העולם הוא כטל
אכן, העולם הוא כטל
אבל.
(כאמור, הייקו של איסה, בתרגומו המופתי של יואל הופמן)
 
 
ב"אבל" הזה, אני בטוח, נמצאת כל חוכמת הרוח, בכל עומקה.
ה"אבל" הזה אכן הוא העולם כולו.
 
כי לראות שהעולם הוא כטל, זה בסך הכל די קל. יותר מדי קל. כן: הכל חולף. הכל משתנה. הכל זמני, ארעי, שרירותי. ולא צריך להיות מיסטיקן גדול כדי להבין את זה. מספיק להיות מדען: כולנו יודעים שעוד כעשר מיליארד שנה השמש תכבה, לא לפני שהיא תתנפח ותשרוף את כל מה שסביבה. מערכת השמש שלנו עתידה לגווע, ואיתה כמובן עולמנו הנמרץ.
 
אבל מה לנו במילירדי שנים? הרי תוך מאה שנה בלבד לא אנחנו ולא כל מי שאנחנו מכירים יהיה קיים. בסך הכל מאה שנים קטנות, וכולם מתים. "מסתבר שתוך פחות ממאה שנה ימותו יותר מחמישה מיליארד בני אדם" כתבתי פעם, כשבעולם עוד היו רק 5 מיליארד אנשים.
 
המיסטיקנים לדורותיהם לוקחים את זה עוד צעד קדימה: בשבילם העולם כבר עכשיו הוא תפל ובטל, אפילו אשלייתי. זה בסדר, הם מרגיעים, כי יש משהו שהוא נצחי ומשמעותי ומתוק והווה. יש משהו שהוא אחר, והוא האמת והאושר. קוראים לזה "אלוהים", או "הטאו", לפעמים "האחד", או "האבסולוט" או "האינסוף". ברגע שיש לנו שם אפשר גם לשאוף לזה, לרצות את זה, לנסות לממש את זה.
 
השאיפה "לשם" על חשבון ה"כאן" היא מלכודת רוחנית נפוצה ועמוקה. את התזה שלי כתבתי על זה, ב"הארץ" כתבתי על זה, והנה גם כאן אני כותב על זה. זה מעסיק אותי מאוד כי לתוך הבור הזה נפלתי אני בעצמי. אני מנסה לכתוב לעצמי סולם.
 
אלוהים פשוט נורא מפתה. הנצח קורא לנו. האינסוף מזמין אותנו להמס בחיקו, להתמזג עם הלובן המוחלט שלו, לצלול לתוך האחדות העמוקה, המוחלטת, ששמה אין והיא אין ואין סופה ואין בלתה, להיות מותכים באור הבהיר מכל, בזוהר המסנוור, להיעלם.

"אבל".

 

אבל מה?
אבל פרח. אבל תמימות. אבל ילד עם ארטיק. אבל נשיקה ראשונה. אבל כוונה טובה. אבל כל הדברים האלה שדווקא בזמניותם השבירה, שדווקא בפריכותם המגוחכת נוגעים לרגע קסום אחד בנצח, כמו כוכב שביט המתכלה אל תוך זנבו הבוער אבל הזוהר שהוא מפיץ ממנו ומאיר בו את סביבתו כל כך משמח ומרומם עד שהוא באורך נס מתחמק מזמניות חייו הקצרצרים ומפלח דרך אל הנצח. אבל הפרטים הקטנים הללו שבסופו של דבר אינם שונים (חלילה) מאלוהים, אינם אחרים ממנו, אלא בונים תוך כדי התפוררותם את "דירתו בתחתונים", בונים אותו עצמו, בונים אותנו בונים אותו.
 
אז הכל נכון, הכל ברור, הכל ודאי.
אבל.
 
ובאנגלית (בתרגום Robert Hass):

The world of dew
Is but a world of dew
And yet, and yet…

מסתבר שתוך מאה שנה ימותו יותר מחמישה מיליארד בני אדם. הדבר יתרחש בהדרגה ולמעשה יהיה קשה מאוד להבחין בתהליך, אך כמעת ודאי שהוא יקרה, ובני האדם האלה, למעשה האנושות כולה, שאינם מבחינים או מבינים עדיין מה יעלה בגורלם, ימותו. כך מרחפת לה חבורת היצורים הזו, שאננה לחלוטין, ואינה קולטת (או אולי מסרבת לקלוט?) שימיה ספורים! כל המין האנושי, כל אוכלוסיית העולם תתחלף תוך מאה שנה, אולי פחות. אגב, גם כל בעלי החיים שקיימים כיום – ומדובר במיליארדים – ימותו ויעלמו.
 
אולי הדבר הקשה ביותר לתפיסה, והמזעזע ביותר, הוא שקורא שורות אלו ברגע זה ימות גם הוא בדיוק כמו כולם. אני יודע: קשה, קשה להאמין שזה באמת יקרה – כרגע הדבר נראה רחוק ומעורפל, בכל זאת מאה שנים זה לא מעט – אך חשוב לזכור שהדבר ודאי. זו לא הפעם הראשונה שהוא קורה. כדי לעזור לנו לזכור אפשר להעיף מבט מעבר לכתף אל נפתולי העבר, אירועים שאנחנו אוהבים לראות כסיפור משתרך ומתמשך ולכנות ה"היסטוריה": אם ניקח לדוגמא את היוונים הקדמונים, נבין מיד מדוע הם מכונים "קדמונים" – פשוט מפני שהם אינם כיום. מאימפריה אדירה של מלכים, פילוסופים, ארכיטקטים גאונים, אזרחים, ועבדים לא נשאר אף אחד. וככה זה לגבי כל מי שחי ב"היסטוריה": כולם מתו ואינם עמנו היום. מדובר, סטטיסטית, במאה אחוזי תמותה. המסקנה ברורה: גם אנו עצמנו צפויים למות.
 
ועוד דבר (וזה הדבר המפחיד באמת): אין כל נחמה בדרך המחשבה שגם אם אדם ימות, הוא ימות רק עוד זמן רב. אין כל נחמה בכך, מפני שפעמים רבות המצב פשוט שונה! אנשים מתים כל יום, כל היום, ומסיבות שונות ומגוונות; אדם יכול להיות חי לגמרי היום ולהפוך מחר למת לחלוטין! והדבר המדהים הוא שהוא בעצמו אינו יודע מתי ואיך הוא ימות; הדבר בא לו לגמרי בהפתעה!
 
תארו לעצמכם: קבוצה ענקית של יצורים (מדובר באמת במספרים עצומים) חיה, מסתובבת, בוכה וצוחקת, אוכלת פיתה בחומוס – עיוורת לחלוטין בכל הנוגע לגורלה! אין לאף אחד ממנה שום מושג מתי ואיך (אני כבר לא מדבר על למה) הוא יחדל מלהתקיים! איפה האחריות המינימלית לדאוג לכל הסידורים לפני ואחרי? ומהי עזות המצח הזו לבקש בעלות על החיים ולטעון לשליטה בהם ולרצון חפשי? הרי המצב הזה הוא ממש בלתי יאומן ובכנות – פשוט מעורר רחמים. ועוד דבר: לא מספיק סתם לדבר – צריך לעשות משהו בנידון, וכל מי שאינו מוכן להירתם למשימה – הרי זו רשלנות פושעת.
 
נשאלת השאלה: מה כבר אפשר לעשות? הרי למנוע את המוות כנראה אי אפשר ולחזות את העתיד קשה מאוד. מה נותר?
ובכן, יש פטרון! שבו בנוח, מיזגו לעצמכם כוס קולה והדליקו סיגריה – הנה זה בא:
בארץ רחוקה, רחוקה, לפני הרבה, הרבה זמן המציאו בני האדם מין אגדה כזאת, שאי אפשר להוכיח שהיא נכונה – אבל גם אי אפשר להוכיח שהיא לא. קוראים לפטנט הזה: "גלגול נשמות". מה זה? ובכן כך: ישבו החכמים העתיקים האלה שם בהודו (זהו, אם כן, שם הארץ) חשבו וחשבו, ובסוף סיפרו שבתוך הגוף של כל אדם ישנו דבר הנקרא "נשמה". אי אפשר לראות אותה, או לשמוע, או להריח, או לדבר איתה ואפילו אי אפשר להרגיש שהיא קיימת – אבל היא שם בפנוכו. לא רק זה, הם אמרו שהיא-היא למעשה הבנאדם ולא הגוף החיצוני, שאותו כידוע אפשר לראות, לשמוע, להריח, לדבר איתו וגם להרגיש שהוא קיים. עכשיו, כשהגוף החיצוני מת (ועד עכשיו חשבנו שהבנאדם מת) הנשמה הזו יוצאת מהגוף הזה שמת ו(תחזיקו חזק) נכנסת לגוף אחר, של תינוק שנולד! כן, ממש ככה היא "מתגלגלת" לה מגוף לגוף, רק שהגופים כל הזמן מתים והיא – והנה שורת המחץ – חיה לנצח! בכנות, זה לא נהדר? ככה שיוצא שאנחנו (כלומר הגוף שלנו) נמות, אבל אנחנו האמיתיים (כלומר אותה "נשמה" שבתוכנו) לא נמות אלא נמשיך בהרפתקאותינו חסרות התכלית על פני הארץ! הידד! אבל זה עוד לא הכל: שאלו את החכמים, אז, האנשים שהיו קצת פחות חכמים: "רק שניה, לגוף החדש יהיה אותו שם כמו לישן?" אמרו החכמים: "לא." שאלו הרגילים: "ואותה צורה חיצונית, תהיה לגוף החדש?" ענו החכמים: "לא." שאלו המפגרים: "רגע, רגע, ואותה אישיות, תהיה לו?" השיבו החכמים: "גם זה לא." שאלו האדיוטים: "אז לפחות אותם זיכרונות, זה המינימום!" זעמו החכמים: "לא בא בחשבון, ואל תתחצפו!" אז אמרו האהבלים: "אז מה הקטע? לא אותה צורה, לא אותו שם, לא אותה אישיות ואפילו לא יזכור מה קרה לו בחיים הקודמים – אז מה בכלל הקשר? בשביל מה המצאתם את כל הקשקוש הזה, ראבק?"
לחשו החכמים בקול בוטח – כזה של מישהו שיודע, ושיודע שהוא יודע, ושיודע שהשני לא יודע, ושהולך לגלות לו את אמריקה – "אה, כל מה שהנשמה עשתה בגוף הקודם שלה, זה ילווה אותה לגוף החדש שלה. היתה טובה? יהיה לה טוב. היתה ילדה רעה? יהיה לה רע. ככה שכדאי שכל אחד יחשוב טוב-טוב לפני שהוא משקר או גונב או מביא ביד."
שמעו זאת הטמבלים, אמרו אמן והלכו לדרכם ולענייניהם השונים. כך פטרו חכמי הודו העתיקה גם את בעיית המוות וגם את בעיית חוסר הצדק שבחיים – שתי ציפורים באבן אחת, ובא לציון גואל.
 
(פורסם בעיתון הסטודנטים של אונ' חיפה, אי שם בשלהי שנות התשעים)