אוננות

החטא הגדול ביותר בתורה – דת ורוחניות, מין ואוננות

כמו התגלמות בשרית, ואבטיפוס מוצק, למאבק הערטילאי והישן-נושן בין החוק לאהבה, המין ניצב בצומת שבין העונג לשליטה: אנחנו מאוד רוצים להתענג, אבל, כמובן וכתמיד, חשוב לנו מאוד שהכל יהיה תחת שליטה. וזה לא הולך, וכל מי שניסה לשלוט באורגזמה שלו (או של מישהו אחר) יודע את זה. כי בכל הקשור במין קשה לנו במיוחד לשלוט על עצמנו: כשרוצים לא עומד, כשלא רוצים – עומד (אצל נשים, כידוע, נסובים הדברים סביב המצאותם, או לא, של נוזלי הסיכה), כשרוצים שימשך לנצח זה נמשך פחות מדי, כשמאוד רוצים לגמור זה לפעמים בלתי נגמר. אני מנחש שמשום כך, משום ההפגנה הברוטלית של עצמאות הגוף בכל הקונטקסט המיני, משום כך נידון המין להיות נושא כל כך טעון בכל תרבות. שכן כיצורים בעלי אגו חשוב לנו מאוד לשלוט על עצמנו – זה הרי מה שאגו אמור לעשות.

תראו איך אותה הנגדה בין השליטה למין נכנסת לתרבות הפופולרית. ואם כבר פופ, אז הכי פופ: שנות השמונים. הנה שני שירים שעולים לי בראש עכשיו: הראשון, בקצב הדיסקו האלוהי, הוא I'm So Excited של ה- Pointer Sisters משנת 1982 (ראו הוזהרתם: האופנה בקליפ היא בהתאם לתקופה). השורה הראשונה (והכמעט יחידה) של הפזמון הולכת:

"I'm so excited I just can't hide it; I'm about to lose control and I think I like it!" יש? היא כל כך נלהבת, שהיא חושבת, שהיא עומדת לאבד שליטה, אבל זה דווקא מוצא חן בעיניה!

השיר השני הוא מה שהיה ידוע כ"סלואו", כלומר אותם שירים איטיים יותר שהיו ההזדמנויות היחידות שלנו, בני 14, להיות צמודים לבנות הכיתה. כלומר, אלו שהבנות היו מסכימות לרקוד איתם. כלומר, בד"כ לא אני. השיר הוא I've Had the Time of My Life מתוך הסרט בן-האלמוות Dirty Dancing (מעמודי התווך של נעורי) מ- 1987, שיר שאף זכה בגרמי ובאוסקר! בבית השני הזוג שר כך:

היא (ג'ניפר וורנס): With my body and soul I want you more than you'll ever know
הוא (ביל מדלי): So we'll just let it go, don't be afraid to lose control

וגו'. היינו: בואי בובה, אל תפחדי לאבד שליטה, נזרום ונראה לאן זה יקח אותנו.

ומה אנו למדים מכך? שגם בתרבות פופולרית באה לידי ביטוי התפיסה ש: א) מין ואהבה הם חוסר שליטה; ב) שחוסר שליטה הוא לא דבר חיובי; אבל ג) שלמרות זאת אנחנו בקטע ויהיה מגניב.

והעניין הוא באמת כלל עולמי: כל הנתלים בקאמה-סוטרה כאיזו דוגמא מזרחית לשחרור מיני אינם מבינים שמדובר בהפך בדיוק: אותו טקסט מלא בהסברים – ואיסורים – על מה יש לעשות ואיך. זה לא רק ספר המעודד הנאה ממין (אם כי גם זה – העונג המיני אינו נחשב בעיני ההודים הקדומים כרע, וזה כבר שיפור לעומת כל מני בני-מערב, מאוגוסטינוס דרך הרמב"ם ועד ממשיכיהם בימינו), אלא בראש ובראשונה מדריך המנסה להכניס חוק וסדר אל תוך התחום החמקמק והחלקלק של המיניות. למעשה, שני הקצוות של הטיפול החברתי במין, היינו הסגפנות וההמנעות ממין של הנזירים מצד אחד, והקטלוג והמשטור של המין על ידי הקאמה סוטרה (או בהלכות הטהרה והנידה ביהדות) מצד שני, הם שני צדדים של אותו יצר קפוץ להשגת שליטה עצמית: בשניהם בסופו של דבר מדובר בניסיון להתמודד עם המין בצורה רציונלית, ולשלוט בו. האופצייה הראשונה נואשת מראש ומוותרת על הכל, השנייה חושבת שלמאבק יש סיכוי ולצורך כך מנחיתה חוקים והלכות.

ומה בנוגע לאוננות? לכאורה, בעינוג העצמי בעיית השליטה נפתרה: כאן זה רק אנחנו עם עצמנו. מדוע, אם כן, ההתעסקות האובססיבית עם המעשה הזה? ברור לכל המעלעל בספרי הלכה שלא מדובר כאן בעוד עבירה מן המניין, בחטא נוסף שעל אף שיש כמובן להימנע ממנו, זה לא סוף העולם אם נופלים וחוטאים בו. הרי אפילו האיסור על גנבה למשל, שהוא כמובן אחד מעשרת הדיברות, זכה לפחות התייחסות, וודאי שעורר פחות אימה. כי כשהדברים מגיעים לאוננות ברור שמדובר בלא פחות מפשע חמור כנגד השמיים, בקטסטרופה בעלת מימדים קוסמיים, במגה-פיגוע בלבו של האל עצמו.

אז איך קורה שדורות של רבנים, כמרים וסמכויות דתיות אחרות מקדישים כל כך הרבה זמן למלחמה (האבודה מראש כמובן) להדביר את המנהג הבסך הכל די מינורי הזה? מישהו מסוגל להעלות על דעתו את הסיבה שבעטיה ספר הזוהר כותב שעל החטא הזה לא תיתכן תשובה, שבגללה ה"שולחן ערוך" מגדיר אותו כעבירה החמורה ביותר בתורה? ולמה כותב הרב אבינר שבמלחמה נגד האוננות "מתקדש שמו [של הקב"ה] בעולם"?!? ואיך יכול להיות שבכתבים נוצריים רבים האוננות מוגדרת כחטא עצום שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת, כידוע לכל בעל כלב)? מה יכולה להיות הסיבה לטירוף הזה?

השאלה היא בעצם זו: מדוע במקום להיות סעיף קטן וצדדי במערך הכללי של ההתייחסות הדתית למין, האוננות מודגשת כאיזה שיא של תועבה ורשע? לדעתי העניין שוב קשור לשליטה, אבל בוורייציה מעניינת, ומתוך התגלגלות האיסור הזה ניתן אולי ללמוד על כך.

דרישה לשליטה אבסולוטית

זנות היא אולי המקצוע העתיק בעולם, אבל אוננות קדמה לה כתחביב הקדום ביותר. בתרבות היוונית והרומית אוננות לא נחשבה לחטא, אלא להיפטרות טבעית מעודף (של זרע). כדרכם, הדגישו היוונים את הצורך במתינות ובשליטה עצמית, אבל בזמן ובמקום המתאימים ודאי שניתן, ואף רצוי, לאונן. גלנוס למשל, הרופא היווני המפורסם שכתביו השפיעו לאורך כל ימי הביניים, ראה את הזרע כ"ליחה", כלומר כאחד מהנוזלים עליהם מושתתים החיים. מכיוון שאיזון בין הליחות היה המתכון לבריאות, ברור שאם מצטבר עודף זרע יש לפלוט אותו במהרה.

התפיסה של המעשה כדבר שלילי מבחינה מהותית צמחה במערב יחד עם הדתות המונותאיסטיות: פתאום לאונן היה פשוט אסור. בדתות אלו התחדדה סוגיית השליטה העצמית, ועברה מלהיות המלצה שמבוססת על הגיון של מתינות ואיזון לציווי מוחלט המושטת על בינאריות של חטא מול קודש, טומאה מול טהרה. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה: היהדות והנצרות, שראו את העולם כולו כנתון לשליטתו המוחלטת של האל, ביקשו ממאמיניהם שישלטו באופן מוחלט בעולמם הפרטי, כלומר בגופם. האבסולוטיות של שלטון האל המונותאיסטי דורשת, בתחום זה כמו באחרים, אבסולוטיות גם מצד מאמיניו.

האבר הקדוש ההוא

פריאפוס (Priapus) היה אל הפריון (והשמירה) אצל היוונים והרומאים. סימן ההיכר שלו היה פאלוס אדיר שפרץ זקור תמידית מתוך חלציו.

כך אנחנו מוצאים אמרות חריפות מאוד על אוננות כבר בתלמוד (נידה, י"ג), והמוציא זרע לבטלה (בכוונה) נחשב לרוצח ולעובד עבודה זרה. יש מבין חז"ל הגורסים שעליו להיות מנודה וחכם אחד אף קובע כי הוא חייב מיתה! יחד עם זאת, למימדים הגדולים (והמופרכים) ביותר הגיע העניין בקבלה (כלומר החל מהמאה ה- 13), בעיקר בספר הזוהר ובקבלת האר"י.

כידוע, הקבלה רואה את האדם כמיקרוקוסמוס המשקף בזעיר אנפין את עולם האלוהות. פירושו של דבר הוא שהיהודי על פני האדמה דומה בנפשו וגופו למבנה האלוהי השמימי, כאשר גופו של האל הוא מערך של ספירות, שבהן יורד השפע האלוהי מתוך האחדות אל הריבוי. הקשר ההדוק בין היהודי לאל בא לידי ביטוי בכך שכל מצווה שהוא מקיים על פני הארץ משפיעה על ההיכלות השמימיים, ומניעה תהליכים אלוהיים חובקי-עולמות – זו הסיבה, למשל, שתפילות משפיעות על האל, וכך ניתן גם להביא לתיקון עולם על ידי קיום מצוות. אך כמובן, אם אפשר לתקן הרי שאפשר גם לקלקל, וברור מכך שכל חטא שהוא עושה מתגלגל לכדי קטסטרופה כלל-קוסמית.

ר' משה די ליאון למשל, מקובל גדול שחי במאה ה- 13 ומהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, קובע ב"ספר הרימון" כי יש לשמור היטב על "האבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע על האיבר האלוהי (שהוא, אגב, ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב על כך ש"המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר […] ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם."

המאונן, אם כן, נותן כוח ל"צד אל אחר", שהוא כמובן ה"סטרא אחרא", כלומר הצד השני, הטמא, של המערכת הקוסמית. מפני ההקבלה בין האדם (הזכר) לאל, קיימת גם הקבלה בין מעשי היצירה של האל לאלו של האדם: כפי שהשפע האלוהי יורד דרך הספירות אל כנסת ישראל (הנקבית), כך השפע האנושי הוא הזרע שמפרה את הנקבה. הבעיה באוננות היא שנקבה אַיִן. יחד עם זאת אותו שפע אינו יוצא לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר, כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):

סביב עטרה של ברית י' [כלומר סביב איבר המין הזכרי – ת.פ.] כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד

כלומר הזרע היוצא באוננות מביא ליצירת שדים (אמונה, אגב, שהיתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה).

הבריאה כהוצאת זרע אלוהית

אבל השיא מגיע ללא ספק עם קבלת האר"י. האר"י, שפיתח את תורתו בצפת במאה השש-עשרה, הרחיב את אותה הקבלה בין האל לאדם. למעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו (על ידי "צמצום"). זהו תהליך ההאצלה הידוע, שקרס אחרי השליש הראשון. אותה קריסה ("השבירה") היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), ועלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (לפירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית).

בספר "עץ החיים" הידוע, כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בה האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג:

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט […] ואמנם בפעם א' [=הראשונה] ובזווג א' נתעורר הזכר [כלומר אלוהים] מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי[נת] מ"נ [=מיין נוקבין, שהם הנוזלים הנקביים המאפשרים את המשגל] וע"כ [=על כן] הזווג הזה הוא נעלם מאד […] כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם? לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה [=מוח עליון] בסוד הרצון העליון שכולא דכורא [=שכולו זכר] ואין שם היכר נקבה והבן זה." (שער ל"ט, דרוש ב')

כלומר הבריאה היתה נס, מפני שההפרייה היתה שם ללא נקבה כלל. אלא שמכאן יוצא שהבריאה היתה גם סוג של אוננות. ויטאל, בצטטו את האר"י, משווה את אסון שבירת הכלים, אותה תקלה מטאפיזית שהביאה למפלה היצירתית שבגללה העולם שלנו לא מושלם, לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר – למי שרוצה, הנה הדברים. לא הבאתי אותם כי הם עמוסים בלשון קבלית מסובכת).

לא קשה להבין מכאן שהשבירה המטאפיזית היא תוצאה של הניסיון להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה האלוהית בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס חוסר השלמות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם צורה של אוננות. מסתבר שכל הצרות של העולם הזה הם מפני שלאלוהים לא היתה בת זוג כאשר הוא יצר אותו – הכל בגלל האוננות!

אם מטרת כל המצוות כולן היא תיקון העולם, כעת ברור לנו מהי הבעיה: אנחנו למעשה נקראים לתקן את התוצאות הנוראיות של החטא האלוהי הקדמון. בתחום המיני התיקון הוא כמובן זיווג עם נשותינו הכשרות, שהרי בכך אנחנו מסובבים לאחור את זרם הזרע המושחת, ומשתמשים בו כדי לפרות ולרבות, כלומר להמשיך את תהליך הבריאה בצורה טובה, מאוזנת. מצד שני, אם נאונן הרי שרק שנוסיף חטא אנושי על הפקשוש האלוהי!

אוננות כבריאה עצמית

הפסלון הרומי הזה מציג את פרריאפוס מוזג שמן זית על איבר מינו. כעת ילדים, האם תוכלו לנחש לשם מה משמן פריאפוס את פינו?

מה ניתן ללמוד מההתייחסות חסרת הפרופורציות הזאת לאוננות? איך יכול להיות שאותו מעשה אינטימי מתגדל ומתעלה למימדים מטאפיזיים חובקי-עולם? לי אין ספק שמדובר כאן באותו צורך אנושי לריבונות עצמית. באוננות המתח בו טעון המעשה המיני, בו אנחנו נאבקים עם גופנו על הריבונות, מקבל מימד מודגש, שכן כאן זה רק אנחנו (האגו) מולו (הגוף). כאן יש יותר שליטה מצדנו. דווקא משום כך האוננות נחשבת לחטא בדתות המונותאיסטיות: ראשית, משום שאנחנו יכולים (תיאורטית) להימנע ממנה; אבל שנית, וחשוב יותר: מפני שבמין אוטואירוטי אין לנו הזדמנות ממשית ללמוד עד כמה אנחנו למעשה, לעומק, לא עצמאיים. עד כמה אנחנו נמצאים תמיד בתלות הדדית עם העולם כולו, ועם בני האדם כולם. עד כמה אנחנו לעולם לא יחידים אוטונומיים הסגורים לעצמם עם עצמם. שלא כמו במשגל, באוננות אנחנו מחזקים את האשלייה שלנו בדבר עצמאותינו. האוננות היא בריאה מתוך עצמנו, של עצמנו. ובריאה כזו, גם כאשר היא נעשית על ידי אלוהים עצמו, היא בריאה בלתי מושלמת.

אותו שפע אלוהי שבורא את העולם הוא מטאפורה מיתית לתהליך בו אנחנו יוצרים את עצמנו, מתוך עצמנו. כפי שכתבתי בעבר, האוננות היא תפיסה עצמית, במלוא מובן המילה: אנחנו מדגישים ואף מכוננים את קיומנו העצמאי. במילים פשוטות: האוננות יכולה לחזק אצלנו את האשלייה של האגו (אם כי, היא גם יכולה לגלות לנו שמדובר, אחרי הכל, רק באשלייה).

כל זה לא מצדיק לדעתי את הנפח המגוחך שתופס האיסור הזה בדת, וודאי שלא מדובר ברצח. אישית אני גם לא חושב שמשום כך אסור לאונן – אני לפחות מוצא את המעשה מרגיע ומרענן. אבל כן כדאי לעשותו במודעות, ולנסות להבחין במשחקי השליטה הקטנים ששזורים בו, ב"בעלות העצמית" שאנחנו מרגישים תוך כדי, ובמשחקי המחשבות של לפני ואחרי ("כדאי?"; "לא כדאי?"; "היה כדאי?"). אחרי הכל, כפי שבריאת העולם היתה מעשה חיובי, כך גם בריאת עצמנו. עלינו רק לשים לב שהבריאה, בנו כמו בעולם, היא לא הסוף, אלא רק ההתחלה: אחריה יש לעמול ולתקן, יש להיות מודע ויש להשתלם.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. ישנם קטעים קצרים שאולי כבר קראתם ברשימה שהקדשתי לאוננות בקבלה – עם הקוראים הקבועים של הבלוג הסליחה. לצורך הכתיבה נעזרתי במחקר חדש מאת שילה פכטר: "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה". דבר אחר: למי שיש כוח וסיבולת, טום קרוז מדבר בשבחי הסיינטולוגיה בוידאו חדש שהכת מנסה להעלים, והוא חלק ממסע קידום לאיזה סרט פנימי. קרוז מתגלה כפנאט דלוק עיניים, מברבר הבלים כאילו הוא נביא, לא ממש שונה ממשחקו בסרטיו. ביותר מדרך אחת, מסתבר, הוא חי בסרט. אם כבר מגה-סלב פסיכי, אני מעדיף אלפי מונים את בריטני.]

מעט על מין ואוננות בנצרות

התקן לגבר שמונע אוננות - אירופה, המאה התשע עשרה

בעקבות מה שכתבתי על אוננות בהלכה, ובאופן ספציפי על ההתייחסות לנושא בקבלה, אני רוצה להביא השוואה קצרה (וכללית מאוד, כלומר עקרונית ולא מפורטת) בין אלו לבין הטיפול בנושא בנצרות.

כידוע, למרות שהנישואין הם אחד משבעת הסקרמנטים של הנצרות, האידיאל של החיים הנוצריים היה כמעט מתחילתה הנזיר. שאול הטרסי (הוא פאולוס, מייסד הנצרות למעשה) יוצא בפסוק מפורסם בקריאה: "ואל הפנויים ואל האלמנות אומר אני כי טוב להם לעמוד ככה כמו גם אני, אך אם לא יוכלו לכבוש את יצרם ישאו, כי טובים נישואין מאיש להוט אחר עברה" (האיגרת הראשונה אל הקורנתיים, 7, 8). כלומר כדי לשלוט על היצר ולהימנע מעברה (ונחשו איזו עבירה) יש להתחתן (הנישואין הקדושים הם אם כן מעין תרגול רוחני!), אבל באופן כללי היה עדיף לו כולם היו נשארים רווקים, דהיינו נזירים (להרחבה ולדעה מעט שונה על יחסו של פאולוס לנישואין ראו כאן).

לדעת אוגוסטינוס אין מוסר ללא שליטה עצמית. הבעיה לדידו היא שמאז החטא הקדמון והיווצרות היצר הרע שליטה עצמית אינה אפשרית, ועל כן כולנו רעים. את המצוקה הקשה הזו הגיע ישו לפתור, ולמאמינים בו הישועה. עד כאן אוגוסטינוס. מה שאני רוצה הוא להצביע על כך שכאן אנחנו שוב מוצאים את אותה תפיסה, מערבית בעיקרה (עליה כתבתי כאן), על פיה אנחנו באופן טבעי רעים, וכדי לנהוג בצורה נאותה יש צורך לשלוט על עצמנו. זאת בניגוד לתפיסה המזרחית יותר על פיה אנחנו באופן טבעי באיזון ואף אחדות עם היקום, כלומר נכונים ומושלמים, אלא שחרגנו מ"הדרך", ועכשיו דווקא ניסיונות השליטה העצמית שלנו הם בין הסיבות לאומללותנו. מכאן שההבדל בין תפיסות העולם נסוב סביב השאלה האם אנחנו באופן טבעי טובים או לא. המשותף להן הוא ההסכמה ששליטה עצמית איננה אפשרית.

העניין הוא כזה: בנצרות התוקף המועצם של היצר המיני הוא תוצאה של "הנפילה" והגירוש מגן-עדן. לפני הנפילה אמנם קיימו הזוג הראשון יחסים מיניים, אבל על פי אוגוסטינוס, מהחשובים שבאבות הכנסייה, לא היתה שם תשוקה – ודאי לא כזו שהיא "בלתי נשלטת". וזה אכן העיקר: ב"עיר האלוהים", חיבורו המונומנטלי, כותב אוגוסטינוס על כך שלפני החטא הקדמון "לא נלחמו בהם [באדם וחווה] אבריהם [המיניים]", כלומר היתה שליטה מלאה של רצונו של האדם על איברו. אוגוסטינוס כותב שלו רצו, היו יכולים אדם וחווה לקיים יחסי מין כפי שנגר מנסר בול עץ, כלומר ללא כל תשוקה. מסתבר מכך שזהו היצר, התשוקה, שבאו אחרי החטא ונטלו מהאדם את השליטה המלאה על עצמו. והשליטה, כמובן, היא מה שחשוב. על כן היצר עצמו שלילי בעיקרו, והתשוקה נחשבת למעשה השטן.

ביהדות זה לא כך: בשביל היהדות "פרו ורבו" הוא ציווי אלוהי, תשוקה לבת/ן הזוג (ורק לבת/ן הזוג כמובן) היא דבר חיובי, חיי נישואין הם מובן מאליו (אין ביהדות מוסד נזירות בו האדם נשאר רווק), ועלינו אף להרבות את "צלם אלוהים" (כלומר את בני האדם) בעולם.

לכן בנצרות האוננות היא חטא חמור, משום שהיא כל כולה מעשה שטני. בכתבים נוצריים רבים האוננות נחשבת למעשה שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת כמובן – בעלי חיים רבים מאוננים), וזהו אחד הדברים עליהם מוזהרים מתבגרים בתוקף הרב ביותר על ידי הכמרים הקהילתיים.

אבל עבור היהדות במשך תקופות ארוכות נחשבה האוננות לחטא לא כי היא מהווה התפלשות של הפרט ביצרו הבהמי, אלא מכיוון שהיא מנוגדת לשימוש הראוי ביצר המיני הנייטרלי (או אף הקדוש) במהותו, היינו זיווג עם האישה למטרת הולדת צאצאים. היצר עצמו הוא לא רע – רע יכול להיות רק השימוש בו. מאידך גיסא השימוש בו יכול להיות גם טוב מאוד מאוד, כאשר אנחנו מקימים משפחה כשרה ומולידים בנים זכרים לרוב! היהדות (ככלל, אבל לא, למשל, הקבלה הלוריאנית) רואה באוננות לא את המשך הנפילה באמצעים אחרים, אלא את הסירוב לשתף פעולה בתיקון העולם.

המעניין הוא שבכך נראה שכלכלת התשוקות היהודית קרובה יותר לזו היוונית מאשר לזו הנוצרית (וזאת על אף היחסים הקרובים בין היהדות לנצרות ובין הנצרות לתרבות ההלניסטית כמובן). בנצרות האידיאל הוא הימנעות מוחלטת, התנזרות, ממין. בתרבות ההלניסטית לא היה כל בעיה עם המין, והאידיאל היה מידתיות וחוסר-הגזמה, כלומר ניהול נכון של התשוקות ושליטה עצמית. היהדות לדורותיה (על פי רוב) גם כן לא ראתה במין בעיה שיש לפתור, אלא כוח שיש לנתב היטב: גם היא שמה דגש על השליטה העצמית, אם כי לא למטרת השתלמות אישית, אלא לצורך הגבוה של תיקון הבריאה.

[לבד מזה, ג'ק קורנפילד, אולי גדול מורי הויפאסנה במערב כיום, מגיע לישראל]

אוננות בקבלה

זה כבר כמה שנים שמתגבשת אצלי הדעה שהקבלה היא אחת התקלות הקשות מהן סבלה היהדות: תורת סוד שמתפתחת במאה השלוש-עשרה (מאה שנה לאחר הרמב"ם, יותר מאלף ושש-מאות שנה אחרי הבודהה) ובמקום לכוון את האדם למודעות עצמית ולפתוח אותו אל המציאות האלוהית שבו ובעולם היא רוקמת מערך מטאפיזי אדיר על מני גופים אלוהיים שנמצאים לכאורה אי שם ומורידים את שפעו של הקב"ה אל העולם. הבעיה היא לא בנייה של מיתוס. הבעיה, כתמיד, היא הבנתו בצורה מילולית, וכך אכן הבינו, והאמינו, מרבית המקובלים [תיקון 15.1.08: ישנן סברות על פיהן מרבית המקובלים לפני האר"י דווקא חשבו שמדובר בסמלים, שמטרתם לעורר בנו חוויה רוחנית].

רק החסידות (אל אלוהים, מה היינו עושים ללא החסידות???), אחרי האסון של השבתאות (אסון שהוא בלתי נמנע אם מבינים באמת את משמעות המהלך הקבלי, שכן הוא מהווה את שיאו ההגיוני ביותר), הצליחה להפנים את כל הטררם התיאוסופי של הקבלה ולהפוך אותו לכוחות פנימיים ורבדים פסיכולוגיים, ובכך גם לזקק ולהעלות את החוכמה הרבה שאכן יש ברבדים הסימבוליים שלו. הנושא הגדול הזה ראוי לרשימה נפרדת כמובן (יש כל מני ז'אנרים של קבלה, יש בה גם עומק רב וכו'), וכעת נתמקד בפן קטן, אבל כזה שמהווה דוגמא נאה, של אותה תפיסת עולם קבלית ושל התוצאות המצערות שהיא מביאה. (למעוניינים בהסבר ראשוני על הקבלה כתופעה היסטורית ראו כאן)

כפי שכתבתי לא מזמן, במחקר חדש על איסור הוצאת זרע לבטלה מראה שילה פכטר כיצד מבחינתה של היהדות היה זה בתורת הקבלה שאותו חטא התנפח למימדים בדיוניים. בכוונתי להביא כאן כמה מהמקורות שהוא כותב עליהם כדי לסכם בצורה כללית מאוד את גלגוליו של החטא דרך גלגלי השיניים הקבליים.

כאמור, פכטר מראה כיצד בכתבי המקובלים השפע האלוהי עצמו הוקבל באדם לזרע, ועל כן השחתת הזרע נחשבה בעצם לקלקול של החיות הבאה מהאל. אותו שפע תחתון אינו נשפך לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. בקבלת האר"י היה עניין רב לתאר לא רק את חטאי האדם, אלא גם את הדינמיקה האלוהית עצמה, ושם אנחנו מוצאים רמזים לכך שהבריאה כולה נחשבת לפליטה אוטואירוטית של האל.

ההתחלה

>
אבל נתחיל בעניין השדים. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר (המאה ה- 13 בצפון ספרד), כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):

סביב עטרה של ברית י' כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד.

בעוד אצל הנוצרים הוגי הסכולסטיקה מנסים לגלות את התשובה לשאלה המפורסמת "כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראש סיכה", חכמינו ידעו לספר כי סביב ראש איבר המין הזכרי מצויים בדיוק עשר כיתות של מלאכי חבלה. אלו משתמשים בזרע הנפלט ללא בת זוג כדי לברוא שד נוסף. האמונה שזרע היוצא באוננות משמש מני שדים היתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה. מה שראוי לשים אליו לב כאן הוא שלא כוונת האדם היא כאן החשובה בהערכת המעשה, אלא המציאות החומרית. לכן אין כאן שום מקום להערכה פרטנית שמתחשבת בגופו של עניין ובכל מקרה בפני עצמו, אלא מבנה בינארי של שחור ולבן: אם שפכת זרע, הפריתָ את כוחות הרוע.

ר' משה די ליאון, מהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, גם כן מתייחס אל הוצאת זרע לבטלה כחטא חמור ביותר. ב"ספר הרימון" הוא כותב כי "כל המוציא זרע לבטלה אינו רואה פני השכינה" (אני חייב לציין שזה קשקוש מוחלט) ועל כך שיש לשמור היטב על "האבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע בצורה תיאורגית על האיבר האלוהי (שהוא ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב זאת מפורשות:

[…] שלא יוציא זרע לבטלה יפגום האות וסוד שמו יה ויה, כי האות הזאת היא משפעת ומקיימת העולמות. וסוד שמו יה ויה הוא יסודו של עולם שמשם פורחות הנשמות העליונות וסוד המים הגנוזים מסוד השפעת המקור העליון הוא מקור חיים לכל העולם.

ומה קורה כאשר אכן מוציאים זרע לבטלה, מהו אותו הסוד?

והסוד בזה הוא דבר עמוק בסוד חכמי עליון הקדמונים, אמרו כי המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר, והצד ההוא מקבל עניין תאוותו מתוך המקום ההוא שהוא סוד שמו יתעלה. והוא נותן כוח ועזר למולו ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם.

כלומר המוציא זרע לבטלה אחראי להתפשטות הטומאה בעולם, וזאת מפני שהזרע שהושחת נותן כוח לצד השני, כלומר לסטרא אחרא. ראוי לציין עם זאת, שכפי שהסטרא אחרא עומד ממול לכוחות הקודש, כך גם החומרה שצמודה לחטא נגזרת מביטול הקדושה של המצווה – מצוות פרו ורבו. העמדה של ר' משה די ליאון היא ברורה (ומפורשת בספריו): הבעיה העמוקה באמת לדידו היא אי-העמדת צאצאים, שהיא, כדברי פכטר, "חטא כבד של פגיעה בזרימה האלוהית הפועלת בספירות". כלומר יש כאן התנגשות חזיתית עם הראייה היהודית המאוד "מחייבת עולם". הרעיון היהודי (החביב עלי ביותר) על פיו הבריאה היא מעשה חיובי וטוב מחייבת גם להמשיך את קיומו ולהרבות בבריאה. על כן האוננות היא חטא, ראשית כל לא כי היא מרבה שדים ומזיקים, אלא מפני שהיא מהווה מרד בבריאה האלוהית, בכיוון היצירתי של המציאות, והפניית הכוחות היצירתיים הקדושים לכיוון עקר (או טמא).

בספר הזוהר

ספר הזוהר לוקח את כל העניין צעד אחד קדימה ומחמיר מאוד את מימדי העבירה. על פי חלקים מסויימים בזוהר (הזוהר אינו כתוב כמקשה אחת, ועל פי המחקר כתבו את חלקיו השונים אנשים שונים בזמנים שונים, ולא על הכל הם מסכימים בינם לבין עצמם) אוננות היא חמורה מרצח, שכן רוצחים "הרגו בני אדם אחרים, וזה הרג בניו ממש, שפך דמים רבים" ועל כן "אין לך חטא בעולם שאין עליו תשובה חוץ מזה" (תרגום מא', דף רי"ט, עמ' ב'). המשחית את זרעו הוא אב הרוצח את ילדיו, וזהו החטא היחיד בעולם שאין עליו תשובה! בחלק אחר בזוהר נראה בברור את הגישה על פיה הזרע עצמו הוא קדוש, ועל כן כל בזבוז שלו הוא חטא – הכוונה של הגבר היהודי עצמו כלל לא משנה:

כל המוציא זרע לבטלה לא זוכה לראות פני שכינה ונקרא רע […] זהו מי שמוציא בידו או בדבר אחר […] ועל כן יבקש בן אדם מקב"ה שיזמן לו כלי כשר שלא יפגום זרעו. מי שמוציא זרע בכלי לא כשר פוגם את זרעו. ווי למי שפוגם את זרעו.

שימו לב: על פי הקטע הזה אפילו הוצאת זרע במקרה של משכב עם אישה, והיה והיא איננה כשרה, היא הוצאת זרע לבטלה! כלומר מה שמשמעותי הוא הזרע, ולא הכוונה של האדם, שהרי לא מדובר כלל באוננות. אבל למרות הציטוט הזה, רוב המאמרים בזוהר כן מתייחסים לכוונה של האדם. כך כשהוא קובע (חלק ג', דף ע"ו, ע"ב) שמי שמתעורר מתוך תאווה לנעמה (שדה מסויימת – כלומר מתעורר מתוך חלום אירוטי) ושוכב עם אשתו, הילד שיוולד יהיה שייך לצד הטומאה. כלומר התאווה הטמאה היא הקובעת, ולא המעשה עצמו (שהרי שכב עם אשתו הכשרה).

שלא כמו בנוגע למצוות אחרות, הזוהר לא נוגע בעניין הוצאת זרע במערכת הספירות, לא ברור על פיו מה נפגע בעולמות העליונים כתוצאה מהחטא, ואולי לכן מעמד החטא לא ברור. את הקישור המלא של הזרע לאלוהות יעשה האר"י.

אצל האר"י

האור האלוהי יורד מהאינסוף ועד לעולמנו

בקבלת צפת (המאה ה- 16) בעצם קודש הזוהר כספר קאנוני (ההתיחסות אליו היתה כאל מקור תנאי). באופן טבעי גם ההתייחסות המחמירה שבו לחטא הוז"ל אומצה ואף הורחבה. האר"י ראה בזרימת השפע האלוהי אל העולם מקבילה למהלך הזרע אצל הגבר, ולמעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו. זהו תהליך ההאצלה הידוע, שהשתבש אחרי השליש הראשון. "השבירה" היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), וכעת עלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (פירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית ניתן למצוא כאן).

בספר "עץ החיים" הידוע, כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בא האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג:

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט […] ואמנם בפעם א' [=הראשונה] ובזווג א' נתעורר הזכר מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי' מ"נ [=מיין נוקבין, שהם הנוזלים הנקביים המאפשרים את המשגל] וע"כ [=על כן] הזווג הזה הוא נעלם מאד […] כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה [=מוח עליון] בסוד הרצון העליון שכולא דכורא [=שכולו זכר] ואין שם היכר נקבה והבן זה." (שער ל"ט, דרוש ב'. הנה)

כלומר הבריאה היתה נס, מפני שההפרייה היתה שם ללא נקבה כלל. יצירת האל התחילה במחשבתו ורצונו – זה מסתדר מצויין עם התפיסה הקדומה שמקור הזרע הוא במוח, ושהוא נושא איתו את חוכמתו של הגבר. אלא שמכאן יוצא שהאל פלט את העולם מתוך מעשה של עינוג עצמי, וזה על פי ההלכה מעשה בעייתי ביותר. למעשה, עד כדי כך בעייתי, שאולי משום כך לא צלח תהליך הבריאה והתחוללה אותה "שבירת כלים" אומללה! אכן, ויטאל משווה את אסון שבירת הכלים לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר – למי שרוצה, הנה הדברים. לא הבאתי אותם כי הם עמוסים בלשון קבלית עד שקשה מאוד להבין מה בעצם נאמר).

השבירה, אם כן, היא תוצאה של הניסיון האלוהי להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה של האל בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. האל רצה לאהוב, אבל לא היה אף אחד מלבדו! במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס הנעבעכיות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם ניסיון נוגע ללב לשפוע אהבה בלי אהובה! מכיוון שבעצם לא היתה לו יתברך ברירה אלא לנסות וליצור ללא נקבה, אפשר לומר שהבריאה בעצם נידונה מראש לכישלון, אבל גם ברור שהמאמץ בכל זאת היה מבורך, שהרי נברא עולם (והיהדות רואה בבריאה דבר חיובי ו"טוב מאוד").

מערכת הספירות עם "זעיר אנפין" מסומן. מקור: הקליקו

אבל בעוד לאל לא היתה כל ברירה, לנו יש ויש, ועל כן שחזור החטא האלוהי בזעיר אנפין הוא דבר נורא, שהרי אנחנו ממשיכים את הכיוון השלילי של הבריאה, במקום לנסות ולתקנה. ראשית, כל עבירה שלנו משפיעה בצורה מקבילה על עולם האלוהות, ולכן היא גורמת שוב למעין הוצאת זרע לבטלה בעליונים. הנה:

אמנם נודע כי כל עבירה הנעשית למטה גורמת כנגדו למעלה וצריך להבין מה גורם למעלה והענין בקיצור כי כאשר ז"א [=זעיר אנפין, שהוא שש הספירות שמתחת שלוש העליונות, ומטרתם למשוך שפע מלמעלה אל המלכות] מתאוה לנוקבא [=מתאווה לנוקבא, שהיא כל כלי נקבי שזקוק לשפע, כמו ספירת מלכות או כנסת ישראל] כמ"ש [=כמו שכתוב] שאג ישאג על נוהו [ירמיהו, כ"ה, ל'] ולא מצאה למעלה בעולם אצילות כי הלכה בגלות למטה בבריאה אז אותו נשמה יוצאת מתאות הזכר בלי ציור נקבה ותיכף אז מזדמנת שפחה בישא בסוד ושפחה כי תירש גברתה לוקחת אותה הנשמה והבן היטב ותראה חומר העבירה מה גורם למעלה. (שער מ"ט, פרק ב'. הנה)

כלומר האור האלוהי מחפש זיווג אבל אינו מוצא, שכן גם כאן למטה אין זיווג. מה שקורה אז הוא הפריית ה"שפחה", כלומר כוחות הטומאה. יוצא מכאן שכמו שבבריאה השפע האלוהי הלך אל הקליפות (אחרי שבירת הכלים) גם באוננות זרע שלא מפרה נקבה הולך אל הסטרא אחרא, ועל כן מפרנס את עולם הטומאה:

נמצא שהמוציא שז"ל [=שכבת זרע לבטלה] גורם שאותם טיפות של הנשמות שעתידות לצאת ממנו בבחינת בנים שיתערבו בס"א [=סטרא אחרא] ושם יתלבשו בגופות הנעשות מסטרא דנחש אשת זנונים. ונמצא שהפך והחזיר הקדושה אל הטומאה והטוב אל הרע. (שער הכוונות, דרוש ז')

כידוע, על פי הקבלה מטרת כל המצוות כולן היא תיקון העולם, ואנחנו מבינים כעת שמדובר למעשה בתיקון התוצאות הנוראיות של החטא האלוהי הקדמון. התחום המיני הוא על כן החשוב ביותר, ובו התיקון הוא כמובן זיווג עם נשותינו הכשרות, שהרי בכך אנחנו מסובבים לאחור את זרם של זרע שיצא לבטלה, ומשתמשים בו כדי לפרות ולרבות, כלומר להמשיך את תהליך הבריאה, לטובה.

כאמור, בשביל האר"י התפיסה הזאת מקבלת מימד מאוד מאוד חומרי, והזרע עצמו, ולא הכוונה שמאחוריו, הופך לעיקר. כך, לא רק זרע המוצא לבטלה באוננות או בקרי לילה הולך אל הטומאה, אלא אפילו טיפות זרע עודפות בשאת ביאה כשרה! הנה:

צריך אתה לדעת שבשעת הזיווג, להיות שהוא מעשה בהמות ונתעורר תאוות הזימה, אזדמנית [=מגיעה] לילית שם ולוקחת הטיפה המתמצית מאבר הקדוש הנשאר בסדין ועושה מהן שדין" (ליקוטי תורה, פ' בראשית, ל"ט)

שדה האיומה לילית באה ומשתמשת בזרע שנשאר על הסדין כדי ליצור שדין. כלומר שדים. משום כך האר"י מפתח לחש מיוחד הנקרא "עטיפא דקטפא" שמטרתו להגן על הזוג המזדווג מפני לילית (למעוניינים, הלחש הוא: "עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תעול ולא תנפוק לא דידך ולא בעדבך. תוב תוב ימא אתרגישא גלגלוי ליך קראן. בחולקא קדישא אחדינא בקדושה דמלכא אתעטפנא"). כמו כן מורה האר"י להישאר כמה שיותר זמן בפנים אחרי הוצאת הזרע, ומי שאינו עושה כן "נקרא רשע" (פרדס רימונים, שס"ו).

נו מה? הרי אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, אבל מה נעשה שמי שנחשב (בטעות) כגדול המקובלים בכל הזמנים הוציא את מרצו על הבלים שכאלו? פלא שהגאון מוילנה לא ממש האמין שמרבית כתבי האר"י הם יותר מהמצאותיו הפרטיות? פלא שמאתיים חמישים שנה לאחר מכן היתה צריכה החסידות לנטרל את המימד המטאפיזי-חומרי של תורתו? אבל אנשים כל כך אוהבים שמספרים להם סיפורי בדים על אלוהים שזוהרו של האר"י לא נפגע וכיום עדיין מתייחסים לכל תג ותו של דבריו כאילו מדובר בתורה למשה מסיני. ומיותר לציין שלא היא. האר"י, הייתי אומר, שייך לאותם אנשים נדירים שחוש הדמיון שלהם כל כך מפותח עד שיחד עם חזון אדיר והשראה אלוהית משולהבת הם מסוגלים לברוא עולמות שלמים, עם הגיון פנימי משלהם, שמשקף מימדים עמוקים בהגיונו של עולמנו. במילים אחרות, הוא היה פנטזיונר, אבל כמו חלק ממנהיגי הגנוסטיקאים, יואכים מפיורה או רודולף שטיינר, וכמו סופרים רבים (טולקין ואסימוב הם דוגמאות זמינות) הוא היה פנטזיונר גאון.

ועד היום הזה

המימדים שתפסה הוצאת זרע לבטלה אצל האר"י הם באמת מיתולוגים, והבעיה העיקרית היא שעמדתו השפיעה דורות רבים אחריו. כך למשל, הרב משה גרף (שחי במאה השבע-עשרה וניבא שהגאולה תגיע בשנת ת"פ, כלומר 1720) גרס שמה שמעקב את הגאולה הוא אך ורק חטא הוז"ל! למעשה, כל מהלך ההיסטוריה נקבע על ידי אותו חטא. כפי שכותב פכטר במחקר שלו:

מתרקמת [אצל גרף] תמונה שלמה שכל כולה מושתתת על העוון של הוז"ל. דור המבול חטא בכך, אברהם ושרה תיקנו נפשות שנוצרו מכך, ער ואונן גרמו לנשמות בית דוד ומשיח להיות שרויים בקליפות, עקב כך זכו עמון ומואב להיות מוגנים, יוסף הועמד בניסיון וניצל, ישראל שירדו למצריים הם בבחינת הוז"ל, גלות מצריים נועדה לברר את הניצוצות שנוצרו בעקבות זאת, כל מהותו של בלק נבעה מאיסור זה, גלות יהודה ובניימין נבעה מכך, וכן הגלות האחרונה. קיבוץ מאסיבי כזה של מקורות הופך את המעשה למשמעותי מאוד בהיסטוריה היהודית בצורה שלא הופעה קודם לכן. (עמ' 230)

נהדר: הכל בגלל הוז"ל. ומה עדיין חסר כדי להשלים את התמונה? השואה כמובן. כן, היה גם רב גדול שחשב שאחד הגורמים לרציחתם של ששת המיליונים היה הוצאת זרע לבטלה. ר' אהרון ראטה, מייסד חסידות "תולדות אהרן" שנפתר שנתיים לאחר תום מלה"ע השניה כותב בספרו "טהרת קודש" ש

נתרבו פושעים מורדים המשחיתים זרעם רחמנא ליצלן […] עד שעלה קיטרוג הגדול בעוונותינו הרבים […] ונמסרנו בידי ארור עמלק ימ"ש להשמיד ולהרוג ולאבד […] כי כל ישראל הקדושים ערבים זה בזה. כי באם ישראל הקדושים נוטרין מדת יסוד [כלומר שומרים לא לאונן] אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם" (כרך א', י"ד)

מדהים לא? היה אפשר לחסוך את הטרחה של ועדת וינוגרד. ברור למה מלחמת לבנון 2 לא צלחה.

[בכתיבת הרשימה התבססתי בצורה נרחבת על מחקרו של שילה פכטר, "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה", שאושר לא מזמן בהצטיינות כחיבור לשם קבלת תואר דוקטור באוניברסיטה העברית.]

אבר קטן לו לאדם, אבל השימוש בו הוא צרה גדולה

על שלושה איסורים נצטווינו להיהרג ובל נעבור, אבל חטא אחד גדול וחמור מכל אלה, וברור לכל שמדובר באוננות. על הוצאת זרע לבטלה, על פי ספר הזוהר, לא תיתכן תשובה, וה"שולחן ערוך" מגדיר אותה כעבירה החמורה ביותר בתורה; תלמידיו של האר"י ידעו לספר בשמו ש"כל הצרות שבעולם הכל בשביל החטא הזה", ואפילו הרמב"ם, איקונין הרציונליות היהודית, קבע שהחוטאים בזה "כאילו הרגו נפש". איבר קטן לו לאדם, אבל השימוש בו לשם עינוג עצמי הוא צרה גדולה, כך לפחות על פי דורות של חכמים, מקובלים ופוסקי הלכה: מחקר חדש, הגדול בהיקפו על הנושא, שהוגש לאוניברסיטה העברית לשם קבלת תואר דוקטור ואושר לאחרונה (ואף בהצטיינות) עוקב אחר התפתחותה של הפסיקה ההלכתית בנושא הטעון הזה. כותרת החיבור היא "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה", והחוקר, שילה פכטר, סוקר בו את גלגוליו של אותו איסור, מימי המקרא ועד ימינו אנו.

איסור הוצאת זרע לבטלה (להלן: הוז"ל) מורכב למעשה מכמה שדות פעולה שונים, החל מאוננות, דרך קרי לילה, ועד למשגל נסוג (או כזה שבברור אינו מאפשר הפרייה) עם האישה החוקית, ופוסקים שונים נתנו משקל שונה לכל אחד מאלו. הציר סביבו מחלק פכטר את הגישות השונות הוא זה שבין הדגשת כוונתו של האדם (בלשונו, הגישה ההומנית), לבין הדגשת תוצאות המעשה (הגישה הריאלית). הראשונה נפוצה מימי חכמי התלמוד, דרך הפילוסופיה היהודית ועד לחסידות, והיא רואה את תכלית המצוות בהשתלמות הפנימית של האדם, ומכך את מהות החטא ברצונו הסורר. השנייה קיבלה ביטוי שיא בקבלה, ועל פיה לכל מצווה או חטא שעושה האדם השפעה ישירה ומידית על עולם האלוהות, וממילא גם על עולמנו. מכאן ברור שגם כוונה חיובית לא תעזור אם עצם המעשה גורר קטסטרופה קוסמית.

בסרטטו את הגנאולוגיה של החטא מתקדם פכטר על פסי הכרונולוגיה, ומתחיל בתורה עצמה. אלא שבמקרא, מסתבר, אין כלל התייחסות מפורשת להוז"ל. אדרבא: התפיסה היא שכל הוצאת זרע, גם במשגל כשר, מטמאת את האדם, ואין טומאה זו קשורה כלל למשקל המוסרי של המעשה. הוצאת הזרע נבחנת במסגרת דיון כהני שעוסק בדינים פולחניים, ולא אתיים.

למרות שתיקתו של המקרא בנושא, סיפור מתוכו מהווה מקור לאיסור בדורות הבאים, והוא פרשת אונן בבראשית ל"ח (במקום לייבם ולהפרות את תמר אשת אחיו שמת, אונן "שיחת ארצה" את זרעו). כפי שמראה פכטר, הסיבה שבעטיה ממית האל את אונן אינה משום שעסק באוננות (שהרי ביצע משגל נסוג) וגם לא עצם השחתת הזרע היא חטאו, אלא חוסר הרצון שלו להעמיד צאצאים. החתירה נגד מצוות פרו ורבו היא שהביאה להריגתו.

אף בימי בית שני, בספרות החיצונית למיניה, אין כל התייחסות לאוננות, אלא רק ל"ראיית קרי", וגם זה במסגרת קטגוריות הטומאה והטהרה. אולם בתקופה זו יהודים המושפעים מהמנהגים היוונים והרומיים (כמו פילון ויוספוס) מכניסים את ערכי הטוהר אל תוך מערך כלכלת התשוקות, והצורך להתאפק מקיום יחסים שאינם למטרת הולדה מוסבר על פי ההגיון היווני-רומי של הצורך במתינות ובשליטה עצמית.

התלמוד הוא למעשה המקור הראשון הו איסור הוז"ל הוא מפורש, ולראשונה יש בו גם התייחסות לאוננות. הטיפול של התלמוד בנושא הוא רב רבדי ועדין מאוד: האיסור מופיע רק ביחס למוסר מיני אישי, ובהקשרים שונים מקבל משקל שונה. בדיבור כללי על הוז"ל נוקטים החכמים לשון חריפה המביעה רתיעה עמוקה, אך כאשר הם נדרשים לפסוק הלכה למעשה הם מתייחסים למימד הפרקטי של האיסור. פכטר מראה כיצד עורכי הסוגיות ניסו להציג תדמית קשוחה וחמורה של "מידת חסידות" בנוגע להוז"ל, אך רמזו שבמידת הצורך וכפי גופו של מקרה יש לנהוג באופן פרגמטי ועל פי צרכי הנסיבות.

עד אמצע המאה השלוש-עשרה הצליחו הפוסקים לשמור על היחס הרב-רבדי כלפי האיסור. הרמב"ם, למשל, נוקט בגישה רפואית: תפיסתו היא ביולוגית, ובכך מנטרלת כל הילה מיסטית שיכולה להדבק בו. החטא עבורו הוא הרהורי העבירה, ולא הפעולה עצמה, ובכך הוא ממשיך את הקו ה"הומני" בהתייחסות להוז"ל. יחד עם זאת הוא משתמש בלשון קשה, ועל פי פכטר עושה זאת למטרת הרתעה וכדי לשמור מפני הפקרות חברתית.

המפלצת המיתולוגית האיומה מכולן: איבר זכרי זקור

המהפך מגיע עם הקבלה. כידוע, על פי תורת הקבלה האדם הוא מיקרוקוסמוס איזומורפי לעולם האלוהות, ועל כן לכל פעולה שהוא מבצע ישנה הקבלה, וגם השפעה, בעליונים. התפיסה הזאת, ה"ריאלית", מקנה כמובן חשיבות עצומה לשמירת מצוות, ומתריעה על תולדות מפלצתיות מכל חטא. על פי מערכת הספירות האל מזרים משפעו אל העולם (הנקבי) דרך ספירת יסוד, שעומדת כצינור אלוהי המקביל לאיבר המין הזכרי. מכאן ברור מה היא הבעיה התיאוסופית בהוז"ל: השחתת השפע המקביל באדם, הזרמתו לא למקומו המיועד והוצאתו, לכאורה, לריק.

אלא שכמו הטבע, גם לאל קשה לשמור על חלל פנוי, וזרע שמושחת אינו מבוזבז סתם, אלא חובר לכוחות הטומאה. כך, כשם ששמירת מצוות פועלת לתיקון עולם, חטא שבירתן מגביר את כוחות ההרס שבו. ספר הזוהר הוא זה שמחדיר בחטא הוז"ל מטען מטאפיזי, מטען שהולך ונגדש ומגיע לפורקנו הקוסמי בקבלת האר"י. בצפת של המאה השש-עשרה נתפס לראשונה הזוהר כקאנון מקודש, והאר"י דאג להרחיב ולהאדיר את המיתוס התיאוסופי שעומד בבסיסו. על פי תורת הבריאה של האר"י, השפע האלוהי שהיה אמור להיכנס אל החלל שהאל פינה ולהפרות אותו לכדי עולם נקלע לתקלה קשה שגרמה לניפוצו ופיזורו בין הקליפות. כפי שמראה פכטר, את תורת הצמצום והשבירה של האר"י ניתן להבין כפליטה אלוהית שהשתבשה: הבריאה היא ביאה, אך מכיוון שהאל הוא לבדו, הבעייתיות ברורה. מתוך כך גם ברור מה נוראה היא האוננות: הרי בכך חוזר האדם בזעיר אנפין על התהליך הקוסמי המתוסכל, וזאת במקום להשתמש בכוחו התיאורגי כדי להפרות את אשתו כראוי ולתרום לתיקון עולם. כפי שכותב פכטר: "מעתה החטא משמש כארכיטיפ לכל יצירה שאינה מתקיימת […] שבירת הכלים, הגלות וכל הצרות כולן הן למעשה תולדה של חטא הוז"ל, ואיני מכיר עוד חטא שזכה לאחריות כה רבה."

בזמן שבקבלה חטא הוז"ל מתנפח למימדים מיתיים, ר' יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך", מכניס את גישתו הקיצונית של הזוהר אל לב ההלכה, כאשר הוא קובע בספרו הגדול שחטא הוז"ל "חמור מכל עבירות שבתורה", וזאת למרות שבלתי אפשרי כמובן למצוא לכך תימוכין הלכתיים. אותה תפיסה ריאלית של החטא, כך נראה, משבשת את שיקול הדעת של הפוסקים ומביאה לניסוח שדן דורות של יהודים לנקיפות מצפון נוראיות. מסתבר שלאחר שהמקובלים בנו מגדל מטאפיזי בשמיים הם גם עוברים לגור בו ומנתקים את עצמם סופית מהחיים – ובכך מהמחויבות אליהם. אותו מגדל יקרוס ויתרסק עם עליית השבתאות, בה המימד המטאפיזי דורס תחתיו את ההלכה, מכריע אותה לחלוטין, ומביא לפריצת כל הגבולות (אם כי במהלך דיאלקטי מעניין, דווקא מקדש את ההוללות המינית).

אחרי המהפכה הצפתית רבנים כותבים ספרים שלמים רק על נושא זה, והאיסור נטען בחשיבות עצומה. רק בחסידות שבים ומשתמשים בפריזמה ההומנית כדי לבחון את החטא, ובכך מצמצמים משמעותית את מימדיו. הצדיקים מתמקדים ברובד הפסיכולוגי של החסיד, ורבי נחמן אפילו מגלה את אותו "תיקון כללי" שבעזרתו אפשרית על אותו חטא תשובה על ידי תיקון כוונותיו והרהורי העבירה של החוטא. כך את המטאפיזיקה מחליפה שוב האתיקה, וההתגברות על היצר מודגשת על פני סיפורי הקליפות והשדים. את המגדל הקבלי שהשבתאות ריסקה, מפרקת החסידות בזהירות, כאילו מנטרלת פצצה, וזה עולה בידה: האיסור חוזר להיות חלק שקול מתוך המערך האתי של שומר המצוות.

פכטר מסיים את סקירתו עם העידן המודרני, בו אפילו על ההתגברות על היצר מביטים בעין חשדנית. התקופה הארוכה בה האתיקה היתה קשורה בטבורה לאסקטיקה חלפה, ואין עוד עוון בהנאה מהגוף. את מערך ההנאות יש כמובן לכלכל ביושר, אבל המקרים בהם הוצאת זרע נחשבת כיום "השחתה" הם מעטים ביותר. נראה שאחרי השיא אליו הגיעה קבלת האר"י והשבתאות חייב לבוא רפיון, וכפי שקורה פעמים רבות, איתו גם באה ראיה מפוכחת יותר של המציאות.

קצת פוקו

לאורך החיבור מציין פכטר כמה פעמים שמעל ומעבר לאיסור הדתי, מרגיש האדם (כלומר, הגבר) דחייה "בסיסית" ממעשה האוננות, וכי האיסור הדתי רוכב על "הרתיעה הטבועה עמוק בנפש" כלפי המעשה. במקום להסתפק בכך יהיה זה אולי פורה למקם את אותה רתיעה במסגרת היחס אל העצמי שחוקר מישל פוקו בספריו על המיניות. במחקריו שואל פוקו איך מלכתחילה הפכה המיניות לשדה מבחן מוסרי, כלומר מדוע בכלל מודדים בני אדם את התנהגותם המינית, אף עם עצמם, בכלים אתיים.

פוקו מייחס את ההגבלות המיניות כפי שהתגבשו ביוון וברומא למה שהוא מכנה "הדאגה לעצמי": הוא מדגיש שהמוסכמות על התנהגות מינית נאותה בחברות אלו נבעו מתוך "מערכת יחסים עם העצמי שאיפשרה לאדם לא להיסחף אחר כמיהותיו ותשוקותיו, לשמור על שליטה ועליונות מעליהם […] ולהגיע למצב קיומי שיכול להיות מתואר כהנאה מלאה". כלומר כדי להיות אדם ראוי ומאושר עלינו לשמור על "הכל במידה" ולשלוט על עצמנו. הגיבור הוא זה שכובש את יצרו, והמידתיות היא הסגולה הטובה של הגבר.

יש להניח שאם לא התפתחה בארץ ישראל גישה שכזו לפניו, הרי שעם הכיבוש ההלניסטי היא חדרה ליהדות. אם נזכור שרק גברים כתבו את ההלכה, נוכל לקבל רמז לכך שלידתם של הדיונים ההלכתיים הללו מקורם בפרויקט השליטה העצמית של הגבר (ולא, למשל, בפי הגבורה הטרנסנדנטית) מכך שלמרות שגם על נשים הוטלו ודאי הגבלות שונות בתחום המיני, אותן מגבלות לא נגעו כלל (עד לזמנים מודרניים) בשדה הפעולה שבינה לבין עצמה. רק הגבר הופקד לשמור על עצמו, מעצמו.

אולם בחינת פרויקט "הדאגה לעצמי" ביהדות מעניינת במיוחד, משום שהדאגה ביהדות היא תמיד גם, ופעמים רבות בראש ובראשונה, לקהילה. היהדות היא דת המכוננת עם, והחוקים על הפרט נועדים לגבש את הקבוצה מבפנים ולסרטט את גבולותיה כלפי חוץ. יש להניח שגם משום כך בימי המקרא איסור הוז"ל נתפס בראש ובראשונה כאיום על מצוות פרו ורבו, כלומר על המשכיות הקהילה ולא על מעמדו המוסרי של הפרט.

וכפי שקודקס אחיד של הלכות מכוננות קהילה אחת, אחידה, כך האיסורים המיניים, פרטיים ונסתרים מטבעם, מכוננים סובייקט אחיד: על פי פוקו אין תפקידם של הכללים השונים לשמור על הסובייקט, אלא  ליצור אותו. החוק לש ומעצב את ה"אני" בצלמו ובדמותו – הוא יוצר את האדם כישות נבדלת. מתוך השקפה התפתחותית של התרבות אפשר לומר שבעוד שבימי המקרא המטרה המתבקשת היתה גיבוש הקהילה, הרי שמימי בית שני והלאה גיבושו של סובייקט רפלקטיבי ואוטונומי היה נדרש. השליטה העצמית לא צומחת מלמטה למעלה, אלא להפך: קודם מכוננים עם על ידי שליטה על המרחב הציבורי, ומשם יורדים ומכניסים משמעת ומרות גם אל המרחב הפרטי, ובכך יוצרים סובייקטים מוסריים.

אבל כפי שמראה פכטר, אותם איסורים הופכים חסרי הגיון כאשר הם מתנתקים ממטרתם הראשונית, דהיינו גיבוש אינדיבידואלים המודעים לעצמם, ומתחילים לשמש כנגזרות ארציות של סיפור מיתי בעל מימדים קוסמיים. או אז הם עלולים לפרק ולהרוס לא רק את הפרט, אלא אף את הקהילה כולה.

[התפרסם היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". אני מתכוון לכתוב בקרוב עוד קצת על אוננות: רשימה קצרה ובה השוואה עם תפיסת הסוגייה בנצרות, רשימה ארוכה ובה פירוט נרחב יותר של התפיסה הקבלית, ומאמר לאנרג'י ובו מעט על הקשר בין מין ורוחניות דרך הפריזמה של האוטוארוטיקה, כך שהולכת להיות תקופה מעט מינית בבלוג. אנא הדקו את החגורות והרחיקו ילדים קטנים מהמסך]

"There's a schism in the Sangha!!!"

בתהליך התפתחותן של דתות, כבהתפתחותו של כל דבר אחר, יותר ממהלך הצמיחה הרציף מעניינות נקודות השבר. כפי שכתבתי (לפני שני פוסטים), השבר הראשון התרחש בבודהיזם כנראה מאה שנה אחרי מותו של הבודהה. אני אומר כנראה, משום שיש לנו להסתמך רק על עדיות הכתבים הבודהיסטים עצמם – רק הם התעניינו במחלוקות הפנימיות שהתרחשו בתוך הזרם הדתי הצעיר שלהם. 

כמעט כל אותם מקורות מסכימים ביניהם שהפיצול הראשון בסנגהה היה בין אסכולת ה- Mahasmghika ("אנשי הקהילה הגדולה") וה- Sthaviras ("הזקנים"). הבעיה היא שהמקורות כנראה מאחרים את אותו שבר מתוך אינטרסים אידיוסינקרטים, ומתוך אותם אינטרסים גם מביאים גרסאות שונות, שמצדיקות כל אחת את הצד שלהם בסכסוך.

אני חושב שהכי מעניינת גרסה אחת למאורעות, מקובלת למדי במחקר, שקובעת את המועד לפיצול בועידה הכלל-בודהיסטית השניה. זו נערכה כמאה שנה אחרי הראשונה (שהיתה מיד אחרי מותו של הבודהה, כלומר סביב 400 לפנה"ס), והועלו בה כמה נושאים שאיתגרו את הדוגמה, הן העקרונית והן ההלכתית, שנקבעה בועידה הראשונה. חמשה נושאים מעוררי מחלוקת הועלו שם על ידי נזיר בשם מהאדווה, וערערו על מעמדו המושלם לכאורה של ה"ארהט" (כינוי למי שהגיע לנירוונה). "חמש הנקודות" של מהאדווה הן:

1)       ייתכן שארהטים יתפתו על ידי שדים לפלוט זרע [כלומר: יחלמו חלומות כחולים]
2)       ייתכן שארהט אינו יודע הכל [הכוונה היא לעניינים שאינם בתחום הדהרמה, כגון באיזה שביל כדאי ללכת ביער, או מה שמו של צמח מסויים]
3)       ייתכן שארהט יחוש ספק [נראה לי שכאן המדובר דווקא באשר לתובנות שלו]
4)       ייתכן שארהט יודרך על ידי אחר [או, באופן רחב יותר, לא יכול היה להגיע לנירוונה בכוחות עצמו בלבד]
5)       אפשרי להיכנס אל "הדרך" כתוצאה משמיעת מילים [ראו להלן]

הנקודה העסיסית ביותר היא כמובן הראשונה. הכוונה, כאמור, היא לחלימת חלומות כחולים, ומסתבר שעל פי המסורת הבודהיסטית הקדומה היו אלה שדות, או אלות, שפיתו את הנזירים החסודים בשנתם והביאו אותם לכדי עבירה [במאמר מוסגר אציין שגם בקבלה וגם במיסטיקה הנוצרית פליטת הזרע לבטלה קשורה לשדים ולכוחות השחור. בקבלה כל נושא האוננות התנפח למימדים מגוחכים (קראו את היומן של ר' חיים ויטאל ותגלו עמודים על גבי עמודים של דיונים על קרי) ופליטת הזרע של הגברים היהודיים הפכה לשאיפה המרכזית של הסטרא אחרא, הקליפות ומני לִילִיות; גם ב-.Malleus Maleficarum הידוע לשימצה (שנכתב במאה ה- 15 על ידי שני חברים במסדר הדומיניקני) שדים ושדות הם שמפתים אותנו לפלוט זרע לצרכיהם הם/ן].

יחד עם שלוש הנקודות העוקבות ברור שהכיוון של מהאדווה הוא צמצום אופיו האלוהי של הארהט והפיכתו לאדם. למרות שבאותו זמן מוקדם עדיין לדבר על "מהאיאנה" כזרם של השקפת עולם בודהיסטית, הנקודות של מהאדווה מזכירים את הקונספציה היותר אנושית של ההארה על פי המהאיאנה. בשביל המהאיאנה בסופו של דבר הנירוונה איננה נפרדת מהמציאות היומיומית, היא לא מימד אחר שאליו משוגר הארהט ברגע ההארה, אלא בעומק הדברים אין כל הפרדה בינה ובין העולם הזה על כל פגמיו וצעריו. ואם הנירוונה עצמה היא סמסארה, ממילא אין צורך שהארהט יהיה מעין יצור על אנושי.

התרוואדה מעלה את הארהט, ובעיקר את סידהרתה גאוטמה הבודהה ההיסטורי, לדרגה של אלוהים עלי אדמות, כל יודע ובעל כוחות על-טבעיים. מתוך נאמנות לקו שהטווה הבודהה, התרוואדה בדרך כלל מסרבת לדבר מטאפיזיקה, ומשאירה את הדהרמה עם שתי רגליים על הקרקע. בניגוד לה, המהאיאנה מפליגה למחוזות מטאפיסיים נשגבים, והיא מרבה לדבר על הנירוונה כאיזה מימד מוחלט שמעל לזמן ולמקום (אם כי, פרדוקסלית, בסופו של דבר אינו נפרד מהם כאמור). אבל למהאיאנה אין יומרות כאלה בקשר לבודהה האדם – הוא יכול להישאר אנושי. בקיצור, נוצר כאן מצב מעניין, בו משום שלמהאיאנה לא איכפת לדבר מטאפיזיקה, היא דווקא יכולה להשאיר את הבודהה אנושי, ואילו התרוואדה, חסרת המימדים האלוהיים, חייבת להפוך את הבודהה האיש לאלוהי. כך או כך, הגעגוע האנושי לשלמות חייב להיות מסופק.

הבעיה היא ששלמות עלי אדמות היא בלתי אפשרית. Bhikkhu Sujato, נזיר ומלומד בודהיסטי שכותב על הפיצול של הסנגהה בספר מעניין שהעלה לרשת, מספר שם שהוא מבין היטב איך יכולות שאלות באשר למושלמותו של הארהט לעלות – למעשה זה בלתי נמנע:

In my experience, it is common that when monks live close to a great teacher, they will usually believe he is an arahant, and inevitably questions arise as to conduct. Some random examples that I have heard in my time as a monk: Can an arahant smoke? Can an arahant walk into the hall patting a dog and forget to wipe his feet? Can an arahant cry during a Dhamma talk? Can an arahant announce his attainment – on TV? Can an arahant suffer from Alzheimer’s? Can an arahant express support for a prime ministerial candidate who turns out to be grossly corrupt? And not least – can an arahant have wet dreams?

הנקודה החמישית של מהאדווה מזכירה גם היא הלך רוח מהאיאני, מכיוון אחר: מרובים הם סיפורי הזן בהם אנשים פשוטים מתעוררים כתוצאה משמיעת דבריו של איזה זן-מאסטר. בסוטרות העתיקות גם כן מוזכרות סיטואציות דומות, בהן הבודהה אומר את מילותיו ונזירים סביבו "זוכים לעין האמת" ומצליחים לתפוס אינטואיטיבית וקיומית (ולא רק אינטלקטואלית) את מה שהוא אומר. העניין הוא שאז מדובר תמיד, כאמור, בנזירים, וייתכן שמוקד הויכוח היה האם אדם פשוט, שלא תרגל מדיטציה מימיו, וודאי שלא הגיע לרמות הריכוז העמוקות מאוד שהגיעו אז נזירים בודהיסטים על ידי מדיטצייה, יכול "להכנס אל הדרך" על ידי שמיעת מילים בלבד (לא מדובר דווקא בכניסה לנירוונה, אלא בתפיסה אינטואיטיבית של אמת כלשהי הנוגעת לעניין. למשל: כל התופעות הן זמניות, או ריקות ממהות עצמית). גם זאת התפתחות חשובה, שלמעשה מבטאת את ההבנה שאין הכרח בכל תרגול פורמלי כדי לראות את האמת.

 

[אני רוצה לציין שמעולם לא למדתי את ההיסטוריה של הבודהיזם בצורה מסודרת, ומכיוון שאני יודע שיש כמה חוקרי בודהיזם מדופלמים שקוראים את הבלוג הזה, אני מזמין אותם לתקן טעויות שלי, אם ישנן]