רשימה זו מובאת בחסות קורס הנצרות המיסטית בעבר ובהווה – האב, הבן ובעיקר רוח הקודש, קורס על תולדות וכיווני המיסטיקה הנוצרית, שיועבר תחת הנחייתי מתחילת מרץ באסכולות, בית-הספר ללימודים רב תחומיים ולתרבות הדעת של האוניברסיטה הפתוחה, בית איילה, תל אביב. הקהל הרחב מוזמן להירשם – יהיה ממש מעניין. פרטים כאן.
ולענינינו. ברשימה הקודמת הצגתי כמה ממעללי טובלי, ואני מבקש כעת לבחון קטע קטן ממנה בתשומת לב רבה יותר – זום-אין על פסקה אחת. כתבתי כזכור על חשיפתם של מקרי התעללות או ניצול או פגיעה של תלמידים בידי מורים רוחניים. כתבתי ש
במקרים כאלה (והחל משנות השישים התפרסמו מקרים רבים כאלה), במידה ולא ניתן להכחיש את המעשים, נוהגים הגורואים למיניהם לתרץ את העניין על ידי שני הסברים תיאולוגיים שונים, מנוגדים בכיוונם המטאפיזי. הראשון טוען שהגורו, בהיותו מואר, נמצא מעבר לטוב ולרע, ולכן, כמו תופעת טבע חסרת פניות, הוא כולו זורם בתוך הטאו, ואי אפשר להאשים אותו אשמה של ממש. השני טוען שהגורו, בהיותו מואר, דווקא עד כדי כך מודע לטוב ולרע, שהוא אף יודע טוב יותר מתלמידו מה טוב בשבילו, ולכן, למרות שזה האחרון חושב שהוא קיבל אגרוף לעין, למעשה הוא קיבל את המקבילה הרוחנית של זכייה בפיס.
אלא שיש לסייג את הדברים: הם נכונים כמעט אך ורק לגבי תורות רוחניות מזרחיות. הרי רק על פי התפיסה התיאולוגית המזרחית יכול אדם "לזרום בתוך הטאו" או לגלות שהוא אכן "ברהמן", ובכך להיות מעבר לטוב ולרע, ורק על פי תפיסת האדם המזרחית (כמעט) יכול אדם להיות נשכר (אנרגטית או תודעתית) מכך שהגורו שלו יכאיב לו (מינית או רגשית – וזה קשור כמובן לתפיסת האגו מחד, ולתפיסת המערך האנרגטי בגוף (צ'י, פראנה, צ'קרות) מאידך).
יש לשים לב שאת קו ההגנה הזה (שאני בהחלט לא חושב שהוא חסר משמעות או תמיד שקרי) לא נשמע מאימאמים או רבנים או כמרים שמואשמים בניצול של צאן מרעיתם. אף אחד בכנסייה הקתולית לא יעלה על דעתו לומר שאין להאשים את הכמרים שניצלו מינית ילדים משום שהם ניצבים מחוץ או מעל לסטנדרטים המוסריים הנהוגים, או מנגד שהם עשו זאת רק כדי לעזור מבחינה רוחנית לאותם ילדים.
בדתות המערב החוקים הם מעל לגורו, משום שהחוקים ניתנים על ידי האל. מאותה סיבה שבמערב לא מעלים על הדעת מצב בו אדם חי כאלוהות על פני האדמה (טוב, בנצרות יש אחד כזה, אבל רק אחד), כך גם לא מעלים על הדעת אדם שחי כישות שהיא מעבר לטוב ולרע. ומאותה סיבה שהחוקים הם אבסולוטים ומכוננים מסגרת אתית ברורה, לא ניתן גם לתרץ מעשים שחורגים מהם כאילו הם הם אלה שמובילים להגשמת האידיאל שאותה מסגרת מכוונת אליו (אלא במקרים יוצאי דופן, תוך פנייה ל"תורות סוד" למיניהן – ע"ע שבתי צבי, ולהבדיל אליאור חן).
מנגד, מסיבה זו, כלומר מכיוון שהחוקים ניתנים על ידי האל ואינם ניתנים לביטול על ידי האדם, האל עצמו הוא שזכאי לאפולוגטיקה הזו. כך כאשר יקרה לנו משהו ורע יסבירו לנו או שהאל נשגב מבינתנו ואי אפשר להבין אותו כלל (כלומר, הוא מעבר לטוב ולרע כפי שאנחנו מבינים אותם, ואין להאשים אותו); או שאף על פי שקרה לנו משהו רע, אלוהים תכנן את זה ככה שרק טוב ייצא לנו מזה, בין אם חומרית או רוחנית. אלוהים עצמו מקבל במערב את ההגנה שמקבלים מורים רוחניים – שנחשבים אלוהיים – במזרח.
על החוויה המיסטית והחוק
אבחנה זו – בין המזרח למערב, בנוגע למעמד החוק והאדם – קשורה גם לשאלה הידועה בדבר הקשר (או העימות) בין המיסטיקה לחוק. ומהי השאלה? זו: האם מיסטיקה מובילה לאנטינומיזם? האם חוויה מיסטית מובילה לערעור, או אף זניחת, המסגרת הנורמטיבית של הדת שמתוכה היא פרצה? בקיצור, האם מיסטיקנים מסוכנים לממסד הדתי?
אני חושב שהתשובה על השאלות האלו היא בהחלט כן, אבל בהחלט לא תמיד, והיוצאים מהכלל חשובים כאן. ראשית למה כן. נתחיל בכך שמכיוון שעבור הלך הרוח הרוחני-דתי הבורגני-מערבי הנוכחי (כן, הניו-אייג') האמת הזאת, שהחוויה מבטלת את הצורך במסורת, היא מובנת מאליה, עבור המחקר האקדמי הנוכחי היא קודם כל חשודה. חוקרים ינסו להמעיט באמיתותה, לומר שלא ממש, שבעצם לא, שזאת דעה קדומה שנובעת מהחוקרים הראשונים של המיסטיקה בתחילת המאה העשרים (נאמר, וויליאם ג'יימס), אבל שצריך להשתחרר מקלישאות כאלה היום.
ולמרות זאת (כלומר, למרות הצד האקדמי שבי), לדעתי יש בה הרבה אמת. אפשר לראות את התופעה הזאת באופן די פשוט במיסטיקן גדול כמו קביר. קביר חי בורנסי (צפון הודו) במאה ה-15, חונך כמוסלמי, והושפע רבות מההמונים ההינדים סביבו. בשיריו הוא מבטא הן תודעה מיסטית מובהקת (ראו למשל בשיר הזה) והן בקשה לדתיות אוניברסלית. הנה שיר מתורגם לדוגמא (מכאן):
היכן תחפש אותי? אני איתך
לא בעליות לרגל, לא בצלמים, לא בהתבודדות
לא במקדשים, לא במסגדים, לא בכעבה או בהר קיילש
אני איתך, בן אדם, אני איתך
[…]
חפש היטב וגלה אותי, ברגע אחד של חיפוש
קביר אומר, הקשב בתשומת לב: היכן שאמונתך נמצאת, שם אני
כלומר האמת נמצאת לא במסגרות מסורתיות, אלא באדם, בפנימיותו. דברים דומים ניתן לשמוע ממשורר הודי פרסי קדום יותר ומפורסם יותר, רומי, כמו גם ממיסטיקן הודי גדול כראמקרישנה, שסיפר שתרגל את כל הדתות (שמצא סביבו) כדי לדגום מהאמת של כל אחת. כל אלה לא טעמו את טעם הניו-אייג' ובכל זאת התנהגו כפי שהתנהגו.
ויש כמובן עוד דוגמאות (אם כי ברור שלא מדובר בהוכחות כלשהן לטענתי, אלא רק ראיות בכיוון). ולא שהמיסטיקנים האלה דחו את המסורת ממנה הם באו. רומי ורמאקרישנה, למשל, בהחלט המשיכו להיות מוסלמי ועובד-האלה-קאלי בהתאמה. אבל המימד המיסטי (פנימי-חוויתי) של החיפוש שלהם איפשר להם לקבל בברכה מסורות דתיות זרות. העוגן הפנימי הנעוץ בחווית-האלוהות, לכאורה, מאפשר גמישות בביטויים החיצוניים של הדת. הגמישות הזאת לעיתים מתגברת עד לכדי זניחת המסורת הדתית המקורית.
היוצאים מהכלל, והיוצאים מהיוצאים מהכלל
ביהדות, עד המאה העשרים, היה המצב שונה – וכאן אנחנו מגיעים ליוצאים מהכלל. במאמרו "מיסטיקה וחברה" (בתוך עוד דבר) כותב גרשם שלום כי
תהיה הגדרת המיסטיקה אשר תהיה, אין להכחיש שזו מפקיעה את האיש המתמסר לה מן ההקשרים החברתיים המסורתיים […] אנקוט כאן בביטוי "מיסטיקה" כשמשמעותו שאיפה למיידיות, להפנמה ולנוכחות של החוויה הדתית, מודעות להתנסות חיה באלוהי המוזמנת ליחידים החיים במסגרת הצורות המסורתיות והממוסדות של הדת. אני מסכים עם אלה הרואים במיסטיקה מצב משני של התפתחות דתית, מצב המתפתח מתוך מתח גלוי בינו לבין הצורות המסורתיות של הדת […]
[…] המיסטיקן הריהו דמות יוצאת דופן בחברה שלו. הוא מושרש באותה המסורת, אך הוא עובר את גבולותיה. […] המיסטיקן ןדובר את שפתה של המסורת, אך בו בזמן הוא מחולל בה תמורות עמוקות. הוא מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם.
[…שלום ממשיך וכותב על ההיבט החברתי החשוב – והמוזנח במחקר לדעתו – של המיסטיקה, וקובע בהמשך לכך כי] לכל מיסטיקה שני פנים, הסותרים ומשלימים זה את זה בעת ובעונה אחת, פן שמרני ופן מהפכני. […] קיימות צורות של מיסטיקה המעודדות, כמדומה, מלכתחילה מאמץ חברתי מאורגן מצד הרוח המיסטית. […] הצורות הקלאסיות של הקבלה ביהדות שייכות בלי ספק לטיפוס השמרני הזה.
מיסטיקה שפועלת מתוך תודעה חברתית היא מיסטיקה שמרנית, טוען שלום. ואיך באה לידי ביטוי שמרנות זו במיסטיקה היהודית? אפשר, למשל, לקחת כדוגמא טובה את האר"י, שמפתח שיטה מטאפיזית מסועפת, עצומת מימדים, או כפי ששולם כותב, בהחלט "מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם", אולם כל זאת משמש אותו ואת ממשיכיו (לבד מהשבתאים) לביצור החוק, לחיזוק המסורת, לשמירת המצוות.
למה ביהדות המיסטיקה מתאפיינת בשמרנות? רמז: זה קשור לכך שרבנים לא יכולים לומר שהם מעל לחוק או למוסר. במאמר מעניין מאוד*, מתוך ספר מעניין מאוד**, מסביר אליוט וולפסון את העניין (תרגום שלי מאנגלית):
עבור המקובל המסגרת המטא-ערכית של החוק – נקודת המבט ממנה אדם מסויים שמנוי על מערכת אמונית ומעשית מסויימת עורך שיפוטים ערכיים תוך התייחסות לטבע הקיום – מכוננת על ידי המבנה של האלוהות. האופי הקיצוני, והקשיח במידה מסויימת, של התפיסה הדואליסטית [העומדת בבסיס המבנה הזה – ת.פ.] מודגש באותם מקורות הקבליים (דוגמת האנתולוגיה הזוהרית והקורפוס הלוריאני) בהם האלוהי מוצב אל מול וכנגד השטני, דבר המיוצג באופן מיתי על ידי המאבק בין הקב"ה וסמאל. נכון: האחרון חייב את קיומו לראשון, שכן בסופו של חשבון המקובלים יסתייגו מדואליזם מטאפיזי מוחלט. אולם באופן מעשי, במגזר האינטרפרסונלי של הקהילה האנושית, יש להפריד בין הטומאה השטנית לבין הקדושה, וכך גם אין לפרוץ את הגדר שמפרידה בין יהודי לשאינו-יהודי. (עמ' 105-106)
עד העידן המשיחי, שמתאפיין בהכחדת הרוע והאינטגרציה המחודשת של השטני באלוהי, ישנו גבול ברור בין הטוב והרע. כאמור לעיל, רבים מהטקסים המסורתיים מקבלים את מובנם במונחים של הדיכוטומיה הזו. למעשה הרעיון של הקדושה עצמו, שמימושה הוא המטרה העליונה של חיי הדת, מבוסס על רעיון זה של הבדלה בין האלוהי לשטני. (עמ' 133)
ומה עם הנצרות? הרי בנצרות החוק מגיע מלמעלה, והאל נבדל מהעולם – למה אם כן במסורת הנוצרית מיסטיקנים היוו תמיד איום על הממסד? כאן העניין נוגע לכיוון מודגש מאוד בנצרות מתחילתה, והוא הכיוון פנימה. האמונה והחוויה מאוד חשובות בנצרות, ולכן למרות שאצלה לא נמצא, על פי רוב, פנתאיזם מוניסטי, בכל זאת יסכנו מיסטיקנים את הממסד, שכן בנצרות החוויה באה – בהגדרה, עוד מימי ישו ולעגו לפרושים ולצדוקים – כנגדו ואף כתוצאה (לפחות בעיני המיסטיקן הנוצרי) מהתרחקות ממנו, מהתפרקות מצלו. מרטין בובר הוא יהודי שהחוויה שימשה אצלו תפקיד דומה.
כלומר, משום שהמטאפיזיקה הקבלית היא, הלכה למעשה, דואליסטית, ומכיוון שחיי האדם הם שיקוף מיקרוקוסמי של זו, המיסטיקן נשאר נאמן (או שבוי) ל(ב)מסגרת החוק שממנו הוא יוצא. כפי שעצם העובדה שהחוק ניתן מאלוהות שחורגת מהעולם מונע ממי שבתוך העולם להתעלות מעל לחוק ולהיות, לכאורה, מעבר לטוב ולרע, כך עצם העובדה שהעולם מחולק באופן מהותי לטוב ורע (טהור וטמא, קדוש ומחולן, ישראל ועמים) מונעת מהמיסטיקן את היכולת לוותר על החוק.
אם הניתוח הזה נכון, יוצא שהשמרנות המיסטית-הלכתית שלובה מניה וביה בראיית האל כנפרד מהעולם והקדושה כנבדלת מהחול. זה מונע ממנהיגים רוחניים יהודיים להסיר מעצמם אחריות מוסרית, וזה מונע ממיסטיקנים יהודיים להסיר מעצמם עול מצוות. זה גם מדגים עד כמה התפיסה המבדילה בין יהודים לשאינם היא בסיסית ומהותית למערך הקבלי-הלכתי, ולכן רומזת (לא שאין מספיק רמזים גם ככה) לאנשים שרוצים איכשהו לשנות אותה (כמוני), שהמשימה שעומדת לפניהם היא טיטנית, וממילא תעקור את אחת מקורות הבניין-היהודי המרכזיות (והשאלה היא האם הבניין לא יקרוס כולו בלעדיה).
ועוד דבר מעניין ניתן להסיק מזה. אם שמרנות הלכתית של מיסטיקנים נובעת מתפיסה דואליסטית של הקיום, מה נקבל מתפיסה מוניסטית (פנתאיסטית) שלו? כמובן: אפשרות לגמישות, ואף חדשנות, הלכתית. ואכן, מוכנות לחריגה מהחוק אנחנו רואים בשיטות יהודיות מיסטיות שהן יותר מוניסטיות-פנתאיסטיות, כגון זו של הראי"ה קוק בתחילת המאה העשרים, או לאחר מכן בהגות הרוחנית שמציעים, למשל, ר' זלמן שכטר-שלומי, או ארתור גרין, או אוהד אזרחי, או הרב מיכאל לייטמן. האחרונים מייצגים הפנמה של מיסטיקה בעלת מאפיינים ניו-אייג'יים (כלל לא לגנאי – אני עצמי כזה כמובן), ואם אלו ימשיכו ויחלחלו אל תוך הקצוות המיסטיים יותר של היהדות (קרליבך? ברסלב?), יש להניח שנראה יותר חריגות הלכתיות.
—
* Elliot R. Wolfson, "Beyond Good and Evil: Hypernomianism, Transmorality, and Kabbalistic Ethics"
** Crossing Boundaries: Essays on the Ethical Status of Mysticism, eds. G. William Barnard & Jeffrey J. Kripal, Seven Bridges, New York, 2002
לולאת האל 