צבא ההגנה ליהדות

1.

כבר במהלך המבצע בעזה זה יצא החוצה: הצבא נתן לחוליות של רבנים להגיע אל בין הגדודי החיילים, ולהטיף להם דברים שלא ברור אם היו פסקי הלכה או פקודות קרב. עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו אז (11.1) על

כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם [… ועל] מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים […] אספקת טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד.

חמישה ימים אחרי זה דיווח אנשיל פפר על רבנים בכירים וקיצוניים שנקבצו ובאו אל השטח כדי להרביץ בחיילים תורה ורוח קרב. אחרי שצה"ל הרשה לרב שמואל אליהו (שנחקר בעבר בחשד להסתה) ולרב דוד פנדל להגיע אל החיילים, לימד אותם זה האחרון ש"אין צורך לחשוש מפגיעה באזרחים כיוון ש

"אין חפים מפשע" בעזה. פנדל אף ציטט פסוק בתהלים המתייחס לנקמת אלוהים בבבל בו נאמר "וניפץ את עולליך אל הסלע".

לאחרונה (23.3), כשפורסמו עדויות של חיילים על פשעי מלחמה שנעשו תוך כדי המבצע, נוספה עוד עדות לרוח הדתית-פנאטית שנושבת בצה"ל. חייל אחד מספר:

מה שזכור לי במיוחד בהתחלה זה התחושה של כמעט שליחות דתית. הסמל שלי הוא בייניש (תלמיד ישיבת הסדר). לפני שנכנסנו הוא אסף את כל המחלקה ועשה את תפילת היוצאים לקרב. היה שם רב של החטיבה, שאחר כך גם נכנס לתוך עזה, עבר ונתן לנו טפיחות על השכם ועידודים, והתפלל עם אנשים. גם כשהיינו בפנים שלחו פנימה ספרונים כאלה, מלא תהילים, טונה של תהילים. אני חושב שלפחות בבית שהייתי בו שבוע, יכולנו למלא חדר בכמות התהילים ששלחו לנו, ועוד ספרונים כאלה. הרבנות הצבאית הכניסה הרבה מאוד תכנים וחוברות ומאמרים, וכל המאמרים האלה, המסר שלהם הוא מאוד ברור – אנחנו עם ישראל, הגענו בנס לארץ, אלוהים החזיר אותנו לארץ, עכשיו אנחנו צריכים להיאבק על מנת לסלק את הגויים שמפריעים לנו בכיבוש הארץ הקדושה. זה היה המסר העיקרי, וכל התחושה של הרבה מאוד מהחיילים במבצע הזה היא של מלחמת דת.

בתחילת השבוע (21.3) הדברים כבר הגיעו לניו-יורק טיימס, שמדווח על אופיו של המבצע האחרון כמלחמת-מצווה. הטיימס מספר שהרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי, קבע שערכים הומניסטים אינם יותר מאשר "תחושות סובייקטיביות" ושיש להכפיפם לדין תורה (שימו לב לניגוד אובייקטיבי – סובייקטיבי, סמכות חיצונית – סמכות פנימית. כתבתי על המעבר של המערב מהדבקות בראשונים להעדפת האחרונים כאן). הטיימס גם מראיין את פרופ' משה הלברטל שטוען שהויכוח הערכי אינו רק בין חילונים לדתיים אלא גם בתוככי האורתודוקסים, וש

הימין [האורתודוקסי] נוטה ליצור זהות בין אותנטיות לברוטליות, כאילו שההומניזם הוא רעיון מערבי שהינו נטע זר ליהדות. נראה שהם לא מודעים לכך שלאומיות ופאשיזם הם גם רעיונות מערביים ושלאומנות אינה יהודית כלל.

ולסיום, ביום רביעי (24.4), כאילו בלי כל קשר, נגלה ש"חיילים דתיים עוזבים טקסים כדי לא לשמוע נשים שרות […] כמאה קצינים וחיילים דתיים עזבו החודש עצרת חטיבתית של הצנחנים, כדי שלא לצפות בזמרת שרה על הבמה".

2.

רבות כבר דובר על צה"ל כמנגנון לניידות חברתית וכעלייה בדרגות כביסוס מעמד בחברה הישראלית, אם כי כבר אמר מי שאמר שחובשי הכיפות הסרוגות נזכרו בכך קצת מאוחר, כאשר המוניטין של הצבא הישראלי רחוק מכפי שהיה בעבר. יחד עם זאת, בחרד"ליזציה של צה"ל יש הרבה יותר מאשר ניסיון לקנות מקום של כבוד בחברה. נדמה לי שלחלק לא מבוטל מכיבוש הקצונה על ידי חובשי כיפות לאומנים יש ריח של ניסיון למהפכה ערכית, אם לא ממש מהפכה פוליטית.

מי שחושב שרק ההלכה עומדת אל מול עיניהם של חיילים כאשר הם מסרבים לשמוע אישה שרה אינו מבין כיצד פועלת ההלכה. לו רצו הרבנים הצבאיים או האחרים, היו יכולים להכשיר את שמיעת אותן נשים על ידי צאן מרעיתם (למשל על ידי פנייה לאיסור להלבנת פנים, או כדי לא לפרוש מהציבור, או פשוט על ידי פירוק ההלכה של קול באשה ערווה על ידי פנייה אל החולשות שבמבנה הפנימי שלה). ההלכה אינה ואף פעם לא היתה סט מוחלט וקבוע של חוקים התקפים בכל מצב ובכל זמן, אלא תמיד מערכת חיה וגמישה, נושמת ומתפתחת. ללא היתה כזו לא היתה שורדת זמן כה רב.

ההלכה (כפי שהצביע פרופ' הלברטל הנ"ל בספרו "מהפכות פרשניות בהתהוותן") מונעת תמיד על ידי שיקולים ערכיים מטא-הלכתיים, כלומר, על ידי השקפת עולם כללית (לא רק של הרב הספציפי, אלא גם, ובעיקר, של התרבות היהודית בכללה) המכוונת את הפסיקות השונות. לולא כן עדיין היינו יכולים למכור את בתנו לעבדות, מוציאים להורג בן סורר ומורה וסוקלים למוות אנשים שמחללים שבת בפרהסיה – הרי כך כתוב במפורש בתורה. העובדה שחוקים אלה ודומיהם אינם ההלכה היום מצביעה על התפתחותה. כיוון התפתחותה נגזר כאמור על פי עקרונות וערכים מטא-הלכתיים. נותר אם כן לגלות מהי אותה השקפה כללית שעומדת בבסיס הסירוב של הרבנים לאפשר לחיילים דתיים להשתתף כמו בני תרבות בטקסים צבאיים, כמו גם לתת ללוחמים צעירים לפני קרב רישיון להרוג אזרחים.

3.

רמזים לכך ניתן למצוא בדרשה שנשא הרב יצחק גינזבורג בט"ו בשבט שלפני הפינוי של גוש קטיף. הדרשה היא קיצונית במיוחד, ועל כן כנראה הורדה מהאתר שלו, שם פעם ניתן היה למצוא אותה. מצאתי אותה רק בפורום אתר ערוץ 7, הנה (אני כמובן מתבסס על ההנחה שהציטוטים מדוייקים). הרב, שבא מחב"ד אבל שפופולרי מאוד בקרב אורתודוקסים לאומניים פוסט-ציונים, ממשיל את העם היהודי לאגוז, שתוכו המזין עטוף בקליפות שונות (באגוז אכן יש כמה שכבות של קליפה). קליפה היא כמובן מושג קבלי המציין מציאות שלילית שנותרה מהקטסטרופה של שבירת הכלים (להסבר קצר). ומהן הקליפות שעוטפות את העם היהודי?

הקליפה המקיפה את האגוז היא 'הרוח' של המפעל הציוני, 'רוח סערה' שהפיחה חיים במהלך שיבת ציון אך לוותה בכפירה גדולה ומודעת […] הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'דבר פעור' – כינויה של עבודה זרה הנושקת לגילוי עריות […]
[…]
הקליפה השניה, המוחשית והקרובה יותר לאגוז, היא הממסד הבלתי-מתחלף, שעיקרו מערכת החוק והמשפט. מערכת זו כופה על העם, בכח ובחוצפה, ערכים שליליים – ערכים שאינם יונקים מן התורה, מן המוסר ומן הטבע היהודי. המניע העמוק להתנהלות המשפט הוא חפץ ההתבוללות וטשטוש ההבדלים בין ישראל לעמים. אין זה מניע ערכי בדווקא, אלא בעיקר מניע נהנתני – השייך לתחום העריות – המשתוקק לפרוץ כל גדר ולהתיר כל איסור, כל עוד איננו כופה עצמו בכח על הזולת.
[…]
הקליפה השלישית היא הממסד המתחלף במדינה – הכנסת והממשלה. […] המנגנונים כאן החליפו באופן מוחלט את סדר העדיפויות הראוי להנהגת עם ישראל, יש בהם נכונות לפגוע בחיי אדם ר"ל על מנת לקדם את מטרותיהם, ודמי הרבים תלויים בצווארם. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'וימלך… וימת'

שלושת הקליפות הללו, שבתחילה הגנו על הפרי, עתה מדכאות ולמעשה חונקות את הפרי הטוב המבקש לגדול (שימו לב להאשמת הממשלה במישירין בשפיכות דמים). אז מה נוכל לעשות איתן? התשובה של גינזבורג פשוטה: "הפרי התפתח והבשיל, והגיע הזמן לשבור את הקליפות". אכן, גינזבורג טוען ש

על שבירת הקליפות העוטפות את הפרי אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום: 'ואת מלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר […] ותכניע'" מסתבר שאין ברירה, ו" יש לעקר את הרוח הציונית […]את בית המשפט עלינו לשבר […] את הממשלה – ממשלת השמאל או הימין – עלינו למגר. יש להפיל את הממשלה, ולכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה – עד לכינון ממשל תורני בארץ.

אני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם. (יחד עם זאת יש לציין שהדרשה הזאת היא חריפה מאוד אפילו בסטנדרטים של הרב גינזבורג, שהיא נאמרה בזמן שעבורו היה כפי הנראה רגשי מאוד, ושכפי הנראה לרוב – כך למדתי מפי ד"ר יוליה שוורצמן – גינזבורג מעדיף שינוי תודעתי כבסיס לשינוי פוליטי, ולא מהפכה אלימה. אכן, גם בדרשה זו הוא טוען ש"רק מי שתודעתו משוחררת מהמערכת העוטפת את האגוז יכול לומר את האמת בבהירות, ולפעול לפיצוח האגוז".)

אין לי כמעט ספק שרוח הדברים הללו, גם אם לא בעוצמה כזאת, משותפת לרבים מהאורתודוקסים הלאומניים הקיצוניים, כלומר השאיפה למדינת הלכה (וואטאבר דט מינז – קשה לי להניח שרבים חשבו עד הסוף על הרעיון הזה, ובין אלו שכן קשה לי להאמין שיש שניים שמסכימים ביניהם על אופן ביצועו), להסרת "עול" מערכת המשפט, להחלפת החלום הציוני של בית לאומי נורמלי, ככל העמים, בחלום גאולתי של שעבוד מלכויות תחת משיח בן-דוד.

אבל מה עם הצבא? אל הצבא יש יחס מיוחד: הוא מייצג את קליפת "נגה", קליפה שאינה לגמרי רעה, וניתן לתקן אותה. בדברי גינזבורג ניתן להבחין בדיוק בדרך להגשים חלומות אלה ולהביא את הגאולה:

קיימת גם קליפה רביעית, רכה וטובה לאכילה – הצבא. הצבא מעורב מטוב ורע בצורה קיצונית. מחד, זהו 'צבא העם' של צעירים (כמו גם אנשי מילואים) בעלי מסירות נפש לשמירת העם וארצו. מאידך, קיימים בצבא קלקולים רבים, שהשרש לכולם הוא תחושת "כחי ועֹצם ידי". בעטיה של תחושה זו אובד הצורך ב'מחנה קדוש' שה' הולך בקרבו ומסייע לו, ואזי נכשלים בערכי מוסר מעוותים ובהשחתת המדות בתחומי העריות וכו'"

כלומר ההשחתה שבאה מצבא חילוני בעיקרו מתבטאת דווקא בעריות, כלומר בתחום המיני. וכאן ייתכן הקשר בין ההתייחסות לפלסטינאים כאילו היו פלשתים ולסירוב להשתתף בטקס בו שרות נשים: כדי להכשיר את הצבא (מילולית ממש, כלומר להופכו כשר) יש להקפיד קודם כל על ענייני עריות. אכן, גיזבורג עצמו קושר בין הויתור על המוסר המודרני לבין המלחמה ב"פריצות":

הרע שבקליפת נגה הוא המזין את ג הקליפות הטמאות לגמרי: 'טוהר הנשק' הטמא והמעוות מזין את קליפת שפיכות הדמים, עירוב המינים והפריצות בצבא מזינים את קליפת גילוי העריות, ונוכחותם של זרים בצבא ישראל מזינה את קליפת הכפירה והעבודה הזרה.

זה בעצם העניין: על הצבא להיות טהור, מינית ומוסרית. כלומר טהור מהתפיסות המערביות של תחומים אלה. השלב הבא, אם כן, תהיה הדרישה להוציא מהצבא את כל מי שאינו יהודי – אם כי נראה שעוד רבה הדרך עד אז.

4.

ולסיום, נקודה למחשבה: האם יש בין אותם רבנים כאלה החושבים שהצבא עצמו הוא הוא הכלי שדרכו הם "יפצחו את קליפת האגוז"? האם ייתכן שהכשרת הצבא, טיהורו ממוסר הומניסטי, נשים שרות ולא-יהודים אמור להופכו למפצח האגוזים שישליט כאן תיאוקרטיה?

אותם חיילים שיצאו מאותה הופעה אולי לא חשבו במודע שהם תורמים למטרת-העל של טיהור הצבא, אבל האם ייתכן שיש כאן מערך של רעיונות שקשורים זה בזה ומשפיעים על תפיסת העולם הכללית של תלמידי אותם רבנים, השקפת עולם בה הא בהא תליא?

ושוב: זוהי בראש ובראשונה תפיסת העולם הכללית שמכתיבה את ההלכה, ולא להפך. בדיוק כמו שפרופ' הלברטל יוכל, לו ירצה, למצוא צידוק לשבת בטקס שבו שרות נשים (או אף להתפלל בבית כנסת שבו עולות נשים לתורה), רבני אותם חיילים לא ימצאו צידוק זה, ואף יפסקו לחומרה עם תלמידיהם. למה? האם כי הם רוצים להפוך את צה"ל לצבאות השם? האם כי הם רוצים כבר עכשיו ליצור קרע בין הדת למדינה, מפני שהם חושבים, ברמות שונות של עוצמה ומודעות, שהמדינה כפי שהיא סיימה את תפקידה, ושיש לעבור ל"שלב הבא", לפצח את האגוז ולהשליט את ההלכה על יותר ויותר מרבדי החיים?

הערה אחרונה: כמובן, וכפי שנכתב כאן, לא חייבים להיות חרד"לים כדי להכשיר רצח אזרחים או להתייחס אל הפלסטינים כתת-אדם. כבר שנים שממשלות ישראל עושות זאת בצורה הרבה פחות בוטה אך הרבה יותר יעילה.

[התמונות מהמקבץ הזה]

27 תגובות

  1. אני חושב שהקישור שביצעת בין התופעות השונות – אף על פי שהוא ספקולטיבי למדי – מאוד חשוב, ולו בכדי להתריע בשער.

    אני מנסה לחשוב מהו סם הנגד היעיל לתפועות אלו – ברמת המקרו – ואין בידי כל תשובה…

    אהבתי

  2. איזה קטע… אני לא חושב שהם אי פעם חשבו שזה באמת ילך להם. שהפריפריה תלך ותקבל יותר מקום בהוויה הישראלית והשמאל יהיה בעמדת נחיתות.
    אני חושב שרבים הולכים לקלוט שהם חייבים את ההומניזם הכביכול שמאלני כסמן וכמגדיר עבורם.
    ושככל הנראה, המסרים הגדולים שלהם כשהם משנים קונטקסט ויוצאים משליטתם, יוצרים אפקט רצחני ויצרי.

    אהבתי

  3. "חובשי הכיפות הסרוגות נזכרו בכך קצת מאוחר, כאשר המוניטין של הצבא הישראלי רחוק מכפי שהיה בעבר."
    ליתר דיוק, יש קשר ברור בין המוניטין של הצבא ובין הדומיננטיות של חובשי הכיפות בו.
    הרי התהליך שבו האוכלוסיה החילונית העירונית הפחיתה בצורה משמעותית את הדומיננטיות שלה בצבא (פחות הולכים לקרבי) נבע לא רק מהעלייה של האינדיווידואליזם בקבוצה הזו, אלא גם מהעובדה שעיקר תעסוקתו הפכה להיות הכיבוש בשטחים ומלחמת לבנון הראשונה שנתפסה כמלחמת ברירה.
    ומצד שני, העלייה בדומיננטיות של הציבור הדתי לאומ(ני)י בצבא נבעה לא רק מהירידה בהשתתפות של הציבור החילוני העירוני (כפי שציינתי) והלא-עירוני (האוכלוסיה בקיבוצים ובמושבים פשוט לא גדלה, תוצאה של משבר כלכלי ואידיאולוגי), אלא דווקא בגלל שהצבא הפך להיות צבא שמירה של התנחלויות.
    כך שיש קשר ברור בין המוניטין של הצבא ובין היותו צבא דתי.
    ואל תשאל אותי מי אמור בסוף לפנות את ההתנחלויות.

    אהבתי

  4. גינזבורג לא מייצג את מרבית החיילים הדתיים בצבא. המכינות לרוב שייכות לזרם הממלכתי המקדש את המדינה ואת מוסדותיה הדמוקרטיים – לא הליברליים – בעקבות הרב קוק. הרב גינזבורג, שאיננו קוקניק, סובר כי האמונה בדמוקרטיה כביטוי של רצון העם הוא הטעות הגדולה של הקוקניקים ואת הדמוקרטיה צריכה להחליף הכפיה הדתית כפי שהוא אומר במאמר על שאול ודוד שהתפרסם אחרי ההתנתקות.

    המשמעויות הפוליטיות הן לפיכך ברורות.

    באשר להלכה, חוששני שהלכת שבי אחרי הרטוריקה של הלברטל. אני לא חולק על הממצאים של הלברטל אך חוששני שספרו של הלברטל עסק בתקופות ראשוניות מידי במציאות של ההלכה מכדי לגזור ממנו כללים על ההלכה בכלל. התופעות שהלברטל תיאר הן גולמיות מידי – ואני חושב שהלברטל היה מודה בכך – מכדי להסיק מהן מסקנות. ספרו של הלברטל מעניק כיווני מחשבה למי שגם ככה בתוך העניינים אך הוא לא יוכל להחליף את המציאות ההלכתית עצמה שמקיימת עקרונות משל עצמה להתנהלותה. מספיק לראות את הפולמוס הפנים דתי לאומי על תנועת נוער מעורבת כדי להבין את הסבך של הבעיה.

    במציאות הזו דיבורים על שינוי פני ההלכה מחטיאים את העיקר. אין קשר ישיר בין תהליכי ההקצנה בצה"ל כתוצאה מהמלחמה האחרונה לבין יציאת חיילים דתיים מהופעות של זמרות, כיון שחיילים דתיים נעדרו תמיד מהופעות של זמרות. החילוניים פשוט לא שמו לב לזה, כמו כל הגמוניה שאיננה שמה את ליבה למתרחש בשוליים. כיום השוליים עברו למרכז ואחד הדרכים של המרכז הישן להחזיר את השוליים לשוליים נמצא בשיח שאתה מנהל פה. שיח שעיקרו אזהרת החברה מפני הגורמים החדשים "המאיימים" להשתלט על הצבא כדי לשמור על השליטה של המרכז הישן בעניינים.

    בעברית קוראים לזה דיכוי.

    אהבתי

  5. שווה לחשוב עוד על הקשר בין העריות לבין הפלישתים. יכול להיות שבמוח הגינצבורגי, מתירנות מינית דווקא מעודדת שבירת מחיצות, "ערבוב" בין סוגים ומינים שונים, ובדיוק כנגד הערבוב הזה הוא מציב את הלאומנות ושנאת הגויים. מושג המפתח הוא "טוהר", רק שבהיפוך אירוני, "טוהר הנשק" הפך להיות (בעיניו) סמן של עירוב.

    אהבתי

  6. ראשית חבל שאתה לא מזדהה.

    לגבי טענותיך, נדמה לי שאתה תופס עמדה קיצונית לזו שאתה חושב שהיא שלי, ולכן לא מדוייקת באותה מידה. זה שגינזבורג לא מייצג את רוב החיילים זה מובן מאליו. כתבתי על רמות שונות של מודעות ועוצמה. ניסיתי להצביע על אפשרות של הכיוון הכללי של הדברים.

    בנוגע להלכה, הרי שעצם קיומו של פולמוס לגבי תנועות נוער מעורבות מוכיח את טענתי, לא? לו ההלכה היתה תוצאה של הסקת מסקנות פשוטה מתוך פסיקות קודמות, הרי שלא היה פולמוס. לא בכדי הלברטל מדבר על פיצול באורתוקודסיה. עם זאת, ודאי שבימי חז"ל העניינים היו גמישים הרבה יותר.

    לדבריך בפסקה האחרונה אני מסכים, כלומר לאפקט שיש לריבוי החיילים הדתיים על נראותו של התהליך. יחד עם זאת, אני חושב שצריך להיות עיוור כדי לא להבחין גם בהתגברות התהליך עצמו, שמתרחשת בשנים האחרונות ולא היתה לפני זה.

    בעניין הדיכוי, בעברית או כל שפה אחרת, אני חושב שאתה מעט מפריז.

    אהבתי

  7. (כן כן יש חיים מחוץ לבלוגיספרה)

    העובדות הן, שהרב גינזבורג עצמו תוקף את הגישות הממלכתיות דמוקרטיות של הציונות הדתית. מעבר לעובדה שבהתנתקות התגלה קבלת המרות של הציונות הדתית למוסדות המדינה. אז נכון שישנה נטיה לשינוי דתי של צה"ל, אבל אם תקרא את הספרון של אייזנשטדט על דמוקרטיה (יצא בהוצאת משרד הביטחון), תראה שעיקר הפרובלימטיקה של דמוקרטיה הוא המתח בין שמירה על המסגרת לבין הכלת קבוצות חדשות שנכנסות למערכת דרך המסגרת הדמוקרטית. כמובן שקבוצות ישנות מזהות את המסגרת עם תפיסת העולם שלהן, אבל יחודה של דמוקרטיה נמצא ביכולת הפרדוקסלית משהו להתאים את עצמה לתפיסת העולם של קבוצות חדשות, בתוכה גם הציונות הדתית.

    האמת היא שלא. הויכוח על חברה מעורבת רלבנטי בעיקר לחברת נוער. על חברת מבוגרים אין ויכוח אמיתי בין הפוסקים שהיא מעורבת לכתחילה. השאלה היא, האם חברת נוער נכנסת תחת הגדר של חברה נורמלית, שאז היא גם יכולה להיות מעורבת. כיון שחברת נוער לא היה עניין ממוסד בדורות עברו לא התפתח דיון בנושא. לעומת זאת קול באישה היה קיים בדורות עברו, ואין פוסק שחולק שהוא בגדר ערווה, שהרי מקור הדין בגמרא, וגם שם הוא מובא בלי מחלוקת. עם זאת כשהתפתחו מכשירי הקלטה ושידור למרחוק כמו רדיו, פסק כבר הרב עובדיה שאין בכך קול באישה ערווה שכן אינו מכירה ויודעה.

    את השאלה של ביטול הלכה לדעתי כדאי לקחת ממשהו של המאה העשרים וזה ביטול האיסור על צילום. לפי ההלכה אסור לעשות צורת אדם. וכך נהגו כל הדורות. עם זאת כשהופיע הצילום בבת אחת נעלם האיסור. הפוסק האחרון לידיעתי שהקפיד על זאת היה החפץ חיים שגם הוא צולם פעם אחת וזאת התמונה שמופיעה על הספרים שלו. היעלמותו של האיסור מעוררת מחשבות מתי תופסת החברה מציאות מסוימת כאסורה ומתי לא, ואולי לעתיד לבוא זה יקרה גם לקול באישה. ואין בכוחי להבין זאת.

    הדתיים פשוט לא בכיינים ולכן הם לא משתמשים בשיח החברתי הבכייני. אבל בנקל ניתן להשתמש בשיח הפוסט קוליניאלי לתיאור מערכת היחסים של הדתיים והחילונים במיוחד לאור התלונות הלא מעטות של הדתיים על החילונים (תלונות שלרוב נשמרות בתוך השיח הדתי הפנימי).

    אהבתי

  8. הציבור הדתי לא עובד בשביל עידן לנדו ולא אצל נועם לסטר.

    רוצים לצאת מהמסגרת ?
    בבקשה

    רתחתי מזעם למה נעם לבנה לא גורש מהצבא כבר לפי 6 שנים

    אהבתי

  9. חוששני שאני מסכים עם דוד לגבי הקריאה שלך בהלברטל. הלברטל לא אומר במפורש שההלכה תמיד מושפעת מהמוסר אלא שהיא לעיתים מושפעת גם מהמוסר. הרמז ברור אבל הוא בפירוש לא עושה השלכה להלכה כיום ואם אני זוכר נכון הוא בכוונה מתעסק בכמה פרשיות שאין להן שום נגיעה להלכה המודרנית (מה היה שם – בן סורר ומורה? נערה מאורשה? עין תחת עין?)

    אבל לגוף המאמר – אכן יש הקצנה בציבור החרדל"י (לפני עשרים שנה לא היה דבר כזה חרדל"י) אם כי תופעות עזה הן בשוליים שבשוליים.

    אהבתי

  10. פוסט מצויין.
    אני לא מסכים עם דוד בנוגע לטענה שחיילים דתיים תמיד יצאו בהופעות של חיילות. ההפך. בעבר החברה הדתית-לאומית היתה מתירנית יותר ופחות נוקשה בקשר לקיום מצוות שכאלה. ע"ע הההפרדה בתנועות הנוער, כיסויי ראש וכו'
    החברה הדתית הקצינה בכל התחומים, וכפי שהפוסט הזה מראה יש קשר די הדוק בין ההקצנה ההלכתית להקצנה הלאומנית.

    אהבתי

  11. אבל כמי שחי בציבור הדתי, אינני רואה את הדברים עליהם אתה מדבר.
    אני מדבר כאזרח ולא כחייל, כי כבר אינני חייל וגם לא הייתי בשדה הקרב האחרון, אבל החברה שאני חבר בה כלל לא מכירה ברב גינזבורג כקובע טון, וההלכה בה , ככל שאני רואה, משתנה בקצב ובכיוון שבו היא משתנה בעיקר עקב עניינים רגשיים וחברתיים שהינם פשוטים יותר מאשר התפיסות התיאולוגיות המורכבות הללו.

    יש נקודות חשובות מאוד במה שכתבת (כמו המקום של הרבנות במאמץ הצבאי או התפיסה של מדינת ההלכה בעיני המאמינים בה) אבל המהלך שבסופו הרמז לכך שיש רבנים שמעוניינים בסוג של הפיכה צבאית נשמע מהצד שלי יותר מדי קרוב לתיאוריית קונספירציה.

    בחברה הדתית שאני פוגש יצא לי להתקל באנשים נהדרים, באנשים אטומים, באנשים אידיאלוגים במיוחד, באנשים תמימים מדי. אבל לא באנשים בעלי אידיאולוגיה תיאולוגית מודעת ומורכבת עד לרמת התככנות הלאומית שהצגת כאן. אני חושש שאנחנו לא מסתכלים על אותו ציבור. או לפחות לא מאותה זווית.
    יש הפרש לא קטן בין הדרשות והציבור, ולא תמיד אפשר לגזור מדרשות הרבנים, את הלך רוחו של הציבור…

    אהבתי

  12. הלכתי לפני עשר שנים לשתי הרצאות שלו בירושלים בעקבות המלצה של מישהו, לא זוכרת. האיש הוא תופעה, ובתחומים מסויימים הלא פוליטיים הוא מוערך בחוגים "נאורים" משכילים שמאלנים וכולי. אכן הוא אדם שאפשר לאמר שהוא לא רק כריזמטי אלא מקורי ומבריק, וגם המטאפורות שלו מעניינות. אבל כל זה נעלם בתחום הפוליטי, הוא פונדמנטליסט שכופה על המציאות פרשנות מהותנית דתית אחד לאחד, כמו המיון של הפלשתינאים (יש העושים זאת "עמלק" או ,עשיו" או פלשתים וכולי).
    אולי שווה פעם להקדיש לו פוסט, על כל הצדדים שלו, אני מבינה שהוא "חוזר בתשובה" בכלל ?
    בהחלט טיפוס. מה שזכור לי מן ההרצאה זה ההערצה אליו על ידי תלמידים. לא ממש כמו בכת, אבל הערצה.

    הדבר החיובי היחיד שאפשר לדלות מהסיבוך הזה של הדת עם צה"ל הוא – שככה מזדמן לנו לראות במראה את האויבים שמתנהלים בדיוק בצורה כזו. אמרו כבר, שכאשר אתה נלחם במישהו, שים לב שאתה לא במקרה הופך להיות הוא. זה יכול להוות פתח להתפכחות, קבלה והבנה לקראת שלום דוקא. למרות שלא ניראה לי שזה הולך עכשיו לכיוון הזה.

    אהבתי

  13. תפיסת עולמי שונה משלך בצורה קיצונית.
    עם זאת, נראה לי שנסכים בצורה כזאת או אחרת על עקרון מסוים. אתה תקרא לו "הכיבוש משחית". אני אקרא לו הכנסת אנשים לא מחונכים ולא בוגרים לסיטואציות מסובכות ולפיכך הם נכשלים.
    היות ואין אקט הוקוס פוקס מסוים שבו נדאג שמחזור הגיוס הקרבי הקרוב יהיה בוגר, מחונך וגיבור הכובש את יצרו – יש לדאוג לפיקוח.
    מה שטוב למחסום, לדוגמא מחסום ווטש, כאמצעי קיצוני לפיקוח לשמירה על זכויות אדם, טוב לפיקוח קיצוני לשמור על זכויות וכבוד נשים.
    אנחנו הדתיים לקחנו את זה לקיצוניות של לא (לפחות לנסות), לא להסתכל על נשים בלבושים חשופים, לא להתייחד עימם וכן, לא לשמוע אותם שרות.
    סחר בנשים, הטרדות מיניות על ידי שועי האומה, אונס, הכאת ורצח רעיות, פורנוגרפייה משתוללת, פרסומות סקסיטיות, פדופילייה כנגד ילדים באינטרנאט – תחלואי הליבלריזים המתירני הקיצוני.
    עם עובדות קשה להתווכח

    אהבתי

  14. סיון,
    רציתי לכתוב כבר קודם – נשמע נכון מה שאת אומרת.

    עידן,
    נכון, יש כאן תמיד גם משחק של קטוגוריות הטומאה והטהרה, שהיהדות (והתודעה האנושית בכלל) מקדישה להן מקום נרחב.

    דוד,
    כדי להזדהות לא צריך לתת לינק – אפשר גם שם משפחה.

    בכל מקרה, אין לי כל ויכוח איתך שעל הדמוקרטיה להכיל קבוצות מיעוט! אתה פשוט האשמת אותי בחוסר נכונות להכיל, לא?

    לגבי גמישותה של ההלכה, אני מסכים שהיא לא גמישה בכל מקום, כל הזמן. אני פשוט אומר שהגמישות שלה נקבעת על פי אינטרסים ועל פי השקפת עולם כללית. עניין העירוב בתנועות נוער הוא רק דוגמא קטנה. מה עם כל היחס לחילונים (כלומר הצורך להמציא שהם "תינוקות שנשבו")? מה עם כל היחס לנשים (הלא הרב קוק אסר על הצבעתן, לא?)? ההלכה עוברת מהפכות כל הזמן. דווקא במקום שהיא "נתקעת" אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה, מה האינטרס, מהי השקפת העולם שמאחורי זה.

    "הדתיים לא בכיינים"? שמע, כאן אתה לדעתי לוקה בעיוורון חמור של המציאות. אני לא מכיר חברה יותר בכיינית מהאורתודוקסיה (כאשר החרדים כמובן שיאני הבכי). קראת פעם פשקוויל? ראית טלוויזיה לפני הפינוי מעזה? אלופי המלודרמה… ו"תלונות מעטות של דתיים על חילוניים"??? אתה חי כאן?

    אורן,
    אני מסכים איתך שההלכה לא תמיד מושפעת. אבל זה פשוט: יש מצוות שאין להן מימד מוסרי.

    יואב,
    בהחלט הגיוני שהשינויים הם בעקבות תנאים חברתיים ולא בעקבות מנשרים תיאולוגיים. יכול גם להיות שהתיאולוגיה באה בעקבות התנאים החברתיים (מארקס לא טעה לגמרי…). בכל מקרה זה תהליך מערכתי כולל, וניסיתי להצביע על כיוון אפשרי שלו.

    לגבי מטרת התהליך (הפיכה וכו'), שים לב ששמתי את כל זה בסימן שאלה. אני באמת לא יודע מספיק כדי לקבוע. אין לי ספק שיש מי שרוצה בכך, אבל אני לא יודע מה מידת ההשפעה של דעות כאלה. נכון שאסור לגזור בפשטות את הלכות הציבור מהלכות הרבנים. וגם אני פוגש אנשים נהדרים, ברור. לרגע לא ניסיתי להכליל ציבור שלם, וכתבתי כמה פעמים שאני מדבר על הקיצוניים (שאגב, גם הם יכולים להיות אישית אנשים טובים. גינזבורג עצמו הוא אדם מעניין ועמוק מאוד, ואני שואל את עצמי אם אפילו זבוב הוא הרג מימי חייו).

    איריס,
    אני עצמי מעריך את גינזבורג מאוד. הקדשתי לו פוסט (בלינק תחת השם שלו, והנה: http://www.notes.co.il/tomer/49375.asp ), אבל כמובן שפוסט אחד לא מתחיל אפילו לגרד את אישיותו ותורתו.

    וכן, אויבים הולכים ונהיים דומים זה לזה – זאת אמת קדומה.

    דתי,
    אנחנו לא מסכימים בעניין מרכזי, והוא עד כמה ניתן לסמוך על האדם באופן כללי. ודאי שיש צורך בחוקים, אבל ודאי שאין להפריז בהם (אז הם מביאים לתוצאה ההפוכה: לא סדר, אלא התפרצות של אלימות; לא "צניעות" אלא התפלשות בזוהמה). אני למשל לא חושב שדרגת הגירוי המיני שבשמיעת אשה שרה גבוהה מספיק כדי להוות סיכון לסדר הציבורי או אף לאיפוקו של הפרט. ואני אומר את זה מתוך ניסיוני, גם כבן 18 לשעבר.

    וזה שיש לליברליזם המתירני תחלואים זה ברור – אבל האם יש צורך להביא דוגמאות כדי להראות שגם לחברה המתנהלת על פי ההלכה יש תחלואים רבים? עם עובדות הרי יהיה לך קשה להתווכח.

    אהבתי

  15. כן, איך לא. כמובן החמצתי את הטור על גינזבורג, ותודה על ההפניה. באמת אדם תמוה, מצד אחד מפותח מאד מצד שני..עיוור. אבל אם לוקחים ברצינות את ההתכללות וכולי, אז הוא התכלל בעדה שלו, בהחלט בצורה שלמה.

    תירוץ אחד לגבי הגזענות הקונקרטית כלפי השכנים הפלשתינים. אני חושבת שיש ודאי אבחנה בין יחס לאומות ולזרים באופן כללי ובין השליטה בארץ ישראל. יש לי נקודת חיוב אחת דחוקה בקשר לזה, והיא קשורה לקונקרטיות של קהילה בהקשר האקולוגי והפיסי. ההתעקשות על זיקה גזעית-קולקטיבית לאדמה ספציפית היא סוג של אחריות שמופצת היום בשמות אחרים בתנועה האנטי גלובליסטית, ה"קיימות" המפורסמת, וכולי.

    אבל כמובן אני לא רואה שום קשר בין סוג הפעילות של המתנחלים לעמדה היפה של "קשר לאדמה" שגם היא במהותה מוסרית (כל הנושא של הקאת האנשים מהאדמה כאשר הם לא מוסריים). הוא שקוע עד צואר בתאוות ההרג כתחליף לטיפוח הקשר של הקהילה עם המקום. בכלל, הזיקה שהוא קושר בין עריות לבין צבא ומלחמה היא נכונה אבל בהפוך. ההדרה של הנשי, מובילה לדעתי לחוסר האיזון בביצוע ההנחיות שהן במהות אולי נכונות. זה נעשה כמו אונס של האדמה ולא כמו טיפוח שהיה יוצר את הקשר, בלי כל כך הרבה הרג וגזל. זה לפי שיטתו, כלומר אם אתה אדם מאמין.

    טוב, סתם הרהורים. אני חושבת שהוא עולה על הנקודות החשובות אבל היישום לקוי ולעיתים הפוך.
    השליטה, היא אכן בעוכריו, גם בנשים וגם בסיטואציה הפוליטית.

    אהבתי

  16. לעניין נושא המאמר, שוב, אולי הכוונה נכונה (לשים גדרים מתוך מודעות למדרון החלקלק) אבל שוב הגדר מושמת על האובייקט ולא הסובייקט. כלומר, מחסלים את הפיתוי ולא מתמודדים איתו פנימית. יש אי הבנה שלמה לכך שהאובייקט של הפיתוי הוא סובייקט שלם ומלא, לאותה עבודה רוחנית וקשר עם האלוהות. קשה מאד להסביר לאנשים דתיים שמלחמת היצר שלהם אינה הופכת את האובייקט לחפץ תשוקה ותו לא. הגדרים צריכים להיות מלאכה משותפת.

    אהבתי

  17. אני חייב לומר שיש בי צער כשאני כותב את התגובה הזו.
    לאחר שקראתי את הפוסט וראיתי אותך כותב שטויות בכזה ביטחון עצמי, בדברים שאני מבין בהם אני מתחיל להטיל ספק בידע שקיבלתי מהאתר שלך וחבל לי כי באמת היו דברים שנהנתי לקרוא.

    ולסיום הערה קטנה לגבי ההומניות שאתה מזכיר פה.
    ההומניות נובעת ממניעים רגשיים ומניעים כאלה לפעמים מבורכים ולפעמים מקוללים אסור לשכוח שלרגשות הרחמים והחמלה צריך גם לשים רסן ולדעת שכאשר רוצים לנצח את חמאס צריך גם אכזריות שגם היא רגש אנושי.

    אהבתי

  18. השאלה היא איך נוצר המצב שהמדינה מאפשרת לרבנים הללו לחדור אל הרקמה הצבאית ולהפיץ שם את רעיונותיהם הקיצוניים.
    כנראה שהצורך להחדיר מוטיבציה בחיילים מקדש את כל האמצעים,
    אבל זה מסוכן מאוד ומעיד על התרחבות מושג ה"ממלכתיות" גם לשולי השוליים הקיצוניים ביותר.

    דוגמא לכך חוויתי לפני מספר ימים בזמן שיעור יהדות למטרת גיור שבו נכחתי, שיעור שמועבר על ידי ארגון שמסובסד על ידי המדינה והסוכנות היהודית-
    המורה הזכירה לטובה את ברוך גולדשטיין והוסיפה "זכרונו לברכה" כל פעם שאמרה את שמו, ולאחר מכן היא אף הוסיפה בדיחה איומה, שממנה היא מאד השתעשעה.
    הרשה לי לחלוק עמך את הבדיחה, כדי שתבין במה הדברים אמורים:
    בגן העדן שמו לב כולם שבעוד שלכלל האוכלוסיה יש בתים פשוטים, לברוך גולדשטיין יש ארמון מפואר.
    הם באו אליו ושאלו הכיצד? והוא השיב- הבאתי עימי הרבה פועלים טובים.

    סוף הבדיחה.

    נורא כל כך,
    מכל כך הרבה בחינות.

    בפעם אחרת הובא כהנא כדוגמא לצדיק ממדרגה ראשונה.

    אני חייבת לומר שזה מזעזע למדי, ומאידך, דוגמאות כאלה חוזרות ונשנות במהלך לימודי הגיור, כאשר אין כל ביקורת על סוג התכנים שמועברים במהלך השיעורים…

    כיוון שלצערי אני חייבת לעבור את התהליך בשתיקה מבלי להביע כל דיעה, נראה לי שמישהו מבחוץ, שיהדותו אינה עומדת למבחן, צריך לחדור פנימה ולפוצץ את המסגרת החשוכה הזאת…

    אהבתי

  19. פוסט חשוב ומצויין.
    נקודה מעניינת שעלתה לי בזמן הקריאה: הפרוזה הנהדרת של גינזבורג מזכירה בחדות ואלקוונטיות שלה את המנשרים של בןלאדן – וזה נאמר ללא טיפת ציניות. מדובר בכתיבה שאין עוד רבות כמוה היום. בהירה ומקורית.
    אגב את המנשרים של בן לאדן ניתן לקרוא בתרגום ברנרד לואיס לאנגלית על מנת לערוך השוואה.
    והכל כמובן עם כל ההסתייגות המוסריות הברורות לגבי המסרים של המנשרים הללו.

    אהבתי

  20. במקום רק לומר שאני כותב שטויות, כתוב מהן השטויות ומה נכון היה לכתוב לדעתך. עד כמה שכיף להרגיש צודק לבד, למה שלא תחלוק עם קוראים אחרים את התענוג?

    עמיר,
    בהחלט יש לרבים מהפנאטים כישרון כתיבה. גם אני שמתי לב לזה. יש משהו באש ששורפת אותך, בלהט הזה שמצליח להוציא מילים חודרות. גם יהודה עציון נמנה עם הפנאטים המחוננים מבחינה זאת.

    אהבתי

  21. כפייה דתית בצה"ל

    התוכניות לבניית בריכה נפרדת לגברים ולנשים בבית הספר לקצינים של צה"ל (בה"ד 1) צריכות לעורר דאגה. לכאורה מדובר בהתאמת התנאים לצרכים המשתנים בבסיס עקב הגידול במספר החניכים והמפקדים הדתיים. למעשה, זהו עוד משב מבשר רע של רוח ההקצנה הדתית המשתלטת על הצבא.

    הנורמה החדשה רחוקה מרחק עצום מן השאיפה הממלכתית של צה"ל לאפשר לכל אדם לקיים בשירות הצבאי שגרת חיים על פי צרכיו המיוחדים – דתיים או אחרים. מראשיתו יצר צה"ל סביבה שתתאים גם לדתיים, בעיקר בתחום השבת, התפילה והכשרות. חרף קשיים לא מעטים, כמו ההכרח לחלל שבת בגלל אימון או פעולה מבצעית, השתלבו גם החיילים הדתיים בצבא בהצלחה.

    תביעת ההחמרה הנוכחית, ברוח רבני הזרם הימני-החרד"לי הקיצונים, איננה תוצאה טבעית של הגידול במספר חובשי הכיפות הסרוגות ביחידות ובבסיסי ההדרכה השונים. הורתה בדבקותם במטרה של כמה רבנים, שצה"ל מאפשר להם לטשטש את הגבול בין הממלכתי לדתי ובין הצבאי למשיחי. רבנים אלה, שנציגם הכוחני והקולני בצה"ל הוא הרב הצבאי הראשי אביחי רונצקי, שואפים להחיל על צבא העם את השקפת העולם וכללי החיים של קיצוני המחנה החרדי-הלאומי.

    ההוויה הזאת משתלטת על צה"ל ברגל גסה: חיילים וקצינים קמים ויוצאים מהופעה של זמרות מחשש ל"קול באשה ערווה", רבנים – שתפסו את מקומם של קציני החינוך – מדרבנים לוחמים בתדרוך ערב היציאה לקרב להרוג ולהשמיד בשם תורה קנאית ואכזרית והחיילות, שגם שיעור השתתפותן במערך הלוחם עלה מאוד, מסומנות כמטרד שיש להסתירו ולהתרחק מפניו.

    החברה הישראלית, וצה"ל בתוכה, עברה שינויי עומק רבים מיום הקמת המדינה. כור ההיתוך הממלכתי, שנשא אופי חילוני נוקשה, פינה את מקומו לרב-תרבותיות מרוככת. זאת מנוצלת בידי גורמים קיצוניים, המבקשים לכפות על הצבא והמדינה סדר יום גזעני, שוביניסטי, בדלני ומסוכן. שר הביטחון מוכרח לעצור את התהליך ההרסני הזה, לרענן את תקנות צה"ל ולהגדירו שוב כצבא החברה כולה.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1074602.html

    אהבתי

  22. אין בהכרח חפיפה בין פנאטיות לכשרון כתיבה, אם כי בהקשר שלך, אתה בתור שמאלני פנאט בהחלט בעל כשרון כתיבה.

    דרך אגב מה זה בדיוק "ציוני מגנסיאני" ? זו חיה שדומה ל- "חזיר כשר" ?

    שמאלני קיצוני שכמותך אף פעם לא רואה את הדבשת שלו.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s