המילה שבכותרת הספר הזה מוכרת לנו. היא הפכה בעשרים השנה האחרונות לעוד אחת ממילות הקסם שנכנסו אל התרבות הכללית ממעגלי הניו-אייג' והרוחניות העכשווית. שורשיה במדיטציה הבודהיסטית הקדומה, הויפאסנה, שיטה של תרגול רוחני שפיתח הבודהה, כלומר סידהרטה גוטמה, אדם שחי בצפון הודו לפני 2400 שנה.

כמו תרגולות רוחניות אחרות, דוגמת היוגה, הזן או הקבלה, הויפאסנה נשלפה מתוך הקשרה המסורתי הרחב, קוצצה, שויפה, נארזה מחדש ושווקה לבני המערב במסגרת ההתעוררות הרוחנית של שנות השישים. אז, מתוך "תרבות הנגד" והמרד של הצעירים "בממסד" ובסדר הקפיטליסטי, היוו הפרקטיקות הרוחניות האלה מוקדים של חתרנות ולעומתיות אל מול תרבות המיינסטרים הבורגנית, אולם מאז שנות השמונים הן עברו ניכוס על ידי כוחות השוק, ורוחניות הניו-אייג' הפכה למעשה לאחת מזרועותיו היעילות ביותר.

במסגרת התמורות הללו הפכה "מיינדפולנס" למילה שגורה לא רק בקרב מחפשים רוחניים אלא בחדרי ישיבות של אנשי עסקים, ויש להודות שתכופות המושג מדולל מתוכנו והופך לעוד כלי להסחת דעת, להמתקה של היומיום, או פשוט לפוזה ריקה של רוחניקיות שטחית.

אולם במהותה מיינדפולנס (כלומר תשומת לב, מודעות או קשיבות), כפי שהיא מפותחת במסורת הבודהיסטית, היא כלי רדיקלי של שחרור. כך גם לימד אותה הבודהה. ההנחה העומדת ביסודה היא שראיית המציאות לאשורה תחשוף לפנינו את טבעה האמיתי, הטבע שלמדנו לא להבחין בו, והמפגש עם ההוויה ישנה את כל תפיסת המציאות שלנו ואת כל דרך ההתנהלות שלנו בעולם.

כדי להיפגש שוב עם המציאות כפי שהיא לא צריך להתפלל או למלמל מנטרות, אלא פשוט להתבונן. אלא שזה לא כל כך פשוט. המוח שלנו מפריש מחשבות כמו שבלוטה מפרישה הורמונים, ומחשבות אלה, שכוללות דעות קדומות ותפיסות דוגמטיות, ממסכות את המציאות מפנינו. הויפאסנה, או מדיטציית המיינדפולנס, אמורה לשפר לנו את יכולת ההתבוננות. עד שנראה.

ג'וזף גולדסטין הוא ממורי הדרך הבודהיסטית המנוסים והמוערכים במערב. הוא התחיל את דרכו כאחד מראשוני "בוני הגשרים" בין התורה הבודהיסטית לבין התרבות האמריקאית, כשהגיע באמצע שנות השישים לתאילנד ולמד בה ובהודו תחת גדולי מורי הדהרמה ("הדרך") בזמנו. יחד עם ג'ק קורנפילד ושרון זלצברג, שגם הם תרגלו בודהיזם במשך שנים במזרח, הוא הקים ב-1975 את ה-Insight Meditation Society שהביאה לימוד ותרגול של מדיטציה בודהיסטית, ויפאסנה, באופן רציני אך ידידותי, לארה"ב.

למה היו אלה דווקא שלושה יהודים שהקימו את מרכז הויפאסנה החלוצי והאיכותי במערב? על השאלה הזאת נענה בהזדמנות אחרת. לנו חשוב ששנה אחרי זה, ב-1976, פרסם גולדסטין את המדריך הראשון שלו למדיטציה בודהיסטית (The Experience of Insight), שהפך לרב מכר ולקלאסיקה של הרוחניות המודרנית. הספר הנוכחי, שיצא באנגלית לפני עשר שנים, מהווה את המדריך האחרון שלו, והוא אוצר בתוכו את פירות הלימוד, התרגול והחכמה של יותר מחמישים שנה.

הספר בנוי כפרשנות על דרשה של הבודהה, הסטיפטהאנה סוטרה, כותרת שמתורגמת על ידי גולדסטין כ"ארבע הדרכים לביסוס תשומת הלב". זו הדרשה היסודית שבה לימד הבודהה ויפאסנה, כלומר את דרך תרגול המדיטציה שאמורה להביא לראייה צלולה ולתובנה באשר לאופי ההוויה. גולדסטין עובר על הסוטרה שורה אחרי שורה, מפרש, מבאר ומוסיף מתבונת פרשניה המסורתיים ומניסיונו האישי הרב. הדרשה מתעוררת לחיים ונפתחת בפני הקורא, וזאת מבלי לאבד את הקשר הישיר שלה לדבריו המקוריים של הבודהה.

גולדסטין מגיש לקוראים שער יקר ערך לחכמת הדהרמה, הדרך הבודהיסטית, והוא עושה את זה בבהירות ובמקצועיות יוצאת דופן. בנקודה מסויימת בספר הוא מסכם את התרגול וכותב כי

הרגעים הבודדים הראשונים שבהם חווינו תשומת לב של ממש היו לבדם נקודת מפנה בחיינו, מפני שהם איפשרו לנו להיווכח, אולי לראשונה, שניתן לאמן את התודעה, להבין אותה, לשחרר אותה. אלו הצצות למשהו שהוא מעבר לחוויה הרגילה, היומיומית והמקובלת; נגיעה בממד שמשנה את האופן אנו תופסים את עצמנו ואת העולם. אנחנו מבינים, במקביל, שישנה דרך ישירה המובילה לשם, דרך ברורה ומנוסחת בבהירות. הצצות כאלה מוסיפות חיות ואושר של משמעות לשאלות הנוגעות לאמת המוחלטת, מכיוון שגם אם לא תמיד נהיה במגע עם ממד זה, אנחנו מבינים שהוא המקור לכל דבר בעל ערך בחיינו.

אין נכון ואין חשוב מזה.

הספר תורגם יפה על ידי אורי משעול, ונערך מדעית על ידי ד"ר קרן ארבל, מהמומחיות הגדולות ביותר למדיטציה בודהיסטית בישראל. בסופו מוגשת לקורא הסוטרה כולה, מילון מונחים ואינדקס, כראוי. מגיע ישר כוח גם להוצאת הקיבוץ המאוחד על המתנה הזאת לקורא הישראלי.

גם מבלי המלחמה הנוראית שמתחוללת בימים האלה, אחד הדברים החסרים לנו ביותר הוא תשומת לב. אנחנו לא רגועים, לא שקולים, תודעתנו קופצת מעניין לעניין וממסך למסך, ואין לנו את הקשיבות לשים לב לרגע הנוכחי ולמה שהוא אוצר בתוכו. והוא אוצר בתוכו אמת, רווחה וחירות. הדרך של הבודהה לשם מוגשת בספר החשוב הזה. ואוסיף: לא מספיק לקרוא – צריך לתרגל.

:

—

פורסם במוסף התרבות של ידיעות אחרונות

כמו בצל, המשבר הנוכחי בישראל מקפל בתוכו שכבות שונות. סוגיית סמכותו של בית המשפט העליון היא הזרע שהביא להתפרצות המאבק הנוכחי, אבל היא משנית לשתי הרמות המקיפות אותה והמשמשות מניע ודלק: שאלת היהדות, ומשבר הליברליזם הגלובלי.

האחרון מתגלם בעלייתן של תנועות פופוליסטיות ברחבי העולם, מהודו, דרך הונגריה ועד ארצות הברית. הדמוקרטיה הליברלית, שנראתה כמסגרת הפוליטית התקפה האחרונה אחרי התפרקות הגוש הקומוניסטי ("קץ ההיסטוריה"), מאותגרת על ידי כוחות שמנצלים את חולשותיה ופגמיה ברדיפה אחר כוח, כסף וכבוד.

בשונה מהגל הפשיסטי והבולשביקי שחווינו לפני מאה שנה, כאן אין אידיאולוגיה מתחרה. הפופוליזם מבקש דווקא להדגיש שהוא דמוקרטי, ואף מייצג את "העם" כנגד אליטה משכילה, עמידה או "גלובליסטית". בפועל שלטון פופוליסטי מתגלה עד כה כבעל נטיות אנטי-ליברליות וכחסר כישורים ויכולת. הישגו המרכזי מתממש ביצירת מנהיג אוטוקרטי המוקף מעגל מקורבים קלפטוקרטי.

בין הרזולוציה הצרה ביותר, היא השאלה המשפטית, ובין זו הרחבה ביותר, משבר הליברליזם העולמי, נמצא המאבק שמתחולל בישראל על יהדותה. כאן המשבר גלובלי מתגלם בביטוי הפרטיקולרי שלו, ומכאן מגיע רוב חומר הנפץ החברתי. בשנה ה-75 לקיום המדינה נפתחת שאלת זהותה היהודית.

קל לראות שהקואליציה הנוכחית מחזיקה בתפיסה מסויימת מאוד באשר לאופיה הרצוי של הזהות היהודית בעת הזאת, תפיסה שמקבילה בין יהדות להלכה, בין הלכה לדחיית ערכי המערב, שרואה בציבור החרדי את הביטוי האותנטי ביותר של המסורת, שרואה בנשים מטרד ובלא-יהודים עלבון.

כך, מעבר לפלפולים על עילת הסבירות או פסקת ההתגברות עומד רצונו של מיעוט נחוש לערוך הלכיזציה של המרחב הציבורי. יש להדגיש: לא עצם הדבקות בהלכה היא המשמעותית, אלא פרשנות ההלכה כעומדת בניגוד לערכי המערב הליברלי, והרצון לעצב על פיה את המדינה.

למרות תקוות הגוש הפונדמנטליסטי שגם ללא היי-טק, השקעות זרות או מערך מילואים "עם ישראל יסתדר ואתם תלכו לעזאזל", כלשונו הזהב  של שר התקשורת, ברור לכל בר דעת שישראל תיאוקרטית היא חזון יהודי דיסטופי, פוסט-אפוקליפטי, בו הן המדינה והן היהדות קרסו ואנו מוטלים בין חורבותיהן. הפחד מכך מסביר את עוצמת המאבק הנוכחי, אולם פחד אינו מספיק עבור אלטרנטיבה.

מול הממשלה ניצב גוש אדיר שנחישות עמידתו על חשיבותם של ערכי ההומניזם והליברליזם עומדת ביחס הפוך למידת הבהירות שלו בקשר לאופי – או אף ללגיטימיות – של זהותו היהודית. ציבור זה, שרובו חילוני אך מכיל גם מסורתיים ודתיים, נמצא במבוכה באשר לשאלת השילוב בין יהדות לליברליזם. מחד ברור לו שהוא לא ירפה לא מזו ולא מזה, מאידך חסרה לו דרך לנסח את יהדותו.

נקודת המתח נמצאת בקשר בין היהדות לערכי המערב המודרני. בעוד עצם יהדותו של הגוש הפונדמנטליסטי בנויה מתוך דחייה של ההומניזם והליברליזם, רוב הציבור בארץ אימץ אותם ומעוניין להחזיק בהם, אולם לא השלים תודעתית את החיבור שלהם עם היהדות. באופן טרגי רבים הפנימו את התפיסה הפונדמנטליסטית שיש סתירה מהותית בין יהדות למודרנה.

מחד עומדים אפוא אלה המגדירים את יהדותם על דרך ההנגדה למודרנה, מאידך אלה המקבלים עקרונית את ההנגדה הזו ונבוכים בה. באירוניה היסטורית, העולם המערבי, ששורשיו בתנ"ך וברעיון הבריאה בצלם אלוהים, נדחה כיום על ידי אלה המתיימרים להמשיך את המסורת, ומאומץ דווקא על ידי המהססים להתגאות בה.

כרגע הגוש הליברלי אוחז בדגל ובתרומה למדינה כביטויים לזהותו, אבל מתקשה להשלים אותם לכדי חזון. אם יש לפנינו אתגר הוא לעבור מקרב הבלימה המוצלח לניסוח אמירה מגובשת, ישראלית, ליברלית, דמוקרטית – ויהודית.

בנאום לאסיפת הנבחרים השניה של הישוב היהודי בישראל, בינואר 1926, פסק דוד בן גוריון שלא יהיה ניתן להגיע לעצמאות ללא אימוצה של "ההכרה המוסרית של היהדות האמיתית, לא זו המזויפת שכל כך מדברים בשמה אנשים וחוגים הרחוקים מחיים מוסריים". כמעט מאה שנים אחרי כן, זהו שוב האתגר שלפנינו.

גרסה קצרה יותר פורסמה במוסף הארץ

לא מזמן יצא מאמר חדש שלי בו אני מכניס את ההתפתחויות הפוליטיות בישראל להקשר של הגל הפופוליסטי העולמי.

אני טוען שהפופוליזם, מהודו ועד ארה"ב, אינו נובע מדעיכת מדינת הרווחה או רק ממניעים שליליים כגזענות, אלא ממשבר זהותי שנולד דווקא מניצחונו המוחלט של הסדר הליברלי.

אני מנתח את המגמות בימין ובשמאל העולמיים ואיך הן באות לביטוי בפוליטיקה הישראלית. לבסוף אני עומד על חשיבות מדינת הלאום והיכולת של תומכי הסדר הליברלי להציע זהות קולקטיבית פוזיטיבית.

כאן המאמר בקישור לרשת ואילו כאן ב-pdf.

המאמר הוא חלק מגליון מיוחד על הבחירות האחרונות בישראל של כתב העת 'אופקים’, מבית מכון הרטמן. כאן כל הגליון, עם מאמרים מאת מייקל וולצר, משואה שגיב, תהלה פרידמן, יאיר שלג, ישי רוזן צבי, דניאל הרטמן, רנא פאהום, אסף מלאך, אבי שגיא, שרגא בר און ועוד.

הפולמוסים הציבוריים בזמננו שונים מאלו שלפני עשור או שניים. המרחב הציבורי שאנחנו חיים בו שונה באופן מהותי. עצם האפשרות לשיח מאותגרת בימים אלה, מפני שבני השיח רואים עצמם כחיים בעולמות שונים. במילים פשוטות, תמיד היתה מחלוקת על דעות, כעת אנחנו במחלוקת על עובדות.

בין אם מדובר בתומכי נתניהו שבטוחים שנתפרו לו תיקים ובין אם בספקני קורונה הסבורים שלא היתה מגפה, עבור רבים המישור האמפירי חדל להיות רלוונטי בכל הנוגע לגיבוש עמדה. נכון, תמיד היו תפיסות מוטעות ותמיד היו תיאוריות קונספירציה, אבל נדיר שאלה היו במימדים הנוכחיים, ומעולם הן לא הסתייעו באמצעי מדיה שמאפשרים לתומכיהם להקים קהילות סגורות, מערכות-אקלים אוטרקיות של מעשיות ובדיות.

שילוב זמינות הדיסאינפורמציה ברשתות החברתיות עם קיטוב פוליטי וליבוי מכוון של פופוליזם הפך נטיות שבעבר היו בשוליים הציבוריים או במגדל השן התיאורטי לנפוצות ומשפיעות הרבה יותר. החתירה תחת מוסדות המדינה ותחת סמכותה של מומחיות בנושאים שונים הביאה לשבירת אמות מידה בסיסיות הנחוצות לדיון.

עם שבירת המסגרת המשותפת נוצרת נסיגה אל הפרטי, ובהיזון חוזר הנסיגה אל הפרטי מסתייעת בהמשך ריסוק המשותף. על זאת ניסיתי להצביע במאמרי (הארץ, 20.4), שכרך יחד תיאוריות קונספירציה עם נטיות אינדיבידואליסטיות אחרות, כמו ליברטריאניזם או חזונות טכנולוגיים למיניהם.

אחד מהקולות הבולטים שמקדמים את אלה האחרונים הוא יאיר אסולין. בטורו בעיתון זה מקדם אסולין מזה זמן חזון אוטופי על פיו אנחנו ב"סוף עידן הפוליטיקה", לכאורה משום שענקי ההיי-טק יפרקו איכשהו את "הסדר הישן" ויעצימו את חירותו של האדם הפרטי. אפילו את מלחמת רוסיה-אוקראינה גייס אסולין לחזונו, ומתעקש שלמרות שהיא מלחמה בין מדינות לאום "הכתובת 'סוף עידן הפוליטיקה' מרוחה על המלחמה הזו מכל כיוון". למתנגדיו, כמוני, הוא שומר את התואר "פשיסטים חדשים".

פשיזם או לא, יש להתעקש ולשאול את אסולין: מה פירוש סוף עידן הפוליטיקה? האם בעתיד האוטופי של אסולין אין בתי משפט? מערכת חינוך? צבאות? בתי חולים ציבוריים? ממשלות? בתי נבחרים? האם לא ננהל עוד מאבקים על חלוקת משאבים? למען שוויון לפני החוק? האם לא תהיה דרך לגיטימית לאחוז בכוח ודרך בלתי לגיטימית לאחוז בכוח?

אסולין מכריז ש"צריך להיות עיוור כדי לא להבחין באפשרויות הרבות לחירות הנולדות מתוך המהפכה הטכנולוגית", אבל ממאן לפרט מהן אותן אפשרויות ומהי אותה חירות. החופש ממה? או טוב מכך, החופש לְמה? הרי חירות אינה קיימת ללא הקשר נורמטיבי, ללא אתוס. לדבר על "חירות" זה מלהיב, אולם בלי דין וחשבון על תנאיה וביטוייה המילה נשארת ברמת הניו-אייג'.

עברנו כבר גל אחד של אוטופיזם טכנולוגי הקשור להיי-טק. לפני עשרים שנה נכתבו מאות מאמרים על החירות שמבשרת הרשת ועל האפשרויות הרבות למשחקי זהות (אנונימית, אלטרנטיבית, מגוונת, פלואידית) שתבאנה הרשתות החברתיות. איזו חגיגה עליזה זאת היתה. לא נותר הרבה כיום מהתחזיות האלה או מן האופטימיות הזאת. כיצד דווקא הפעם, כשהשדה הטכנולוגי ריכוזי הרבה יותר וכשמולטי-מיליארדרים אקצנטרים שולטים בכלי תקשורת מרכזיים, הגאולה אמורה סוף סוף להגיע?

להפך: אין דבר שטייקונים יהנו ממנו יותר מאשר דה-פוליטיזציה. מכיוון שהם אנשי עסקים ולא אקטיביסטים או מדינאים, הם לא ישתמשו בחופש מרגולציה על מנת לקדם את החירות שלנו, אלא על מנת לקדם את הרווחים שלהם. זה אולי יהיה לגיטימי ואולי לא, אבל חירות אוטופית זה לא יהיה. מיסודות הליברליזם הוא החשש מריכוז כוח בידי גוף אחד או אדם אחד, העמידה על הפרדת רשויות והתעקשות על איזונים ובלמים. אסולין נוטה לחשוב שללא איזונים ובלמים יהיה לנו יותר חופש. אני חושב שהוא טועה.

אסולין נזהר מכל תחזית ברורה, ואף מכל קריאה למעשה. לכן כתבתי באותו מאמר שהוא נהנה מאותה עמדה אנטי-פוליטית, חסרת-אחריות שממנה, מכיוון אחר, נהנים מחזיקי תיאוריות קונספרציה למיניהן. אותה עמדה של פסילת ההווה ללא כל ניסיון לניסוח אלטרנטיבה וללא כל פעולה (פוליטית, כן) שמבקשת להביא לאלטרנטיבה. אותה עמדה שמטילה הכל על הפרט ומבקשת שהוא או היא יתנתקו מהחברה ומהמדינה.

אין דבר יותר בנאלי מלשנוא את מדינת הלאום, ואין דבר פחות מודע לעצמו מלעשות זאת תוך דרישה לקיום מדינת רווחה ופיתוח מערכת חינוך טובה. בשביל שאלה יתקיימו אין ברירה מלבד קיומה של מדינה, וככל הנראה תידרש עבורם גם פעילות אזרחית במרחב הציבורי. במילים אחרות: פוליטיקה. כן, גם החירות האישית של כולנו אחוזה בכך.

שניה רק לשאלה 'מהם החיים הראויים' היתה מאז ומעולם השאלה 'כיצד מכוננים חברה צודקת'. האמירה שתם עידן הפוליטיקה היא ויתור על השאלה השניה והסתפקות בראשונה. יש לתהות, ברם, האם השאלה הראשונה יכולה לעמוד בפני עצמה.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ