הר המור

מעט על ההבדל המהותי בין חרדיות ליהדות מסורתית וציונות דתית

ב-1792, שלוש שנים לתוך המהפכה הצרפתית, קיבל אדמונד לואיס דיבוא-קרנסה, מראשי הגוף המחוקק של המשטר החדש, מכתב המזהיר אותו מדרכם של הכוחות שסביבו. ז'אן בפטיסט סל, רופא ומחזאי (אה, היו ימים), התריע כי

אי אפשר לשום ממשל שיתקיים על בסיס העקרונות בהפשטתם המטאפיזית. לא תיתכן שום התאמה בין עיקרון מוחלט להתאגדות מדינית, ופשוטה הסיבה: עקרון מופשט אינו מתיישב עם מציאות שאין בה שלמות. מצד שני, מטבעם של בני אדם שיהיו לא מושלמים. […] בהעלותם את השם המפורש של הריבונות השלמה והמוחלטת של העם, הרי הם מסרבים להכיר באיזה סייג שהוא והגבלה שבחוק. לעולם האדם בפיהם מלאך האלוהים, ומתוך שאיפתם לגלות את היאה לאדם הם מתעלמים לגמרי מהאדם בשר ודם. […] בחפץ לב הייתי משבח דחליל תעתועים זה של השלמות שהם חותרים לקראתו, אבל כלום מתוך שהם מפשיטים את האדם בדרך זן מכל האנושי שבו לא יהפכוהו בסופו של דבר לחיה טורפת?

סל התנגד לניסיונם של המהפכנים לכפות על העם הצרפתי מודל "מושלם", "רציונלי" ו"מדעי" של חברה ומשטר, מודל שמתעלם לחלוטין ממצבם הממשי של בני האדם, ובמקום זאת מתעקש לספר להם מה בעצם, לאמיתו של דבר, מצבם, ועל כן מה הם בדיוק צריכים. הוא ניבא את ההמשך במדוייק: שנה אחרי מכתבו התחילו ימי "הטרור", ולהב הגיליוטינה נזקק להשחזה תכופה. מפני שפקפק בצדקתה של המהפכה גם סל הניח את צווארו תחתיו, ונערף בשנת 1794.

המהפכה הצרפתית לא היתה הניסיון הראשון לכפות על המוני בני אנוש אידיאולוגיה שהם אינם מעוניינים בה – קדמה לה כמובן הכנסייה הקתולית – אבל היא היתה הניסיון הראשון לעשות זאת ללא כל התחשבות במציאות, דהיינו על בסיס "עקרונות בהפשטתם המטאפיזית", כפי שניסח זאת סל. המסורות הדתיות שכפו עצמן על ההמונים צמחו מתוך מסורות ארוכות שנים, וממילא מתוך דיאלוג מתמשך עם טבע האדם והעולם. ראשי המהפכה סברו שיש לעשות להפך: לקטוע את הקשר עם העבר, לנקות את הזיכרון מכל מה שנצבר בו, ולהתחיל הכל מחדש. התוצאות בהתאם.

ההקדמה הזאת נדמית מנותקת מההווה ומאיתנו, אולם יש לה לדעתי קשר עמוק עם מצב היהדות בזמננו. אני רוצה על פי הדוגמא שהבאתי בה לאפיין את החרדיות בארץ כיום, ולהבדיל אותה מיהדות דתית שאינה חרדית. בניגוד לרושם הרווח, חרדים הם לא מי ש"מקפידים מאוד" על ההלכה. יש אמנם רמות שונות של הקפדה בין אוכלוסיות אורתודוקסיות שונות, אבל אלה לא מהוות את קו הגבול העקרוני או העמוק ביותר בין חרדים לשאינם. כדי לנסות ולעמוד עליו, אביא דברים שאמר לפני שבועיים הרב עמיאל שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור' הציונית-דתית. בהתייחסו לדרך שבה יש לפסוק הלכה, קבע הרב כי

השקפתם של המנהיגים צריכה להיות אל בית המדרש ומשם ילמדו כיצד החיים צריכים להיראות. כשהם הולכים להנהיג את ישראל בדרכי תורה זה לא רק תורה אלא יסודי דרכיה של האומה, השקפתם צריכה לפנות אל התורה ואל בית המדרש ולפיהם הם יובילו את העם. אבל אם יקחו שיקול דעת הבחנה על פי החיים המקולקלים שבשוק, הם ישחיתו את ההנהגה ולא יוכלו לכוון להנהיג נכונה את דרכי החיים של האומה.

ההנהגה התורנית הנכונה, אם כן, לא רק שאינה מתחשבת בחיים עצמם, אלא בכוונה תחילה מתעלמת מהם. החיים הממשיים יכולים רק להסיח את דעתו של הפוסק מהתורה, ואילו התורה בשלמותה המטאפיזית מהווה את האור הטהור על פיו יש להתקדם. ממנה אנחנו למדים "כיצד החיים צריכים להיראות".

הרב שטרנברג אינו "חרדי" במובן הסוציולוגי – הוא אינו ליטאי ולא חסידי, לא מתלבש כחרדי, וכאמור עומד בראש ישיבת הר המור הציונית דתית. אבל הוא חרדי בהשקפת עולמו. מה שהופך את השקפת עולמו לחרדית הוא הניתוק המכוון בינה ובין תנאי המציאות המשתנים, והראייה בתורה ובהלכה ישויות מטאפיזיות קפואות וטהורות, ועל פיהן אמור העולם להתיישר. הרב שטרנברג, אם כן, הוא חרדי-לאומי (חרד"ל) לא בגלל שהוא "מקפיד על ההלכה", אלא בגלל שהגישה ההלכתית שלו שונה מזו של הציונות הדתית הקלאסית.

את הגישה של הציונות הדתית במקורה אפשר לאפיין בנכונות רבה לפתיחות ולדיאלוג מתמיד עם המציאות. הסיסמאות "תורה ועבודה" ו"תורה ומדע" מדגישות את החיבור להוויה המודרנית, ולאורן הלכה הציונות הדתית – זו של האורתודוקסיה המודרנית, "המזרחי", ובעיקר "הפועל מזרחי" והקיבוץ הדתי – בניגוד מפורש ומודע לדרך החרדית, שעוד לפני קום המדינה דגלה בהסתגרות, פאסיביות, שמרנות קיצונית וריבוי חומרות ו"מנהגים" שונים ומשונים.

כאשר אנחנו מבחינים בתסמינים שכאלה בציונות הדתית אנחנו למעשה עדים לחזרה של חלקים ממנה אל האתוס החרדי, תוך ויתור על המהלך האידיאולוגי והפרגמטי של יציאה אל העולם. הזרם החרד"לי מציג לפנינו משבר: הוא נואש מהדרך הקלאסית של הציונות הדתית, אם מתוך פחד מהמודרנה המציבה אתגרים גדולים יותר ויותר, אם מתוך אכזבה מהחברה החילונית שממאנת לחזור בתשובה, ואם מתוך יאוש מהציפייה לגאולה הקרובה. הוא מצטרף לעולם החרדי לא בכך שהוא מקפיד יותר על ההלכה, אלא בכך שהוא משנה את גישתו אל המציאות.

אבל כפי שאנחנו רואים מהציטוט שהבאתי בהקדמה, הגישה הזאת עצמה, של תיאוריה או דוקטרינה שיש לכפות אותה על המציאות היא עצמה מודרנית, ואין בה שום דבר מסורתי. לידתה בעידן בו הדתות איבדו את כוחן ובני אדם (באירופה) פיתחו הזיות בדבר האפשרות למצוא נוסחה רציונלית אחת שתסדר את כל החיים, הפרטיים והפוליטיים. מעולם לא היתה מחשבה כזאת בתולדות היהדות, ודאי לא בקשר להלכה, שתמיד היתה רבת דעות, זרמים, עדות, ורמות של הקפדה. ובעיקר: ההלכה תמיד היתה בדיאלוג פורה עם החיים הממשיים. החרדים והחרד"לים אימצו במקרה זה תבנית מחשבה אירופאית-מודרנית (בעיקר צרפתית), והפכו אותה לתו ההיכר שלהם. והם עוד טוענים שהם אלה ששומרים על המסורת.

:

פורסם באתר אבי חי.