"מקימי", ספרה של נועה ירון-דיין, הוא כבר תופעה: עוד מעט והוא חצי שנה ברשימות רב המכר, יש לו אתר בית עם פורום שוקק, והפופולריות שלו – לא כרומן, אלא כטקסט חניכה דתי – כל כך גדולה עד שהרב אבינר, למשל, היה צריך להזהיר את צאן מרעיתו שלא לעלעל בו, שכן הוא "לא צנוע". כששמעתי את זה קניתי אותו מיד כמובן, וכשקראתי הבנתי על מה הרב אבינר מדבר. אבל נדמה לי שהבנתי עוד כמה דברים, והרי הם לפניכם.

אתחיל בכך שאהבתי את מקימי. הספר כתוב תל-אביבית שוטפת, חיה מאוד, ואין בו רגע דל. נהניתי מהקריאה, והספר ריגש אותי. יותר מזה: הוא חדר אלי, אל נשמתי. נגע בי. נראה לי שגם את נועה ירון-דיין, אם היא דומה לגיבורת הספר עלמה, הייתי מחבב מאוד. אבל אני כמובן לא מכיר את גברת ירון-דיין כלל, ואין לי כל רצון, או יכולת, לדון בחייה הרוחניים. בכוונתי כאן לדון אך ורק בספר, ובחיפוש הרוחני של עלמה, גיבורתו. שני אלה מעניינים אותי, מפני ששניהם לדעתי מגלמים ביטוי מובהק של רוחניות ניו-אייג'ית.

ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר

על הניו-אייג' כתבתי כבר בכמה מקומות, ולא אאריך שוב בתיאור קווי המתאר שלו כתופעה חברתית ותרבותית, אלא אעלה רק נדבך אחד בו שהוא במיוחד מעניינינו. אחד מעמודי התווך של הרוחניות הניו-אייג'ית הוא האינדבידואליזם הקיצוני שלה: המחפש הרוחני נדרש לסמוך על עצמו, להכריע את הכרעותיו בצורה אוטונומית, להטיל ספק בכל מסורת או תורה רוחנית עד שלא תוכח כרלוונטית בשבילו, ובאופן כללי להגיע לקשר אישי מאוד עם האלוהות (או, לחלופין, להגיע להארה, שהיא כמובן צורה של גאולה פרטית). את הדרישה הזאת לריבונות עצמית והכרעה אישית שואב הניו-אייג' מהמסורת ההומניסטית של המודרניזם.

אלא שבשונה מאוד מההומניזם, הניו-אייג' מתאפיין גם באנטי-רציונליזם ואף אנטי-אינטלקטואליזם חריף. נכון: כמעט כל מסורת מיסטית, בין אם היא מיתית כקבלה ובין אם פסיכולוגיסטית כבודהיזם, תכלול בקרבה מימד א-רציונלי, שכן האבסולוט הוא מטבעו מעל לכל קטיגוריה וחורג מכל הגדרה. אבל ברוחניות הניו-אייג'ית, בצורה לגמרי לא הכרחית (ואף שגויה לדעתי), מושם דגש על המימד הא-רציונלי, וזה אף מוקצן לכדי גישה אנטי-רציונלית כוללת. עיוות נוסף שסובל ממנו הניו-אייג' הוא הסלידה מכל מה שמריח מהשכלה ואינטלקט, כך שלא רק את כללי המשחק הרציונלי אין מקבלים, אלא גם את תוצריו, וזאת אף ברבדים שאין כל מניעה להתבונן בהם (גם) דרך הפריזמה הזו, ואף ראוי שכך יהיה – כלומר בכל רובד שאינו המוחלט לשכעצמו.

באין קריטריונים רציונלים איתם ניתן לברור בין תורות, פרקטיקות או עמדות רוחניות שונות, אנחנו נשארים רק עם החוויה העירומה, בין אם היא חילונית או רוחנית. 'אני מאמין בזה כי זה מרגיש לי נכון'. 'אני עושה את זה כי זה עושה לי טוב'. אין לנו אלא דלת אמות של חוויה, ועל פי רמות הרגש שדבר מה מעורר בי אחליט אם הוא אמיתי (אמיתי בשבילי, כמובן). בכך, אגב, מתאימה רוחניות הניו-אייג' למצב הפוסטמודרני, שגם בו מודגשת החוויה המידית מעל לכל. במילים אחרות, הניו-אייג' הוא ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר.

והנה, אופי זה של רוחניות דומה בקווים רבים לזו של חסידות רבי נחמן מברסלב. החסידות יוצאת הדופן הזו, שמתחילתה היתה מנודה לא רק מפני ה"מתנגדים", אלא אף מפני חסידויות אחרות, הדגישה תמיד את המימד המיידי והחוויתי של עבודת האל. בעוד שגם צדיקים חסידים אחרים ראו חשיבות רבה, אין ספק, בנגיעה ישירה ואינטימית של תלמידיהם במציאות האלוהית, הרי שרבי נחמן מברסלב העצים את העניין באופן מיוחד.

ר' נחמן, למשל, המליץ על סוגים של עבודה רוחנית שמחזקים את המימד החוויתי גם אצל הדיוטות מבחינה מיסטית (התבודדות, שיחה ישירה עם אלוהים), דיבר הרבה מאוד על אהבה, "פשיטות" ו"תמימות", סיפר סיפורים, שורר שירים וניגונים, והעלה כאידיאל גם את הלב השבור. אם זה לא מספיק, הוא היה אנטי-אינטלקטואלי בצורה ברורה, חשב שפילוסופיה היא סכנה ולא החשיב במיוחד אפילו לימודי גמרא, אסר על קריאת "מורה נבוכים" של הרמב"ם, וקבע שסגולה גדולה היא היכולת לקפוץ קפיצת אמונה שהיא מעל ומעבר לשכל. האם יש ספק למה, בעידן הפוסטמודרניסטי של רוחניות הניו-אייג', חסידות ברסלב קורצת לכל כך הרבה חוזרים בתשובה?

נ נו נוע נועה מתל-אביב

ואכן, כל המאפיינים הללו נמצאים בשפע בספרה של ירון-דיין. גיבורת הספר, עלמה, מתחילה אותו ככוכבנית מצליחה למדי, שמבחוץ נראים חייה ככליל השלמות ומבפנים, עבורה, הם עוני ואומללות (שם הספר מגיע מהפסוק בתהילים: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן"). עלמה מתלוננת שוב ושוב על הריקנות שהיא מרגישה. מילויו של אותו חלל הוא הוא מהות החזרה בתשובה שלה.

אותו חלל מתמלא על ידי שילוב של תובנות ברסלביות מעודנות ואמונות תפלות שטחיות, כאשר ברוח הניו אייג' הדת משמשת ככלי להגשמה עצמית: המצוות אינן חוקים או ציוויים, אלא "עצות" (עמ' 143), והתנ"ך הוא כמובן "ספר הוראות" (195) שבעזרתו עושים "עבודה רוחנית" (223) כלומר אף אחד לא כופה עליך (חלילה!) לקיים מצוות, זה פשוט כדאי. תעשה את זה כי זה משתלם. תעשה את זה לא כדת שקיבלת על עצמך הר כגיגית, אלא כשיטה להתפתחות רוחנית (לא שזה רע – פשוט צריך להבחין בזה). כשעלמה מדברת עם אחותה הקטנה, שכועסת על התהליך שהיא עוברת, היא מייעצת גם לה: "אם אין משהו עמוק שאת מחוייבת כלפיו, שאת מאמינה בו גם כשאת לא מאמינה בעצמך, אז זה פשוט לא עובד." (210) – התורה היא פשוט כלי שעובד.

וכאמור, היא עובדת בכך שהיא יכולה לעורר בנו חוויות רוחניות. אכן, חוויות אלה מהוות את הגושפנקא הרשמית לאמיתות השיטה (כלומר התורה). מדברים על דת, וחושבים עליה, אבל הקריטריון המרכזי לודאות הוא החוויה: "האמונה מתחילה איפה שהשכל נגמר" מספר להם ברסלבר כריזמטי (142), והציווי לזרוק את השכל לעזאזל מהדהד כמעט מכל פרק בספר.

התובנות שמציג נציג חסידות ברסלב מתקבלות אצל עלמה ובן זוגה כמעט ללא שאלות. אין ניסיון לשכנע אותם בצורה רציונלית, ואין גם צורך: להגיון, למהלך חשיבה רציונלי, ממילא אין תוקף בשבילם. הפסוק "נעשה ונשמע" מקבל פירוש מקורי: "אם לא נעשה, אז איך נשמע? אם לא נחווה קודם את החוויה, אז איך נדע?" (197) החוויה היא הקרטריון העיקרי, אם לא היחיד, לדעת.

הרגע המכריע בעלילה, רגע השיא בתהליך החזרה בתשובה (וויליאם ג'יימס היה קורא לזה "קונברסיה") של עלמה, גם כן מתמלא על ידי חוויה: בעוד שחברתה נוגה מנסה להניא אותה מלהפוך לדוסית ובן, בן זוגה, מנסה להגן על החלטתם לחזור בתשובה, עלמה נסוגה אל המטבח כדי להיות עם עצמה. היא לא שלמה עם התהליך שהיא עוברת ויש לה ספקות גדולים. היא פונה אל על כדי לקבל סימן שהיא בדרך הנכונה, והנה נפתחים השמיים ו"השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה. קראתי על זה בספר של ברסלב. קוראים לרגע הזה 'הארת הרצון'" (199).

עלמה מרגישה את נוכחות האל, מתמלאת באהבת אלוהים, "חווה התגלות" כלשונה. בסופה של החוויה הרוחנית היפיפיה הזאת עלמה כבר יודעת. "קרה משהו?" שואל בן, והיא עונה "ששש… אני יודעת". וזהו, משבר האמונה, הספק הגדול, חלף, והיא פול גז בדרך לתשובה מלאה. עכשיו, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לזלזל בחוויה הנפלאה הזאת, שהיא מתוקה וחיובית וגם חשובה מאוד לעניות דעתי. חוויה כזאת יכולה להבהיר לנו שאנחנו מכירים רק את אפס קצהו של הפוטנציאל האנושי, יכולה להראות לנו שיש רבדים של עומק וגבהים של שגב שמעולם לא שיערנו כמוהם, יכולה לרמוז לנו שיש משהו בסיסי, מהותי, שהוא טוב בקיום ויכולה לפתוח בשבילנו מסע של גילויים נוספים על עצמנו ועל החיים.

מה שחוויה כזאת לא יכולה לדעתי לעשות היא להצביע בשבילנו על כיוון מסויים הכרחי. פשוט, כי בדיקה קצרה תגלה שחוויות כאלה קרו, ועדיין קורות, לאנשים רבים בכל העולם ובכל מסורת רוחנית (וגם כאלה ללא כל מסורת רוחנית). כשעלמה מבססת את הודאות שלה על חוויה (הרי את השכל, כאמור, העפנו מזמן), היא מבססת אותה על משענת קנה רצוץ. כי החוויה כאן היום ואיננה מחר. וכי החוויה, לכשעצמה, אולי אומרת משהו על החיים, אבל לא אומרת כלום על דת מסויימת.

ואגב, עלמה מבינה את זה: היא אמנם מצהירה ש"אני קיבלתי אמונה. אני יודעת שהוא [הקב"ה] קיים. אני מרגישה אותו" (250), אבל מיד אומרת ש"גם אם כל העולם הזה כולל הדתיים והחרדים הם שקר, השם יתברך הוא אמת. אני יודעת את זה, כמו שאני יודעת שעכשיו לילה" (254). זה העניין: החוויה בעצם לא אומרת שום דבר מעבר לזה שיש מימדים בחיים שלא הכרנו. ואם אנחנו זורקים את השכל אנחנו כמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות את המימדים הללו, וכמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות אותם לאחרים. כי בסופו של דבר אנחנו גם, ולעומק, יצורים חושבים, ומדברים.

ססמת הקרב נגד התבונה

אבל אין צורך להכביר את מילותי הקטנות על האיוולת שברגשנות האנטי-אינטלקטואלית, אם ניתן לי להיעזר בלשון הזהב של ג.ו.פ. היגל:

ההתפלספות הטבעית [כלומר, של ההמונים – ת.פ. …] מציעה במקרה הטוב רטוריקה של אמיתות שדופות; כאשר מגנים אותה על חוסר החשיבות של אמיתות אלה, היא מבטיחה לנו כי המשמעות והמילוי מצויים בלבה […] ובדברה על תום הלב וטוהר המצפון וכיוצא באלה נדמה לה שהיא אומרת סופי-פסוקים, שעליהם אי אפשר להשיג ושמעבר להם אי אפשר לדרוש כלום.

אולם מה שנחוץ אינו להשאיר את הטוב ביותר בתוך הפנימיות, אלא דווקא להוציאו מתוך מחילות אלה אל האור. [… כמו כן] לא קשה להבחין בעמימות ובעקמימות של אמיתות אלה, ואף להראות לתודעה המחזיקה בהן, כי באותה מידה יש בה אמיתות מנוגדות בתכלית. כאשר התודעה [ההיא] מנסה להיחלץ ממבוכה זו, היא עתידה ליפול לתוך מבוכות חדשות, וסופה שתתפרץ ותאמר נחרצות כי כך וכך הם פני הדברים, וכל השאר הוא סופיזם גרידא.

ביטוי זה, 'סופיזם', הוא סיסמת הקרב שהשכל הרגיל משתמש בה נגד התבונה המתורבתת, בדיוק כמו שהביטוי 'הזיות' משמש את הבורות הפילוסופית כדי לציין את הפילוסופיה אחת-ולתמיד. כיוון שהשכל הרגיל מסתמך על הרגש כאוראקל הפנימי שלו, הרי בכך גמר עם כל מי שאינו מסכים לדעתו, ועליו להכריז כי אין לו מה להוסיף למי שאינו מרגיש כמוהו ואינו מוצא בתוך עצמו אותם הדברים; או במילים אחרות, הוא רומס ברגליו את שורש האנושיות.

שכן טבע האנושיות הוא לחתור לקראת הסכמה הדדית עם הזולת, ואין קיום לאנושיות אלא בתור שיתוף תודעות שנתגשם. ואילו האנטי-אנושי, החייתי, עומד על כך שבני אדם נשארים ברמה של הרגש ומסוגלים למגע הדדי רק באמצעותו. (מתוך הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, עמ' 182-183 ,תר. ירמיהו יובל)

היגל היגל, גאון גרמני שכמוך. טוב, אז אני אולי לא הייתי נחרץ כמוהו לגבי החייתיות של הרגש (אולי אפילו להפך: יש להן ודאי הרגשות, אבל האם חיות הן בעלות רגשות? אולי המפותחות שבהן, וגם אז ברמה פשוטה הרבה יותר מאשר בני אדם), אבל יש אכן משהו מאוד אינדבידואלי ברגש, מאוד פרטי. זה כוחו, אבל זו גם חולשתו, ודאיי כאשר אנחנו מנסים לבסס דרך רוחנית משותפת.

כמה פעמים במהלך הספר צוחקת הגיבורה על רוחניות הניו אייג', שבשבילה כולה "קטורת וקריסטלים והודו" (228). אבל הניו אייג' הוא גם הגיון מסויים, ופרדיגמה דרכה מתבוננים על העולם. בהגיון הזה, בפרדיגמה הזאת, עלמה (ואני מנחש שגם ירון-דיין) הינה שותפה מלאה: היא יוצאת מאותו מקום, מונעת על ידי אותם מניעים, ומחפשת להגשים את אותן מטרות: שלמות ושלווה והגשמה עצמית. אם פשוט החלפנו קטורת וקריסטלים במפה לבנה ונרות שבת לא עשינו הרבה.

יחד עם זה, חשוב לציין: יש גם הבדלים גדולים בין חזרה בתשובה כמו של ירון-דיין לבין רוב רובו של הניו-אייג'. בראש ובראשונה: ירון-דיין לקחה על עצמה מחוייבות, מילה זרה ומוזרה עבור רוב הרוחניקים. כיום היא כורעת תחת עול מצוות ואמהות לשישה ילדים. גם השאיפות הרוחניות שלה, למרות שמוצאם במסע אישי, מכילות גם מימד כללי וקהילתי: בסוף ספרה היא נושאת תפילה למען הגאולה השלמה של כולנו. בשני רבדים אלה המסע הרוחני שלה שונה מאוד מזה של רובנו, ועל כך נתונה לה הערכתי.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על הספר הזה, שלדעתי הוא נקודת ציון בתנועת החזרה בתשובה של ימינו. בינתיים, ובאותו קו שפרסתי לעיל, שימו לב לאלישבע פדרמן, שרוצה קצת מ"הלב" של "מקימי", והנה ראיון קצרצר עם נועה ירון-דיין בו היא שוללת את הניו-אייג'  – ומיד אחר כך מצטטת את "המטריקס". מענינת גם ההתייחסות של בן זוגה של ירון-דיין, יובל, לעקרון התמימות בעבודת ה', שהתפרסמה בפורום של אתר הבית של מקימי: הוא מדבר סרה במדע ("דיקטטורת אימה, שלטון בלהות") ואומר: "אנחנו דור של לב. של חוויה. של משחקי מחשב תלת ממדיים, של דמיון הוליוודי מרקיע שחקים. אנחנו חייבים להרגיש!!! חייבים לחוות, רבנו הבטיח חוויות, רבנו הבטיח התעוררות, הרגש, חמימות, אהבה, בכי משחרר, התבודדות, דבקות, שמחה. את זה אנחנו רוצים. בשביל זה אנחנו מוכנים להשליך הכול."

לבד מזה, בנענע עלה מאמרון שלי שמדריך את המעוניינים כיצד להקים כת כמפעל פיננסי רווחי.]

בילדותי הערצתי את סדרת "מלחמת הכוכבים", בנעורי שיחקתי מאות שעות ב"מבוכים ודרקונים", ואילו היום אני מסתפק ב"נקודה". אסייג את דברי מיד: יש בבטאון הימין הדתי מאמרים רבים שהם רציניים ולפחות רגל אחת שלהם מוצבת על האדמה. למעשה, יש גם כאלה שבאופן מודע מבקשים להיצמד לעובדות ולא להיסחף בלהט המשיחי (כמו מאמרו המצויין של נדב שנרב בגליון הנוכחי – ינואר 2008). אבל מדי פעם גם ניתן למצוא איזו פנינת מד"ב לתפארת, כמו המאמר של פרופ' הלל ויס על "הקונגרס היהודי החדש" (גם הוא בגליון האחרון – אולי שמעתם על כוונת חברי ה"קונגרס" להעביר לבוש בביקורו כאן "איגרת" בו הם מבקשים שיסייע בבניין בית המקדש השלישי. מה שנקרא, ריאל פוליטיק).

מה במאמר? בסך הכל ההודעה על ייסודו של גוף חדש שיכלול תחת כנפיו את כל יהודי העולם, וגם ידריך אותם בחייהם הפרטיים והקולקטיביים – נהדר, לא? ההודאה יוצאת מטעם חברי ה"סנהדרין", שגם היא גוף חדש (כלומר מחודש) שמתיימר לכלול תחת כנפיו את כל יהודי העולם וגו'. הנה הקטע המהותי מתוך המאמר – הוספתי לו פרשנות, כמיטב מסורת ישראל סבא:

"הגיע זמן להעמיד קונגרס יהודי חדש. לא קונגרס ציוני, קונגרס יהודי. בציונות כבר היינו. כינוס, עצרת של כל העם היהודי, עצרת יהודית לאומית מתמדת, שהיא מקור הסמכות המרכזי שאמור לייצג את העם, שהוא הריבון מכוח ריבונו של עולם; גוף שממשיך בפעילותו גם אחרי כינוס הקונגרס. עד שיקום שלטון יהודי חדש ותקין בארץ ישראל, הקונגרס הוא שיחזיק במפתחות הקיום ההודי כלפי ארעא וכלפי שמיא. כלפי שמיא, במובן של העמדת בית דין של כלל ישראל, על פי כלל תופסי התורה בישראל, "למען תחיה וירשת את הארץ"; וכלפי ארעא, בארגון המוסדות הלאומיים למען המטרות הלאומיות. הקונגרס החדש חייב להיות לא רק ציוני – בוודאי לא פוסט-ציוני – לא חרדי, לא חילוני ולא ציוני דתי, לא רפורמי ולא קונסרבטיבי, אלא קונגרס יהודי ריבוני. הוא יהיה קונגרס של כולם, אך על בסיס החלטות כנס ההכנה. קרוב לודאי שבשלב זה לא כל היהודים מבינים שאין להם פתח הימלטות מהקונגרס, אבל במהרה הם יבינו גם יבינו."

—

בציונות כבר היינו: ציונות זה פאסה. עובדה: ההתנתקות. עכשיו אנחנו בקטע של יהדות. נטו. הארד קור. עצרת של כל העם היהודי: מה לא ברור? "כל" הבנתם? "עם" הבנתם? "יהודי" הבנתם? זהו. כולו. לגמרי. הכל כולל הכל. כווווולם. כלומר, חוץ מאלה שמתנגדים לעצרת, שהם רוב העם היהודי. אמור לייצג את העם: "אמור". כפשוטו. ריבון מכוח ריבונו של עולם: הכוח מועבר בתמסורת ישירה מריבנו של עולם אל מוחו של ויס. משם, לעם. עד שיקום שלטון יהודי חדש ותקין בארץ ישראל: כלומר הקונגרס הוא גוף עוקף ממשלה דמוקרטית נבחרת. מה הבעיה? הוא ריבון מכוח ריבונו של עולם, שכחתם? העמדת בית דין של כלל ישראל, על פי כלל תופסי התורה בישראל: כן חבר'ה: מי מישראל שלא ילבש ציצית או שלא תלבש שמלה, ישפט, ימצא אשם ויענש בהתאם. לנגזרים למוות תינתן בחירה בין סקילה, שריפה, עריפה וחניקה. הוא יהיה קונגרס של כולם, אך על בסיס החלטות כנס ההכנה: אההההה… תמיד צריך לקרוא את האותיות הקטנות. אתה הבנת את זה ברוך? יענו, ישראבלוף. של כולם, אבל… רק שלנו, כי בכנס ההכנה השתתפו, למשל, הרב דב ליאור, ולמשל, הרב ישראל אריאל, וגם ח"כ אריה אלדד. אתם מצליחים לנחש מה הם הכינו לנו, לכווווולנו, שם בכנס ההכנה? קרוב לודאי שבשלב זה לא כל היהודים מבינים שאין להם פתח הימלטות מהקונגרס, אבל במהרה הם יבינו גם יבינו: משפט כל כך מקסים שהייתי חייב לצטט את כולו. כי בשלב זה גם אני עצמי לא מבין, אבל אני בטוח שבקרוב מאוד אבין גם אבין. כך מבטיח פרופ' ויס, ומילה של ויס היא מילה. למרות ש… מוזר, כי ידוע שמתוך כל האנשים שמזדהים כיהודים יותר מ- 80% לא שומרים הלכה בצורה אורתודוקסית, אז איך בדיוק ויס יכפה עליהם לעשות כן, או אפילו להתעניין בכך? ומוזר, כי גם מקרב אלה ששומרים, הרי שרובם בכלל חרדים, שלא ממש מזדהים עם הפנטזיות של ויס, אז גם אותם יהיה קשה לגייס למאמץ המלחמתי. ומוזר, כי אפילו מקרב הציבור הלאומי-דתי, עצמו ובשרו של ויס, רוב האנשים מתעלמים, אם לא ממש מזלזלים, בויס, וכך גם יחסם כלפי ה"סנהדרין" החדשה. בעיה, לא? אבל היי, זה מה שטוב כשמאמינים: לא צריך לחשוב באמת. כי לאלוקים הפתרונים. יופי פרופסור: אחריך.

אילו היה לניו-אייג' אפיפיור שמו היה דיפאק צ'ופרה, אבל אין לו (בכל זאת, זה הניו-אייג'), ולכן צ'ופרה מסתפק בלהיות מגה-סלב רוחני, סופר-גורו להמונים ופופוליזטור רב-מכר של רעיונות חצי-אפויים (לפעמים, אגב, לרעיונות חצי אפויים יש ערך רוחני רב – ע"ע מָצות). בין הרצאה על מודעות לציבור הרחב ובין סדנה על "מנהיגות רוחנית" למנהלים בכירים וקאוצ'ריהם הוא נאות (בנדיבות רבה, יש לציין) להיפגש עם חברי "הסלון האינטגרלי" שמארגנת האשה המופלאה ורבת-הפעלים כרמל ויסמן.

אחרי שקצת ליכלכתי עליו לפני פחות מחודש, החלטתי להגיע ולפגוש פנים אל פנים את האיש והאגדה, לתהות על קנקנו הרוחני ולראות הכצעקתה. המפגש נערך במרכזם המפואר של קבוצת Enlightennext בארץ (כלומר, תלמידיו של אנדרו כהן), וצ'ופרה נכנס, בזמן הנקבע מראש, מלווה באשתו. הוא התיישב על כסא במעגל הגדול שהוכן, ואחרי דברי הקדמה קצרים מפי כרמל פתח את הבמה לשאלות.

ואנשים שאלו, אבל זה לא כל כך משנה מה, כי צ'ופרה עבר די מהר ל- speech mode, והחל להפגיז את הקהל בדברים שבוודאי חזר עליהם כבר אי אילו אלפי פעמים. הוא עבר מנושא לנושא במהירות, מונה בעיקר רשימות של דברים כגון "מה המדע יודע ולא יודע היום", "מהי הצלחה" וכיוצא באלו עניינים שברומו של עולם הניו-אייג'.

הוא התחיל בכך שקבע שהדבר האינטגרלי היחיד באמת היא ההכרה עצמה, הכוללת כל ומשפיעה על הכל. משום שהטבע, כך אמר, ברמה הבסיסית ביותר הוא חוסר-המשכיות, ואנחנו אלו שמתרגמים, בעזרת המערכת החושית שלנו, חוסר המשכיות להמשכיות – כמו תמונות בסרט שהופכות לתנועה על המסך. אז זו ההכרה שלנו – לא המוח, ההכרה, הדגיש צ'ופרה – שמתרגמת את הזרמים החשמליים והגלים השונים לכדי מה שאנחנו מכנים "מציאות". שהרי, הוא אמר, תנועות האלקטרונים בטבע הן חסרות צבע או צליל, חסרות רגש או ריח. זו ההכרה שלנו שמעבדת עבורנו את כל הנתונים המשעממים שהיא קולטת ויוצרת מהם תמונה עשירה ומעניינת.

אבל משום כך, הוא הדגיש, החוויה שאני "כאן" והעולם "שם" היא לא נכונה: העולם קיים בתוך ההכרה שלי. אתם, הוא פנה אל הקהל, קיימים בתוך ההכרה שלי ואני קיים בתוך ההכרה שלכם! מה שיאמרו לכם מדענים, הוא קבע, הוא שברמה הכי עמוקה של המציאות ישנם רק "גלים של אפשרויות", וזו ההכרה שלנו שיוצרת מהם מציאות.

וכך זה המשיך: צ'ופרה דיבר על סימולטניות, כלומר על ההתקדמות הלא-ליניארית של היקום, בה דברים רבים מתרחשים במקביל (הוא טרח גם לקרוא לזה Non Local Convolution), על מצב החוסר-ודאות שמאפיין את הרמות הבסיסיות של החומר, על קפיצות קוונטיות של אפשרויות ועל "אפקט הצופה", כלומר ההכרח של חלקיקי החומר להכריע מה ואיפה הם ברגע שאנחנו מביטים לעברם.

בקיצור, בצורה נינוחה, בשפה רהוטה, בצורה נגישה וללא כל סימן של יוהרה, הגיש לנו צ'ופרה סלט עסיסי של עקרונות קוונטים מקוצצים ברוטב רוחני (בכלל, זה לא מדהים איך הקוונטים נכנסים היום לכל חור? נדמה כאילו ללא קוונטים אין ניו-אייג', וקשה להבין איך ערכו אנשים מסעות רוחניים שלמים לפני שהגילויים על מכאניקת הקוונטים התפרסמו!). על פי הידע המדעי המאוד צנוע שלי, הדברים של צ'ופרה לא היו מדוייקים, או מנוסחים בצורה רצינית. מצד שני, אולי לא הוגן לדרוש דיוק יתר בהרצאה כללית של פחות משעה. מצד שלישי, צ'ופרה ידוע כבר זמן רב כמי שפרשנותו לגילויים המדעיים של המאה העשרים היא, איך לומר, יצירתית.

הלאה הפיזיקה, הביאו מטאפיזיקה

החלק היותר מעניין מבחינתי התחיל לאחר שכרמל שאלה את הדוקטור איך הוא תופס את הרוע בעולם. צ'ופרה פתח ואמר שהוא לא חושב שיש לראות ברוע אויב, ושהוא אחרי הכל "ההשלכה של הצל הקולקטיבי שלנו" – עד כאן פסיכולוגיית-המונים פשוטה. אבל הוא המשיך ואמר שברמה הקוסמית הרוע הוא כוח כמו כל כוח אחר, וככזה הכרחי. אם היתה רק יצירתיות בעולם, אמר צ'ופרה, הרי שהיקום היה שורף את עצמו מיד; אם היתה רק אינרציה, שהיא מקבילה לרוע על פיו, היקום היה קורס. לכן דרושים השניים: היצירתיות שפורצת דרך והאינרציה שמגבילה אותה מעט. כוחות הטוב תמיד מנצחים במעט על כוחות הרוע, אבל לעולם אינם מביסים אותם. ככה הריקוד היצירתי של המציאות יכול להמשיך.

אנחנו צריכים להיצמד לצד הטוב, היצירתי, מפני שהוא בסופו של דבר תמיד עליון על הצד האינרטי, אבל אנחנו צריכים לדאוג, כך אמר, לא לעשות מזה עניין אישי, שכן אנחנו בסך הכל פועלים על פי אותם כוחות שמפעילים את היקום כולו. חוקי הטבע הם אנחנו. אין כאן מימד אישי – אין "אני" שהוא טוב ו"אחר" שהוא רע. בהתייחס לשאלה על מוסר אמר צ'ופרה שמחוייבות מוסרית אמיתית יכולה לבוא רק אם אנחנו משנים את נקודת המבט שלנו, מכזו היוצאת מתוך האגו, לכזו המתעלה מעבר אליו. ללא זה המוסר הופך להיות עוד צורה של ריכוז בעצמנו.

אחרי הדברים היפים (באמת) הללו, ורגע לפני סיום הפגישה, שאלתי את צ'ופרה איך הוא משלב את הדיבורים על התעלות מעבר לאגו עם כל מני ספרים שהוא כתב וסדנאות שהוא הנחה, בהם דווקא הצד האגואיסטי, שלא לומר נרקסיסטי, מודגש מאוד. איך משתלבת השאיפה שלו שאנשים יאמצו מבט פתוח ורחב על המציאות עם ספרים שמורים כיצד לנצל את "חוקי היקום" בכדי "ליצור עושר ושפע"?

ד.צ'.: "תפילה מפורסמת של אוגוסטינוס הקדוש מבקשת: 'אלוהים, אפשר לי נזירות ופתור אותי מהתשוקה – רק עוד לא'… אתה יודע, כשאני התחלתי את המסע שלי רציתי רק להיגמל מעישון; ותראה לאן זה לקח אותי. אתה מתחיל היכן שאתה נמצא […] אפילו חלק מהאנשים שקוראים את "הסוד" ישתנו בעקבות זה."

ת.פ.: "אולי, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לספק להם את האמצעים והתירוצים להיות מרוכזים בעצמם."

ד.צ'.: " שמעת על היררכיית הצרכים של אברהם מאסלו? אנחנו צריכים למלא את אלו הנמוכים לפני שנוכל להגיע אל הגבוהים. כתבתי ספרים רבים שמכסים מגוון רחב של נושאים, וכל אחד יכול לקחת את מה שהוא צריך."

יש בדבריו אמת, אבל ההרגשה שלי היתה שלצ'ופרה לא הכי נעים עם אותם מדריכי עושר שכתב (הגם שאלו העשירו אותו עצמו לא מעט), והסאב-טקסט של דבריו היה 'שמע, עברתי דרך ארוכה, ועשיתי בה גם כמה דברים שהיום אני לא הכי גאה בהם, אבל גם להם יש מקום.'

צ'ופרה כפי הנראה אכן התפתח עם השנים. יגאל מוריה (שפתח בלוג בעל פוטנציאל מענין), שמיודד עם צ'ופרה עוד מהימים הרחוקים בהם שניהם היו תלמידי המהארישי יוגי, סיפר לי כמה הוא התרשם מכך שלמרות התהילה של צ'ופרה וההערצה העצומה שלה הוא זוכה ברחבי העולם, הוא חף מהעמדת פנים ומהמאניירות ההוליוודיות שסלבריטאים אחרים במעמדו נגועים בהם. צ'ופרה עצמו העיד שעבר שלבים שונים, ושאם פעם להצליח לכתוב רב-מכר היה חשוב לו מאוד, הרי שהיום הוא רואה את הדברים אחרת (אם כי ידוע שאחרי הרב-מכר העשירי זה כבר קצת פחות מרגש). בסופו של דבר אין ספק שהשיחה איתו היתה נעימה מאוד, רוב הזמן בגובה העניים, ושהוא עשה רושם של אדם נחמד. צ'ופרה גם ציין שלאחרונה ייסד (על פי האתר, יחד עם רבים אחרים) את ה- Alliance for a New Humanity, ארגון שעוסק בפעילות הומניטרית, ועל הבאת התיאוריה לכדי מעשה גם מקבלים כמה נקודות.

ומה עם הפטפטת הפסאודו-מדעית? האם יש לה הצדקה? צ'ופרה הציג עמדה אופטימית, על פיה הטוב תמיד רב יותר מהרע, ועל כן האנושות היא בתהליך התפתחות מתמיד, ובמידה רבה בלתי נמנע. אני מתאר לעצמי שהמחזיקים בעמדה זו (שהיא בסופו של דבר לבו הפועם של הניו-אייג') אכן יכולים לסמוך על השחר העולה שיאיר את עיניהם של ההמונים, גם ואפילו דרך זיבלוני רוח כגון "הסוד".

לדעתי העמדה הזאת מבלבלת פעמים רבות בין שתי רמות של התפתחות: בין היקום והאנושות – שני דברים שונים לחלוטין. האם היקום נמצא בהתפתחות מתמדת? לדעתי כן. האם הוא במהותו טוב? גם כן, לדעתי. אבל האם זה אומר שהאנושות נמצאת בהתפתחות, ושזו התפתחות חד משמעית לטובה? אני כלל לא בטוח. לדעתי כפי שהדינוזאורים נכחדו ופינו את מקומם ליצורים אחרים, ייתכן מאוד, אם היא לא תתעורר בזמן, שהאנשות תחדל מלהתקיים. זה לא יפריע הרבה ליקום, אבל לי אישית זה יהיה מאוד חבל.

הנה סרטון שמתעד את הפגישה, מבית היוצר של הגב' וייסמן הבלתי-נדלית (בסופו ניתן לראות את עבדכם הנאמן מציק לג'יגה-גורו):

[עלה באנרג'י. אפרופו "הסוד" המעייף, כתבתי משהו קצר ושלילי עליו, אבל אני לא יכול לפרסם עד שזה לא יפורסם, וזה יכול לקחת זמן. בינתיים ראו בנושא זה רשימתו המצויינת של של ברמן, וכן המאמר הבא של יאיר שוורץ, שמביא גם רקע היסטורי של הרעיונות שבו. הנה רשימה קצרה ומעניינת של דיאנה בטלר-בס על הבחירה בין אובמה להאקבי כבחירה בין שתי קצוות של פרוטסטנטיות אמריקאית, שמקורם עוד במאה ה-19.]

בעקבות מה שכתבתי על אוננות בהלכה, ובאופן ספציפי על ההתייחסות לנושא בקבלה, אני רוצה להביא השוואה קצרה (וכללית מאוד, כלומר עקרונית ולא מפורטת) בין אלו לבין הטיפול בנושא בנצרות.

כידוע, למרות שהנישואין הם אחד משבעת הסקרמנטים של הנצרות, האידיאל של החיים הנוצריים היה כמעט מתחילתה הנזיר. שאול הטרסי (הוא פאולוס, מייסד הנצרות למעשה) יוצא בפסוק מפורסם בקריאה: "ואל הפנויים ואל האלמנות אומר אני כי טוב להם לעמוד ככה כמו גם אני, אך אם לא יוכלו לכבוש את יצרם ישאו, כי טובים נישואין מאיש להוט אחר עברה" (האיגרת הראשונה אל הקורנתיים, 7, 8). כלומר כדי לשלוט על היצר ולהימנע מעברה (ונחשו איזו עבירה) יש להתחתן (הנישואין הקדושים הם אם כן מעין תרגול רוחני!), אבל באופן כללי היה עדיף לו כולם היו נשארים רווקים, דהיינו נזירים (להרחבה ולדעה מעט שונה על יחסו של פאולוס לנישואין ראו כאן).

לדעת אוגוסטינוס אין מוסר ללא שליטה עצמית. הבעיה לדידו היא שמאז החטא הקדמון והיווצרות היצר הרע שליטה עצמית אינה אפשרית, ועל כן כולנו רעים. את המצוקה הקשה הזו הגיע ישו לפתור, ולמאמינים בו הישועה. עד כאן אוגוסטינוס. מה שאני רוצה הוא להצביע על כך שכאן אנחנו שוב מוצאים את אותה תפיסה, מערבית בעיקרה (עליה כתבתי כאן), על פיה אנחנו באופן טבעי רעים, וכדי לנהוג בצורה נאותה יש צורך לשלוט על עצמנו. זאת בניגוד לתפיסה המזרחית יותר על פיה אנחנו באופן טבעי באיזון ואף אחדות עם היקום, כלומר נכונים ומושלמים, אלא שחרגנו מ"הדרך", ועכשיו דווקא ניסיונות השליטה העצמית שלנו הם בין הסיבות לאומללותנו. מכאן שההבדל בין תפיסות העולם נסוב סביב השאלה האם אנחנו באופן טבעי טובים או לא. המשותף להן הוא ההסכמה ששליטה עצמית איננה אפשרית.

העניין הוא כזה: בנצרות התוקף המועצם של היצר המיני הוא תוצאה של "הנפילה" והגירוש מגן-עדן. לפני הנפילה אמנם קיימו הזוג הראשון יחסים מיניים, אבל על פי אוגוסטינוס, מהחשובים שבאבות הכנסייה, לא היתה שם תשוקה – ודאי לא כזו שהיא "בלתי נשלטת". וזה אכן העיקר: ב"עיר האלוהים", חיבורו המונומנטלי, כותב אוגוסטינוס על כך שלפני החטא הקדמון "לא נלחמו בהם [באדם וחווה] אבריהם [המיניים]", כלומר היתה שליטה מלאה של רצונו של האדם על איברו. אוגוסטינוס כותב שלו רצו, היו יכולים אדם וחווה לקיים יחסי מין כפי שנגר מנסר בול עץ, כלומר ללא כל תשוקה. מסתבר מכך שזהו היצר, התשוקה, שבאו אחרי החטא ונטלו מהאדם את השליטה המלאה על עצמו. והשליטה, כמובן, היא מה שחשוב. על כן היצר עצמו שלילי בעיקרו, והתשוקה נחשבת למעשה השטן.

ביהדות זה לא כך: בשביל היהדות "פרו ורבו" הוא ציווי אלוהי, תשוקה לבת/ן הזוג (ורק לבת/ן הזוג כמובן) היא דבר חיובי, חיי נישואין הם מובן מאליו (אין ביהדות מוסד נזירות בו האדם נשאר רווק), ועלינו אף להרבות את "צלם אלוהים" (כלומר את בני האדם) בעולם.

לכן בנצרות האוננות היא חטא חמור, משום שהיא כל כולה מעשה שטני. בכתבים נוצריים רבים האוננות נחשבת למעשה שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת כמובן – בעלי חיים רבים מאוננים), וזהו אחד הדברים עליהם מוזהרים מתבגרים בתוקף הרב ביותר על ידי הכמרים הקהילתיים.

אבל עבור היהדות במשך תקופות ארוכות נחשבה האוננות לחטא לא כי היא מהווה התפלשות של הפרט ביצרו הבהמי, אלא מכיוון שהיא מנוגדת לשימוש הראוי ביצר המיני הנייטרלי (או אף הקדוש) במהותו, היינו זיווג עם האישה למטרת הולדת צאצאים. היצר עצמו הוא לא רע – רע יכול להיות רק השימוש בו. מאידך גיסא השימוש בו יכול להיות גם טוב מאוד מאוד, כאשר אנחנו מקימים משפחה כשרה ומולידים בנים זכרים לרוב! היהדות (ככלל, אבל לא, למשל, הקבלה הלוריאנית) רואה באוננות לא את המשך הנפילה באמצעים אחרים, אלא את הסירוב לשתף פעולה בתיקון העולם.

המעניין הוא שבכך נראה שכלכלת התשוקות היהודית קרובה יותר לזו היוונית מאשר לזו הנוצרית (וזאת על אף היחסים הקרובים בין היהדות לנצרות ובין הנצרות לתרבות ההלניסטית כמובן). בנצרות האידיאל הוא הימנעות מוחלטת, התנזרות, ממין. בתרבות ההלניסטית לא היה כל בעיה עם המין, והאידיאל היה מידתיות וחוסר-הגזמה, כלומר ניהול נכון של התשוקות ושליטה עצמית. היהדות לדורותיה (על פי רוב) גם כן לא ראתה במין בעיה שיש לפתור, אלא כוח שיש לנתב היטב: גם היא שמה דגש על השליטה העצמית, אם כי לא למטרת השתלמות אישית, אלא לצורך הגבוה של תיקון הבריאה.

[לבד מזה, ג'ק קורנפילד, אולי גדול מורי הויפאסנה במערב כיום, מגיע לישראל]

"חוויתי במדיטציה עונג שהוא כמו מאה אורגזמות בבת אחת. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. מדדו את גלי המוח שלי באותו זמן וגילו שהם דומים לאלו של חולה אפילפסיה." – לאמה אולה נידהל

כן, זה די ברור: לאמה אולה נידהל הוא הלאמה הכי מגניב שתפגשו. למעשה הוא כל כך מגניב עד שהוא נוטה להיות מאגניב, וזה קצת מעיק. יושב לפניך אדם בן 66, חסון, חתיך, שרירי, אופנוע, בנג'י, צניחה-חופשית, לבוש ג'ינס וטי-שירט (לא, לא קר לו), יורה את מילותיו על קהל, מרסס אותו בתורת הבודהה. למי ששומע אותו אין שום ספק שאין לו שום ספק שהוא צודק, שהוא יודע מה טוב בשבילו ומה טוב בשביל העולם ובעיקר מה טוב בשבילנו: נידאל הוא דרשן נוצרי עם טקסט בודהיסטי, ומראהו והמבטא הדני שבפיו הופכים אותו למעין שווארצנגר של הדהרמה – הוא כל כך מלא חמלה עד שהוא חייב לדחוף אותה בכוח אל תוך אוזנינו. The Compassionizer.

אבל הוא שופע כריזמה, וההרצאה שלו (מוצ"ש שעבר במוזיאון טיקוטין בחיפה) היא קונצרט. נידאל קופץ אסוציאטיבית מנושא לנושא, מצטט סוטרה, מחקר מדעי, כותרת עיתון, חוזר לאמרותיו של הבודהה, ולא שוכח תוך כדי גם ללכלך קצת על האיסלאם. כן, בזה הוא מפורסם: הוא חושב שהדת המוסלמית היא סכנה גדולה לעולם והוא לא מסתיר את זה. אולי הוא אפילו עושה מאמץ לא להסתיר את זה: זה תמיד נכנס איכשהו, גם כשהוא מדבר על נושאים אחרים. הנה:

בטיבט היו כל כך הרבה בעיות. הפוליטיקה כמו שדה מוקשים. החברה שם היתה ימי ביניימית, כמו האיסלאם היום. מערכת החינוך היתה אליטיסטית, השיטה הפוליטית היתה פיאודלית. אנחנו לא רוצים את כל זה. אנחנו כן רוצים את אותם אנשים שישבו שנים בהרים ושמרו את המורשת הבודהיסטית שהיתה בהודו לפני שהאיסלאם החריב אותה.

נידאל נגוע בשטחיות דמגוגית, בעיקר בכל הנוגע לדתות המערביות ולמדע. מאידך מרענן לשמוע בודהיסט שלא מרגיש מחוייב להכנס לקלישאת "המואר" שמדבר בלחש ושכל תנועותיו מודעות עד כדי שיתוק. על רדידותו בנושאים אחרים הוא מפצה בבהירות וברהיטות שבהן הוא מעביר את מהותה של תורת הבודהה:

מכיוון שאנחנו חיים בעולם בו אנחנו לא מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים או נמנעים מכל מה שאנחנו לא רוצים, אנחנו שואלים את עצמנו למה. הדתות המונותאיסטיות מציגות תמונה דואליסטית בה האל הטוב ניצב מול השטן. זה טוב לדרמה. זה יוצר אומנות נפלאה. קיטוב משמעותי בתרבות, מתח. אבל זה די מזיק לפילוסופיה ולמחשבה בהירה. כי משהו רע לגמרי לא יכול להתקיים. הוא היה הורס את עצמו, כי מה שאנחנו מוציאים מאיתנו אנחנו מקבלים חזרה.

אז למה אנשים סובלים? לא בגלל השטן. בגלל טיפשות. בוּרוּת. ואיזה סוג של בורות? בנוגע לטבע המיינד. זה הגורם לכל הסבל בעולם. חוסר היכולת של המיינד להבין שהסובייקט, האובייקט והפעולה הם צדדים שונים של אותו דבר.

מהי הבעיה? הבעיה היא שמה שמתבונן דרך העניים שלנו חושב "אני", ומה שאנחנו רואים הופך ל"אתה" או "העולם". זו אשלייה והיא סיבת הצרות שלנו. זה נכון וברור שהגוף, הרגשות וכמות הכסף שלנו שונים. על זה אין ויכוח. אבל כל אלה גם משתנים כל הזמן. אפילו הגוף שלנו הוא אוסף של מולקולות שמשתנה כל רגע. וכמובן שהמחשבות והרגשות שלנו משתנות כל שנייה. בוודאי אצל מי שלא עושה מדיטציה, שאצלו זה ממש דיסנילנד.

הדבר היחיד שמתמיד הוא החלל שמאפשר את כל הדברים, והמודעות שמכירה בהם. זה זהה אצל כולנו. הראי זהה, התמונות שבו והאבק עליו שונים. עומק האוקיינוס זהה, הגלים שונים.

המחשבה "אני" היא אשלייה ואיננה מבוססת בשום דבר קונקרטי. כל אחד מאיתנו הוא הכרה עירומה, פתוחה יותר או פחות. ההבנה שזה נכון היא שחרור. האשלייה שיש "אני" מביאה כעס, קנאה, חמדנות וגאווה.

את הדברים שלו מטיח נידאל בקהל כמו מכונת יריה. הוא מרביץ בקהל דהרמה ללא רחם, מצטט את הבודהה במהירות האור וניכר שהמתרגם לעברית נדרש למאמץ רב כדי לעמוד בקצב שלו. אחרי נגיעה בבודהיזם הוא ממשיך בתיאור סכמאטי של דתות העולם. הנה מדעי הדתות על פי לאמה אולה נידאל:

כולנו מכירים את הדתות המונותאיסטיות שהכריחו אנשים להתגייס לשורותיהן. ואנחנו גם רואים מה קורה איתן היום: היהודים עם פרסי הנובל, הנוצרים עם פעולות הצדקה החברתית, והמוסלמים… עם מה שהם עושים. הדתות המזרחיות לא חושבות שכולם צריכים לחשוב כמוהן. הן חושבות שאם אנשים אוכלים דברים שונים ולובשים דברים שונים אז הגיוני שהם גם יחשבו דברים שונים על העולם ועל החיים. הבודהיזם חושב שלשכנע אדם להאמין במה שלא מתאים לו הוא טיפשות.

בכלל, הבודהיזם לא רוצה שתאמינו בדבר. המטרה שלו היא לא שתעבדו את האלוהים אלא שתשפרו את עצמכם ותעשו את עצמכם מושלמים. בדתות המערביות יש אנשים שמאמינים באלוהים, והם אף פעם לא הופכים לאל שהם עובדים. בדתות המזרח אנשים מתנסים בדרך הרוחנית ובסופו של דבר כן הופכים לאידיאל שלהם. כולנו זהים לבודהה, רק שלא מדטנו מספיק. ההינדואיזם הוא אולי 60% דת של התנסות, הטאואיזם יותר, והבודהיזם הוא 100% דת של התנסות.

זה פשוט לא נכון, ויעידו מאות מיליוני מדליקי-קטורת ועובדי-צלמים בודהיסטים, אבל מבחינה עקרונית יש בדבריו אמת. מכאן צולל הלאמה לעומקי האזוטריקה של הבודהיזם הטיבטי:

היוגים ההינדים, שרוצים לפתח כוח רצון, עובדים על הצ'אקרות והנקודה העליונה שלהם היא ארבע אצבעות מאחורי קו השיער. הבודהיסטים מעוניינים לחוות את התודעה כאור בהיר בן אל-מוות, והמדיטציה שלנו היא על הנקודה העליונה בקודקוד, שמונה אצבעות אחרי קו השיער, ומשם במורד הגוף עד 4 אצבעות מתחת לטבור, דרך חמשת מרכזי האנרגיה של הגוף, שמהם יוצאים שבעים ושתיים אלף רצועות אנרגיה.

נידאל מספר שעל ידי מנטרות אפשר לשנות ולנתב את אותן אנרגיות. הוא טוען למשל, שאם תאמרו "פֵּיי" פעם אחת תגרשו מחשבות מיותרות, ואם תאמרו את ההברה הזאת כמה פעמים רצוף תיפטרו מנוירוזות. מכאן הוא עובר לקוסמולוגיה הטיבטית:

העולם כולו הוא חלום קולקטיבי: התשוקה יוצרת את כל מה שחם, הכעס את כל מה שרטוב, הקנאה את כל מה שזז.

טוב, אני מתאר לעצמי שיש אנשים שמאמינים בזה. הבעיה היא שהלאמה הנכבד מתעקש שדבריו הוכחו מדעית. הוא אומר למשל:

על פי הבודהיזם מושב ההכרה הוא בלב, וזה הוכח מדעית היום מפני שתועדו מקרים רבים של אנשים שהושתל להם לב והם שינו בעקבות זאת את אישיותם.

באמת? מישהו שמע על זה? אבל נידאל ממשיך בשיעור המדע, ועובר להרצות בלהט על פיזיקה מודרנית. בלבי לחשתי, don't go there man!, ואכן באשר יגורתי בא: הלאמה אולי מבין הרבה באוזוטריקה טיבטית, אבל כמה עובדות בסיסיות בפיזיקה עוד יש לו ללמוד. לתשומת לבו: זה לא נכון שהמדע הראה שהאטומים מורכבים מריק, והקביעה שרק עכשיו אנחנו קולטים את האור של המפץ הגדול שגויה בכל כך הרבה רמות שאין לי שום כוח (או מקום) להיכנס לזה. לא נורא, נחזור לדבורים על בודהיזם ודתות אחרות:

הבודהיזם מתחיל עם אחריות עצומה. אם אנחנו חושבים שמישהו אחר אחראי לסבל שלנו (הממשלה, האלוהים, אבא ואמא), אז יש הרבה דתות שאנחנו יכולים להאמין בהן. אבל בבודהיזם אנחנו מובילים את חיינו בעצמנו למען כולם. כי אנחנו יצרנו את המצב שבו אנחנו נמצאים ואנחנו נצא ממנו בעצמנו.

משה נתן עשר דיברות שכולם היו חייבים לקיים, אבל הבודהה, שמתייחס אל התלמידים שלו כמו אל מבוגרים, נתן עשר עצות. העצות הללו קשורות למעשי הגוף, הדיבור והתודעה. עם הגוף שלנו מציע הבודהה שנגן על אחרים ולא נהרוג אותם, שניתן להם את מה שהם צריכים ולא נגנוב מהם. נקודה נוספת בה מדריך אותנו הבודהה היא שימוש מודע בגוף כדי לגרום לבני זוגנו לאושר. נכון שבבודהיזם יש נזירים, אבל השלב הגבוה ביותר כולל יחסי מין שבהם הנקבה היא חלל ריק והזכר הוא עונג עילאי, וזה שיאו של הבודהיזם!

הייתי מציע שיספר את זה להוד נזירותו הדלאי לאמה. אבל לאמה אולה נידאל לא ממש מתרגש ממעמדו של הדלאי לאמה. הוא חולק עליו במחלוקת הקרמפה הידועה, ויש לי הרגשה שהוא לא יהסס לומר שהאסכולה שלו, הקגיו, עמוקה מזו של ראש הבודהיזם הטיבטי, הגלוג.

אבל שלא יהיה ספק: לאמה אולה הוא אדם מרשים. הוא דיבר נון-סטופ במשך שלוש שעות, הסביר בבהירות לא שכיחה את עקרונות היסוד של הבודהיזם, הרצה ברצף ובמהירות, וזאת תוך כדי שהוא כל הזמן מחייך וקורץ למכרים בקהל. בקיצור, הבנאדם היי בנטורל. אני, בכל אופן, יצאתי מהאולם טעון בעזוז.

מילה אחרונה על האירוע: הערב כולו אורגן בצורה מעוררת הערכה, החל מן האולם המפואר ועד למיקרופוני ה"מדונה" שהוצמדו ללאמה ולמתרגמו. האולם היה מלא מפה לפה, וחלק גדול מהקהל היה עולים ישנים ממדינות ברה"מ לשעבר. גם בעמותה שארגנה את ביקורו של נידאל בארץ, דרך היהלום, מספרים מרשימים של דוברי רוסית, ונראה לי שמישהו חייב לבדוק פעם את תפקידם המכריע של העולים הללו, שבאים מתרבות שהעיסוק בנסתר היה תמיד מקובל בה, על סצנת הניו-אייג' המקומית – לבד מהבודהיזם הטיבטי, הם מהווים גם חלק לא מבוטל בדור החדש של תנועת הרה קרישנה, ואין צורך לומר ש"בני ברוך" לא היתה קמה ללא תרומתם. מעולה לעולה רוחנו עולה?

[עלה באנרג'י. הנה דוגמית מכבוד הלאמה: סרטון בו אולה נידאל מסביר על מדיטציה]