את נקודת פריצתו של הניו-אייג' אל מרכז הבמה בישראל אפשר לציין במדויק: ב- 17.12.02 [תוקן] הודיעה שרי אריסון במסיבת עיתונאים על פיטורי 900 מעובדי הבנק שלה, בנק הפועלים. לבד מלהבטיח לדאוג לזכויותיהם של המפוטרים, הרגיעה אותם אריסון גם בדבר חוכמה עתיק יומין: תמיד כשנסגרת דלת, היא אמרה, נפתח חלון. וכך זה קרה: ההיגיון הרוחני של הניו-אייג' פרץ מתוך הטלוויזיות שלנו בשידור חי ופגע לנו בול בעין השלישית.
למה שעשתה אריסון ישנן כמובן משמעויות מרחיקות לכת, שכן היא למעשה השתמשה בצורת חשיבה ניו-אייג'ית כדי להצדיק מהלך כלכלי קפיטליסטי. כבר לפני מאה שנה קבע הסוציולוג וחוקר הדתות הידוע מקס ובר שמה שדורשים המעמדות העליונים מהדת הוא בראש ובראשונה לגיטימציה לעושרם הרב, להבדל הגדול שקיים בין אורך חייהם לבין זה של רוב בני האדם. אין כל ספק שכיום מקבלים העשירים המעוניינים בכך את ההכשר המוסרי לרדיפתם הבלתי נלאית אחרי רווח מתורות רוחניות פופולריות, אולם כדי להבין כיצד פרח הניו-אייג' מעל כל מיליונר (ותחת כל סֶלֶבּ רענן), צריך לחזור אל תחילתו, כשהקבלה עוד היתה תורת סוד ויוגה עשו רק הודים.
קצת רקע
אבל ראשית כדאי שנבהיר לעצמנו מהו בכלל הניו-אייג'. בלי להכנס להגדרות אקדמיות מדי, ניתן לומר שהניו-אייג', כתופעה תרבותית, מורכב משלל גדול של תנועות רוחניות, אורחות חיים ומוצרים, שניתן לאפיין אותם בנכונות לאקלקטיות (כלומר גיוון) וסינקרטיות (כלומר מיזוג) של אמונות ותרגולים מכל הבא ליד. זו דת אישית מאוד, הנתונה לבחירתו הבלעדית של הפרט, ודורשת רמה נמוכה מאוד של מחוייבות. המוקד של החיים הדתיים בניו-אייג' הוא לרוב החווייה הערומה (לעיתים: תרתי משמע), והניו-אייג'יסטים שואפים פחות להאמין ויותר להרגיש את המציאות האלוהית. מרבית המוצקים במרק הניו-אייג'י מחולצים מתורות המזרח, אולם כידוע אין בוחלים גם בדתות המונותאיסטיות על נגזרותיהן, ואף בשמאניזם ופגאניזם.
הניו אייג', כפי שאפשר להבין גם משמו, הוא תופעה מודרנית, ושורשיו נעוצים במהפכה הפרוטסטנטית של המאה ה-16 באירופה: אז לראשונה קיבלה לגיטימציה רחבה התפיסה שאת הקשר שלנו עם האל אנחנו מכוננים בראש ובראשונה בעצמנו, כפרוייקט אינדבידואלי שבו כל אדם דואג לגאולתו האישית. לאורך מאות השנים הבאות השינויים הכלכליים, הטכנולוגיים והמדיניים איפשרו פתיחות והפרייה הדדית לא רק בין ארצות המערב, אלא גם ביניהן לבין המזרח, ושעריהן של הודו וסין נפתחו כדי לגלות את העושר התרבותי והדתי שהסתתר מאחוריהן. הרעיונות המוזרים של דתות המזרח הגיעו אל המערב בדיוק כשהדמוקרטיה והדאגה זכויות האדם הבשילו, וכך התאפשר לכל אחד לאמץ אל לבו איזו אמונה או מנהג דתי שרצה.
עד תחילת המאה העשרים כל המרכיבים של הניו-אייג' כפי שאנחנו מכירים אותו כבר היו קיימים: היוגה כבר הגיעה למערב, הבודהיזם, ובראשו הזן, כבר ריתק אינטלקטואלים ואמנים, וגם סודות הסוּפים עשו להם נפשות. אבל רק אחרי מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת עם פרוץ תנועת-הנגד ומהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים הפך הניו-אייג' לתופעה תרבותית רחבה ותוססת. היאוש מהאידיאולוגיות הגדולות שהכזיבו, הפחד הפתאומי מהמדע ומההרס שבכוחנו לעולל באמצעותו לעצמנו, העלייה החדה ברמת החיים ואיתה תרבות הפנאי, הראקציה לשמרנות של שנות החמישים וכמובן עצם זמינותם הגואה של טקסטים ומורים רוחניים – כל אלה הביאו לפריחתה של צורה חדשה, עליזה ומבוזרת של דתיות. זהו למעשה הזמן שבו הפירמה המיושנת והלא אטרקטיבית "דת" מוחלפת באופן סופי במותג הצעיר והמגניב "רוחנית".
בשנות השישים הניו-אייג' התפוצץ כמו הר-געש: כנגד "שטיפת המוח" של "המערכת" הועצם הדגש על האינדבידואל, והקריאה לאותנטיות ויצירתיות תורגמו לרוחניות בה לא רק מותר, אלא חובה על כל אחד לבחור בדיוק את הכיוון הפרטי המתאים לו. הפניית העורף לממסד כללה גם ויתור על שירותיה של הדת הממסודת, וכדי לספק את צרכיהם הרוחניים פנו ההמונים מזרחה: דתות הודו וסין קיבלו הילה של אמת נסתרת, שרק מחכה שיגלו אותה, ודיבורים על גלגול נשמות, יוגה ומדיטציה הפכו לחומר לשיחות סלון וחוגי בית. יחד עם אלו החזרה הרומנטית אל הטבע הולידה את הענף השמאני-פגאני של הניו-אייג', שיונק מהמסורות העתיקות של הדתות האירופאיות שלפני הנצרות, מהאינדיאנים האמריקאים, ומאגדות אטלנטיס האבודה למינהן, ושבדרך כלל גם שם דגש על המימד הנקבי של האלוהות.
יין ישן בבקבוקים חדשים, או יין חדש בבקבוקים ישנים? יצירה של Ai Weiwei
כך נפתח רחב השער לעידן הדלי בארה"ב, ועבור עברה בו רכבת זהב של מורים רוחניים וטכניקות מדיטטיביות: ב- 1963, אחרי שנהנו קצת יותר מדי מניסויי ה- LSD אותו חקרו, מסולקים ד"ר טימותי לירי וד"ר ריצ'רד אלפרט מהארוורד. אלפרט משוכנע שגילה את אלוהים, מגיע להודו, מוצא גורו ומשנה את שמו לראם דאס. לירי הופך כידוע לאחד מחלוצי, ונביאי, התנועה לעידוד שימוש בסמים פסיכודליים. ב- 1964, בבית מלון בני-יורק, מלמד בוב דילן את הביטלס לעשן גראס, וב- 1968, עדיין בהיי, הם תרים אחרי הארה אצל המהארישי מהש יוגי בהודו, והופכים אותו לגורו המפורסם בעולם. באותו זמן מגיע סוואמי פרבהופאדה לחופי ניו-יורק ותנועת "הרה קרישנה" שהוא מקים מתפשטת ברחבי ארה"ב ומונה במהרה רבבות מאמינים. בצד השני של אמריקה, בקולורדו, מקים צ'ונגים טרונגפה, לאמה טיבטי כריזמטי ופרוע, מכללה ללימודי בודהיזם. סן פרנסיסקו הופכת למֶכָּה של הרוחניות החדשה וילדי הפרחים יוצאים להפיץ אור ואהבה.
בינתיים בארץ הקודש
אבל אלינו כידוע הכל מגיע מאוחר. בישראל עסוקים אז בבניין וביצור הארץ, ומעט מאוד תשומת לב מוענקת להופעות הראשונות של הניו-אייג' בארץ הקודש. יחד עם זאת המתבוננים היטב יכלו להבחין בראשית הפריחה: ניצנים ראשונים של רוחניות אינדבידואלית נראו בארץ בסוף שנות החמישים, כאשר פנחס שדה מפרסם את ספרו האוטוביוגרפי "החיים כמשל", בו הוא מתאר, לצד שיריו וסיפורי אהובותיו, גם את מאבקו למצוא משמעות וקשר אישי עם האלוהות. "אחוש את חוויתך המוצנעת בתוכי כמו תקווה / וכמו פרי / אתה שורש הדברים ורעיונם / אתה פרים ותכליתם" כתב באחד משיריו הרליגיוזים.
בתקופה זו גם מוקם הישוב יודפת על פי העקרונות הרוחניים שלימד יוסף שכטר, מורה בבית הספר הריאלי בחיפה. שכטר היה לא רק מחנך, אלא הוגה דעות חריף, והגותו נמשכת מהאקזיסטנציאליזם ועד לדתיות מיסטית. שכטר היה מראשוני הישראלים שדיברו במפורש על חידוש וסובייקטיביזציה של היהדות: "אחת הטענות של המחזיקים בישן הוא שאי אפשר לסמוך על ההרגשה הסובייקטיבית שלנו בענייני ערכים, ועל כורכנו עלינו לסמוך על המסורת הישנה שהיא מוצקה ומוחלטת. […] חשוב להכיר שההשקפה הזו נולדה מתוך מבוכה, מתוך פחד מפני היחסי, ואינה מובילה אל המוחלט האמיתי. במוחלט האמיתי חשים אנשים בעלי מדרגה נפשית גבוהה במצבים מיוחדים בחייהם" (מתוך "על בעיות הדת"). אותה הסתמכות על עצמנו ושאיפה ל"מצבים מיוחדים" היא, כאמור, מאבני היסוד של הרוחניות הניו-אייג'ית.
כמעט עשור מאוחר יותר, בתחילת 1969, זוכה שלמה קאלו, על פי עדותו, להארה תוך כדי נסיעה באוטובוס: "יום ראשון הראשון של שנת 1969 לספירה, שתיים בצהריים. שמיים נעלמים, לא היו מעולם, ארץ נמוגה והיתה כלא היתה. אור. אושר. חרות. אהבה. נצח. אינסוף" (מתוך "ערעל"). עוד באותה שנה מקים קאלו את הוצאת דע"ת ("דע עצמך תמיד"), ומיד פונה לתרגם את מיטב הכתבים המיסטיים של המזרח, אז עדיין חסרים מאוד לדוברי העברית. בעקבות הספרים הגיעו התלמידים, והסמל שבחר קאלו לקהילתו, Y, מציין V מעל I, כלומר את הניצחון על האני, ניצחון שכדי להגיע אליו התשוקות, ובראשן המין, הם מכשלות, האישה מהווה פיתוי שלילי תמידי, ויש לדאוג לרסן היטב את החושים. עם השנים הפנה קאלו עורף למזרח, ופיתח זן מיוחד של רוחניות יהודית-נוצרית. כיום, ממקום מושבו ביפו, הוא עדיין מלמד מאות חסידים על חסדו ואהבתו של ישוע, אותו הוא טופס כמשיח עליו התנבאו נביאי ישראל, והמקור העליון לגאולה, שיכולה לבוא רק כחסד אלוהי.
בעשור הבא, בשנות השבעים, האירו שני כוכבים את שמיו הדלילים של הניו-אייג' הישראלי: הראשונה היתה רינה שני, שאחרי סוטול חיובי במיוחד גילתה את האור, שינתה את שמה ל- Rain Shine והחלה להפיץ את תורתה הרוחנית. היא הקימה קומונות במגדיאל ובזכרון יעקב עליהן פיקדה ביד רמה, כאשר ביד השניה העבירה עשב לעישון במעגלי חסידיה ההולכים ומתרחבים. היא דיברה על פתיחת התודעה, ההתמסרות למודעות, הויתור על האגו למען האל. ב- 1983 נפטרה בהודו אחרי שסירבה לקבל תרופות לצהבת בה חלתה.
משה קרוי, הכוכב השני שזרח בשנות השבעים התחיל אמנם כנביא האגואיזם המחושב, אבל במהרה שקע בהזיות על מלחמת בני האור בבני החושך וערבב קבלה, גנוזיס, הינדואיזם וסיינטולוגיה. העולם, כתב (ב"מלחמת בני האור בבני החושך"), "איננו פרי בריאתו של אל אוהב. אין הוא פרי מקרה. הוא פרי בריאותו של סדיסט קוסמי נתעב." העידן החדש שלו הוא עידן משיחי-אפוקליפטי בו העולם מתמוסס חזרה אל האינסוף. ב- 1989 התאבד בדירתו בתל-אביב תוך ציפיה שמותו יביא את האפוקליפסה שתגאל את העולם. בין אלה לאלה צצו בארץ גם מתרגלי יוגה, מדיטציה טרנסאנדנטלית, סיינטולוגיה ו"אימן". אבל משום מה העסק לא המריא. הניו-אייג' נותר בשוליים, והשוליים נותרו סהרוריים.
על כנפי היד הנעלמה
אבל היכן שהרוח הטהורה נכשלה, יצליחו בגדול כוחות השוק – ראשית בארה"ב, ואחריה אצלנו. התעשיינים והפוליטיקאים, שלא שבעו נחת מהאינדבידואליזם הגואה, הבינו שדיכויו בדרך הסובייטית לא רק שאינו אפקטיבי, אלא כלל אינו מן הנצרך. בהברקה גאונית הם תפסו שדווקא את אותה רוח של אינדבידואליות שמתמרדת נגד רודנות פוליטית, שמתנערת מהממסד הדתי, שמבקשת לבטא אותנטיות, יחודיות וחירות אישית – את אותה רוח של אינדבידואליות אפשר בקלות לשעבד לצרכיו של השוק החופשי. התעשייה הקפיטליסטית למדה לנתב את הכמיהות למקוריות ויחודיות ולעשות מהן מנוף ליצירת כסף. היא לימדה אותנו אמצעי מאוד פשוט לביטוי עצמי: דרך המוצרים שאנחנו קונים. מעתה אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לבטא את הייחודיות שלי: אם אני קונה "קלווין קליין" אני מיוחד, ואם אני קונה סנדלי "טבע נאות" אני אותנטי וקרוב לטבע. פשוט, לא?
אושו ליד אחד הרולסים
כמו תחומים רבים אחרים בחיינו, עברה הרוחניות בשנות השבעים והשמונים תהליך של קומודיפיקציה, כלומר הפיכתה למצרך. ההפרטה של החוויה הדתית חדלה להיות רק קריאה לשחרור מהממסד הדתי המאובן, והחלה לתפוס את אותה משמעות שהיא תופסת במערכת החינוך או במערכת הבריאות, דהיינו נתינת הכוח והלגיטימציה לחברות ואנשים פרטיים למכור לנו את צרכי חיינו הבסיסיים. מה שקרה הוא שהמסורות הדתיות הגדולות פורקו ונחתכו לפרוסות קטנות וקלות לבליעה, נארזו מחדש באריזות צבעוניות ויפות לעין, ושווקו לקהל הרחב – תמורת מיטב כספו כמובן. כך קיבלנו, למשל, את אושו, הגורו ההודי חובב הרולס-רוייסים, שהקים מתחמים שדמו יותר לגני-שעשועים מאשר לאשרמים; קיבלנו אלפי "מתקשרים" שתמורת סכום הגון ישמשו בשבילכם ככלי לקולו של פרעה מצרי קדום, וקיבלנו קניוני יוגה בהם ניתן להצטופף עם מאות אנשים אחרים ולבחור בין עשרות סוגי יוגה (שלמעטים מהם קשר ממשי ליוגה ההודית).
עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים פשוט כחלק ה"אלטרנטיבי" של מסע הקניות. כעת פרקטיקות רוחניות שימשו באופן תדיר כשמן ארומטי לגלגלי השוק: מה שמשווק כרוחניות נועד במוצהר לאפשר לנו להרוויח יותר כסף. כשדיפאק צ'ופרה, המחבר הסדרתי של רבי המכר הרוחניים, מלמד אותנו איך למשוך "עושר ושפע" לצד המסע לקראת הארה, רובין שארמה מורה איך להיות נזירים ולמכור את הפרארי (כלומר איך להצליח בעסקים ולקנות פרארי), והספר והסרט "הסוד", המבטיחים גם הם רווחה כלכלית תחת יומרה רוחנית, הופכים לרבי מכר כלל-עולמיים, ברור שהניו-אייג' הוא בסך הכל אחד מזרועותיו המתוחכמות של השוק החופשי.
כחלק מהשוק, מפתה הקוקטייל הניו-אייג'י את האזרח לצרוך "רוחניות" בצורה שלמעשה מעולם לא התקיימה, כלומר כמוצר סינתטי ומעושה. האם מישהו, איפשהו, בכל תולדות ההיסטוריה האנושית, חשב שיש לו צורך לערוך "שחזור גלגולים", לדאוג שיקראו את ה"הילה" שלו או לעבור "סדנת מיצים"? האם לא ניתן להניח שלרוב אין הפרקטיקות הללו הרבה יותר מאשר מוצרים המהונדסים מראש להתאים לחיכו הענוגה של הצרכן? הייתכן ששדה הרוחניות פשוט עבר השתלטות עוינת על ידי הקפיטליזם, שכעת משתמש בסמליו ותכניו (ובהון התרבותי שקשור אליו) כדי למכור לנו מוצרים "רוחניים" שאנחנו בכלל לא צריכים?
אחת הדוגמאות הטובות ביותר לשיתוף הפעולה ההדוק בין השוק החופשי לרוחניות הניו-אייג'יסטית היא אותן סדנאות רוחניות למיניהן שמארגנות חברות מסחריות לעובדיהן. אין להעלות על הדעת שבעלי החברה מעוניינים בשחרורם הרוחני של עובדיהם כמובן. האמת שונה בתכלית: אותן סדנאות נועדו לתפקד כשסתום חירום ללחץ המצטבר בשעות העבודה הבלתי אפשריות שבהן עובדים כיום מרבית המערביים. ברור לכל שכיום אפילו בדרגות הבכירות עובדים אנשים בצורה אינטנסיבית וחסרת-מנוחה שבחברות קדומות רק עבדים היו נתונים לה. לא שחרור רוחני, אלא שחרור לחץ עומד אל מול עיניהם של המארגנים סדנאות אלה. לא מדובר בפינוק העובדים, אלא בהליך מבוקר והכרחי המונע את "שריפתו" של העובד, והניו-אייג' הופך ללא יותר מאשר פרוזק רוחני.
מה רע בזה?
התנאים האלה מביאים לכך שבמקום להוות מסגרת שבתוכה מכוננים החיים כולם, במקום להקנות לנו ערכים והשקפת עולם, הרוחניות שלנו הופכת פעמים רבות ללא יותר מאשר "מחלקת השירות והתמיכה" של חיינו. מפני שכל כך קשה לנו בעבודה, במשפחה ועם עצמנו, אנחנו פונים לשדות הרוח כדי למצוא מזור זמני לכאבים שלנו – וממילא נסתפק בדיוק במידת הרוחניות שתאפשר לנו להמשיך באורך החיים שהביא אותנו מלכתחילה כמעט לכדי קריסה.
וכמובן, כאן אנחנו חוזרים לנקודה בה פתחנו, כאשר בפיה של שרי אריסון ההיגיון הרוחני של הניו-אייג' משמש להצדקת קפיטליזם אנוכי שמטרתו היחידה היא השגת רווח כספי (כמובן שתמיד פיטרו אנשים מעבודותיהם – מה שמשמעותי כאן הוא הגושפנקא ה"רוחנית" לפיטורין). הרוחניות של אריסון היא לפחות בחלקה תוצר של המצרוך הנרחב שעברה תרבות הניו-אייג', ושל שעבודה בידי כוחות השוק. בתחילת שנות התשעים, אם כן, סוף כל סוף פרצה הרוחניות בישראל בקול גדול אל חיינו – אבל זו כמובן כבר היתה רוחניות מבוייתת, שלא קוראת תיגר על המובן מאליו, אלא אדרבא, משמשת כשופרו ומסייעת להמשך שליטתו.
לא זאת אף זאת: אמירתה של אריסון יכולה לגלות לנו גם את הצד המאוד לא קהילתי שמביאה איתה הרוחניות האינדבידואלית של ימינו. מכיוון שכמעט שאין מימד של קהילתיות ברוחניות של הניו-אייג', הופכת הדת, שפעם היתה גורם מאחד (בכך שהציעה השקפת עולם משותפת ומערך של תמיכה חברתית), במקרה הטוב לדרך חיים אישית, ובמקרה הרע ללא יותר מאשר תחביב. כאשר אנשים מאמצים גישה פאטליסטית בה הכל נגזר מראש, או שנמנעים מעזרה הדדית משום ש"ממילא לכל אחד הקארמה שלו", הסולידריות הבסיסית של החברה נפגעת. כך יוצא שלא רק שהמארג החברתי חסר את המימד הרוחני שתמך בליכודו בעבר, אלא שהרוחניות הפרטית יכולה גם לשמש תירוץ להתחמקות מדאגה לחברה.
כל זה לא בא כדי להספיד את הניו-אייג', וודאי שלא צריך לחזור למצב הנורא שבו הדת הממוסדת נכפית על האזרחים. טוב שכל אחד מאיתנו יכול לבחור את דרכו, וטוב שיש לנו מגוון כה רחב של שיטות רוחניות לבחור מתוכן. ארצנו הקטנטונת היא כיום אחד השווקים התוססים ביותר של רוחניות ניו-אייג'ית. רבבות "יוצאי הודו" מביאים איתם את טעם דתות המזרח, וגם בלעדיהם אוויר ארץ ישראל עשיר ב"אנרגיות": אין טרנד עולמי שמתפספס אצלנו (כולל יבוא ה"קואוצ'רים" – ללא תרגום המונח), אין כמעט מורה רוחני שלא מגיע אלינו (מאנדרו כהן, דרך ג'ק קורנפילד ועד הדלאי לאמה), ואנחנו גם ממציאים כמה אופנות רוחניות משלנו ("ימימה" זה להיט).
השפע הזה יכול לגרום לבלבול או לשטחיות, אבל הוא יכול גם להיות הזמנה להעשרה והעמקה. מעולם לא עמד בפני האדם הפרטי מבחר כזה של מידע פסיכולוגי, רוחני ודתי. אולם בדיוק משום שאין עוד מי שיכפה עלינו את אמונותינו, האחריות לחיפוש הרוחני נופלת כולה עלינו. מול מגוון שכזה דרושה רצינות, ומספיק אומץ וכנות כדי לחקור מה באמת טוב בשבילנו, ומה משמש, כפי שאמר מרקס, רק כאופיום להמונים. מכיוון שזה אפשרי עבורנו, יהיה זה כמעט חטא מצידנו לא להענות לאתגר הזה ולבדוק בצורה אותנטית את החיים שלנו.
אם זה לא מספיק, הרי שנראה שעתיד כדור הארץ הקטן שלנו תלוי ביכולת שלנו להעמיק ולהבין את עצמנו ואת החיים. ייתכן שהאדמה הזאת לא תאפשר חיים ראויים לשמם אם לא נשנה את דרכינו. האחריות, כאמור, היא עלינו, וכל אחד כמובן אחראי לבחור בכנות את הדרך המשמעותית בשבילו. אבל אם עלי להציע קו מנחה עקרוני שניתן על פיו לזהות תורה רוחנית אותנטית, הרי שאומר שזו תהיה תורה הכוללת בבסיסה ראייה פתוחה וכנה של הדברים, והתייחסות מוסרית וטובה לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי הזולת.
[הופיע היום בגרסה מעט מקוצרת במוסף מיוחד לחג המצורף לעיתון מעריב. עדכון 16.10: עלה גם באתר מעריב]
לולאת האל 
