לפני כעשרה ימים נפגשתי עם טיוהר, המואר שלנו בקוסטה-ריקה. טיוהר הוא בלי ספק המפורסם מבין הדור החדש של המורים הרוחניים הישראלים (כלומר הדור שאחרי אנשים כמו שלמה קאלו ורינה שני, שיצא מתוך גל הטיולים הבתר-צבאיים למזרח וניתן לאפיין את הרוחניות שלו כהינדואיסטית למדי) והוא גם הישראלי היחיד שהפך לגורו בינלאומי (לא, אורי גלר לא נחשב), כאשר הכפר האקולוגי-רוחני שלו בקוסטה-ריקה מושך מחפשים רוחניים מכל העולם. נפגשתי איתו לצורך ראיון שמתפרסם היום באנרג'י (לינק להלן, והחצי השני של הראיון יבוא מחר).

טיוהר התגלה כבחור עדין ונחמד, עניו מאוד, שאפילו התנדב לברר בשבילי איזה אוטובוס אני צריך לקחת לבית הוריו ברמת השרון. הוא שקוע בשאנטי, אבל לאו דווקא בשאנטי-באנטי, אלא באמת ברוגע ושלווה. השיחה איתו היתה נעימה מאוד, למרות שדברן גדול הוא לא.

אני לא רוצה להיכנס להערכות על מידת ה"מוארות" שלו, וודאי שגם בין מי שידעו את חוסר המהות של האגו שלהם יש דרגות שונות של עומק והשגה (וכמובן גם ביטוי חיצוני חיצוני שונה – למרות כמה מאפיינים משותפים, כמו קלות (ease) טבעית, יציבות, נועם מסויים וכו', כמעט לא היו שני מורים רוחניים שפגשתי שהתנהגו באופן זהה. ואולי זה צריך להיות מובן מאליו: החופש הוא מוחלט, והמציאות היא עשירה מאוד. באופן פרדוקסלי דווקא איבוד האשלייה של האינדבידואליות מאפשרת לך להיות אינדבידואל אמיתי, כלומר להשתחרר סוף סוף מהקונפורמיזם שמדכא את כולנו ברמה כזאת או אחרת ולממש את מלוא פוטנציאל הפריחה היחודית של התופעה הטבעית שהיא כל אחד מאיתנו), ואסתפק ואומר שלמרות ניחוחות דואליסטים קלים בדבריו, לדעתי הבחור בסך הכל יודע על מה שהוא מדבר מניסיון אישי חי.

כאמור, דיבור הוא לא הצד החזק של טיוהר, והוא בטח לא אינטלקטואל, לטוב ולרע. לטוב, כי כנראה השגתו באמת באה לו באופן טבעי, כלומר לא מדובר במקרה בו אדם משכנע את עצמו, במודע או שלא במודע, שהוא "הגיע", או אדם ש"מייצר" לעצמו חוויה רוחנית, דבר שבהחלט אפשרי למי ששולט בצורה מספקת (שוב, במודע או שלא במודע) בכוח הריכוז ו/או בקונדליני. כלומר כנראה שכאן מדובר בפריצה ספונטאנית של הארה, ללא יותר מדי הכנה מוקדמת (שעלולה לייצר אשליה של הארה). זה טוב גם כי הפתאומיות והספונטאניות של כל העניין מבהירה לו היטב שלא הוא עשה את זה, אלא שזה דבר שפשוט קרה, והגאווה הלא היא מכשלה גדולה.

זה רע מפני שקשה לו להסביר את עצמו, ואני גם לא בטוח עד כמה הוא יכול למנוע מעצמו (כלומר מנטיות המיינד שלו) לאחוז במצב הזה כמצב סופי ולמנוע מההתפתחות להמשיך, ולהעמיק, כל זאת מפני שאולי הוא לא מודע לכך שאפשרות כזאת תמיד קיימת (למרות שהאמת היא שאני לא חושב שחסימה כזאת תתרחש במקרה שלו. ההתרשמות שלי היא שהיצר שלו לא גדול מספיק).

שני דברים עלו בי אחרי המפגש איתו. אחד הוא מה שניתן לקרוא לו "הדמוקרטיות של החסד": אף אחד לא יודע ולא יכול לנחש מתי ואיפה תיפול איזו שקית מלאה בחסד ותתפוצץ על ראשו של אדם, שוטפת אותו, מטהרת אותו, אולי אפילו מטביעה אותו לחלוטין. כמובן, זה הרי טיבו של חסד, שהוא מגיע ללא התרעה, ללא הגיון וללא סיבה ("שלושה באין בהיסח הדעת ואלו הן: משיח, מציאה ועקרב" – סנהדרין צ"ז, א') ואם היינו יכולים להביא אותו הרי הוא לא היה חסד ראוי לשמו. החסד, כמו הנס, הוא משהו אלוהי-טרנסאנדנטי לחלוטין, במובן זה שהוא חוץ עולמי, נקי לגמרי מתלות או אף קשר עם חוקי המציאות הסיבתיים-שלשלתיים (הוא היושר שפורץ לעיגולים), חף מנגיעה עם העולם הזה וסדרו. עד שהוא קורה, כמובן. אז הוא פשוט מגיע. או לא. כשבא לו. בצורה ספונטאנית, קפריזית, פלאית, מפתיעה ומשמחת. כמו שישו אמר: "אני בעולם, אבל לא ממנו", והוא אכן נולד לא כתוצאה של סיבתיות טבעית, וזו החכמה הגדולה שבמיתוס לידת הבתולין.
לכן טיוהר זה, כלומר משה קסטיאל מרמת גן, נצר לאימפריית הרהיטים "קסטיאל", פשוט זכה בו. מדי פעם שומעים בחדשות על איזו דלעת ענקית שפתאום נולדה באיזה מושב בצפון הנגב. ככה זה, להבדיל.

הדבר השני שעלה בי הוא כמה זקוק טיוהר שכזה לאדם כמוני שיהיה אמרגנו הרוחני. שינהיג וינווט וימשוך בחוטים מאחורי הקלעים (שלא לומר מאחורי הפרגוד) ובעיקר כדי שיכתוב תיאולוגיה מתאימה וראויה לשמה שתהווה מסד תיאורטי ואידיאולוגי, כלומר תיאולוגי, לפעולותיו. כן: מעין פאולוס שכזה. או נתן העזתי שכזה. או נתן מנמירוב שכזה. כי, כפי שאנחנו למדים מההיסטוריה, כמו שלפני כל משיח ראוי לשמו יש מבשר (יוחנן המטביל לישו, "הבאב" לבהאללה) מאחורי כל משיח מצליח עומד אמרגן סוטריולוגי מוכשר שממונה על הפיתוח הרעיוני של הקו המשיחי (עיצוב), על קביעת החדשנות מחד והסופיות האולטימטיבית שבבשורה מאידך (מיתוג), וכמובן על יחסי הציבור, על הפרסום, על העבודה השחורה שמגלה את האור הזוהר בוהק (שיווק).
טוב, כמובן שאני צוחק. וטיוהר בכל אופן לא זקוק לי. הוא כבר מוקף נתנים שונים שבונים סביבו את הכפר הרוחני שלו ודואגים להפיץ את "הבשורה הטובה". שיהיה בהצלחה.
 
הנה החצי הראשון של המאמר: "האיש שלנו בקוסטה ריקה"
[עודכן ב- 11/10/06:] והנה החצי השני: "סקס, שקרים ווידאו-סאטסאנג" 
 
 
 
 
 

 

ביום חמישי אני מתחיל איזה קורס ויפאסנה קטן במעלה הבשור. הקורס מאורגן על ידי עמותת תובנה, שאני פעיל בה ואף ישבתי שנתיים בועד המנהל שלה. אבל זה לא מעניין. מה שכן מעניין הוא שבקורס הזה היו אמורים ללמד שני מורים משוויץ, זוג בשם צ'ארלס ופטרישיה ז'נו. אבל הם לא יבואו בגלל המלחמה.
 
זה מעצבן אותי. אם הם ביטלו בגלל דאגה לשלומם האישי הרי שזו פשוט בושה. אני מצפה מלהקות רוק לבטל הופעות בגלל כל בדל שמועה. אני מצפה ממורי דהרמה לא לבטל אלא במקרה של סכנה מוחשית לשלומם. קורס במעלה הבשור לא מהווה שום סכנה אפילו קרובה למוחשית. דווקא בתקופה כזאת צריך להיות להם ברור עד כמה הדהרמה חשובה וכמה נוכחותם יכולה לעזור. אם אכן סיבת הביטול היא דאגה חסרת שחר לשלומם הפיזי זה באמת באמת חבל, ולדעתי זו תעודת עניות לשני המורים הללו.
 
דהרמה היא לא רק מילים, דהרמה היא גם מעשים. אחרת היא עוד אופנה ניו-אייג´ית. כולם יכולים לדבר על נתינה ואהבת חינם וחמלה לכל הסינטיאנט ביאינגס ועוד סיסמאות. אבל אם ברגע האמת אתה לא מתרגם את זה למעשה, אתה לא באמת מבצע בפועל את מה שהיטפת לו ומה שאתה מתיימר ליצג וללמד, אתה מרוקן את הדהרמה מכל תוכן אמיתי. לא יכול להיות שנשמע מילים יפות על מטא ודווקא כשנצטרך אותה היא תישאר בשוויץ. בשוויץ יש מספיק מטא.

וכאן כמובן לא מדובר על סיכון ממשי לחיים, כמו ללכת באמצע שדה קרב בויאטנם (כפי שעשו נזירים בודהיסטים בתקופת המלחמה עם ארה"ב). מי שעושה זאת הוא גיבור ואני לא מצפה ממישהו להיות גיבור (למרות שזה נחמד לפעמים). אני בסך הכל מצפה ממורי דהרמה מנוסים לראות בעיניים מפוכחות שאין שום סיכון רציני בהעברת קורס במעלה הבשור ולבוא ולעשות את זה. ברגע שהם לא עושים את זה, אני חושב שיש לתלמידיהם את כל הזכות שבעולם להתאכזב מהם.
 
את הדברים אלו, פחות או יותר, כתבתי בפורום עמותת תובנה והם גררו כמה תגובות. כמובן שהאשימו אותי מיד בשיפוטיות, אחד החטאים הרוחניקים הגדולים ביותר. ברור שאם אתה רוחניק אתה חייב להתנהג לפי קוד מסויים, שכולל את כל הקלישאות המוכרות של הניו-אייג' כמו לא להתעצבן ולא להיות אלים. ולמרות שגם אני בעד שאנשים יתעצבנו כמה שפחות ובטח שלא יהיו אלימים, נראה לי שהרבה מהסייגים שאנחנו שמים על עצמנו כדי להיות (ולהראות) יותר "רוחניים" הם אוסף של קלישאות נבובות שביניהן ובין חיים של אמת אין ולא כלום. כל כך אנחנו מנסים להתנהג לפי מה שאמרו לנו שאמורים לעשות אנשים שהם רוחניים (או מוארים), עד שזה מונע מאיתנו להיות באמת, פשוט להיות. במקום זה אנחנו ממחזרים רעיונות יד שניה ומנסים להתאים את עצמנו לתבניות מלאכותיות בלי לשים לב (וחוסר המודעות היא כרגיל הבעיה) שאנחנו חורגים מהן.

ברור לי שיש מקום להעריך דברים כטובים או רעים, אחרת איך אנחנו יכולים לקבוע שתורתו של הבודהה, למשל, שווה משהו? ויש גם מקום להעיר על כך, אחרת בשביל מה יש בלוג?