החיים בהודו מחולקים באופן מסורתי לחלקים. השלם מחולק לקטעים – לא מתוך אידיאליזציה, כי האידיאל הוא שלמות, אלא להפך, מתוך השלמה עם כך שהעולם נחתך, נחלק ונקטע, ומתוך ניסיון להשלימו מחדש. חלקי החיים בהודו מהווים אם כן פשרה מוסכמת אבל הכרחית: הם מצד אחד מבטאים את שבירתו של האחד, ומצד שני מהווים את הלבנים המסותתות היטב לבנייתו מחדש, במהרה בימינו.

ברשימה זו (חלק מסדרה שבנויה על פי הרצאותיי בנושא במכון אבשלום, שהתחלתי מזמן ולא היה לי זמן להשלימה – הנה חלק א', על הוֶדות, וראו גם ה- disclaimer שם) אני מבקש להציג מבט-על על חלוקות החיים בהודו. אציג כמה חתכי רוחב בתרבות ההודית העתיקה, ואעשה זאת תוך ידיעה שמדובר בחלוקה סכמטית, קצרה מאוד ולא מדוייקת. מה שחשוב לי אם כן כאן הוא פחות לברר עד כמה חלוקות אלה התקיימו במציאות ההיסטורית בהודו (למרות שבאיזושהי צורה הן ודאי התקיימו), אלא יותר להבין, מכך שלפחות כרעיונות הם קיימים אלפי שנים, את העיקרון העומד בבסיסן. נתחיל כמובן בטקסט.

בריג-ודה (10:90) מסופר על האלים שחותכים את הפורושה, הוא השלם, ה- person ההיולי, לחתיכות, ויוצרים ממנו עולם וחיים. זהו הקורבן הראשון, אבי כל הקורבנות. אז אנו מוצאים את הדיווח הבא:

מאותו קרבן כללי עצום השומן שנטף נאסף. ממנו נוצרו כל העופות וכל בעלי החיים, המבויתים והפראיים. מאותו קרבן כללי עצום כל המזמורים נולדו; ממנו כשפים ולחשים נוצרו; הטקסים נולדו ממנו. ממנו הסוסים נולדו, ממנו כל הבקר בעל שתי שורות שיניים; ממנו נוצרו בני-הבקר, ממנו נולדו העזים והכבשים.

כאשר הם חילקו את פורושה, כמה נתחים הם יצרו? איך הם מכנים את פיו, את ידיו? איך הם מכנים את ירכיו ורגליו? הברהמן היה פיו, משתי ידיו הראג'ניה נוצר. מירכיו נוצר הויישה, מרגליו נוצר השודרה. הירח נוצר מלבו, ומעינו נולדה השמש; אינדרה ואגני נולדו מפיו, ווָאיו, הרוח, מנשימתו. מטבורו נוצר אויר, מראשו השמיים נעשו. הארץ מרגליו והאזורים השונים מפלג גופו. כך הם יצרו את העולמות.

אין להפריז בחשיבותם של המשפטים הללו, שפורשו וצוטטו שוב ושוב בדורות וברבדים הבאים של הספרות ההודית. ובמשפטים אלה, בטקסט הוֶדי הזה, אם כן, אנחנו כבר מוצאים את חלוקת האוכלוסיה בהודו לקאסטות: הברהמן, הראג'ניה (שהם הקשטרייה), הויישה והשודרה – ארבע מעמדות (ועוד אחד) שניתן לאפיינם כך:

ברהמין – הכהן, אחראי על הפולחן ועל הידע לקיימו (מורים, הוגי דעות).
קשטרייה – הלוחם, אחראי על הסדר והממשל בחברה (מלכים, מנהיגים – ומהפכנים)
ויישה – הסוחר, אחראי על ההיבט הכלכלי (בעלי מלאכה ואנשי עסקים)
שודרה – הפועל, אחראי על העבודות הבזויות (חוטבי עצים ושואבי מים)
Untouchables – הטמאים.

המעמדות נקראו במקור Varna, כלומר "צבע", מה שמעלה את החשד (יחד עם עדויות נוספות) שהמעמדות צמחו ככלי להפרדה גזעית בתחילתם, עם ההגירה הארית להודוף הארים היום בהירים יותר מהדרווידיאנים המקומיים. ליתר דיוק יש להניח שהמעמדות נוצרו מתוך שילוב בין עיקרי הדת שהביאו איתן השבטים האריים (שבה כהנים מובדלים מלוחמים והדיוטות) ובין הרצון לדכא את האוכלוסיה המקומית ולהפוך אותה לחוטבי עצים ושואבי מים. על כן את כל הדרווידיאנים הפכו ל"שודרה", שהיא הקאסטה הנמוכה ביותר (לבד מה- untouchables, שהם בני שבטים פראיים ועבדים).

חברה בהודו מושפעת מהחלוקה הזאת עד היום (למשל, רוב אנשי ההיי-טק הם ברהמינים, כי הם תמיד היו המשכילים ביותר, ומטבע הדברים הגיעו ראשונים לאוניברסיטאות וכו'), ורק בשלהי השלטון הבריטי (שכנראה די נהנה מה"הפרד ומשול" הזה) החלה תנועה נגדה ובחוקת המדינה ההודית העצמאית היא מוצאת מחוץ לחוק. כמובן שכל קאסטה מחולקת בתוך עצמה למאות, אם לא אלפי תתי-קאסטות (Jāti), ומכיוון שעל פי המסורת אתה אמור להתחתן רק בתוך הקבוצה שלך לעיתים נוצר מצב בו אדם צריך לחפש זיווג רק ממשפחת נגרים, מדרום הודו, אזור מייסור, המתמחים בעץ באובב.

אבל אם נתעניין יותר במניע העקרוני, המטאפיזי, לחלוקה, נראה שהחלוקה הזאת, והבאות, באות מתוך התפיסה העמוקה שהחיים הם למעשה חוב של הפרט לחברה – שכן לולא היא הוא לא היה קיים – ועל כן עליו לעמול ולהשיב לה כגמולה. החברה כולה באה לפני היחיד – הוא כפוף לה, ופועל למענה. כמובן, גם לאלים מעל ולטבע מתחת (כולם חלקים מאותו קוסמוס) יש להחזיר את מה שנתנו לנו. כל זאת נעשה על ידי השמירה שלנו על תפקידנו, על הדהרמה – מושג קשה שמיד נתייחס אליו.

בהשוואה ליהדות, אנחנו רואים כאן גם חלוקה בין כוהנים למלכים – כמו בממלכה העברית העתיקה (כזכור, התנאים מאוד לא אהבו את אחדות התפקידים הללו בממלכת החשמונאים).

להיות טמא

אי אפשר שלא להביא מעט (באמת מעט) על המלחמה בחלוקה לקאסטות. כאמור, החלוקה למעמדות משפיעה עד היום על הודו, וגרוע מכל כמובן להיות חסר-מעמד, טמא. הטמאים ("דאלית" קוראים להם היום לרוב), שהיו בתחתית "שרשרת החיים" ההודית, כיום נהנים, בכוח אם לא בפועל, משוויון זכויות.

הנה שיר של Harish Barisode, משורר מודרני ממעמד הטמאים (מתורגם מאנגלית):

יש לטעון כך כנגד הקאסטות הגבוהות:
'חיינו את כל חיינו על מפתן דלתותיכם,
אך לעולם לא נפגשנו.
אתם הייתם בפנים, אנחנו בחוץ.
אתם הייתם במקדש, אנחנו על המדרגות.
כי חשבתם שאנחנו טמאים.'

אך הימים האלו עברו מן העולם.

התחלנו חיים חדשים.
ייסדנו מקדשים משלנו.
זכינו מחדש בדתנו האבודה.
האלים שלנו נמצאים יחד איתנו.
כולם שווים כאן.

האמונה הזאת
תחדור לכל פינה בעולם.
כעת אתם יכולים לזעוק.

היא נפלה! היא נפלה!
הדהרמה הברהמינית נפלה!
דליקו אתם את אש מדורת המתים שלכם!
מה אתם יכולים לעשות עכשיו?

הנה כמה נקודות ציון בדברי ימי הטמאים ומאבקם לשוויון:

המאה החמישית לפנה"ס: הבודהה מכריז שבני כל הקאסטות יכולים להצטרף למסדר הנזירים שלו, ושברהמין אמיתי הוא מי שיודע את האמת, ולא מי שנולד למשפחה הנכונה.
ראשית המאה ה-19: ראם מוהאן רוי יוצא למען הינדואיזם רציונלי, ללא אלילות וטקסים, ובכך גם נגד חלוקה של טהורים וטמאים.
שנות השלושים של המאה העשרים: גנדהי מכנה את חסרי המעמד Harijan – "בני האלוהים", ומכריז שאין לראות בהם טמאים.
1955: הודו העצמאית מחוקקת חוקים שנועדים לאכוף שוויון וחוסר אפלייה, גם לחסרי המעמד.
1956: ד"ר ב.ר. אמְבֵּדְקַר, דלית ופעיל זכויות הדליתים, ממיר, יחד עם חצי מליון תומכים, את דתו לבודהיזם.
1997: ק.ר. נאראיאנאן, דיפלומט ופוליטיקאי ממוצא דליתי, מתמנה לנשיא הודו.

מטרות החיים

יחד עם החלוקה לקאסטות, החיים בהודו חולקו לארבע תקופות, בהן יש להגשים ארבע מטרות.

ארבע מטרות החיים הן:

1. Artha, שהיא עושר (מילולית: "דבר" או "תועלת" (תודה OZ)). לשם כך יש ללמוד כלכלה ומדיניות. הכלל המנחה את האדם בשלב זה הוא "עקרון הדגים" (Matsya-nyāya – מטסיה=דגים, ניאיה=חוק) – היינו: הגדולים אוכלים את הקטנים. ספרות ההדרכה לשלב זה כוללת אגדות ומשלים שלומדים מהם, ו"ספרות חוכמה" עם עצות לחיים. המפורסם מהם הוא ה- Panchatantra (מאה שלישית לפנה"ס), כלומר חמש הרשתות, ספר שמלמד על החיים דרך משלים על בעלי-חיים, ומחולק לחמשה חלקים: "על איבוד חברים", "על רכישת חברים", "על ינשופים ועורבים", על איבוד רכוש", ו"על מעשים ללא מחשבה תחילה". דיברתי על זה גם כאן, והבאתי סיפור מתוך הפאנצ'טנטרה על "הנסיכה בעלת שלושת השדיים".

2. Kāma, היא "אהבה" או "עונג", המטרה השנייה של החיים. קאמה הוא אל האהבה ההודי, המקביל של קופידון אצל היוונים. כמובן, הטקסט המוכר מאוד מכאן הוא הקאמה-סוטרה (סביב המאה החמישית), כלומר משפט[י]-קאמה, בהם מודרך הגבר כיצד לענג את עצמו ואת בת זוגתו. אבל יש להדגיש שבניגוד להשלכה האוריינטליסטית משהו על הטקסט הזה, למעשה הוא רחוק מלהיות ספר פורנוגרפי או אפילו אירוטי, ורובו ככולו טכני ויבשושי למדי. תפקידה של הקאמה-סוטרה הוא בעצם למשטר את המין וממש לא להעניק רישיון להוללות. הנה כמה ציטוטים ממנו שממחישים זאת (התרגומים מתוך התרגום לאנגלית של סר ריצ'רד בורטון, הרפתקן וחוקר הודו במאה ה-19):

הנה למשל הוראות לאישה:

כאשר אשה רואה שמאהבה עייף מרוב משגל ואינו מסופק, עליה, ברשותו, להשכיבו על גבו, ולעזור לו על ידי כך שהיא משחקת את תפקידו [כלומר היא האקטיבית]. היא יכולה לעשות כך גם כדי לספק את סקרנותו של מאהבה, או את תשוקתה לחידושים […] עליה לומר: 'אתה השכבת אותי, ועייפתי מרוב משגל; כעת אני אשכיב אותך בתמורה'. ועליה להפגין את ביישנותה, את עייפותה, ואת תשוקתה להפסיק את המשגל. כך עליה לקיים את פעולת הגבר, שמיד נפרט (חלק א', פרק 7)

יש גם הרבה דגשים על השמירה על הקאסטות:

תענוג בחברה, כגון השלמת מזמורים שהתחילו אחרים, חתונות וטקסים משמחים, עלינו לקיים רק עם השווים לנו, ולא עם העליונים או הנחותים מאיתנו" (חלק 3, 1)

בהמשך מפורטים המקרים והדרכים שהם גבר מקאסטה גבוהה יכול בכל זאת לקיים יחסי מין עם אישה מקאסטה נמוכה (ולעולם לא להפך!), וכמו כן עצות כלליות:

אלה הגברים שבדרך כלל זוכים להצלחה עם נשים: 1. גבר שמבין היטב במדע האהבה 2. גבר שמספר סיפורים היטב 3. גבר שמכיר את האישה מילדותם 4. גבר שמשכנע אותה לבטוח בו 5. גבר שנותן להן מתנות 6. גבר שיודע לדבר היטב 7. גבר שעושה דברים שהן אוהבות 8. גבר שלא אהב אף אחת לפני כן 9. גברים שמשמשים כשליחים 10. גברים שמכירים את נקודות התורפה שלהן 11. גברים שנאהבים על ידי נשים טובות 12. גברים שמאוחדים עם ידידותיהם הנשים 13. גברים נאים 14. גברים שגדלו איתן 15. גברים שהם שכיניהן 16. גברים שמקדישים עצמם להנאות מיניות, גם אם הם עבדיהן 17. המאהבים של הבת של המטלפת שלהן 18. גברים שנישאו זה מכבר 19. גברים שאוהבים פיקניקים ומסיבות חשק 20. גברים ליברליים. 21. גברים שידועים כחזקים מאוד (גברי-שור) 22. גברים אמיצים 23. גברים שנאים יותר מהבעלים שלהן, ומוכשרים יותר, וליברלים יותר 24. גברים שלבושם ורמת-חייהם מופלאה.

והנה נשים שקל לכבוש: 1. נשים שעומדות בדלת בתיהן 2. נשים שתמיד צופות לעבר הרחוב 3. נשים שיושבות ומפטפטות בבית שכניהן 4. אישה שתמיד בוהה בך 5. שליחה 6. אישה שמתבוננת בך מזוית העין 7. אישה שבעלה לקח לעצמו אישה נוספת ללא כל סיבה טובה 8. אישה ששונאת את בעלה, ושהוא שונא אותה 9. אישה שאיש לא משגיח עליה, ושומר שהיא תתנהג כיאות 10. אישה שלא היו לה ילדים 11. אישה שלא ברור מי היא משפחתה, ומה הקאסטה שלה 12. אישה שילדיה מתים 13. אישה שלכאורה מאוד אוהבת את בעלה 14. אשת שחקן 15. אלמנה 17. ענייה 18. אשה שאוהבת תענוגות 19. אשה הנשואה לגבר ולו אחים צעירים רבים 20. אשה יהירה 21. אישה שבעלה נחות ממנה בדרגתו או כישוריו 22. אישה הגאה בכשרונה באומנויות 23. אישה המוטרדת מכשלונותיו של בעלה 24. אישה שנישאה בצעירותה לעשיר, אבל שאינה אוהבת אותו כשהיא גדלה, ורוצה גבר שיתאים לטעמה מבחינת השקפת העולם, הכשרונות והחכמה 25. אשה שנפגעה על ידי בעלה ללא סיבה טובה 26. אישה שלא מכובדת על ידי נשים אחרות ששוות לה בדרגתן או ביופין 27. אישה שבעלה אוהב מסעות 28. אשת צורף 29. קנאית 30. חשקנית 31. חסרת-מוסר 32. עקרה 33. עצלנית 34. גיבנת 36. גמדה 37. מעוותת 38. וולגרית 39. בעלת ריח רע 40. חולה. זקנה. (חלק 5, 1)

בקיצור, הרבה רומנטיקה, או אירוטיקה, אין כאן. מה שיש הוא ניסיון לעצב את המין כך שהוא "ראוי", כך שהוא בהתאם לסדר הקוסמי, וזאת על מנת להשלים את הסדר הקוסמי.

2. Dharma היא אחת המילים המורכבות ורבות המשמעויות ביותר בהודו. היא באה מהשורש dhr, שמשמעותו "לכונן", "לבסס". כאן המילה מציינת את החוק הכללי והחובה שלנו לציית לו. הטקסטים השייכים לחלק זה הם קבצי חוקים, ובראשם זה המיוחס ל- Manu, כלומר חוקי מאנו. מאנו הוא כנראה דמות בדיונית – הוא נחשב לאב כל בני האדם – והטקסט כנראה נכתב, תלוי את מי שואלים, בין 200 לפנה"ס ל-200 לספירה, כלומר בתקופה שסמכות הוֶדות התערערה מאוד, והחברה ההודית היתה בתהליכי שינוי מהירים. חוקי מאנו מכירים בסמכות הודות, תומכים בעבודת הקורבנות, בסגפנות, בחלוקה לקאסטות, בדיכוי נשים. מדובר בטקסט גזעני, שובניסטי ודרקוני ביותר. התפיסה היא "קהילתנית" מאוד, מאוד פרה-הומניסטית. הנה למשל:

האדם המושלם הוא רק זה אשר כולל יחד את אשתו, עצמו וילדיו." (9, 45)

שמותיהן של נשים צריכים להיות קלים להגייה, אסור שמשמעותן תהיה נוראה, ראוי שמשמעותן תהיה משהו פשוט, שיהיו נעימים ורבי-מזל, שיסתיימו בתנועות ארוכות, ושיכללו מילה מבורכת" (2, 33)

טבען של נשים הוא לפתות את הגברים בעולם הזה. מטעם זה החכמים לעולם אינם נמצאים ללא שמירה בנוכחות נשים. שכן נשים יכולות להתעות בעולם הזה לא רק כסילים, אלא גם מלומדים, ולעשותו עבד לתשוקה ולכעס. אל לאדם לשבת במקום מבודד עם אמו, אחותו או בתו; שכן החושים הם חזקים, ואדונים גם על אדם מלומד. (2, 213-215)

4. Moksha – המטרה האחרונה היא "שחרור", והכוונה היא לשחרור רוחני, לזכיה בחירות תודעתית, שהיתה מאז האופנישאדות האידיאל העליון, ה- summum bonum של הדתות ההודיות. בעוד ארתה, קאמה ודהרמה הן כולן מטרות "ארציות", הרי שמוקשה היא מטרה רוחנית, עליונה. מהשורש muc: "לשחרר, להרפות, להוציא לחופשי, לעזוב, לזנוח, לוותר" (ככתוב: "הרפו ודעו כי אנוכי ה'").

תקופות החיים

כדי להשיג את המטרות הללו כולן, ההודים כאמור חילקו את החיים לארבע תקופות (Ashrama):

ברהמצ'רייה – 0-24 – לימוד תחת המורה (גורו), הימנעות ממין, משמעת ומדיטציה
גריהסתה – 25-49 – הקמת משפחה, עבודה ופרנסה, שירות החברה, מנהגיה ומנהיגיה
ונפרשתה – 50-74 – בהיותו סב האדם חופשי ממטלות, ומקדיש זמנו ללימוד אחרים בחוכמתו. תחילת הפרישה מהציבור
סניאסה – 75-100 – פרישה מוחלטת מהחיים, נדודים בחוסר כל, הקדשת הזמן לעבודת האל על ידי תפילות ולזכייה במוקשה על ידי מדיטציה

המספרים שלעיל לכאורה מציינים את הגילאים בהם על ההודי לבלות בכל שלב, אבל למעשה בכתבים העתיקים מדגישים שיש למלא בעיקר את תפקיד הבעל-בית (בכל זאת, צריך לבנות חברה), ואילו השלבים הבאים לא נתפסים כחובה, למרות הם מוצגים כאידיאלים חיוביים ביותר.

ועכשיו לעיקר מבחינתי

למרות שקשה לנו מאוד להזדהות עם החוקים האלה, צריך להבין שההגיון שעמד מאחורי המשטור המאוד קפדני הזה של החיים היה שכל אחד יחיה לא מתוך או על פי האישיות הפרטית, הארעית והקונטינגנטית שלו, אלא על פי הסדר הקדמון והנכון של הקוסמוס כולו. על ידי מילוי קפדני של התפקיד המיועד שלנו (ולא התפקיד שהרצונות האישיים שלנו מבקשים לעצמם, או שהתכונות השרירותיות שלנו מתאימות להם) אנחנו למעשה מסדרים את היקום. כך אנחנו ומביאים לידי ביטוי לא את עצמנו על אישיותנו האידיוסינקרטית, ולא את האגו על תשוקותיו המבלבלות, אלא את החוק הקוסמי. הדהרמה, אם כן, היא ניסיון מודע להגיע להטמעה מלאה בסדר הקוסמי, גם ללא מודעות רוחנית שמביאת את ההכרה לכך. כל זאת לאחר שהשלמות ההיולית כאמור נשברה והיקום זקוק לתיקון (וראו הפסקאות האחרונות בחלק הקודם של סדרה זו)

קשה שלא להבחין עד כמה תפיסה זו דומה לתפיסת המצוות והלאום ביהדות על פי הקבלה: היהודי, בקיום המצוות ובשמירה על מעמדו וחובותיו של מעמדו כישראל, לוי, כהן (או מלך), מהווה חוליה קטנה אך חשובה בדרך של העולם לקראת תיקון. המצוות מחזירות את ההרמוניה והשלמות לאל הפגום (אחרי שבירת הכלים), וגם שומרות על הטוב שכבר קיים בעולם (וגם המצוות נתפסות על פי השקפות מסויימות כפעולות שעל הפרט לקבל על עצמו כחובות רק מפני שהוא לא מספיק גבוהה מבחינה רוחנית כדי שיעשה אותן באופן טבעי – כמו האבות למשל).

כל אימת שאדם חי את חייו בהתאם לתפקידיו המסויימים, הוא חי בצורה אותנטית, אמיתית, וכך עוזר ליקום, וגם צובר כוח "אמת" בעצמו –  וראו הסיפור על הזונה בינדומטי ופעולת-האמת שלה.

בפעם הבאה: האופנישאדות!

קוראים יקרים, מכיוון שהתחלתי לכתוב טור שבועי בענייני הדת דיומא באתר מעריב (ואין לדעת כמה זמן זה יחזיק), ומכיוון שממילא הייתי כותב על העניינים האלה בבלוג, אני רוצה להביא את מה שאני כותב שם לכאן. דא עקא, שהשפה שבה אני כותב למעריב שונה כמובן מהשפה שאני כותב בה בבלוג, ולא לטובה. דא עקא ביתא, שאין לי זמן לכתוב את הקטעים הללו פעמיים. לכן אביא את הקטעים כלשונם לכאן, ואיתכם הסליחה. אחרי הקטע שפורסם באתר אביא עוד על הא ודא, והפעם מיוחד בשבילכם, קוראים יקרים.

1. הבודהה אסר את השימוש בהם לתלמידיו, אבל כמעט בכל תרבות עתיקה – מיוון דרך הודו ועד מקסיקו – סמים פסיכואקטיבים היו דרך המלך לחטוף הצצה אל הנשגב. בעידננו החדש התווספו אל פנתיאון האנתיאוגנים ("מזמיני האלים") עוד מני כמיקלים, תינוקות מבחנה שנולדו במעבדות חרוצות. הבעיה היחידה (חוץ מזה שמשום מה הממשלות השונות דואגות להוציא אותם מחוץ לחוק) היא שיחד עם התפוררות המסורות הדתיות השונות התפורר גם ההקשר שבמסגרתו נטלו את אותם סמים – מעולם לא היו פשוט "משתמשים" בהם.

נקודה זו שבה ועלתה בהרצאות שהתקיימו באולם המרכזי של מוזיאון המדע בירושלים, בכנס השנתי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. המושב המיוחד עסק ב"אספקטים פילוסופיים וסוצולוגיים של חומרים פסיכואקטיבים" ריכז אליו תשומת לב רבה – הדיבור היה שזהו המושב האקדמי הראשון בישראל שמוקדש כולו לנושא. גם המרצים היו מרשימים ביותר: פרופ' בני שנון, פסיכולוג קוגניטיבי ומי שהוא כנראה החוקר-המומחה מספר אחת בעולם למשקה האיהואסקה; פרופ' רפאל משולם, חתן פרס ישראל ומי שעוד בשנות השישים היה הראשון שבודד את החומר הפעיל שבקנאביס (THC – לפני ההרצאות ניגשתי ובירכתי את פרופ' משולם על הישגו הכביר. "איך אתה קשור לנושא?" הוא שאל. "אני חובב", אמרתי), ועידו הרטוגזון מיודענו, שניתן בהחלט לכנות אותו טרנס מקנה הישראלי.

מוזיאון המדע יפיפה, הכנס התנהל בצורה מרשימה, ואחרי שסיימתי בעצמי להרצות על ההשפעה ההדדית של רוחניות הניו-אייג' והאינטרנט (קוראי אתר זה ודאי מבינים את הקשר) מיהרתי אל ההרצאות הפסיכואקטיביות. ראשון דיבר בני שנון, על "השלכות פילוסופיות של מצב התודעה של האיהואסקה". שנון פתח והסביר שמחקר האיהואסקה (שלא מבחינה אנתרופולוגית) נמצא עדיין בחיתוליו. הוא הוסיף שמבין החוקרים את השפעותיו של המשקה, ישנם כאלה שלא התנסו בעצמם בנטילתו, ושמצב כזה לדעתו לא מאפשר מחקר רציני. הוא עצמו, כך העיד, יצא למסע איהואסקה כ- 160 פעם. אחרי שגם ראיין כמאתיים אנשים שהשתמשו בחומר בצורות שונות הוא כתב את ספרו המקיף The Antipodes of the Mind ("המחוזות הנסתרים של הנפש") שבו הוא מנסה לתאר באופן שיטתי את החוויות שמעורר המשקה.

כמו בתיאור של מופע זיקוקים, פירט שנון את האפקטים הויזואליים השונים שחווים במהלך המסע. מסתבר שלבד מהדגש על צבעוניוּת כל היש מתווספות לעולם תוספות כגון דמויות מלאכים, מלכים וחיות למיניהן – ואפילו ערים שלמות שמופיעות באופק. לבד מכל אלה ישנו כמובן השינוי בתפיסת הזמן, ובאופן מפתיע נוטל האיהואסקה גם מפתח נטייה לשיר – ובצורה מוצלחת! נאמן לכותרת הרצאתו, התעקב שנון בעיקר על התובנות שעולות למשתמש באיהואסקה. על פי שנון פעמים רבות עולות הארות בנוגע לביוגרפיה האישית במהלך המסע, והאדם למעשה עובר מעין טיפול פסיכואנליטי מזורז: המשקה פותח סוגרים נפשיים ומעמת אותנו עם עצמנו. אך בעוד שהרובד הזה של התובנות תלוי מטבע הדברים באינדבידואל, הרי שבכל שקשור למציאות עצמה, לטבע החיים והיקום, התובנות שמתעוררות דומות מאוד בין המשתמשים, ומתאימות לעקרונות של מה שנקרא "הפילוסופיה הפרניאלית", כלומר ההרגשה העמוקה שהיקום הוא אחדות אורגנית אחת, ברוכה ומיטיבה.

שנון הדגיש יחד עם זאת את חשיבות ההקשר שבו שותים את החומר, שראוי לדאוג שישקף כבוד, טקסיות ואף דתיות. האיהואסקה אינו סתם סם שלוקחים בשביל ההנאה, אלא חומר רב עוצמה שיכול לפתוח לפנינו דלתות תודעתיות אל תוך עצמנו ולקראת יסודותיו של הקיום. את החשיבות שבהקשר שבו ניטל הסם – Set & Setting כלשונו – הדגיש גם עידו הרטוגזון בקשר ל- LSD. הרטוגזון, שבקרוב יראה אור ספרו "טכנומיסטיקה", השתמש במושג זה כדי להדגיש את חשיבותו של ההקשר החברתי והתרבותי כאשר באים לבחון את השפעתה של טכנולוגיה מסויימת – והוא אכן רואה ב-לסד יצירה טכנולוגית.

על פי הרטוגזון "לסד היא טכנולוגיה שתפיסת המשתמש אותה ואת השפעתה משנה במובהק את האופן שבה היא פועלת", והוא הראה זאת על ידי פנייה להיסטוריה המסועפת של החומר: בתנאים מסויימים יכול היה ה-לסד לשמש בצורה מוצלחת ככלי לטיפול פסיכולוגי (קארי גרנט אמר "נולדתי מחדש בזכות ה-לסד", וגם ק. צטניק השתמש בו כדי להתגבר על הטראומה של אושוויץ), כמנוע ליצירתיות (אצל הביטלס בין השאר), כמעוררן של חוויות דתיות (על פי מחקר מסויים אצל 32% מהאנשים שנטלו אותו, ובצורה מוצלחת במיוחד למשל במקרה של ד"ר ריצ'רד אלפרט, הלא הוא ראם דאס) וככלי חקירה (בידי ה-CIA – היה זה ה-CIA שבסופו של דבר דחף להוצאתו של ה-לסד אל מחוץ לחוק). גם כאן, אם כן, הקונטקסט במידה רבה עושה את הטריפ.

אחרון עלה פרופ' משולם, ובהרצאה מאלפת סקר את יתרונותיו הרבים של הקנאביס. על פי מחקרים שערך על עכברים, מסתבר שהצמח הזה הוא אחד החיוביים העולם בהשפעתו על הגוף: הקנאביס מרגיע, מעורר תיאבון, גורם לשיכחה (כולנו חייבים לשכוח את רוב הדברים שמתרחשים בחיינו), מעודד את המערכת החיסונית, עוזר כנגד ראומטיזם, אוסטיופורוזיס, סוג מסויים של סוכרת, ואפילו מסייע לגוף בהתמודדות עם פציעות.

באשר לעניין האחרון הראה משולם צילומים של שני מוחות עכברים שנפגעו ממכה, כאשר החלק המת במוח של העכבר שקיבל אחרי שהוכה את תמצית הקנאביס היה קטן בצורה ניכרת מזה שלא. שוב: מוח העכבר שזכה למנה אחרי שהוכה נפגע משמעותית פחות. כאשר שאלתי האם, אם כך, טוב יעשו צוותי ניידות טיפול נמרץ אם יגיעו לטיפול בפצועים עם מזרקי גראס, אמר משולם שהמחקר שלו הוכיח את יעילות הקנאביס בנוגע לעכברים, ולמרות שקרוב לודאי שגם אצל בני אדם זה תקף, הרי שהמחקר שיוכיח את זה עוד טרם נעשה, ויעלה מליארדים. שווה את זה, לא?

2. נשיא ארה"ב אובמה אמנם קיים סדר פסח בבית הלבן מתוך כוונה לאותת לקהילה היהודית שהיא קרובה ללבו, וכבר מזמן הדגיש שמבחינה אינטלקטואלית הוא שאב רבות מהיהדות, אבל כל זה מחוויר לעומת העובדה הפשוטה שאובמה הוא בכלל קרוב משפחה של רב, של הרב קפרס פוּנֵיי (Capers Funnye). אז אולי הקרבה המשפחתית הזאת קצת רחוקה: בסך הכל אמו של הרב היתה אחותו של סבהּ של מישל אובמה. ואולי יהיו מי שיטענו שיהדותו של הרב גם מעט רחוקה מהסטנדרטי: הוא הוטבל בבריכת שחיה ציבורית על ידי הרב שייסד את הקהילה היהודית השחורה של שיקגו – כלומר לא ממש מדובר ביהדות אורתודוקסית. וכן, הוא גם שחור בעצמו.

הסיפור של היהודים השחורים בארה"ב מעניין, ולא רק כמעין קונטרה למוסלמים השחורים שם (לואיס פרחאן ושות'). פוניי בעצמו, כמו שחורים אחרים, הרגיש שהוא רוצה לעבוד את האל בצורה שונה מהנוצרים שסביבו. בכתבת מגזין שהתפרסמה בניו-יורק טיימס הוא מספר שהרגיש שהנצרות היא דת שנכפתה על אבותיו על ידי משעבדיהם הלבנים. הוא רצה משהו אחר, והרב שגייר אותו, רוברט דוויין, שכנע אותו שהאפריקאים הם בכלל הצאצאים האותנטיים של בני ישראל. יותר מאוחר עבר פוניי גם הסמכה קונסרבטיבית לרבנות. כיום הוא ראש "הקהילה של שיקאגו של האתיופים העבריים של בית שלום בני זקן".

"היהדות השחורה" של ארה"ב התחילה בכלל בסוף המאה ה- 19, כאשר נוצרי בשם וויליאם סאונדרס קראודי התחיל להטיף שהשחורים הם הם העם הנבחר של האל, עליו מסופר בתנ"ך (טענה דומה מאוד, אגב, לזו של  המייסדים של דת הראסטפארי. ובכלל, את רעיון אנחנו-בעצם-ישראל-האמיתית המציאו כבר הנוצרים הראשונים כמובן). בצורה לא מפתיעה המסר הזה נעם לאוזני עבדים משוחררים רבים. אחרי מלחמת העולם הראשונה התנועה כבר נקראה "הישראלים העבריים", והמשיכה לטעון שהיא מייצגת את בני ישראל האמיתיים. ומה עושים כל הלבנים האלה באירופה (ואחר כך בפלסטינה) שטוענים בצורה מוזרה שדווקא הם היהודים? אה, על פי "הישראלים העבריים" הם כמובן סתם צאצאים של הכוזרים שהתגיירו, זה הכל.

מיותר לציין שהקהילות היהודיות האחרות בארה"ב מסתכלות על פוניי וצאן מרעיהו בחשדנות. רק כשני אחוזים של יהודי ארה"ב הם שחורים, ולא ברור כמה מהם גם שייכים לזרם המיוחד של פוניי. פוניי עדיין לא הצליח לשכנע את יהודי ארה"ב שהוא לחלוטין אחד מהם, וספק אם אי פעם זה יעלה בידו. מצד שני, גם הוא וקהילתו מסתייגים מהזרמים היהודיים האחרים: הרפורמים למשל, עם הישיבה המעורבת, נשים וגברים, בבית הכנסת, ועם הנכונות לחתן הומוסקסואלים, לא שומרים מספיק על המסורת מבחינתם. מכיוון שהנכונות למצוא פגמים ביהדותו של הזולת היא התכונה היהודית ביותר, אפשר לומר שהם משלנו.

3. בימים אלה יצא בארה"ב ספר שכתבו העורך הראשי של האקונומיסט והכתב שלו בוושינגטון תחת הכותרת "אלוהים חזר: איך תחיית האמונה משנה את העולם". בספר טוענים השניים שלמרות שהספידו אותה אינספור פעמים בעבר, הדת חיה וקיימת, ואולי אף יותר מאי פעם דווקא בתקופתנו הפוסטמודרנית. אבל זאת כמובן לא אותה דת שהכרנו, כלומר אלוהים אולי חזר, אבל זה לא אותו אחד. השניים טוענים שההגיון הקפיטליסטי בארה"ב פועל גם בכל הנוגע לאמונה, ושאמריקאים סולדים ממסדים מונופוליסטים וחוגגים ערכים כבחירה חופשית ופלורליזם – במילים אחרות הדת היא יותר אישית, פרטית והיא מותאמת למה שהצרכן, כלומר המאמין, מבקש.

התופעה הזאת יוצרת בעצם שתי קבוצות של מאמינים אמריקאים: הקבוצה הגדולה שדבקה (או דבקה עדיין) בכנסיות הוותיקות, והקבוצה הקטנה יותר שמפתחת לעצמה צורות פולחן חדשות ואינדיבידואליות. המאבק ביניהן עלה על פני השטח לפני כשנה כאשר אופרה ווינפרי ניסתה ללמד את צופיה את תורתו של המורה הרוחני אקהרט טולה, וזכתה להיות מכונה "מכשפת ניו-אייג'" על ידי נוצרים מסורתיים.

אבל לא רק בארה"ב. גם אצלנו היהדות מתפרדת לכיוונים וזרמים שונים, ויותר ויותר אנשים בוחרים לא להיות חילונים, אבל לבטא את הדתיות שלהם בצורה אישית, ומחוץ לממסד הדתי. ועם זאת, נדמה לי שיש הבדל, ושניתן לאפיין את הרוחניות הניו-אייג'ית הישראלית בנטייה חזקה מאוד לשמר בתוכה מאפיינים יהודיים. לא בכדי בכל פסטיבל שאנטי יש בית כנסת ארעי, ובכל עיר תיירותית במזרח מתקיים סדר פסח למטיילים. הרוחניקים היהודים אוהבים לשזור בדרכם הרוחנית מרכיבים מדת אבותיהם, וניתן לראות את זה הרבה פחות במערב.

רק השבוע קיבלנו דוגמא לכך: כאשר את ברכת השמש קיבלו רבבות יהודים אורתודוקסים ברחבת הכותל, על גג מגדלי עזריאלי התקבצו יהודים שאינם שומרי מצוות לשמור בדרכם דווקא את המצווה הזאת (שודאי שמעו עליה לכל היותר שבוע לפני כן). את הנכונות לאמץ מנהגים מסורתיים בדרך הרוחנית הפרטית אין לקחת כמובן מאליו, והיא מצביעה לא רק על פתיחות, אלא גם על רוח של פיוס עם המסורת: אין צורך למרוד במה שהיה כדי לבנות משהו חדש, אלא אפשר להשתמש ולפתח את המורשת המורכבת שקיבלנו. זו, אם כן, לא התחלה חזרה בתשובה או "התחזקות", אלא בדיוק להפך: תנועה קדימה אל משהו אחר וחדש תוך נשיאת המטען העשיר של העבר. וזה יופי.

4. והמלצה קטנה: ביום ראשון הבא, 19/4, ב- 21:30 תוקרן בערוץ 8 התוכנית "יוגה למתחילים", הפקה של ה- BBC על מסעותיה בהודו של בריטית המנסה להבין מהי יוגה (לבד מתרגילי גמישות). הסרט מקסים לא רק בגלל הודו, ולא רק בגלל היוגה, אלא בגלל אותה אישה, ג'יין מידלמיס, שמסעה הרגיש והכן מלמד אותה על עצמה לא פחות מאשר על מטרתו המוצהרת. מומלץ.

עד כאן לשון מעריב

5. לפני יותר משנה טוני בלייר הפך לקתולי, וכבר אז סיפרתי על התמיהה שפשטה בממלכה המאוחדת, שכן כדי להתקתל היה צריך להישבע שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות", בעוד שכראש ממשלה לא התנגד להפלות ולשימוש באמצעי מניעה. בשבוע שעבר, בראיון למגזין העליז Attitude אומר בלייר בפירוש שהוא לא ממש קונה את כל מה שהכנסייה מתעקשת עליו. בלייר חושב שכדאי לפרש מחדש את כתבי הקודש כך שהם יתפסו בצורה מטאפורית ולא מילולית, ובאופן ספציפי שהגיע הזמן שכל הדתות יתייחסו בחיוב להומוסקסואליות. הנה מעט מבלייר:

כאשר אנשים מצטטים פסקאות בויקרא שמגנות את ההומוסקסואליות אני אומר להם שאם הם יקראו את כל הברית הישנה ויקבלו את כל מה שכתוב שם מילולית, כאילו שזה מה שתקף מבחינת אלוהים והדת, המדיניות שתתגבש אצלהם תהיה די קשוחה [אנדרסטייטמנט בריטי טיפוסי …] מה שאנשים שוכחים בנוגע לישו או לנביא מוחמד למשל, זה שכל ה- raison d’être שלהם היה לשנות את הדרך בה אנשים חושבו בצורה מסורתית.

בקיצור, בחור טוב.

6. במעריב עלתה כתבה ארוכה של אלון הדר על אחת ריקי שחם, קאלט-לידר. על פי המסופר מדובר בטיפוס שלילי במיוחד: שחם מפגינה שליטה מלאה ברזי העושק הכיתתי, וכוללת ברפרטואר שלה רודנות טוטלית, מגלומאניה מגוחכת וניצול רגשי וכספי נרחב. אביא שלושה ציטוטים נבחרים – ראשית הגדרתה העצמית של שחם:

היא רואה את עצמה כ'אחת מחמשת הקיסרים של הפלנטה שמחזיקה בידע אודות האמת והיופי'. ויחד עם ארבעת הקיסרים האחרים של כדור הארץ (שהדלאי למה הוא אחד מהם) ניחנה ברמת התודעה הגבוהה ביותר האפשרית. מטרת העל שלה, כמו זו של הקיסרים האחרים, היא הצלת כדור הארץ.

שיהיה בהצלחה. מעמדה הרוחני המיוחד מאפשר לה גם להתעשר:

"ריקי שטפה את מוחם של חברי הכת, כי בגלל הרמה הרוחנית והתודעתית הגבוהה ביותר שלה היא חייבת להחזיק ברכוש ונכסים מהסוג האיכותי ביותר", נטען בכתב התביעה. "לעומת זאת, חברי הכת, הנמצאים ברמה רוחנית ותודעתית נמוכה יותר, אינם רשאים להחזיק ברכוש ונכסים מהסוג והאיכות שריקי רשאית להחזיק. התמזל מזלם של חברי הכת בכך שיש להם למי למסור את החומר שאספו, שהרי רק מסירת החומר בידי בעל תודעה כשלה, מביאה עימה גאולת הנשמה".

טוב, זה ברור. תנו לקיסר את אשר לקיסר. אבל הנה החלק הבאמת יפיפה:

השיעורים והמפגשים תועדו בהקלטות ובכתב. הם גם הועברו לקלדנית מקצועית, הודפסו, נכרכו בכריכת עור מהודרת והוגשו לשחם כ"מנחה". עולה מהם כי בין שאר כישרונותיה, שחם יכולה לגרום לחברי הכת שלה לעוף. "בקשר למעוף", מצוטטת שחם בכתב תשובה שהוגש לבית המשפט בידי עורך דינה של שפיגל, "אם לא היתה לדליה (שחם) את האמונה, לי לא היה כוח, אני צריכה מולי את האחר, אני משתמשת באמונה של האחר, פיזיקלית אני מתחברת לממד החמישי. אני יוצרת תרגיל באב לכימיה. יוצרת ספייס טיים במרחב. היו חלקיקים שיצאו ממנה (מדליה) ויכולתי לבצע את המשימה. . . כשאני גרמתי לדליה לעוף השתמשתי בחוקים של המורה שלי. אתם ברמה מסוימת, אני יכולה להביא עצמי לסטייט אוף מיינד, שאתה יודע לעלות על תדר דרכי, שאתה יכול לעשות יש מאין. (ההדגשה שלי)

ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י לתפארת. הפייבוריט שלי: "ספייס טיים במרחב". מעניין מה יחשוב השופט שיקבל את הבבל"ת הזה.

7. אפרופו ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י, הנה מאמר של ידידי יקי מנשנפרוינד (מ"העין השביעית") על אותו כנ"ל בפרסום רשמי של קופ"ח הכללית. שם מדברים על כך ש"המטרה היא לשפר את יכולת הריפוי הטבעיות של הגוף על ידי גרימת אנרגיות של צמיחה והתחדשות"!

8. ראיון בגארדיאן עם המורה הרוחני המפורסם בעולם (אחרי אותו עניין עם אופרה וינפרי: 1, 2), אקהרט טולה. לא מחדש הרבה לבד מהתייחסות ביוגרפית קצרה לימיו אחרי הטרנספורמציה שעבר ב- 1979: ראשית הוא בכלל ניסה לעשות דוקטורט בספרות אמריקה הלטינית בקיימברידג', פרש אחרי שנה, נדד דפוק וזרוק בלונדון בדירות של חברים שנתיים, אחר כך עבד קצת במשרד, שכר דירה בעזרת עזרה כספית מאביו, ולבסוף הגיע לחוף המערבי בארה"ב שם התחיל לכתוב את The Power of Now שיצא ב- 1997.

9. מסתבר ש"בבילון 5" היתה סדרה שעסקה לא מעט בתיאולוגיה. אישית פרשתי מהסצנה הטרקית בסוף "סטאר-טרק דה נקסט ג'נריישון", אבל קורא נאמן שלח אלי את הקטע המעניין הבא. מדובר בג'קאר, השגריר הנארני, שעובר תהפוכות בסדרה וביניהם לא פחות מהארה רוחנית, שבעקבותיה מגיעים אליו בני עמו לשמוע את תורתו:

האמת היא שזה קטע די מבריק. בעיקר התפיסה על פיה החיפוש הוא שיוצר את האור, ועוצמת האור מקבילה לעוצמת החיפוש. לי זה מזכיר את שיטת הקואנים בזן למשל. כגודל המצוקה שאתה מכניס עצמך אליה כן גודל תחושת השחרור עם פקיעת הבועה המנטלית, לא? לכן חשוב להדגיש שהשחרור אף פעם איננו חוויה כלשהי, אלא הידיעה וצורת החיים שנשארות ברקע כל חוויה שאי פעם תבוא. ועל כך אומר גם אותו חייזר: האור אמור להאיר את הקיר כדי שנוכל לראות את מעלותיו – וחסרונותיו! ויפה גם שהקהל לא מבין מה הוא אומר ודורש סיסמאות פשוטות שלא אומרות דבר. זה לא ישתנה גם עוד 500 שנה.

10. ביום שישי השני לאפריל התפרסמה רשימה שלי על השיר "אני ציפור מתה" של זלדה במוסף תרבות וספרות של הארץ. בכ"ז ניסן, ה- 21 לאפריל, ימלאו 25 שנה למותה. ותיקי הבלוג מכירים גרסה קודמת של אותה הרשימה.

1. שלושים שנה חלפו מאז נחתם הסכם השלום עם מצריים, ומעט מאוד דובר על מצבם הרוחני של שלושת החותמים. מנחם בגין היה יהודי מסורתי, ואולי אין באמת הרבה מה לומר על אמונתו העמוקה אך הפשוטה. ג'ימי קרטר היה (ועדיין) פרוטסטנטי בפטיסט, ונחשב על ידי רבים הנשיא האמריקאי הראשון שהאמונה שיחקה אצלו תפקיד גלוי בהחלטותיו, ויש האומרים שהוא מונע על ידי שאיפות משיחית ממש. ומה עם אנואר סאדאת? מבין השלושה נראה שהוא היה הקרוב ביותר לרוחניות שלא כלואה בסורגיה של דת מסויימת, והגיע אף לתובנות עמוקות מאוד על טבע האדם. 

תאמינו או לא, סאדאת אפילו מספר על תובנותיו הרוחניות בגלוי באוטוביוגרפיה שכתב (שהפנה אותי אליה קורא בשם אורי, ושתורגמה לעברית על ידי אהרן אמיר תחת השם "סיפור חיי"). בעיקר מעניין בה הפרק השלישי, שנקרא, שימו לב, "שיחרור ה'אני' – תא 54".

"תא 54" היה תאו של סאדאת בכלא, בו שהה (1946-48) אחרי שנחשד על ידי ממשלת מצריים ברצח שר האוצר דאז. כפי שאפשר לצפות, תנאי הכלא היו קשים, אבל סאדאת הורשה לקרוא ספרים. כפי הנראה בתקופה זו קרא לא מעט כתבים סוּפיים, ואלו השפיעו מאוד על דעתו, ועל דרכו מאז. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

בשני מקומות בעולמנו אין אדם יכול לברוח מעצמו: בשדה-קרב ובתא של כלא. בתא 54 לא היה לי ידיד ורע מלבדי, יומם ולילה, ואך טבעי היה הדבר שאכיר לדעת אותו 'אני' שלי. מעולם לא היתה לי הזדמנו כזאת לפני כך שהרי שקוע הייתי כל כך בעבודה (בצבא) ובעסקי פוליטיקה, והזרם המתמיד של חיי היומיום סחפני עימו. עתה, בבדידות הגמורה של תא 54, כשלא היו לי שום קשרים עם העולם החיצון – אף לא עיתונים או מכשיר ראדיו – הרי, למרבה הפאראדוקס, יכולתי להפיג את בדידותי רק בבקשי את חברתו של אותו יש פנימי שאני קורא לו 'אני'.

דבר זה נתחוור לי בתכלית מתוך סבל וכאב, בתא 54: הסבל מגבש את כוחה הפנימי של הנשמה; כי מתוך סבל יכול איש-לבב לעמוד על עצמיותו, לרדת עד חקר מעמקיו שלו. מתוך סבל גיליתי איך מטבעי נוטה אני לעשות טוב, כי האהבה היתה המניע האמיתי מאחורי פעולותי. […] מתוך אותה הרגשה, שנעשה חלק בלתי נפרד מעצם היותי (ואשר, אם גם שלא מדעת, לא זזה ממני כל ימי חיי), היה לאל ידי להתעלות על גבולות הזמן והמקום. אני לא חייתי בתא בעל ארבע קירות אלא ביקום כולו. הזמן שוב לא היה משעה שנכבש לבי לאהבתו של אדון כל הבריאה: התחלתי להרגיש עצמי קרוב אליו מאד בכל אשר הייתי.

אני מאמין שרק מתוך שיג ושיח יכול אדם להתקיים באמת. תודעתו תתרחב עד שתכיל את היקום כולו, עצמיותו האישית תתמזג בעצמיותם של אחרים (מתוך אהבתו אליהם וסבלותיו למענם); הקצרה: הוא יחדל להתקיים כפרט. למדתי לדעת שאין אדם יכול לנצח את הזמן והמרחב. אינני יודע כמה אנשים יודעים זאת; ברי לי שהרוב אינם יודעים,שהרי אין הם יכולים לראות דבר מעבר ל'אני' הקטן שלהם.

משעה שהשתחרר מן התחומים המצומצמים של ה'אני', על סבלו הארצי ורגשותיו הפעוטים, יכנס אדם לעולם חדש, בלתי נגלה, רחב ידיים יותר ועשיר יותר. נשמתו תזכה לחירות מוחלטת, תתאחד עם ההוויה במלואה, תתעלה על הזמן והמקום. מכוח תהליך זה של שחרור יתפתח הרצון האנושי וייעשה כוח אהבה, וכל הכוחות הארציים (לרבות אלה העלולים לעכור את רוחו של אדם) תורמים להשגתה של שלוה פנימית מושלמת, וכך הם מספקים לו לאדם אושר מוחלט.

מטרתי הראשונה במעלה היתה להסב אושר לבריות. בראותי בת-שחוק, בהרגישי כי לבו של איש אחר פועם משמחה, היה לי הדבר מקור לאושר בל ישוער. הזדהיתי עם שמחותיהם של הבריות. רגשות בזויים כמו שנאה ונקמנות הודחו מתוכי עם שהשתרשה בתודעתי האמונה כי הצדק סופו לנצח ושוב אי אפשר היה לעקרה. ההרגשה של יפי האהבה העמיקה בי יותר מתמיד: לגבי היה זה אותו קשר סמוי מן העין המאחד את הבריות בכפרי הן בשעת עבודה והן מחוצה לה (כפי שנתפס הדבר בילדותי).

אך טבעי היה הדבר שכאשר התחלתי לחיות בעולמי החדש – כאשר התפרקה נשמתי ממעמסותיה הארציות והתקרבה מאוד לחיים עם האלוהים – תוקנו כמה ממושגי והשקפתי על החיים השתנתה בכללותה. לאהוב שוב לא היה פירושו למחול אלא להספג בנשמתו של אחר, לתת את עצמך ולאבד את עצמך בישותו של אחר. אולם אין פירוש הדבר 'חדלון' אלא, אדרבה, סוג עליון של ישות: האהבה היא הכוח היחיד המסוגל לשבור את המחיצות העלולות לחצוץ בין החומר והרוח, בין הנגלה לנסתר, ביו היחיד לאלוהים. באין אהבה אין אנו מכירים באחרותם של אחרים ומתוך כך אין אנו באים לידי שיג ושיח, ואנו מאבדים את עצמנו על ידי שאנו מחניקים את האני בגבולותיו המצומצמים.

שמונת החודשים האחרונים שעשיתי בבית הסוהר הם בעיני התקופה המאושרת ביותר בחיי. אז נכנסתי לאותו עולם חדש של התנזרות שאיפשר לנשמתי להתמזג עם כל שאר הברואים, להתעצם ולבוא בשיג שיח עם אדון כל הבריאה. דבר זה לא יכול להתרחש מעולם לולא היתה לי אותה בדידות שאיפשרה לי להכיר את ה'אני' האמיתי שלי."

ושימו לב לציטוטים הבאים, שמזכירים לי את דרכו של גנדהי:

אני מאמין שהמין האנושי אין לו מוצא מן הצרה שהוא נתון בה כיום אלא בחידוש האידאלים האלה ובמימושם בכל שטחי החיים. משום כך אני מטיף ללא לאות לאימוץ הערכים של הכפר המצרי. אמת, לעיתים קרובות אני נוטה להדגיש יותר מדי את חשיבותו של דבר זה, אבל באמת ובתמים אני מאמין כי זו הדרך היחידה להעביר מן הארץ את תוצאות התנסותנו בחברה המבוססת על כוח שלטון – התנסות שהחריבה את האידאלים שלנו מכל וכל.

אני בדעה שהפוליטיקה היא האמנות של הקמת חברה שבה מתגשם רצון האלוהים.

מי יתננו מנהיגים כאלה.

2. האם האפיפיור הופך את הנצרות לבודהיזם? בתחילת מאי יגע האפיפיור לארץ הקודש, ובינתיים הוא מתייר באפריקה. אחרי שכזכור פלט כמה שטויות על כך שקונדומים לא מונעים, אלא להפך תורמים להתפשטות מחלת האיידס, הוא מצא זמן גם להתייחס לעניינים שהוא כנראה יותר מבין בהם, כלומר ענייני דת. 

בשבוע שעבר, באנגולה, הוא דירבן את שליחיו של ישו שם להמיר את דתם של אלה שעדיין מאמינים במסורת הפגאנית המקומית. אתרגם קטעים נבחרים ממה שהוא אמר, כי הדברים חלקם משעשעים וחלקם משמעותיים. על פי אתר רדיו-וותיקן האפיפיור אמר ש

היום זה נתון לכם, אחים ואחיות […] להציע את המשיח (Christ) הקם-לתחיה לחבריכם האזרחים. כל כך רבים מהם חיים בפחד מפני רוחות, מפני כוחות זדוניים ומאיימים. בבלבולם הם לבסוף אפילו מאשימים ילדי רחוב וקשישים שהם מכשפים. […] מישהו יכול לומר: "למה לא להניח להם? להם האמת שלהם ולנו שלנו […]". אבל אם אנחנו משוכנעים וחווינו שללא המשיח החיים חסרים, אכן שמשהו אמיתי, האמיתי ביותר, חסר, עלינו להיות משוכנעים שאנחנו לא פוגעים באיש אם אנחנו מציגים לו את המשיח, וכך מעניקים לו את האפשרות למצוא את העצמי האותנטי והאמיתי ביותר שלהם, את האושר במציאת החיים.

נעבור קטע קטע:

פחד מפני רוחות, מפני כוחות זדוניים ומאיימים – הבא נזמין אותם לחיות בפחד מאל קנא ונקם.

מאשימים ילדי רחוב וקשישים שהם מכשפים – טוב, הכנסייה בהחלט מבינה משהו בהאשמות שווא בכישוף.

אנחנו משוכנעים וחווינו שללא המשיח החיים חסרים – שימו לב (ועכשיו ברצינות): האפיפיור, כלומר יוזף רצינגר, הוא אדם חכם ומשכיל מאוד, והוא מבין בדיוק מה הוא אומר. והוא מתבטא כך משום שהוא מבין שבעצם מה שהיום הולך זה חוויות. היום מספרים גדלים והולכים של אנשים לא מחפשים סמכות חיצונית שתאמר להם מה לעשות על מודל "נעשה ונשמע". היום אנשים רוצים לחוות שהדברים נכונים, גם מתוך נקודת מבט מדעית ("אני לא סתם מאמין, אלא יודע שזה עובד"), וגם מתוך כך שכיום החוויה היא לרבים מאיתנו העיקר (אנחנו עושים משהו כי "זה מרגיש לי טוב"). לכן הבודהיזם כל כך פופולרי במערב.  ולכן האפפיור מדגיש שלא סתם "קראנו בברית החדשה" שללא המשיח החיים חסרים. חווינו את זה. זהו צעד ראשון בסובייקטיביזציה של הנצרות הקתולית, שאני משוכנע שהוד קדושתו עשה במודע.

למצוא את העצמי האותנטי והאמיתי ביותר – וזה כבר השיא. ממתי המטרה של הנצרות היא מציאת העצמי האותנטי? חשבתי שפשוט מיטהרים מהחטא הקדמון כדי להיכנס לגן-עדן! שוב: רצינגר מבין בדיוק מה שהוא אומר, והנה צעד שני ומכריע בדרך לסובייקטיביזציה של הנצרות: מה שאנחנו רוצים למצוא אינו בשמיים, ולא בשום עולם אחר, רוחני. אנחנו לא עולים לגן עדן אלא יורדים אל תוכנו. אנחנו מוצאים את עצמנו, את האותנטיות שלנו. הנצרות הולכת ודומה לבודהיזם, ובסוף כבר לא נוכל להבדיל בין האפיפיור לדלאי-לאמה.

3. המשך סאגת טובלי: במקביל להעלאת הדיווח שלי על שי לבלוג, עלה ביום שני באתר מעריב טור חדש שלי על ענייני דת ואקטואליה, ובו הקטעים הקודמים על סאדאת (מקוצר) והאפיפיור, והתייחסות קצרה מאוד גם לעניין טובלי. בתגובה לכך כתב שי רשימה חריפה בו הוא מכנה את אבחנותיי "רדודות עד אימה" ו"שחצניות", מכנה את עצמו "הוגה מצויין ומעמיק", ולבסוף משווה עצמו לזרתוסטרא של ניטשה. רק בריאות. 

4. המשך סאגת בן-ארצי: מי שלא ראה, כתבת וידאו מלפני תשעה ימים של ברוך קרא המראיין את ניר בן-ארצי. ושלשום: גלי גינת מראיינת חברות כת ניר-בן-ארצי לשעבר ונותנת הצצה אל החיים בתוך הכת. מעניין וחשוב. רבקה לוביץ, שאני מעריך מאוד רק מקריאת מאמריה, כותבת על ניר בן-ארצי כתופעה. על פי לוביץ

מי שעיניו בראשו רואה שהתופעה של ניר בן ארצי היא רק חוד החנית של מה שקורה בחברה בכלל ובצבור הדתי בפרט. תפיסה פסאדו חסידית, מיסטיקנית וניו אייג'ית הופכת להיות נחלת הכלל גם בציונות הדתית. מחשבה שעלינו לקבל עצה מ'בעלי כוחות' בכל עניין בחיים – הולכת ונהיית חלק מן המחשבה הדתית כיום.

5. המשך סאגת הכנס לחקר רוחניות: עידו הרטוגזון מדווח מכנס לחקר הרוחניות העכשווית ומראיין את ד"ר מריאנה רוח-מדבר ואותי (אני מדבר על כך שהדיכוטומיה בין אינטלקט לרוח מזוייפת בעיני); וגם אלי אשד מביא דיווח מהכנס, מפי שחר לאודון.

6. באותו כנס הרצתה רינת קורבט, שכאן מתראיינת על מחקרה: פגאנים ישראלים. כן כן, מסתבר שבינינו חיים כאלה שלא עברו מהדתות המונותאיסטיות אל הממרח הניו-אייג'י, אלא חזרו אחורה אל הפגאניזם! באופן מעניין, אומרת קורבט, רובם נוהים אחר אלים נורדים, קלטים, ואינדיאנים, ומעט מאוד אחרי הכוכבים המקומיים העתיקים כמו בעל, אשרה, ענת ומורדוך. חבל שתמיד מעדיפים תוצרת חוץ.

7. שחר אילן כותב בבלוג שלו על תרבות השנור של פרנסי החרדים, ועל ההשקפה לפיה לגזול מהחילונים זה מותר כי ממילא העולם החרדי מקיים אותם מבחינה עמוקה יותר.

8. סין חוגגת יובל לכיבוש טיבט, או על פיה "שחרור הצמיתים משלטון פיאודלי ברוטאלי". בכתבה שמתורגמת מ- AP נכתב ש"לפי הגרסה הסינית הרשמית לאירועים, טיבט של אמצע המאה הקודמת הייתה מדינה ימי-ביניימית מבודדת, שמרבית תושביה חיו בשעבוד לתיאוקרטיה הבודהיסטית ולאצולה". האמת? צודקים בכל מילה. מה שלא מכשיר כיבוש בכוח והרס תרבותי כמובן.

9. יואב בן דב מביא סרטון של צומת בהאנוי ומסביר בעזרתו על תורת המורכבות.

10. כל "מגילת המקדש" ממגילות קומראן על הרשת.

11. לד"ר יחיאל הררי, מרצה במכללת ספיר שבדוקטורט שלו על הרב גינזבורג נעזרתי כדי ללמוד על מושאו ובאופן כללי אדם נחמד, יצא ספר חדש על זוגיות ואהבה על פי התניא. הנה הוא מתראיין עליו ב- Ynet. יש לו גם אתר בו הוא מעלה רשימות על ענייני דת ורוח.

12. David Loy, אדם רציני שכתב ספר טוב על פילוסופיה נון-דואליסטית, במאמר על "מה שהבודהיזם יכול ללמוד מהמערב", והוא כמובן הצורך בפיתוח החברה ולא רק הפרט. אבל הוא כותב את זה מעניין ודן במהפכה הדמוקרטית של יוון העתיקה שהתרחשה באותם שנים שהבודהה עשה את מהפכת האין-אני שלו בהודו.

13. פתאום מצאתי את השיר המבריק הזה של Tom Lehrer, שקלטת שלו התנגנה אצלנו במכונית המשפחתית כשהייתי ילד: The Vatican Rag. תקשיבו למילים, הוא פשוט נהדר.

14. לפני כשבוע שודר פרק של הסימסונס בו הם עושים הומאז', שלא לומר פרודיה, על כל הנושא של אגודות סתרים וענייני קונספירציה אוקולטית. הנה הוא כולו. 

15. חברי הטוב יקי מנשנפרוינד כתב ספר: "עידן הבורוּת: מדריך מקוצר לאסטרולוגיה, עב"מים, רפואה אלטרנטיבית ועוד הבלים של העידן החדש" כפי שכתבתי גם בצד הבלוג, יקי תוקף את שלל האמונות התפלות השובות את לבותיהם של ההמונים, ושולח חיציו הביקורתיים – והמנומקים – גם בגרפולוגיה, תופעת אורי גלר ודומיו, עיוותי מכניקת הקוונטים והזלזול הכללי, והלא מוצדק לדעתו, במדע. אני כמובן משוחד, אבל למרות שאני לא מסכים עם חלק מדבריו אני חושב שהספר טוב, חשוב וכתוב היטב. הנה ראיון איתו שהתפרסם באתר מעריב. אסף פדרמן כותב על הספר ומנהל דיון עם טוקבקיסטים בבלוגו.

16. ביום ראשון הבא ארצה בכנס התשיעי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. הרצאתי מכונה "העידן החדש באינטרנט: קישורים והשפעות הדדיות". עידו הרטוגזון כתב על הכנס ועל מושב פסיכודלי מיוחד שיתקיים בו (אליו אגיע לשמוע כמובן : ) בו הוא ירצה יחד עם פרופ' בני שנון, שהוא כנראה המומחה האקדמי מספר אחד בעולם להאיואסקה (ושאחרי שכתבתי משהו קצת מזלזל עליו פגשתי אותו ואני יכול לומר שהוא אדם רציני וטוב מאוד). והוא גם הצליח איכשהו להעלות את כל הלו"ז לאתרו, אז הנה.

זה היה לפני שנתיים כשמניותיו הרוחניות של שי טובלי קרסו. הדבר קרה כאשר הוא הכריז שהוא מתקשר את אלוהים. כך הוא טען, ואז הוסיף שבעצם הוא משמש כפה ל"צוות הבוראים של הגלקסיה". כדי לבשר את בשורתו הוא כינס את מעריציו (וסתם סקרנים) באולם ברחוב ציייטלין בתל-אביב. וזהו: אפשר לומר שברגע שטובלי הוציא מפיו את המילים "הבודהה מאוריון" הוא למעשה פשט את הרגל מבחינה רוחנית. כתבתי על זה אז, והרשו לי לצטט פסקה רלוונטית:

ההיסטוריה של טובלי מראה לנו שהוא כל פעם משנה את טעמו הרוחני ומגלגל את נשמתו לאינקרנציה חדשה: מגורו דמוי טיוהר שחוגג על סמים ועונה לשם "ארטי", הוא עבר לשלילה מוחלטת של הסמכות הרוחנית שלו עצמו, משם הגיע לשלב בו הוא נכנס ודלה מתוך הרשימות האקאשיות, לשלב בו הוא שאל בנדיבות מקרישנמורטי ובנה את הקהילה שלו, לשלב בו הוא חבר לאנדרו כהן והתחיל לדבר על "האבולוציה של התודעה", והנה כעת הזו הגענו כולנו לשלב בו הוא מספר לעצמו שהוא נבחר לתקשר את צוות הבוראים האלוהי. מלנסות לדמות לקרישנמורטי הוא עבר לניסיון לחקות את ל. רון האברד, וקשה לי לחשוב על טרגדיה גדולה מזו. מסתבר שגם לקחת רעיונות צריך לדעת ממי.

באותה תקופה באתר שלו הופיע המנשר הבא:
(כל הצילומים להלן הופיעו בזמנים שונים באתרים השונים של טובלי או נשלחו במייל לרשימת התפוצה שלו)

תנועת 2012 היתה פלופ אדיר. אנשים פשוט לא קנו את הקשקושים של טובלי. במטרה להציל משהו מעסקיו המתמוטטים שינה תוך חודשיים טובלי את הפורמט, והציע את המודל הבא:

טובלי עבר אם כן מלהיות המתקשר הנבחר (וההתגלמות בגוף) של בוראי הגלקסיה, ללהיות מתקשר כללי של "אינטליגנציה חוצנית". הנה ההגדרה של עצמו לתפקידו החדש:

אז לא "אור-יום" ולא בטיח, אלא מייבא אקסקלוסיבי של אינטליגנציה רוחנית. לא אשאיר אתכם בחוסר ודאות מוחלט: הנה לפניכם רשימה (חלקית!) של הישויות אותן תיקשר אז טובלי:

אני הכי אוהב את קבוצת המדענים מגלקסיית אנדרומדה. נשמעת כמו חבורה מצויינת של חייזרים. כתבתי אז על הנסיגה החפוזה והנסיון לתקן נזקים תוך כדי תנועה של טובלי:

אם קודם האמנתי שטובלי איננו שרלטן, אלא מאמין באמת ובתמים במה שהוא אומר, הרי שאחת הסיבות לכך (בנוסף להכרותי איתו והרושם שהוא עשה עלי, של אדם טוב והגון) היתה שלהערכתי טובלי החדש פשוט חף מכל מודעות עצמית. כי גם אם הוא היה בטוח שהוא מתקשר את "הבוראים", הרי שלו היתה לו ביקורת עצמית מינימלית (והוא אינו אדם טיפש) הוא היה מרכך מאוד את המסר שאיתו הוא יצא לקהל הרחב, "בונה" את הדברים לאט לאט, מתוך ידיעה שהצגת הדברים כפי ש(הוא מאמין ש)הם תתקל לכל היותר בלעג ובבוז (כפי שאכן קרה).

כלומר דווקא המופרכות המוחלטת של אמירותיו היתה בשבילי ראייה מסויימת (בשיתוף עם הרושם הטוב שעשה עלי בעבר כאמור) שהוא מאמין לחלוטין במה שהוא אומר, ושהוא נמצא במצב שבו הוא השיל מעליו כל רצון, או יכולת, לרפלקסיה וביקורתיות. מאידך, שינויי הגירסה האלה הם בדיוק סוג הריכוך שהייתי מצפה לראות מאדם שמסוגל להתבונן על עצמו מהצד ולבחון את מעשיו בקנה מידה אובייקטיבי (פחות או יותר). דווקא זה מעלה את החשד שהעניין יותר מבויים מאשר היה נדמה לי, כלומר ששי יותר שפוי, ולכן גם יותר שקרן, ממה שחשבתי. כי האופציה השנייה היא שאותן ישויות שאמרו לו לפנים שהן הבוראים הגלקטיים שינו פתאום את דעתן (או הוויתן), וקשה לי להאמין שהישויות האלו היו מבזות את עצמן ככה. את זה הן משאירות לטובלי.

מאז עברו להן שנתיים וקצת, וכך הגענו עד הלום (כלומר אחרי דיבורים על בניית "אוניברסיטה רוחנית" והמצאתן של יוגה, אמנות לחימה ורפואה אלטרנטיבית פרי מוחו הקודח). אז הנה מה שנשאר מטובלי (מייל מה- 20.3):

זהו? "עיר האהבה"??? נו, באמת, בשביל זה חיכינו? כל כך lame, כל כך לעוס, וכל כך ברור שזה לעולם לא יתחיל אפילו לעשות סימנים של לקרות. עלוב. מהבודהה מאוריון ציפינו ליותר. לפחות דבר אחד ברור: פרוייקטים כמו האוניברסיטה הרוחנית והצפייה המתוחה לקראת שינוי תודעתי בשנת 2012 בוטלו נכון לעכשיו, בדיוק כמו עניין התקשורים עם בוראי הגלקסיה לפניהם (וההארה האבולוציונית לפניהם, וכו' וכו'). נו, it was fun while it lasted.

אגב, לתוהים מיהו טובלי עצמו כיום – ובכן חל פיחות חריף במעמדו הבין-גלקטי:

אבל כל זה קשקוש. טובלי כיום הוא למעשה מנהיג כת. חד וחלק. הוא בקושי "מורה רוחני" ובטח לא "הוגה", כי מטרתו לא להפיץ ידע אלא לצרף חברים לקבוצתו. אחרי שבארץ הוא כאמור שרוף ואין עוד מי שקונה את קשקושיו, הוא כנראה מקווה שבחו"ל הוא יצליח לשווק את עצמו לקהל שנקי מרושם קודם וקטלני. ובאשר לקבוצה שאיתו, ושמפרנסת אותו, הרי שהם בפשטות חברים בכת, ועיוורים מכדי לראות שהם מולכים שולל כבר שנים. ובכל זאת, אני חייב לומר, טובלי אמר ועשה בשנים האחרונות דברים כל כך מופרכים, עד שזה שאנשים מבוגרים מסוגלים עדיין לקחת אותו ברצינות היא תעלומה בסדר גודל של משולש ברמודה.

עם סיום שליחותו הגלקטית של טובלי בארצנו הקטנטונת נותר יחד עם זאת לתהות על הסיבות לכשלונו הקולוסאלי. הרי אחרים מצליחים מאוד היכן שהוא נכשל. רק השבוע פורסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על אחת רונית גלפו, מתקשרת בפני עצמה (הישות "סוּפי"), מפתחת "הקוד" ומטפלת באוטיסטים ובסתם אנשים. על פי הכתבה גלפו מגלגלת עשרות עד מאות אלפי שקלים מעבודתה. אז מה יש לה שאין לו? ראשית כל, שיטה שעובדת, או לפחות שיטה שנותנת את האשלייה שהיא עובדת. לטובלי אין אפילו את זה. שנית, היא כמובן לא יוצאת בהכרזות מופרכות בעליל על בוראי הגלקסיה. גם זה ייתרון. שוב: גם להמציא צריך לדעת מה.

מצד שני, הרי יש לנו את אורן זריף. זריף יוצא כל הזמן בהכרזות מופרכות. איך קורה שהוא מתפרנס בצורה נאה משרלטנותו (כדברי ירון לונדון), וטובלי לא? שוב, שני הבדלים: ראשית, זריף לא אומר שהוא "הנבחר". הוא טוען שיש לו כוחות, וזהו. ניכוס תפקיד המשיח מרגיז אנשים. שנית, יש עוד הבדל בין זריף לטובלי: הראשון לא לוקח את עצמו ברצינות, וזה ברור לכולם. לכן התקשורת משתפת איתו פעולה (למרות שברור שמי שלא מבין שזריף הוא ראשית כל ליצן, ויש המונים כאלה, מאבד אצלו את כספו) הוא קליל ומבדר. טובלי, מאידך, סופר-רציני, ולכן הוא קורס תחת המשקל של עצמו. הוא פשוט לא מעניין, כמו בדיחה שמביכה יותר מאשר מצחיקה.

וכמובטח, קצת על לייטמן:

אפרופו שיעורי ייחצון עצמי למורים רוחניים, שימו לב לכריכת הספר (המוערת) הבאה (שהובאה לידיעתי על ידי פרופ' בועז הוס):

מעניין אם האר"י התיימר אי פעם להיות "המקובל המוביל בעולם".

1.

כבר במהלך המבצע בעזה זה יצא החוצה: הצבא נתן לחוליות של רבנים להגיע אל בין הגדודי החיילים, ולהטיף להם דברים שלא ברור אם היו פסקי הלכה או פקודות קרב. עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו אז (11.1) על

כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם [… ועל] מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים […] אספקת טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד.

חמישה ימים אחרי זה דיווח אנשיל פפר על רבנים בכירים וקיצוניים שנקבצו ובאו אל השטח כדי להרביץ בחיילים תורה ורוח קרב. אחרי שצה"ל הרשה לרב שמואל אליהו (שנחקר בעבר בחשד להסתה) ולרב דוד פנדל להגיע אל החיילים, לימד אותם זה האחרון ש"אין צורך לחשוש מפגיעה באזרחים כיוון ש

"אין חפים מפשע" בעזה. פנדל אף ציטט פסוק בתהלים המתייחס לנקמת אלוהים בבבל בו נאמר "וניפץ את עולליך אל הסלע".

לאחרונה (23.3), כשפורסמו עדויות של חיילים על פשעי מלחמה שנעשו תוך כדי המבצע, נוספה עוד עדות לרוח הדתית-פנאטית שנושבת בצה"ל. חייל אחד מספר:

מה שזכור לי במיוחד בהתחלה זה התחושה של כמעט שליחות דתית. הסמל שלי הוא בייניש (תלמיד ישיבת הסדר). לפני שנכנסנו הוא אסף את כל המחלקה ועשה את תפילת היוצאים לקרב. היה שם רב של החטיבה, שאחר כך גם נכנס לתוך עזה, עבר ונתן לנו טפיחות על השכם ועידודים, והתפלל עם אנשים. גם כשהיינו בפנים שלחו פנימה ספרונים כאלה, מלא תהילים, טונה של תהילים. אני חושב שלפחות בבית שהייתי בו שבוע, יכולנו למלא חדר בכמות התהילים ששלחו לנו, ועוד ספרונים כאלה. הרבנות הצבאית הכניסה הרבה מאוד תכנים וחוברות ומאמרים, וכל המאמרים האלה, המסר שלהם הוא מאוד ברור – אנחנו עם ישראל, הגענו בנס לארץ, אלוהים החזיר אותנו לארץ, עכשיו אנחנו צריכים להיאבק על מנת לסלק את הגויים שמפריעים לנו בכיבוש הארץ הקדושה. זה היה המסר העיקרי, וכל התחושה של הרבה מאוד מהחיילים במבצע הזה היא של מלחמת דת.

בתחילת השבוע (21.3) הדברים כבר הגיעו לניו-יורק טיימס, שמדווח על אופיו של המבצע האחרון כמלחמת-מצווה. הטיימס מספר שהרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי, קבע שערכים הומניסטים אינם יותר מאשר "תחושות סובייקטיביות" ושיש להכפיפם לדין תורה (שימו לב לניגוד אובייקטיבי – סובייקטיבי, סמכות חיצונית – סמכות פנימית. כתבתי על המעבר של המערב מהדבקות בראשונים להעדפת האחרונים כאן). הטיימס גם מראיין את פרופ' משה הלברטל שטוען שהויכוח הערכי אינו רק בין חילונים לדתיים אלא גם בתוככי האורתודוקסים, וש

הימין [האורתודוקסי] נוטה ליצור זהות בין אותנטיות לברוטליות, כאילו שההומניזם הוא רעיון מערבי שהינו נטע זר ליהדות. נראה שהם לא מודעים לכך שלאומיות ופאשיזם הם גם רעיונות מערביים ושלאומנות אינה יהודית כלל.

ולסיום, ביום רביעי (24.4), כאילו בלי כל קשר, נגלה ש"חיילים דתיים עוזבים טקסים כדי לא לשמוע נשים שרות […] כמאה קצינים וחיילים דתיים עזבו החודש עצרת חטיבתית של הצנחנים, כדי שלא לצפות בזמרת שרה על הבמה".

2.

רבות כבר דובר על צה"ל כמנגנון לניידות חברתית וכעלייה בדרגות כביסוס מעמד בחברה הישראלית, אם כי כבר אמר מי שאמר שחובשי הכיפות הסרוגות נזכרו בכך קצת מאוחר, כאשר המוניטין של הצבא הישראלי רחוק מכפי שהיה בעבר. יחד עם זאת, בחרד"ליזציה של צה"ל יש הרבה יותר מאשר ניסיון לקנות מקום של כבוד בחברה. נדמה לי שלחלק לא מבוטל מכיבוש הקצונה על ידי חובשי כיפות לאומנים יש ריח של ניסיון למהפכה ערכית, אם לא ממש מהפכה פוליטית.

מי שחושב שרק ההלכה עומדת אל מול עיניהם של חיילים כאשר הם מסרבים לשמוע אישה שרה אינו מבין כיצד פועלת ההלכה. לו רצו הרבנים הצבאיים או האחרים, היו יכולים להכשיר את שמיעת אותן נשים על ידי צאן מרעיתם (למשל על ידי פנייה לאיסור להלבנת פנים, או כדי לא לפרוש מהציבור, או פשוט על ידי פירוק ההלכה של קול באשה ערווה על ידי פנייה אל החולשות שבמבנה הפנימי שלה). ההלכה אינה ואף פעם לא היתה סט מוחלט וקבוע של חוקים התקפים בכל מצב ובכל זמן, אלא תמיד מערכת חיה וגמישה, נושמת ומתפתחת. ללא היתה כזו לא היתה שורדת זמן כה רב.

ההלכה (כפי שהצביע פרופ' הלברטל הנ"ל בספרו "מהפכות פרשניות בהתהוותן") מונעת תמיד על ידי שיקולים ערכיים מטא-הלכתיים, כלומר, על ידי השקפת עולם כללית (לא רק של הרב הספציפי, אלא גם, ובעיקר, של התרבות היהודית בכללה) המכוונת את הפסיקות השונות. לולא כן עדיין היינו יכולים למכור את בתנו לעבדות, מוציאים להורג בן סורר ומורה וסוקלים למוות אנשים שמחללים שבת בפרהסיה – הרי כך כתוב במפורש בתורה. העובדה שחוקים אלה ודומיהם אינם ההלכה היום מצביעה על התפתחותה. כיוון התפתחותה נגזר כאמור על פי עקרונות וערכים מטא-הלכתיים. נותר אם כן לגלות מהי אותה השקפה כללית שעומדת בבסיס הסירוב של הרבנים לאפשר לחיילים דתיים להשתתף כמו בני תרבות בטקסים צבאיים, כמו גם לתת ללוחמים צעירים לפני קרב רישיון להרוג אזרחים.

3.

רמזים לכך ניתן למצוא בדרשה שנשא הרב יצחק גינזבורג בט"ו בשבט שלפני הפינוי של גוש קטיף. הדרשה היא קיצונית במיוחד, ועל כן כנראה הורדה מהאתר שלו, שם פעם ניתן היה למצוא אותה. מצאתי אותה רק בפורום אתר ערוץ 7, הנה (אני כמובן מתבסס על ההנחה שהציטוטים מדוייקים). הרב, שבא מחב"ד אבל שפופולרי מאוד בקרב אורתודוקסים לאומניים פוסט-ציונים, ממשיל את העם היהודי לאגוז, שתוכו המזין עטוף בקליפות שונות (באגוז אכן יש כמה שכבות של קליפה). קליפה היא כמובן מושג קבלי המציין מציאות שלילית שנותרה מהקטסטרופה של שבירת הכלים (להסבר קצר). ומהן הקליפות שעוטפות את העם היהודי?

הקליפה המקיפה את האגוז היא 'הרוח' של המפעל הציוני, 'רוח סערה' שהפיחה חיים במהלך שיבת ציון אך לוותה בכפירה גדולה ומודעת […] הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'דבר פעור' – כינויה של עבודה זרה הנושקת לגילוי עריות […]
[…]
הקליפה השניה, המוחשית והקרובה יותר לאגוז, היא הממסד הבלתי-מתחלף, שעיקרו מערכת החוק והמשפט. מערכת זו כופה על העם, בכח ובחוצפה, ערכים שליליים – ערכים שאינם יונקים מן התורה, מן המוסר ומן הטבע היהודי. המניע העמוק להתנהלות המשפט הוא חפץ ההתבוללות וטשטוש ההבדלים בין ישראל לעמים. אין זה מניע ערכי בדווקא, אלא בעיקר מניע נהנתני – השייך לתחום העריות – המשתוקק לפרוץ כל גדר ולהתיר כל איסור, כל עוד איננו כופה עצמו בכח על הזולת.
[…]
הקליפה השלישית היא הממסד המתחלף במדינה – הכנסת והממשלה. […] המנגנונים כאן החליפו באופן מוחלט את סדר העדיפויות הראוי להנהגת עם ישראל, יש בהם נכונות לפגוע בחיי אדם ר"ל על מנת לקדם את מטרותיהם, ודמי הרבים תלויים בצווארם. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'וימלך… וימת'

שלושת הקליפות הללו, שבתחילה הגנו על הפרי, עתה מדכאות ולמעשה חונקות את הפרי הטוב המבקש לגדול (שימו לב להאשמת הממשלה במישירין בשפיכות דמים). אז מה נוכל לעשות איתן? התשובה של גינזבורג פשוטה: "הפרי התפתח והבשיל, והגיע הזמן לשבור את הקליפות". אכן, גינזבורג טוען ש

על שבירת הקליפות העוטפות את הפרי אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום: 'ואת מלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר […] ותכניע'" מסתבר שאין ברירה, ו" יש לעקר את הרוח הציונית […]את בית המשפט עלינו לשבר […] את הממשלה – ממשלת השמאל או הימין – עלינו למגר. יש להפיל את הממשלה, ולכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה – עד לכינון ממשל תורני בארץ.

אני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם. (יחד עם זאת יש לציין שהדרשה הזאת היא חריפה מאוד אפילו בסטנדרטים של הרב גינזבורג, שהיא נאמרה בזמן שעבורו היה כפי הנראה רגשי מאוד, ושכפי הנראה לרוב – כך למדתי מפי ד"ר יוליה שוורצמן – גינזבורג מעדיף שינוי תודעתי כבסיס לשינוי פוליטי, ולא מהפכה אלימה. אכן, גם בדרשה זו הוא טוען ש"רק מי שתודעתו משוחררת מהמערכת העוטפת את האגוז יכול לומר את האמת בבהירות, ולפעול לפיצוח האגוז".)

אין לי כמעט ספק שרוח הדברים הללו, גם אם לא בעוצמה כזאת, משותפת לרבים מהאורתודוקסים הלאומניים הקיצוניים, כלומר השאיפה למדינת הלכה (וואטאבר דט מינז – קשה לי להניח שרבים חשבו עד הסוף על הרעיון הזה, ובין אלו שכן קשה לי להאמין שיש שניים שמסכימים ביניהם על אופן ביצועו), להסרת "עול" מערכת המשפט, להחלפת החלום הציוני של בית לאומי נורמלי, ככל העמים, בחלום גאולתי של שעבוד מלכויות תחת משיח בן-דוד.

אבל מה עם הצבא? אל הצבא יש יחס מיוחד: הוא מייצג את קליפת "נגה", קליפה שאינה לגמרי רעה, וניתן לתקן אותה. בדברי גינזבורג ניתן להבחין בדיוק בדרך להגשים חלומות אלה ולהביא את הגאולה:

קיימת גם קליפה רביעית, רכה וטובה לאכילה – הצבא. הצבא מעורב מטוב ורע בצורה קיצונית. מחד, זהו 'צבא העם' של צעירים (כמו גם אנשי מילואים) בעלי מסירות נפש לשמירת העם וארצו. מאידך, קיימים בצבא קלקולים רבים, שהשרש לכולם הוא תחושת "כחי ועֹצם ידי". בעטיה של תחושה זו אובד הצורך ב'מחנה קדוש' שה' הולך בקרבו ומסייע לו, ואזי נכשלים בערכי מוסר מעוותים ובהשחתת המדות בתחומי העריות וכו'"

כלומר ההשחתה שבאה מצבא חילוני בעיקרו מתבטאת דווקא בעריות, כלומר בתחום המיני. וכאן ייתכן הקשר בין ההתייחסות לפלסטינאים כאילו היו פלשתים ולסירוב להשתתף בטקס בו שרות נשים: כדי להכשיר את הצבא (מילולית ממש, כלומר להופכו כשר) יש להקפיד קודם כל על ענייני עריות. אכן, גיזבורג עצמו קושר בין הויתור על המוסר המודרני לבין המלחמה ב"פריצות":

הרע שבקליפת נגה הוא המזין את ג הקליפות הטמאות לגמרי: 'טוהר הנשק' הטמא והמעוות מזין את קליפת שפיכות הדמים, עירוב המינים והפריצות בצבא מזינים את קליפת גילוי העריות, ונוכחותם של זרים בצבא ישראל מזינה את קליפת הכפירה והעבודה הזרה.

זה בעצם העניין: על הצבא להיות טהור, מינית ומוסרית. כלומר טהור מהתפיסות המערביות של תחומים אלה. השלב הבא, אם כן, תהיה הדרישה להוציא מהצבא את כל מי שאינו יהודי – אם כי נראה שעוד רבה הדרך עד אז.

4.

ולסיום, נקודה למחשבה: האם יש בין אותם רבנים כאלה החושבים שהצבא עצמו הוא הוא הכלי שדרכו הם "יפצחו את קליפת האגוז"? האם ייתכן שהכשרת הצבא, טיהורו ממוסר הומניסטי, נשים שרות ולא-יהודים אמור להופכו למפצח האגוזים שישליט כאן תיאוקרטיה?

אותם חיילים שיצאו מאותה הופעה אולי לא חשבו במודע שהם תורמים למטרת-העל של טיהור הצבא, אבל האם ייתכן שיש כאן מערך של רעיונות שקשורים זה בזה ומשפיעים על תפיסת העולם הכללית של תלמידי אותם רבנים, השקפת עולם בה הא בהא תליא?

ושוב: זוהי בראש ובראשונה תפיסת העולם הכללית שמכתיבה את ההלכה, ולא להפך. בדיוק כמו שפרופ' הלברטל יוכל, לו ירצה, למצוא צידוק לשבת בטקס שבו שרות נשים (או אף להתפלל בבית כנסת שבו עולות נשים לתורה), רבני אותם חיילים לא ימצאו צידוק זה, ואף יפסקו לחומרה עם תלמידיהם. למה? האם כי הם רוצים להפוך את צה"ל לצבאות השם? האם כי הם רוצים כבר עכשיו ליצור קרע בין הדת למדינה, מפני שהם חושבים, ברמות שונות של עוצמה ומודעות, שהמדינה כפי שהיא סיימה את תפקידה, ושיש לעבור ל"שלב הבא", לפצח את האגוז ולהשליט את ההלכה על יותר ויותר מרבדי החיים?

הערה אחרונה: כמובן, וכפי שנכתב כאן, לא חייבים להיות חרד"לים כדי להכשיר רצח אזרחים או להתייחס אל הפלסטינים כתת-אדם. כבר שנים שממשלות ישראל עושות זאת בצורה הרבה פחות בוטה אך הרבה יותר יעילה.

[התמונות מהמקבץ הזה]