים שיש להם חיים פנימיים. המימד התוך-נפשי הולך ומתרחב, הדקויות והנימים של הסובייקטיביות שלנו תופסים נפח ועומק, ורבים חשים שמה שבראשם ובלבם חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו. מכאן מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, והמעבר הוא מדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. כפי שמציין טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". אכן כך. טיילור, אגב, הוא קתולי מאמין.

כעת אנחנו יכולים גם להבין את הקשר במחקר האמריקאי הנ"ל בין זניחת הדת המקורית, החלשות הקתוליות והגידול בקרב הבלתי-משוייכים: כל אלו תוצאות ישירות של הפנייה הסובייקטיבית. זניחת הדת המקורית נובעת מהלגיטימציה שהפרט מרגיש להתנתק ממסורת שלמרות שהוא נולד לתוכה היא "לא מדברת אליו" או לא מתאימה לו: הצרכים הפרטיים והבחירה האישית קודמים למורשת המשפחתית-קהילתית. החלשות הקתוליות גם היא ברורה, שכן הקתוליות היא דוגמא קיצונית למסורת מאוד ממסדית ו"אובייקטיבית", ולפחות ופחות אנשים הגיוני למצוא את אלוהים במסגרת כזו. וכמובן, אותם המוני בלתי-משוייכים הם אלא שברור להם שעליהם לעצב לעצמם את חייהם הדתיים, או שלמצער אין כל צורך לדבוק במסגרת דתית "אובייקטיבית" אחת.

עד 2050 תושלם המהפכה

יחד עם זאת חשוב לזכור: "המגזר הרוחני" עדיין מונה הרבה פחות חברים מזה הדתי: כ-2% בלבד בבריטניה, וכ-8% בארה"ב. "הרוחניות" עדיין לא החליפה את "הדת", ועוד חזון למועד המהפכה הרוחנית המלאה. אבל הפנייה הסובייקטיבית של המערב היא שרירה וקיימת, ולא עושה סימנים של התפוגגות. על פי שני החוקרים אם העניינים יתגלגלו הלאה בקצב בנוכחי, כי אז עד 2050 כבר יחזיקו "הרוחניים" בבכורה, וגם "הדתיים" שישארו יהיו אלה שהממסד הדתי שלהם שם דגש על חוויות דתיות סובייקטיביות, ולא רק על מסורת וחוק. כנסיות אחרות תהיינה בסכנה ממשית של היעלמות.

במבט מקומי, על פי ממצאים אלה אפשר לנבא שחוץ מהניו-אייג' שליט"א, תהיה זו חסידות ברסלב, עם הדגש על מערכת היחסים המאוד אישית עם הקב"ה, שתמשיך לפרוח, וכן מני קבוצות של נערי גבעות שמדגישים את המימד החוויתי בדת. מנגד, ספסלי בתי הכנסת של זרמי היהדות האורתודוקסית היבשושית של קיום מצוות "כי צריך" ילכו ויתרוקנו.

כל זה כמובן תלוי בהמשך החירות האישית לבחור את אמונותינו בעצמנו. כלומר זה כנראה יקרה, אלא אם כן ישתלטו עלינו מני טליבאן (אלה שעבורם הפנייה הסובייקטיבית היא לא יותר מאשר קשקוש אקדמי, בין אם מוסלמים, נוצרים או יהודיים) ויכפו על כל השאר את דעתם בצורה אלימה. אני חושש שהם ינסו, ואין אלא לקוות שהקב"ה יצילינו מידם.

נספח: דברי פי אפיפיור חן

בביקורו האחרון בארה"ב אמר בנדיקטוס XVI משהו חכם מאוד על הנושא הזה, והציג זווית אחרת של אותו הגיון שגורר אותנו לנסות למצוא את אלוהים בתוכנו ולא בשמיים. הוד קדושתו אומר, שימו לב, שמכיוון שתפיסת העולם החילונית

נותנת רק למדע מעמד של 'אובייקטיביות', היא דוחקת את רגלי הדת אל המימד הסובייקטיבי של התחושות הפרטיות [… אבל] זה לא אומר ש'הידוע' מוגבל למה שניתן לאשר אמפירית, ולא שהדת מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'. נוצרים שמוכנים לקבל את קו המחשבה הפגום הזה יביאו את עצמם לרעיון שאין מה להדגיש את האמת האובייקטיבית כאשר אנו מציגים את הדת הנוצרית, שכן על כל אחד רק ללכת בעקבות מצפונו ולבחור בקהילה שמתאימה בצורה הטובה ביותר לטעמו האישי. את התוצאה אנו רואים בתופעות כגון שגשוגן של קהילות שנמנעות ממבנים ממסדיים ומצמצמות עד למינימום את חשיבות התוכן הדוקטרינלי עבור החיים הנוצריים.

טוב, אז אני לא יודע למה הוא בדיוק מתכוון כשהוא מדבר על האמת האובייקטיבית ביחס לנצרות (האמת האובייקטיבית של לידת הבתולין? של השילוש הקדוש? של נבואות אחרית הימים?), אבל הוא עלה כאן על נקודה חשובה בקשר לפנייה הסובייקטיבית, והיא שהיא באה בד בבד עם ניכוס האובייקטיביות על ידי המדע. כי כיום הרי מובן לכולנו שהמדע אחראי על גילוי האמת על העולם, ואם המדע מופקד על מה שאכן קיים, על האמת, על העולם, הרי שבכל הנוגע להצלת נפשותינו, לגאולה ולידיעת האל אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. זו עוד סיבה שקשה לנו לקחת ברצינות ממסדים דתיים אורתודוקסים, ושהדת אכן מוצאת את עצמה "מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'".

[עלה באנרג'י (בלי הנספח). התיאור שלי של המחקר כאן הוא מאוד סכמטי. אני ממליץ למי שבאמת מתעניין לקרוא את הספר.]

לפני יותר מחודש דיווחתי כאן על הדלפתם, לראשונה במלואם, של הסודות התיאולוגים של הסיינטולוגיה (הנה הקובץ הענק). מדובר במיתוס המכונן של הכת הדוחה הזאת, שמספר על המקור לכל צרות העולם, ועל הדרך לפתרונן. לתקציר ראו את הסרטון המבדר הזה מ"סאותפארק" שבו הכל מוסבר במהירות.

הסיינטולוגים מכחישים שבסיפור המטורלל הזה הם אכן מאמינים, והדברים נחשפים במלוא גיחוכם רק למי שאחרי שנים רבות (וכספים רבים עוד יותר) מגיע לדרגות הגבוהות של ההיררכיה הפנים כיתתית. בשלב זה הוא שטוף מוח לחלוטין, וממילא לא נעים לו להודות שהוא בזבז כמה עשורים מחייו על שטויות במיץ עגבניות-חלל. בכל זאת, כמה סיינטולוגים גילו אומץ ופרשו כאשר ניסו להאכיל אותם את הבובע-מאייסעס הללו, וכך אנחנו יודעים עליהן. או כך ידענו, עד לפרסום הדברים בוויקיליקס, אתר ההדלפות העולמי המצליח.

כשירות לציבור אני מביא כאן את הדברים, כפי שפוענחו על ידי ידידה (לינדסי סיטרמן, שיודעת לקרוא אנגלית בכתב מחובר, לבד כמה מילים לא מובנות שסימנן כאן [?]) מתוך כתב ידו של ל. רון האברד, כפי שתוכלו למצוא בעמודים 236-238 של הקובץ (הקליקו כאן לצילום העמוד הראשון). הנה הדברים ואחריהם הסבר קצר:

Data (1)
"The head of the galactic confederation (76 planets around larger stars visible from here) (Founded 95,000,000 years ago) very [?]) Solved overpopulation (250 billion or so per planet – 178 billion on average) by mass implanting. He caused people to be brought to Teegeeack (Earth) and put an H bomb on the principle volcanoes ([?] 2) and then the Pacific area ones were taken in boxes to Hawaii and the Atlantic area was in Las Palmas and there "packaged."
His name was Xeno. He used renegades. Various misleading data by means of circuits etc'. was placed [?] implants. When through with his crime, loyal officers (to the people) captured him after 6 years of battle and put him in an electronic mountain trap where he still is. "They" are gone. The place has since been a desert.

Data (part) -2-
The length and brutality of it all was such that the Confederation never recovered. The implant is calculated to kill (by pneumonia etc') anyone who attempts to sour it. This liability has been dispersed with by my tech' development.
One can FREE WHEEL through the implant and die unless it is approached as precisely outlined. The "free wheel" (auto running on and on) lasts too long denies sleep etc'. and he dies. So be careful to do only incidents 1 & 2 as given and not plow around and tried to complete one [?] at a time. In December 67 I knew somebody had to take the plunge. I did and emerged very knocked out

[?] Data (3)
But alive. Probably the only one ever to do so in 75,000,000 years. I have all the data now but only that given here is needful.
One's body is a mass of individual [?]stuck to oneself or to the body.
One has to clean them off by running Incident One then Incident Two. It's a long job, requiring care, politeness and good auditing.
You are running beings. They respond like any preclear. Some large, some small.
Thetans believed they were me. This is the primary error.
Good luck.
# # #

מה יש לנו כאן? אז ככה:

פסקה א' (עמ' 236): מטאפיזיקה, גנאולוגיה, תיאולוגיה: כל הסיפור על זינו ראש הקונפדרציה הגלקטית ועל הפתרון המקורי שלו לפיצוץ האוכלוסין (זאת כמובן היתה הבעיה בחדשות כשהאברד כתב את הדברים הללו. גם עקבות גילוי פיצוח האטום די ברורות בכתיבתו). זה מסביר לנו איך בני האדם נולדו דפוקים: כי נכנסו בהם נשמות של חייזרים מתים שזינו הביא לכדוה"א.

פסקה ב' (עמ' 237): סוטריולוגיה: איך ניתן להתגבר על כל הבלגן. מאבק פנים נפשי לשחרר את עצמנו מאותן נשמות זרות, שהאברד עצמו גילה וערך בדצמבר 1967 ולראשונה, כך הוא מגלה בעמוד הבא, מזה 75 מיליון שנה, ועתה, כגואל העולם, הוא מציע לכל.

פסקה ג' (עמ' 238): פסיכולוגיה: על פי האברד אנחנו כלואים בתוך גופנו יחד עם מקבץ לא סימפטי של נשמות חייזרים שעשו אותו ביתן. אנחנו משחררים את עצמנו מהן על ידי תהליך ארוך שכולל "דאגה, נימוס ואודיטינג", היינו אותה פרקטיקה טיפולית שהאברד המציא, ושעולה המון כסף. אבל יש כאן ניצוץ של הבנה עמוקה: "Thetans believed they were me. This is the primary error." השגיאה המרכזית שלנו, אומר האברד, היא שאנחנו מאמינים שאותן נשמות הן אנחנו. כלומר, בתרגום לשפה נקייה ממטאפיזיקה, שאנחנו מאמינים שהתכונות הרעות והרגשות הרעים שלנו הם אנחנו. וזה נכון: הם אכן אינם אנחנו. הייתי מוסיף שגם תכונות טובות ורגשות טובים אינם אנחנו. ובכלל, שום דבר מלבד הכוליות עצמה אינו אנחנו (כלומר או הכל אנחנו, או לא-כלום אנחנו). והייתי גם מוסיף שהדרך לגלות את זה לא עוברת בהכרח (או בכלל) באלפי טיפולי אודיטינג. אבל זה כבר סיפור אחר. יפה לראות שהאברד אכן עלה כאן על העניין המרכזי: מה שאנחנו חושבים שהוא אנחנו אינו אנחנו.

אם לא תמצאו את הרשימה הזאת בעתיד סימן שהסיינטולוגים איימו עלי או משהו כזה. אבל אם הם איימו עלי זה סימן שהסיינטולוגים מודים שזה אמיתי, כלומר שהאברד כתב את השטויות הללו.

תצלום של לפייט רון האברד. הסיינטולוגים חושבים שהוא הישות החשובה ביותר בגלקסיה. לדעתי הוא שרלטן סוג ג'. הנה סרט על האברד שנעשה לפני עשור על ידי ערוץ 4 הבריטי, בו הוא מתואר כנוכל ממולח, כריזמטי מאוד, בעל דמיון עשיר, מומחה להיפנוזה, תאו בצע ורודף נשים, מאניה דפרסיבי ופרנואיד עצבני שחשב שאפילו התאבדותו של בנו היא התקפה אישית עליו.

[חג עצמאות שמח. אורן צור ביקש ממני שאכתוב רשימה על אפקט "מילים שיוצרות מציאות" שבמצוות "ביטול החמץ", ובכלל על תפיסת השפה (העברית) כבוראת עולמות. וכך עשיתי. הנה היא בבלוגו. אופרה ווינפרי ואקהרט טולה סיימו את הקורס המקוון שלהם (כתבתי על זה כאן). צפיתי בהתחלה ובסוף של השיעור העשירי ושמחתי מאוד: טולה מדבר לעניין, ללא מטאפיזיקה מיותרת וכמעט חף מהפרזות ניו-אייג'יות, וזה יופי יופי שכל כך הרבה אנשם רואים את זה. הנה לינק לכל השידורים שהיו (אולי צריך להירשם בחינם). והנה יהודה ליבס בביקורת על ספרו החדש של בועז הוס על ספר הזוהר. לא אהיה ליד מחשב כל הסופ"ש אז לא אוכל לענות למיילים ותגובות.]

נפגשים עם קבלה: אישי ציבור ואמנים משוחחים על משמעות החיים, מאת: מיכאל לייטמן, הוצאת קבלה לעם, 2008, 264 עמ'.

נראה שבימינו השלימה הקבלה את המטמורפוזה שהחלה בימי החסידות, בהם הפכה מתורת סוד איזוטרית השמורה ליודעי ח"ן, לכלי פרשני בסיסי בעזרתו מבין היהודי הפשוט את מקומו בעולם. אם לפני עשור היה צריך החילוני המצוי לגלות עניין אקטיבי בנושא כדי להיוודע אליו, הרי שמאז עברה הקבלה תהליך ברוטלי של ניו-אייג'יזציה, עד שכיום אנחנו מוצאים עצמנו מוצפים באור האינסוף של המטאפיזיקה הקבלית בין אם נרצה ובין אם לא. כגילוי מיוחד של חסד מופיעים כמובן אותם סלבריטאים, שלאחר שהאור גילה אותם, גילו גם הם את האור, ושעצם העובדה שהם מפורסמים אמורה לעשותם מביני דבר בנוגע למשמעות החיים, ומליצי יושר לגבי כל תורה שמתיימרת לגלות לנו אותה.

שני ראשי-חץ ארגוניים משמשים את קבלת-הפופ בבואה לעשות לה נפשות: "המרכז לקבלה" בראשות הרב פיליפ (שרגא) ברג, ו"בני ברוך" בראשות הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שניהם יונקים את מורשתם הרוחנית מהרב יהודה אשלג, אחד המקובלים הגדולים של המאה העשרים, ולשניהם אלפי תלמידים ועשרות מרכזי לימוד בארץ ובעולם. בעוד "המרכז לקבלה" מצליח מאוד בארצות-הברית ועוסק בעיקר במכירת תשמישי קדושה קבליים (חוטים אדומים, מים) במחירים מופקעים, "בני ברוך" פופולאריים בעיקר בישראל וברוסיה, עוסקים בלימוד עיוני בצורה מודגשת יותר ומציגים מבנה סגור ומאורגן יותר, ויש שאף יגידו, כיתתי.

"המרכז לקבלה" הציג לראווה כוכבות כמדונה ודמי מור, ואם עד כה פיגרה תנועת "בני ברוך" אחריו במערכה החשובה על לבותיהם של הסלבס, הרי שהספר שלפנינו הוא ניסיון מרשים להציג תשובה קבלית הולמת: בספר נאספו לא פחות מעשרים ושתיים שיחות בין הרב לייטמן לידוענים ישראלים ובהם ארקדי דוכין, אגי משעול, רוני סומק ועדן הראל, גדעון רייכר ואיתן בן אליהו. אלה נאספו כולם כדי לדבר "על משמעות החיים", או בעצם כדי לשמוע מהי משמעות החיים מפי הרב לייטמן, שכמובן מגלם לאורכו של הספר את ארכיטיפ "הזקן החכם" שמחזיק בידו את מפתחות מהות הקיום וסוד האושר הפנימי, ואשר מוכן (הוא כמובן לא מכריח איש!) לחלוק את אוצרותיו עם הראויים להם.

זאת כמובן חוכמה קטנה מאוד ללעוג לאותן סיסמאות ניו-אייג' נבובות, שממלאות כיום את האוויר עד שקשה שלא לקלוט אותן עם כל שאיפה. הניו-אייג' מציג קקופוניה של חצאי אמיתות, תרופות סבתא ותורות מזרחיות, וממילא קל להצביע על שלל נקודות התורפה שלו. אולם הבדל גדול קיים בין אמונה תמימה, טיפשית ככל שתהיה, לבין יומרה כוזבת. לראשונה ישנו בכל זאת ערך אסתטי מסויים, ואילו זו האחרונה מכוערת באמת, ופעמים רבות אף מסוכנת. בזו חוטא מיכאל לייטמן.

"הקבלה"

שני דגלים מניף הרב ד"ר לייטמן, דגל אחד לכל אחד מהתארים המקדימים את שמו: על הראשון מתנוססת המילה "הקבלה". לייטמן לא חדל מלדבר על "הקבלה" (בה"א הידיעה), מתייחס כמובן-מאליו לכך שבידיו מצויה לא רק כל חכמתה אלא גם כל יעודו של עם ישראל, ומציין שהוא התלמיד האחרון בשושלת הגדולה של המקובלים שהתחילה (לפי דבריו) באברהם אבינו. הוא אף דואג להזהיר את בני שיחו לחפש את "חכמת הקבלה האמיתית, ולא מה שמוכרים בדרך כלל תמורת השם הזה" (91).

לאמיתו של דבר מוכר לייטמן ניאו-קבלה פסיכולוגיסטית, שבה רוב המבנים המטאפיזיים של קבלת האר"י (ספירות, פרצופים וכו') עברו תהליך של הפנמה ומבטאים לא את כוחות הקוסמוס אלא את הדינמיקה התוך-נפשית. תהליך ההפנמה מרחיק עד כדי כך ש"כל מה שכתוב בתורה מדבר על העולם הרוחני בלבד, ולא על זוטות של יום יום או הסיפור ההיסטורי של העם היהודי" (132). אכן, זו קבלה בה המצוות מאבדות את תקפותן המעשית ("קיום מצוות לא שייך לעניין" – 27), וגם המשיח אינו אדם אלא "אותו אור עליון, כוח העליון, שיעזור לנו להתעלות לרוחניות" (119).

גם על האל עצמו לא חס לייטמן, ומציג קבלה שהיא למעשה נטולת אלוהים: המילה "אלוקות", למשל, מופיעה בספר 24 פעמים, מתוכן עשרים פעמים כמושא ישיר ("גילוי ה-", "הכרת  ה-", "הרגשת ה-"), ורק ארבע פעמים כשם עצם. גם בפעמים אלו האל מתואר כ"חוק הכללי", כ"כוח עליון" או "כמציאות העל", כל זאת בניסיון ברור להתרחק עד כמה שניתן מדימוי האל כפרסונה בעלת רצון (שלא לומר קפריזות). גם המילה "אלוהים" נזכרת אך ורק בהקשר הערך הגימָטרי של אותיותיה, שלייטמן חוזר ומדגיש שהוא "הטבע". משום מה זהות סכום ערכם המספרי של אותיות המילים הללו מרשים מאוד את לייטמן, ומעניין אם ידוע לו שהמילה "גימטריה" בגימטריה שקולה ל"דברי הבאי והבל". כך או כך, ברור שלייטמן עושה הכל כדי לנטרל את המימד הפרסונלי והמיתי שבאלוהות היהודית, וזאת כנראה במטרה לתת לה נופך רציונלי ככל שניתן.

יש לציין שהקבלה, כמו היהדות כולה, היא רבת פנים ומשתנה תמיד. על כן לא יהיה זה נכון לומר שהתיאולוגיה המיוחדת שמפיץ לייטמן, חריגה ככל שתהיה, איננה קבלה. עם זאת, ובניגוד מפורש לדבריו של לייטמן, זוהי בהחלט לא "הקבלה" בה"א הידיעה, ואין ספק שלייטמן יודע מספיק כדי להבין זאת.

"מדע לכל דבר"

הדגל השני שבו מנופף לייטמן ללא הרף הוא דגל המדע. מרב מאמציו מוקדשים אפוא לניסיון להציג את הקבלה – ולכל הפחות את הזרם שבראשו הוא עומד – בתור "מדע". לייטמן אינו חדל מלהדגיש נקודה זו, שהיא בעלת חשיבות עליונה עבורו: הקבלה אינה "דת", ואף לא פילוסופיה או (חס ושלום) אמונה, אלא "מדע לכל דבר" (40).

את ההשקפה הזאת מסביר לייטמן, כמו אנשי דת רבים אחרים, באמצעות הטענה שהמדע מוגבל מיסודו, ושאין הוא יכול לספק ודאות גמורה. הקבלה, לעומת זאת, כוללת אך ורק אמיתות מוחלטות, שאותן ידעו, בין היתר, אברהם אבינו, משה, ר' שמעון בר-יוחאי, וכן כמובן גם הרב אשלג, בעל הסולם, שהעביר אותן לבנו, ברוך שלום אשלג ("אחרון גדולי המקובלים"), והוא מסרן (באורח בלעדי פחות-או-יותר) לרב לייטמן תלמידו. אלא שבשום מקום בספר לא נאלץ לייטמן להתמודד עם השאלה המסקרנת באמת: מניין לו לדעת שטענותיו על אודות העולם והאדם הן טענות אמיתיות, ומהן ההצדקות הרציונליות (שבהן הוא מתגנדר ללא הרף) לנכונותה של ההשקפה הקבלית? מה בעצם הופך את הקבלה ל"מדע", ומאיזו בחינה היא אמנם מספקת ידע ודאי? הסלבריטאים המשוחחים עם לייטמן אינם מעלים את השאלות הללו, וככל הנראה גם אינם מהרהרים כלל אחר סמכותו המדעית. לפחות מבחינה זו בחר לו הרב בני-שיח אידיאליים.

אובדנה המוחלט של חשיבה ביקורתית המאפיין את השיחות המופיעות בספר מתבטא גם במגוון עשיר של טענות משונות שלייטמן מעלה למצהלותיהם של בני-שיחו וללא שיידרש להצדיק את דבריו. כך, למשל, הוא טוען באוזניו של גדעון רייכר כי הקבלה מאפשרת לאדם לחיות לנצח, שכן המוות – כידוע – הוא "תופעה ביולוגית שנובעת מהפנימיות, מהרצון של האדם" (61); לאורן סמדג'ה הוא מגלה כי "לכל אדם יש מלאך משלו, ואם אדם מגלה אותו, הוא באמת יודע איך להתפתח, לא לשגות, ולא לגרום רע לאחרים, ואז חייו הם חיים טובים" (81); ולליאת רגב הוא מספר שהאנטישמיות נוצרת משום ש"עם ישראל אינו מבצע את תפקידו", שהוא "לימוד חכמת הקבלה והפצתה לעולם" (173).

לייטמן מתעקש לטעון בדבר "מדעיותה" של הקבלה משום היוקרה הרבה שהוא ומאזיניו מייחסים ללא ספק למדע. שוב ושוב הוא טוען, אם כי אינו מביא כלל ראיות לדבריו, ש"המדע היום מגלה עובדות שהקבלה נסמכת עליהן כבר אלפי שנים" (148), ואף מוסיף בסיפוק ש"כשאני מסביר את האמצעי בעזרתו לתקן את האדם הפרטי ואת העולם, אנשי מדע מבינים ומקבלים את זה" (176). עוד הוא טוען ש"מדענים דווקא פונים לתורה הודית, לטארוט, ולתורות נוספות, מתוך חיפוש אחר תוספת למדע" (248). בהתאם לכך יש להבין גם את התבטלותו בפני איש המדע היחיד מבין מראייניו – הדוקטור יואב בן דב, שאליו מפנה לייטמן שאלות רבות, וכמעט שאינו מרצה בפניו כלל.

ביחסו למדע דומה לייטמן למחזירים-בתשובה רבים (כגון הרב זמיר כהן) שפסקו מלראות במדע אוייב, והחלו לראות בו סעד להשקפותיהם המטאפיזיות. ואולם ניכר גם שלייטמן אינו מתעניין במדע באמת, ושאין הוא מעריך כלל תגליות מדעיות שאינן עולות בקנה אחד עם הקוסמולוגיה שלו. בתורת הברירה הטבעית, למשל, הוא מטיל ספק, ואף מעיר (באוזניו של דידי מנוסי) כי "הדרוויניזם זו תיאוריה שאימצו מדענים אך מעולם לא הוכחה, כך שתורת דרווין לא הוכרה כמדע מובהק" (155). בתור ביולוג-לשעבר מותר להניח שלייטמן יודע היטב כי זוהי טענה שקרית מן היסוד.

היומרה למדעיות מתנגשת גם עם כמה עובדות היסטוריות: על פי לייטמן "אברהם אבינו היה המקובל הראשון" (100), ועד לחורבן המקדש חי עם ישראל כעדת מקובלים אחת גדולה. עם החורבן "נפלו כולם לגשמיות" (132) והתחילו לקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה. כל ספר היסטוריה על תקופת בית ראשון ושני יפריך את הציור האידילי הזה. הדוקטור המקובל לא רק משכתב את ההיסטוריה כרצונו, אלא גם מכחיש את ממצאי המחקר האקדמי. זכותו כמובן לסרב להתרשם מהממצאים המראים כי הזוהר נכתב במאה ה-13 (ולא במאה השנייה על ידי ר' שמעון בר-יוחאי), אבל יומרתו למדעיות עומדת לפיכך בסתירה חריפה לדבקותו במסורת.

על ידעונים וידוענים

למרות שנראה לעתים כי לייטמן מחזיק בתורה סדורה ומגובשת היטב, לאמיתו של דבר השקפתו מלאה סתירות כרימון. את יוכי ברנדס הוא מפתיע בקביעה (שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היהדות האורתודוכסית) שהרצון החופשי הוא אשלייה בלבד, ושכל שיש הן אך צורות שונות של "שליטה", בעוד שבמקומות אחרים הוא טוען את ההיפך הגמור. כן נראה שהוא מתקשה להחליט בדבר תכולתה של הקבלה ומקומה בחייו של האדם. פעם אחת הוא מכריז כי הקבלה היא אך גוף של ידע תיאורטי שאין לו משמעות מעשית, ובפעמים אחרות הוא מטעים שדרכו של האדם אל האושר (כמו גם, כאמור, לחיי נצח) עוברת דרך הקבלה.

בסופו של דבר מסתבר שלייטמן – כרוב הידעונים המצליחים – משתדל להתאים את השקפותיו לאדם שעמו הוא משוחח. זוהי טקטיקה יעילה בדרך כלל, אבל היא מקשה להבין מהן עמדותיו האמיתיות בנודע לסוגיות שעליהן הוא דן, ואם יש לו בכלל עמדות אמיתיות בנושאים אלו.

ראוי לשאול מדוע אנשים משכילים משתפים פעולה עם פארסה כזאת. כיצד הצליח לייטמן לשכנע חבר נכבד כזה של ידוענים להעמיד פני פתאים הבאים לפני החכם הכל-יודע כדי שיסביר להם מה עושים עם החיים? אלה הם סודות קבליים שתשובה עליהם אין. ומהו סוד הפופולריות העצומה שלה זוכים לייטמן ותנועתו "בני ברוך"? את התשובה לכך מצינו בדבריו של לייטמן עצמו, במענה לשאלתו של גדעון רייכר (עמ' 68): "למה להערכתך אנשים מתעניינים, מתעמקים ומתקרבים לקבלה כיום?" התשובה: "אני חושב שבכל אחד ואחד טמון ייאוש, והבלבול הוא רב".

[התפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ". כאמור, נכתב יחד עם חברי הטוב יקי מנשנפרוינד, דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באונ' חיפה. את הספר "נפגשים עם קבלה" ניתן להוריד בשלמותו ובחינם כאן.]

לא מזמן רכשתי את כרך "הזוהר: אגדות ומעשים" שיצא בסדרה המשמחת של הוצאת ידיעות, "עם הספר". הזוהר כידוע כתוב במעין שילוב ייחודי של עברית, ארמית וניאולוגיזמים, והמהדורה שנמכרת לציבור ב- 35 שקלים אוצרת בתוכה קטעים שונים של הזוהר שנשאלו, מתורגמים לעברית, מתוך המקבץ הדומה שהוציא הרב דוד שלום בצרי. לפני הקטעים מוצבת הקדמה קצרה ומבוא נאה שכתבה מלילה הלנר אשד, ועוד נגיע אליו בהמשך.

כשקראתי קטעים מתוך הכרך, אף שלא לראשונה, לא יכולתי שלא להרים גבותיי שוב בתמיהה: האם אכן זה הזוהר המהולל? האם כך זה נראה "מבפנים"? תראו, אני לוקה בחוסר ידע מסויים בקשר לזוהר: מעולם לא קראתי בזוהר ברצינות, ולא למדתי את שפתו התיאולוגית העשירה לעומק. אנשים חכמים שאני סומך עליהם מוכנים להישבע שמדובר באחת מיצירות הפאר של האנושות, ביצירה שבמורכבותה וביופיה מתחרה בקלות בכל טקסט אחד, מכל שפה. אני מאמין שאכן כך. בשביל לרדת לעומקו של הזוהר, ולחוש ביופיו, צריך ללמוד לקרוא אותו, ולא רק מבחינת הבנת השפה, אלא מבחינת פיתוח הרגישות לניואנסים ולקשרים הפנימיים העדינים שבין חלקיו (כמו כל יצירת אמנות למעשה). כך שעל יופיו, או על עומקו או חוכמתו, אני לא אדבר, כי אני לא מבין בזה.

אני רוצה לדבר על אופיו של הזוהר, ובעיקר לשאול האם מדובר כאן אכן בטקסט מיסטי, אם לאו. כדי להכריע (או להתקרב להכרעה) בסוגייה זו צריך ראשית להגדיר מהי מיסטיקה. ובכן, אגדיר מיסטיקה בפשטות, כשאיפה והפעולה, התיאורטית והמעשית, להגעה למגע אינטימי (פיזי או תודעתי) עם המציאות המוחלטת (האלוהות, היָפֶה, נירוונה, האחד, המקור וכו'). זאת פחות או יותר ההגדרה המקובלת, בניסוחים שונים, באקדמיה. על פי הגדרה זו אני, למשל, מיסטיקן, כי לזה אני שואף ופועל. טקסטים שמתארים שאיפה ופעולה כזו הם לכן טקסטים מיסטיים. לדעת לזהות טקסטים מיסטיים זה שימושי, כי כך נוכל להבין שאנשים כמו אפלטון, הרמב"ם או שפינוזה, למרות שלא זה המוניטין שיצאו להם, הם למעשה מיסטיקנים. השאלה כעת היא האם הזוהר הוא טקסט מיסטי.

והתשובה שלי היא שרובו לא. כי הוא מלא בשני דברים: מעשיות חביבות על חכמים, ורמזים על קשרים סמיוטים וסמנטיים שונים בין ישויות שונות בארץ ובשמיים. שימו לב למשל לקטע הבא:

רבי יוסי ורבי ייסא היו מהלכים בדרך. אמר רבי ייסא: הרי ודאי למדנו – כל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, והתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד נפרש מקרא זה שכתוב: "מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ" [בראשית, מ"ט, כ']? אמר לו: איני יודע, משום שלא שמעתי על כך מהמאור הקדוש [ר' שמעון בר יוחאי], אלא נלך אתה ואני אצל המאור הקדוש ונשאל אותו. הלכו, וכשהגיעו לפני ר' שמעון, אמרו הדבר ושאלו השאלה. אמר להם: ודאי סוד החוכמה הוא, ופתח ואמר להם סודות. כשסיים, אמרו: אם לא באנו לעולם אלא לדעת דבר זה – טוב לנו.
(פרשת ויחי, דף רלה, עמ' ב בזוהר; עמ' 74 בספר)

סליחה? אקסקוויז מי? א בייקינג פאודר? זה הכל? כן, זה הכל. מה היה לנו כאן? שני רבנים, תלמידי רשב"י, הולכים להם בדרך. פתאום עולה על דעתם שאלה שאין להם עליה תשובה (למה, אם כל בני יעקב התברכו, דווקא את אשר יעקב מברך שלחמו יהיה שמן?). הם רצים אל מורם רבם, והוא פותר להם את הקושייה. והפתרון אינו נגלה לקוראים (חוזר: הפתרון אינו נגלה לקוראים!). בתגובה, הרבנים שמחים ומאושרים. כפתור ופרח. אכן סיפור נאה. אבל האם יש כאן משהו שקשור למגע אינטימי עם האל? לא. יש כאן אגדתא נחמדה על פרשנות תורנית, ותו לא. (ואל תספרו לי שמה שאמר להם רשב"י הוא מיסטי, כי זה לא בטקסט. מה שלא בטקסט יכול להיות הכל. אני מדבר על הטקסט.) וכך נראים כמעט כל הקטעים בספר. שוב: כפי הנראה מדובר באחד הטקסטים המבריקים בתולדות האנושות. אבל קריאה ברורה לחוויה מיסטית אין כאן.

—

כדי להבין למה זה אינו טקסט מיסטי, אביא טקסט מיסטי יהודי. עכשיו, לא קל למצוא ביהדות טקסטים מיסטיים חריפים, כי יהודים על פי רוב ממעטים בתיאור חוויותיהם המיסטיות, או בתיאור טכניקות מיסטיות ברורות ליישום על ידי הקהל הרחב. המיסטיקה ביהדות היא תורת סוד, כל כבודה פנימה, היא נשמרת בצנעה, ומועברת מרב לתלמידו, על פי רוב בעלפה. ובכל זאת, ניתן כמובן למצוא עדויות למיסטיקה, בעיקר מתוך תנועת החסידות. אביא אם כן קטע של ר' יעקב יוסף מפולנה, שהיה רב של כמה קהילות, ושחייו השתנו כאשר שמע את הבעל שם טוב מדבר, התרשם מאוד והפך לתלמידו.

דשמעתי ממורי זלה"ה [=זכרו לחיי העולם הבא, שהוא הבעש"ט] משל שאמר קודם קריאת שופר, שהיה מלך אחד חכם גדול ועשה באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים, וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך, ויש שהלך עד שער אחד וחזר, ויש וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק [מפרידה] בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עיניים, והנמשל מובן ודפח"ח [דברי פי חכם חן].

וכן כתבתי במקום אחר מה ששמעתי ממורי זלה"ה כי בידיעת האדם שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און וכו'. אם כן כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותו יתברך, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה [כאותו חגב שלבושו ממנו ובו] ובידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און שאין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך בידיעה זאת."
(בן פורת יוסף, פרשת מקץ, עמ' שלט-שמ; וכן שם, דרוש לשבת תשובה; דגל מחנה אפרים, הפטרת תבא, עמ' רנז-רנח;פרשת וילך, עמ' רסד-רסה)

מתוק מדבש. הקטע הזה מחולק לשניים: החלק הראשון הוא משל הארמון המפריד בינינו לבין המלך, שלמעשה, כך אנחנו מבינים אחרי שצלחנו את חומותיו ולא התפתינו לעצור אצל אוצרותיו, הוא כולו אשלייה – אין דבר המפריד בינינו לבין המלך. והנמשל כמובן ברור. ולמי שלא ברור, מבהיר ר' יעקב יוסף: "אין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך" – אלוהים כאן ועכשיו, קרוב אלינו יותר ממחשבותינו. ולא סתם, אלא שההבנה שזה אכן כך, ה"ידיעה" הזו, ש"כל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך", היא מתירה לנו את כל האוונות, כלומר האסונות, הצרות, ואף העוונות.

מה מיסטי כאן? שלא רק שמספרים לנו משל נחמד על כך שהעולם הזה אינו אלא עצמותו של הקב"ה, אלא שגם מכוונים אותנו לידיעה הזאת, אומרים לנו שחשוב לדעת את זה, ומספרים לנו שכאשר נדע את זה, כלומר כאשר נפנים לעומק ונכיר בכך, כאשר נחייה את זה (וכידוע השורש י.ד.ע. בעברית מלמד על ההפנמה העמוקה ביותר, שלא לומר מגע אינטימי), נשתחרר מצרותנו, ואף מחטאינו. יש כאן קריאה מפורשת, אם כן, לטרנספורמציה קיומית (שהיא בעיקרה תודעתית, כפי שמלמד משל הארמון הנ"ל), שמביאה למגע, שלא לומר אחדות (למה לא לומר? אחדות!!!) עם האל. זאת מיסטיקה.

—

בסוף זה מגיע למגדלי יוקרה פורחים באוויר כגון זה: תרשים מלומד שנבנה על תמות קבליות של Athanasius Kircher, מתוך ספרו Oedipus Aegyptiacus. לחצו כאן להגדלה.

אמרתי שעוד נחזור למבוא של מלילה הלנר אשד. מלילה היא חוקרת זוהר חשובה ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. אהבתי מאוד את ספרה "ונהר יוצא מעדן", ואם יותר לי, אני גם מאוד אוהב אותה אישית. במבוא (כמו גם בספר) היא שוטחת תזה בדבר האופי המיסטי של הזוהר, כלומר העובדה שהוא מכוון את הקורא ל"שינוי תודעתי", שינוי שמחברי הזוהר (חבורתו של ר' משה דה-ליאון, במאה ה- 13 בצפון ספרד) אף עברו כאשר הם הגו וכתבו את הזוהר. עכשיו, אני די מאמין שאכן כך היה, ושאכן כך ניתן להתרחש למי שקורא את הזוהר בצורה הנכונה. אבל אין ספק שאם כך האופי המיסטי של הזוהר חבוי תחת סגנון שהוא "מבחינת הפשט" פשוט לא מיסטי. כפי שמסבירה מלילה במבוא: "הדרך העיקרית בזוהר להעצמת הראייה [המיסטית] היא קריאה מיוחדת בכתבי הקודש. זוהי קריאה אינטנסיבית ביותר בטקסט המקראי […] המובילה את הקורא לחוויה או התנסות העולה מן הקריאה" (עמ' 13). כלומר מדובר בקריאה מסוג מיוחד, שהיא גם מרוכזת ומדידטיבית, וגם עשירה ואסוציאטיבית (בשביל המקובל כל מילה מקושרת לעולם שלם של סמלים ומשמעויות). כל זה נהדר, אבל הטקסט עצמו, כאמור, אינו מגלה לנו את זה, ודאי לא במילים מפורשות כמו אלה של ר' יעקב יוסף מפולנה.

למה זו בעיה? זו בעיה כי יהיו אנשים שיטעו לחשוב שחכמת הנסתר היהודית היא אך ורק סיפורי חכמים, לימוד של "סודות" והתהגגות אינסופית על מני מבנים מטאפיזיים כספירות ופרצופים. במקום לדעת "שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך" (כן, כן, כן!!!!!!!!!!) הם ידעו שספירת תפארת ממזגת בין חסד לגבורה, מה ההבדל בין נקודים לברודים, או לספר איך אור אינסוף נאצל מעתיק-יומין לאריך-אנפין, דרך זוג הפרצופיים אבא אמא, משם לנפתולי זעיר-אנפין ועד לפורקנו (בחסדי האל יתברך ויתעלה) בנוקבא. ידע (או, למעשה, מידע) כזה, מיותר לציין, פשוט מיותר לציין, או לכל הפחות משמעותי הרבה פחות מזה הראשון. אכן, זה בדיוק מה שקרה לאר"י וחבורתו, שפיתחו במקום מודעות להוויה המוחלטת תיאוסופיה ענפה ומפותלת, ועסקו במקום בגילוי האלוהי בהם ובעולם בגילוי "קברי צדיקים" בכל סביבות צפת. העובדה שהקבלה הלוריאנית השתלטה על היהדות היא בכייה לדורות, ואפילו החסידות לא הצליחה לנער אותנו מהנגע הזה. מה אפשר לעשות – יהודים אוהבים להתפלסף.

"הדזוגצ'ן לפניך. הוא לא חלק משום ממסד. הוא פשוט מולך. הדזוגצ'ן לא נועד לשפר לך את הקארמה. […] הוא מעבר לסיבתיות. מעבר למנגנון הסיבה והתוצאה. אנחנו מתבוננים במשהו שאינו תוצאה של סיבתיות קארמטית. משהו ספונטאני. משהו שכבר קיים בך בהיותך אנושי." – קית' דאומן

דזוגצ'ן הוא "השלמות הגדולה", אבל מה בדיוק שלם בעולם הזה? הוא אמור להיות מובן לנו מאליו, אבל הוא עושה רושם של משהו שמובן פחות ממנו אין. אין אליו כל שיטה או דרך, ובכל זאת אנחנו נדרשים ללמוד להבחין בו. הוא מציג עצמו כחוץ-ממסדי ואנרכי, אבל שושלת המורים שלימדו אותו היא ארוכה ומכובדת. אז מהו הדזוגצ'ן?

התשובה הקלה היא שזוהי מסורת רוחנית טיבטית פרועה וגבולית. היא נולדה כנראה מתישהו במאה העשירית, בטיבט, ומהווה עד היום את הצד היותר רדיקלי של הבודהיזם הטיבטי. הדזוגצ'ן מדגיש את מיידייותה של ההארה, את חוסר הצורך לכלות את חיינו בצבירת קארמה או בכניעה בפני מסורות וחוקים, את ההכרח לראות את האמת, שנמצאת כל הזמן מול עינינו, באופן מיידי ובלתי-אמצעי.

אבל תיאור כזה הרי הוא לא תיאור של הדזוגצ'ן, אלא לכל היותר של הקליפה שמכסה אותו. זאת העטיפה המרשרשת שמחביאה בתוכה את הסוכריה אותה אפשר לטעום רק כשהיא בפינו, נמסה על הלשון. אלא שכל רוכל המתיימר לחלק סוכריות דזוגצ'ן הוא נוכל. הדזוגצ'ן, מנסה להסביר לנו קית' דאומן, הוא טעמו הטבעי של הלשון – המתיקות שמתקבלת כשהלשון טועמת את עצמה.

דאומן הוא מורה ותיק ומוכר, שלמד אצל גדולי הלאמות ולימד ברחבי העולם. הוא מלומד מאוד, ופירסם ספרים ותרגומים רבים של כתבי דזוגצ'ן. לרגל ביקורו הקרוב בארץ, שאלתי אותו כמה שאלות על הדזוגצ'ן. (זהו ביקורו השני – בביקורו הראשון, לפני שנתיים בדיוק פגשתי אותו בערב שנתן ושוחחנו מעט)

—

הבודהיזם הטיבטי, למרות הרקע התרבותי והשפה הרוחנית השונים מאוד מאלו המערביים, פופולרי מאוד במערב בקרב מחפשים רוחניים. יחד עם זאת, פעמים רבות נראה לי שהחיבה לה זוכה הבודהיזם הטיבטי היא לא רק משום אמיתותיו העמוקות, אלא בזכות הטקסים הצבעוניים והמסורות התיאולוגיות הערטילאיות שלו – היינו מפני, ולא למרות, היותו משונה. האם אתה מסכים עם ההערכה הזאת, ואם כן, האם ייתכן שבודהיזם טיבטי מתפקד לפעמים במכשול, ולא עזר, להתעוררות רוחנית?

כן, אני מסכים עם ההערכה הזאת, וכן, בודהיזם טיבטי, כמו כל תרבות דתית המוקדשת לניתוב אנשים לקראת אתוס מוסרי אחיד, הוא המחלה ולא התרופה כאשר אנחנו מבקשים חירות רוחנית. מאידך, בתוך תוכה של המסורת של הבודהיזם הטיבטי מסומנת בברור היציאה ממנה. אם אתה מכיר תרגולת דומה, מהתרבות המערבית, שמשחררת אותנו מהדביקות התרבותית שלה בנוסף לשחרור מהבדיונות העמוקים של המערך המנטלי שלנו – אנא השתמש בה ולא במודל האסייתי הזה. עם זאת, יש לציין שכניסה אל תוך תרבות דתית זרה כשלעצמה יכולה לסיע לנו להתבונן בתרבותנו שלנו מנקודת מבט פתוחה וכך יכולה לאפשר לנו את חופש שאנו מבקשים.

אתה עצמך לא נמצא בשום אסכולה או שושלת פורמלית. האם אתה רואה בזה יתרון?

זו תהיה טעות לחשוב שאיני שייך לשום שושלת רוחנית. מה שאני מלמד מגיע באופן ישיר משרשרת קדומה של לאמות, שושלת הדזוגצ'ן של אסכולת הנינגמה (Nyingma) – ואני מוקיר להם תודה וכבוד רב. הייתי טיפש גמור אילו התכחשתי לשושלת שחנכה אותי אל הדהרמה, טיפש אמיתי אילו התכחשתי לנדיבות ולחכמה של מורָי. מה שכן, בתהליך של מסירת הדהרמה של המורים שלי אל המערב אני יכול לתת דגש – בצורה לא קונבנציונלית, ועל חשבון המכלול – להיבטים מסויימים שנראים לי רלוונטיים ביותר לצרכים האנושיים בני זמננו. אבל דחיית רוב האלמנטים התרבותיים האסייתיים של הדהרמה לא קוטעת את הקשר שלי אל השושלת שממנה אני שואב השראה.

בהמשך לכך, נראה לי שהרבה ממהרעות החולות של הרוחניות הניו-אייג'ית מקורן במצב בו ישנם מורים רבים שאינם שייכים לשום מסורת, שלמעשה ממציאים את החוקים (ולעיתים את התובנות) של עצמם, שלא מעוגנים בכל חוכמה רבת-שנים, ומרחפים להם מנותקים על האויר החם שהם מפיקים מעצמם. איך אתה שומר על עצמך ממצב שכזה?

אני מסכים איתך. מסורת נותנת גושפנקא. יש לחשוד במורים שלכאורה "התעוררו מעצמם", אם כי כמובן שיש כאן סכנה שאנו נשפוט מישהו מתוך עמדה של בורות. אם אנשים תופסים אותי כמורה ניו-אייג'י (במובן הרע של המילה), הרי שטעיתי מתישהו לאורך הדרך. אני שומר על עצמי בכך שאני מנסה להישאר במקום חף מכל יומרה, ואני עושה את זה על ידי כיבוד העקרונות של המסורת שבה למדתי. אבל צריך להבחין היטב בין שושלות 'ממסדיות' ושושלות 'תרגול'. הראשונות נועדו לשמור ולאצור את התורה הרוחנית. האחרונות נועדו לאפשר תרגול קיומי אישי. לעיתים שתי המסורות הללו מתנגשות זו בזו. ובכל מקרה, אם זכית להוקרת הראשונה זה לא בהכרח אומר שזכית לתובנה (realization) בשנייה. השומר בשער אינו בהכרח מאסטר – למרות שבהחלט ייתכן שהוא כן.

אמרת פעם שחלק מהיתרונות שמסורת אמורה לתת לנו הם קבלה של תמסורת ישירה, או חניכה, מהגורו. אבל למה בכלל דרושה לנו תמסורת כזו אם כל העולם כולו הוא שדה-בודהות אחד גדול, אם ה"ככיות" של המציאות היא מול עינינו – למה עלי "לקבל" משהו לפני שאראה את זה?

הדברים אולי יובהרו אם נרחיב את המונחים "תמסורת" ו"חניכה" ל"חוויה חניכתית אישית ואישרורה על ידי מקורות מסורתיים". החוויה האישית הזאת היא גילויו של המרחב שמאפשר לנו להתיר את הדילמה שהובילה אותנו למצב של חיפוש לחוץ. 'החוויה החניכתית' היא המאורע שבו אנחנו לרגע נחלצים מזה. דרך התמסורת שמאשררת את אותו חוויה חניכתית, החוויה הזאת הופכת למוכרת יותר ויותר, ואז מושגים כגון 'שדה-בודהות' הופכים לרלוונטיים. כן: ה'ככיות' היא הישר מול עינינו, אבל אנחנו זקוקים למישהו שיאמר לנו לפקוח אותן ושיאמר לנו שמה שאנחנו רואים זה 'זה'.

האם 'עשיית קארמה טובה' היא משהו שונה מראייה אל תוך טבע הדברים? האם אין שום קשר בין שני אלה?

כן, 'יצירת קארמה' היא שונה בתכלית מהזיהוי של טבע התודעה (mind), וההבחנה הזאת בדיוק היא שמקפיצה אותנו אל מעמקי בריכת הדזוגצ'ן. בבוזהיזם הקונבנציונלי אנחנו משפרים קארמה על ידי כך שאנחנו חיים בצורה מוסרית ועם הזמן זוכים להתגלגל אל תוך צורות חיים גבוהות יותר לאורך זמן. דזוגצ'ן מלמד אותנו את ההכרה בשלמות של הרגע האל-זמני כאן ועכשיו, ואני מניח שזה נקרא 'ראייה אל תוך טבע הדברים'. זה לא משנה כלל באיזו צורה מתגלם הרגע הזה, מה מינו, מה טיבו המוסרי, מה תוכנו הרגשי, מה מצב בריאותו, מה רמת תחכומו המושגי – הטבע המהותי שלו זהה. קארמה חיובית לא עוזרת ולא פוגעת בראייה הצלולה של המציאות. אבל אולי נשאל מהן הנסיבות שמביאות אותנו לפקיחת העיניים ולהבחנה בטבע האינהרנטי של הרגע. התשובה היא נסיבות נסיבתיות. מהן הנסיבות שהביאו אותנו לקרוא את המאמר הזה? מהן הנסיבות שמביאות אותנו להירשם לקורס דזוגצ'ן? אדם נדיר מאוד יוכל להתיר את הקשר הזה!

בקשר לאותה ראייה: מה אתה רואה, שרוב האנשים אינם רואים? מה יש לך שאין לרובנו? מהי הארה, ולמה אני לא מואר?

דבר אחד צריך להיות ברור: כולם 'רואים' את האור מדי פעם. כולנו מוארים – אתה מואר – פחות או יותר. אחרי שנים של תשומת לב קשובה למורָי, מה שיש לי היא התבוננות ומדיטציה שמסבה את התודעה שלי אל עבר האור הזה. ולכל תרבות יש שיטות משלה לזיהויה של אותה ראייה. אלא שהדזוגצ'ן הטיבטי בנקודה זו בהיסטוריה, עם השיטות החיות שלו להעברת תמסורת, ובזכות הגלות הטיבטית, העניק לעולם עקרונות יעילים ביותר שמחזקים את הראייה הטבעית הזאת, והנסיבות התארגנו כדי לעשות ממני שגריר של מסורת הדזוגצ'ן הטיבטית. אני לא אוהב את המילה המשומשת מדי, ולרעה – 'הארה'. אבל בקונטקסט של הדזוגצ'ן משמעות הדבר היא פשוט ההכרה באור הבהיר בכל רגע של תפיסה, ואת המדיטציה של הדזוגצ'ן אפשר לכנות יוגה של אור-בהיר.

מה אמיתי? מה אינו אמיתי?

התבונן בסוטרות, בכתבים הבודהיסטיים, ותגלה עקרונות דזוגצ'ן בסיסיים. בסוטרה אחת הבודהה אומר שכל מה שדרוש לנו הוא להבין את עקרון האשלייה. כל תפיסה שהיא, מכיוון שהיא חסרת מהות והינה אירוע חולף, אינה 'אמיתית', והינה אשלייתית. אילו רק היו המדענים מפנימים את המסקנות של ניסויי החלקיקים שלהם עצמם! הדבר האמיתי היחיד הוא האור והמודעות של טבע התודעה.

מה חשוב? מה לא חשוב?

הדבר האחד החשוב הוא זה אשר נותן לכל הדברים את משמעותם האמיתית. רדיפה אחרי מטרות חלקיות ומתחלפות דומה לניסיון לכסות את האדמה כולה בעור כשכל מה שאנחנו צריכים הוא זוג סנדלים. טבע התודעה מוכרח להיות המוקד היחיד של תשומת הלב שלנו.

איך נזכה לזה? איך נלמד, ונחייה, דזוגצ'ן?

ישנה רשת אוניברסלית של קשרים שמכריעה מה עלינו לעשות או לומר. אילו רק נרגע אל תוך החלל שבו נהיה לחלוטין פתוחים לזה – נדע.

בתרגום החדש שערכת לחיבורו של וירוטסנה (Vairotsana), 'עין הסערה', כתוב:

"כל הפנימי וכל החיצוני הוא שדה המציאות האל-זמני
ובמגרש משחקים טהור שכזה
הבודהה וכל היצורים כולם אינם נבדלים
מדוע, אם כן, עלינו לנסות לשנות דבר?"

אכן, מדוע? האם יש להימנע מלנסות לשפר את העולם?

הנקודה כאן היא שאנחנו תמיד מנסים לשנות את המצב. יש לנו דחף פתולוגי לשיפור והתפתחות. יש לנו תמיד תכניות לשכלול הדברים. אנחנו רוצים הארה, אנחנו רוצים חופש, אנחנו רוצים להיות טובים יותר. שכח מהבלגן הזה. תן לאינטלקט לנוח, הרפה מהרדיפה אחרי מטרות, פשוט הרגע – ואין הבדל בין הבודהות לכל הישויות. קרקע המציאות טהורה ומושלמת, ועל כן כל מה שעולה ממנה באופן ספונטאני עונה על כל משאלותינו. זה המסר של הדזוגצ'ן על רגל אחת. השדה האל-זמני של המציאות שוכן בכאן ובעכשיו, חופשי מכל הפרעה סובייקטיבית. כל שעלינו לעשות הוא להכיר בכך – ואז הדזוגצ'ן יכול לעוף.

[עלה באנרג'י. קית' דאומן יעביר סמינר סופ"ש (8-10 למאי), וקורס (15-22) למאי. לבד מזה הוא ייתן שיחה ב- 26/4, ב- 20:00, בביה"ס למטפלי שיאצו "מגע" דרך בית לחם 18, ירושלים. ולמי שלא ראה ביום שישי האחרון את הכתבה של נעם עמית ב"אולפן שישי" על הסיינטולוגיה, שיקליק.

כמו כן, אני מצטרף ליוזמה של שוקי גלילי בקשר לעזרה, וראשית להעלאת המודעות, למצבם של הפליטים האפריקאים שמגיעים לכאן. אסף פדרמן כתב מאוד יפה על הנושא.]