ב-1792, שלוש שנים לתוך המהפכה הצרפתית, קיבל אדמונד לואיס דיבוא-קרנסה, מראשי הגוף המחוקק של המשטר החדש, מכתב המזהיר אותו מדרכם של הכוחות שסביבו. ז'אן בפטיסט סל, רופא ומחזאי (אה, היו ימים), התריע כי
אי אפשר לשום ממשל שיתקיים על בסיס העקרונות בהפשטתם המטאפיזית. לא תיתכן שום התאמה בין עיקרון מוחלט להתאגדות מדינית, ופשוטה הסיבה: עקרון מופשט אינו מתיישב עם מציאות שאין בה שלמות. מצד שני, מטבעם של בני אדם שיהיו לא מושלמים. […] בהעלותם את השם המפורש של הריבונות השלמה והמוחלטת של העם, הרי הם מסרבים להכיר באיזה סייג שהוא והגבלה שבחוק. לעולם האדם בפיהם מלאך האלוהים, ומתוך שאיפתם לגלות את היאה לאדם הם מתעלמים לגמרי מהאדם בשר ודם. […] בחפץ לב הייתי משבח דחליל תעתועים זה של השלמות שהם חותרים לקראתו, אבל כלום מתוך שהם מפשיטים את האדם בדרך זן מכל האנושי שבו לא יהפכוהו בסופו של דבר לחיה טורפת?
סל התנגד לניסיונם של המהפכנים לכפות על העם הצרפתי מודל "מושלם", "רציונלי" ו"מדעי" של חברה ומשטר, מודל שמתעלם לחלוטין ממצבם הממשי של בני האדם, ובמקום זאת מתעקש לספר להם מה בעצם, לאמיתו של דבר, מצבם, ועל כן מה הם בדיוק צריכים. הוא ניבא את ההמשך במדוייק: שנה אחרי מכתבו התחילו ימי "הטרור", ולהב הגיליוטינה נזקק להשחזה תכופה. מפני שפקפק בצדקתה של המהפכה גם סל הניח את צווארו תחתיו, ונערף בשנת 1794.
המהפכה הצרפתית לא היתה הניסיון הראשון לכפות על המוני בני אנוש אידיאולוגיה שהם אינם מעוניינים בה – קדמה לה כמובן הכנסייה הקתולית – אבל היא היתה הניסיון הראשון לעשות זאת ללא כל התחשבות במציאות, דהיינו על בסיס "עקרונות בהפשטתם המטאפיזית", כפי שניסח זאת סל. המסורות הדתיות שכפו עצמן על ההמונים צמחו מתוך מסורות ארוכות שנים, וממילא מתוך דיאלוג מתמשך עם טבע האדם והעולם. ראשי המהפכה סברו שיש לעשות להפך: לקטוע את הקשר עם העבר, לנקות את הזיכרון מכל מה שנצבר בו, ולהתחיל הכל מחדש. התוצאות בהתאם.
ההקדמה הזאת נדמית מנותקת מההווה ומאיתנו, אולם יש לה לדעתי קשר עמוק עם מצב היהדות בזמננו. אני רוצה על פי הדוגמא שהבאתי בה לאפיין את החרדיות בארץ כיום, ולהבדיל אותה מיהדות דתית שאינה חרדית. בניגוד לרושם הרווח, חרדים הם לא מי ש"מקפידים מאוד" על ההלכה. יש אמנם רמות שונות של הקפדה בין אוכלוסיות אורתודוקסיות שונות, אבל אלה לא מהוות את קו הגבול העקרוני או העמוק ביותר בין חרדים לשאינם. כדי לנסות ולעמוד עליו, אביא דברים שאמר לפני שבועיים הרב עמיאל שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור' הציונית-דתית. בהתייחסו לדרך שבה יש לפסוק הלכה, קבע הרב כי
השקפתם של המנהיגים צריכה להיות אל בית המדרש ומשם ילמדו כיצד החיים צריכים להיראות. כשהם הולכים להנהיג את ישראל בדרכי תורה זה לא רק תורה אלא יסודי דרכיה של האומה, השקפתם צריכה לפנות אל התורה ואל בית המדרש ולפיהם הם יובילו את העם. אבל אם יקחו שיקול דעת הבחנה על פי החיים המקולקלים שבשוק, הם ישחיתו את ההנהגה ולא יוכלו לכוון להנהיג נכונה את דרכי החיים של האומה.
ההנהגה התורנית הנכונה, אם כן, לא רק שאינה מתחשבת בחיים עצמם, אלא בכוונה תחילה מתעלמת מהם. החיים הממשיים יכולים רק להסיח את דעתו של הפוסק מהתורה, ואילו התורה בשלמותה המטאפיזית מהווה את האור הטהור על פיו יש להתקדם. ממנה אנחנו למדים "כיצד החיים צריכים להיראות".
הרב שטרנברג אינו "חרדי" במובן הסוציולוגי – הוא אינו ליטאי ולא חסידי, לא מתלבש כחרדי, וכאמור עומד בראש ישיבת הר המור הציונית דתית. אבל הוא חרדי בהשקפת עולמו. מה שהופך את השקפת עולמו לחרדית הוא הניתוק המכוון בינה ובין תנאי המציאות המשתנים, והראייה בתורה ובהלכה ישויות מטאפיזיות קפואות וטהורות, ועל פיהן אמור העולם להתיישר. הרב שטרנברג, אם כן, הוא חרדי-לאומי (חרד"ל) לא בגלל שהוא "מקפיד על ההלכה", אלא בגלל שהגישה ההלכתית שלו שונה מזו של הציונות הדתית הקלאסית.
את הגישה של הציונות הדתית במקורה אפשר לאפיין בנכונות רבה לפתיחות ולדיאלוג מתמיד עם המציאות. הסיסמאות "תורה ועבודה" ו"תורה ומדע" מדגישות את החיבור להוויה המודרנית, ולאורן הלכה הציונות הדתית – זו של האורתודוקסיה המודרנית, "המזרחי", ובעיקר "הפועל מזרחי" והקיבוץ הדתי – בניגוד מפורש ומודע לדרך החרדית, שעוד לפני קום המדינה דגלה בהסתגרות, פאסיביות, שמרנות קיצונית וריבוי חומרות ו"מנהגים" שונים ומשונים.
כאשר אנחנו מבחינים בתסמינים שכאלה בציונות הדתית אנחנו למעשה עדים לחזרה של חלקים ממנה אל האתוס החרדי, תוך ויתור על המהלך האידיאולוגי והפרגמטי של יציאה אל העולם. הזרם החרד"לי מציג לפנינו משבר: הוא נואש מהדרך הקלאסית של הציונות הדתית, אם מתוך פחד מהמודרנה המציבה אתגרים גדולים יותר ויותר, אם מתוך אכזבה מהחברה החילונית שממאנת לחזור בתשובה, ואם מתוך יאוש מהציפייה לגאולה הקרובה. הוא מצטרף לעולם החרדי לא בכך שהוא מקפיד יותר על ההלכה, אלא בכך שהוא משנה את גישתו אל המציאות.
אבל כפי שאנחנו רואים מהציטוט שהבאתי בהקדמה, הגישה הזאת עצמה, של תיאוריה או דוקטרינה שיש לכפות אותה על המציאות היא עצמה מודרנית, ואין בה שום דבר מסורתי. לידתה בעידן בו הדתות איבדו את כוחן ובני אדם (באירופה) פיתחו הזיות בדבר האפשרות למצוא נוסחה רציונלית אחת שתסדר את כל החיים, הפרטיים והפוליטיים. מעולם לא היתה מחשבה כזאת בתולדות היהדות, ודאי לא בקשר להלכה, שתמיד היתה רבת דעות, זרמים, עדות, ורמות של הקפדה. ובעיקר: ההלכה תמיד היתה בדיאלוג פורה עם החיים הממשיים. החרדים והחרד"לים אימצו במקרה זה תבנית מחשבה אירופאית-מודרנית (בעיקר צרפתית), והפכו אותה לתו ההיכר שלהם. והם עוד טוענים שהם אלה ששומרים על המסורת.
:
—
פורסם באתר אבי חי.
לולאת האל 
אם דעתי הענייה תחשב אף היא כסיוע, אני שמח לציין שאני מסכים לחלוטין עם הגדרתך את ההבדל בין החרדים לציונות הדתית הקלאסית.
עם זאת, אני תוהה מנין לך הטענה שהחרדיות היא נציגה פחות אוטנטית של המסורת היהודית?
לא מצאתי במאמר שום הוכחה לכך. אני גם סבור שהטענה, לכל הפחות, לא מדוייקת.
קח למשל את הרדיפה הבלתי מתפשרת אחרי האלילות בימי קדם, העמידה אידיאל שהיה, כמו שרואים מהעובדות, הבלתי ישים בעליל
אהבתיאהבתי
לא טענתי שהחרדיות פחות אותנטית. טענתי שהיא מושפעת מהמודרנה, בדיוק כמו כל זרם אחר ביהדות כיום. השאלה היא רק לאיזה כיוון ההשפעה הזאת הולכת.
אהבתיאהבתי
אכן מעט המחזיק את המרובה !
עם זאת אני חושב כי באתוס החרדי יש גם צד מאוד חזק של "שמרנות" , המתחיל עוד מהחתם סופר עם ההלכה שהוצאה מהקשרה של "חדש אסור מהתורה" . . .
כלומר אין בחינה אמיתית של מקורות , ולפיהן החלטה האם "מותר או אסור" , אלא קיימת התחשבות מרובה מאוד בגדרות וסייגים שונים ומשונים , וב"מעשה רב" ו"מנהגי אבות" שונים , גם אם אין להם עיגון אמיתי במקורות.
מהבחינה הזו החרדיות דווקא כן מתחשבת במציאות – אך לא על מנת להקל אלא דווקא על מנת להחמיר !
(כאן יש לציין למשל את הרב עובדיה , שלפחות בתחילת דרכו יצא נגד הדרך הזו בספריו ובפסיקתו ההלכתית , והעדיף להקל על פי המקורות בכל מה שיכל להקל).
אהבתיאהבתי
מעולה. נכין את עצמנו למבחן הגדול בשנת השמיטה הקרובה ונבדוק אם לפתע פתאום החרד"לים "לא יסמכו" על היתר מכירה. אם אכן זה מה שיקרה, אז נוכל להצביע (שוב) על מה שאתה מדבר עליו. אני רוצה להדגיש דווקא את הדוגמא הזאת, כי הפולמוס כבר מזמן חצה את גבולות כתלי בית המדרש, והפך להיות עמדה שמאפיינת את התפיסה המטא-הלכתית של הבן אדם.
אהבתיאהבתי
תומר, העקרון המבדיל הזה בין החרדים, ובכללם החרד"לים, לבין שאינם כאלו,
אכן נכון ברמת ההצהרה. גם אני נתקלתי בחיי החרדיים בהצהרות כאלו. אך
מעולם לא ראיתי את מימושן – אדרבה, נראה שהחלטות "גדולי ישראל" נופלות על
פי חוות דעת מפורטות של "אנשי-חצר" המעורים היטב בעולם, ולא על פי אור
שבעת הימים שנגלה להם בתורה.
אהבתיאהבתי
נכון. צריך להבדיל בין האידיאולוגיה לביצוע בשטח, בעיקר אצל פרטים שאמורים בסופו של דבר לחיות את חייהם, ולא יכולים לנהל אותם על פי המטאפיזיקה של הגדויילים. ועם זאת, יש כמובן הכוונה מלמעלה והיא כמובן משפיעה.
אהבתיאהבתי
ניתוח הגישה ההר מורניקית נכון."אל תתן למציאות לבלבל אותך",אבל תיוגה כחרדית מרגיש לא נכון.הגישה החרדית היא יותר "הישמר לך מהמציאות" מתוך פחד וחשש אך לא מתוך התעלמות.אשמח אם תוכל לרפרר מפוסקים חרדיים בעניין.
אהבתיאהבתי
מה שנוסף אצל הר המור על פני החרדיות הוא התיאולוגיה הגאולית ביחס למדינת ישראל. לכן אפשר למצוא אצלם את ההתעלמות מהמציאות בצורה יותר מובהקת – הם פשוט מתייחסים בחשיבתם לעניינים חברתיים, פוליטיים וכו'. אבל העמדה הבסיסית היא דומה למדי: יש לנו רק ד' אמות של הלכה, כלומר רק את התורה, והמציאות אמורה להתיישר על פיה. אפשר לראות את זה אצל החרדים בחוסר הנכונות, ואולי היכולת, להתפשר בענייני גיוס, ליבה, לימודיי מקצוע וכו', גם כאשר הם עצמם מבינים שזה מן ההכרח. כלומר למרות שגם הם עצמם יודו שלא הגיוני שתורת ישראל תכפה על בניה ניתוק חברתי ודלות כלכלית, ובעצם תהפוך אותם לכת בלתי רלוונטית עבור העולם, הם לא מצליחים לצאת מהעמדה הזאת.
אהבתיאהבתי
ניתוח יפה המתאפיין בראיה כללית של התופעה "ממעוף הציפור", דבר שתמיד מקנה הבנה רחבה. בהחלט ניתן לומר כי החרדיות היא יישום למעשה של אמרת החת"ם סופר: "חדש אסור מן התורה", שהיא עצמה ככל הנראה נובעת מהאינטראקציה של היהדות בתקופתו עם תחילת הרפורמה. נראה שהמודרניות מאז (וקל וחומר היום) מתפתחת בקצב גדול יותר מהקצב שבה ניתן לפתח את ההלכה במסגרת כללי הפסיקה האורתודוקסיים, ולכן הגבהת החומות סביב המחנה נראה כפתרון מעשי יותר וקל ליישום, וזה מה שהוביל לחרדיות נוסח אמרת החת"ם סופר.
אהבתיאהבתי
השקפת עולמו לחרדית הוא הניתוק המכוון בינה ובין תנאי המציאות המשתנים,from this part of a sentence come out the idea that the -charedim- dont change their ways and their beliefes. it is not true and one can say it so-they are the first to react to changing reality.
אהבתיאהבתי
מסכים אני עם הבנתך בדרך תפיסתה של הר המור אל מול שאר הציונות הדתית(וכמו שעולה מהתגובות גם מהחרדים), אם כי חלוק אני על החדוש שבדבר.
"מעולם לא היתה מחשבה כזאת בתולדות היהדות ודאי לא בקשר להלכה"(ת.פ)
"החרדים והחרד"לים אימצו במקרה זה תבנית מחשבה אירופאית-מודרנית (בעיקר צרפתית), והפכו אותה לתו ההיכר שלהם. והם עוד טוענים שהם אלה ששומרים על המסורת."(ת.פ)
בקצרה…
לעניות דעתי מחלוקת זו (בית מדרש מכתיב למציאות/בית מדרש פועל דרך/בעזרת המציאות) היא גופא המחלוקת בין הלל לשמאי ורבי אליעזר בן הורקנוס לחכמים המתבארת יפה באגדת "תנורו של עכנאי"(בבא מציעא נט.), האמת האלוקית המוחלטת של רבי אליעזר אשר גורמי הטבע מצביעים אליה, וחוקי המציאות המתכופפים לאמת המוחלטת(אמת המים תוכיח, קירות בית המדרש ובת הקול), מאידך גיסא " לא בשמים היא" של רבי יהושע, אין צורך להגיע לשמים על מנת לחיות נכון…
באריכות….
גילוי נאות – לפני 3 שנים וחצי הייתי בימי עיון בישיבת הר עציון על "זרמים בצינות הדתית", היו שם הרב יהושע שפירא הרב ישראל אריאל עם רבנים מהישיבה כמובן ועוד, כאשר הר המור שלחו את הרב יוסף קלנר, הוא דיבר אל שיטת הר המור דרך סיפורי רבי אליעזר בן הורקנוס…מה שגרם לתהות על ההזדהות עם המנודה של התלמוד, שני אפשרויות היו לי:ההרמורניקים אינם מבינים מה ההשלכות של תפיסתם או לחילופין הם רואים את עצמם כממשיכי דרכו של אליעזר בן הורקנוס ובית שמאי אשר ראו את עצמם כמאזני גישת בית הלל…
והלל מדה אחרת היתה בו(ביצה טז.) אחרת במובן של נוסף, הלל הכיר בכך שיש צורך בשאיפה הטוטלית של הרמת המציאות אל מגדל השן כשמאי אך הוא גם רואה את המציאות ומבין שפועלים מתוכה ובתוכה ולא מחוץ לה, על כן " ברוך ה' יום יום" המציאות האלוקית נמצאת גם ביום יום ולא רק בשבתות וחגים טובים, הלל ושמאי הכירו זה במעלתו של זה ובצורך לאזן ביניהם שהרי לא נמנעו מלהתחתן זה עם זה,כלומר, נוח להם היה ביצירת שושלות אלו והרי אשת רבי אליעזר בן הורקנוס היתה אחותו של רבן גמליאל.
מדוע יש צורך בשניהם?
בשמאי יש צורך משום שגישה הפועלת בתוך המציאות עלולה להשאב אליה ולקבל החלטות מתוך חולשת המציאות החומרית המשפיעה ומנוונת את הלך רוחו של האדם כמצוטט לעיל"אבל אם יקחו שיקול דעת הבחנה על פי החיים המקולקלים שבשוק, הם ישחיתו את ההנהגה"(הרב ע.ש)
בהלל יש צורך שכן למרות הדרדור פוטנציאלי של המציאות, אי אפשר להנתק ממנה כי:
א. שם אנחנו נמצאים ואם אתה רוצה להתגייר במשפט אחד, אז זה מה שאתה רוצה ואעזור לך למרות שאתה מדלג שלבים, כי זאת המציאות כרגע…
ב. עמוק יותר, גם ביום יום – במקום הפשוט של המציאות – במישור ולא בהר – בארץ ולא בשמים – בתחושות האדם ולא בהגיון המוחלט אלקים נמצא ואין צורך להסחף בשאיפות הגובלות בטרנצנדנטיות, אך אלמלא שאיפות אלו עלולים הלל וסיעתו להשחת וכפועל יוצא גם לאבד את השבת וההיררכיה הקיימת בין קודש לחול…
כמה מילים מעודדות לסיום:
לפי דבריי יוצא כי אין פה ענין של אמת ומי צודק אלא ענין של השלמה בין ערכים סותרים המעונינים להתאחד…
לפני כמה שבועות ראיתי ראיון עם הרב יעקב מידן(ראש ישבת הר-עציון) למיטב הבנתי איש של בית הלל(אמנת גביזון-מדן), שאלו אותו לדעתו על גישת הר המור והר מידן טען שלמרות שהוא איננו מסכים איתם הוא מבין שהם שומרים עליו, העידוד נובע מכך שאם לא תהיה הכרה בשני המחנות בצורך שבשני הגישות, משום שאין זה מספיק שהשמאיות וההלליות תמצאנה שכן אין הכרח שהם מתאחדות ומכאן הם באים למחלוקת שלא לשם שמיים, וכדבריך באחת התגובות(אמנם לגבי החרדים) הר המור עוד תהפך לכת במקום ללהיות לצד השומר על סטייית התקן ההכרחית שבאנשי המציאות, על כן כאשר יש הכר של הרב מידן בערך ההר הרמוניקי וביקור של הרב קלנר באחת המעוזות היותר בית הללים, מכאן אין לי אלא להתעודד…
נ.ב – מדובר בהצעה שלעניות דעתי יש בה יותר מקורטוב אמת ו"צלתה מרובה מחמתה", אשמח לחידוד עמדות…
אהבתיאהבתי
האם ניתן לקבל פרטים על מקורות של הטקסט שבו מופיעה פנייתו של ז'אן בפטיסט סל? לא הצלחתי לאתר אותו באינטרנט
אהבתיאהבתי
הציטוט מופיע אצל יעקב טלמון,בספר ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. תוכל למצוא אותו גם בספר Lectures on the French Revolution של Georges Lefebvre.
אהבתיאהבתי
בסוף רבנים מבית שמאי כמו זכריה בן אבקולס הוכיחו, שהם לא מבינים מה ההשלכות של תפיסתם.
האם להמשיך את הרב קוק זה לשמור את כתביו בבור סוד שלא מעבד טיפה לא נגיש ומנותק מהמציאות או להיות מעיין מתגבר כמו שהיה הרב קוק?
לדעתי בתקופה האולטרא-מודרנית צריך מעינות מתגברים ולא בורות סוד שמתעקשים בשמרנות קנאית לא לאבד טיפה מנהגים ותקנות, שאיבדו מטעמם.
לא הוכח שלרבי הר המור יש הכרה בצורך בנכונות המוגבלת של הרב דוד סתיו להתחשב בזה שבני ישראל הם בשר ודם.
אהבתיאהבתי
לדעתי לפחות לגבי הר המור יש קשר בין האידאליזם האירופי לבין הר-המור. הרב טאו, הרב צוקרמן והרב אבינר מעורים 'לפני ולפנים' בעולמה של התרבות האירופית.
על ההתקרבות לחרדים ראה:
http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=163069
אהבתיאהבתי
אגב, קדמו למהפכנים הצרפתים האיסיים שדרשו את הכל ע"פ התורה הכתובה אשר יורוך ולא היו מוכנים לקבל מציאות של תורה שבע"פ המתווכת בין המציאות לבין התורה הכתובה
אהבתיאהבתי
סוף סוף רשומה על הדת היהודית ובמיוחד על הציונות הדתית שאני מסכים עמה. שאפו.
אהבתיאהבתי
לא אוהב את המושג "ציונות דתית קלאסית". מי זה בדיוק? הבורגנים של "המזרחי"? הקיבוצניקים של "הפועל המזרחי"? ואולי דווקא המושבניקים של פא"י?
סבא-רבא שלי ע"ה, מראשי המזרחי בארץ, וחבר הכנסת הראשונה מטעמה, היה יכול לחתום על האמירה שמקומה של התורה הוא בבית המדרש ואל לרבנים להסתכל החוצה כדי לקבוע אותה. אני לא יודע באיזה מובן חברי הקיבוץ הדתי הם ציונות דתית "קלאסית" יותר ממנו.
הניסיון של דתיים וחוקרים מסויימים להגדיר זרם מסוים בציונות דתית כ"קלאסי" אינה יותר מהמצאת מסורת לאיזושהי 'קהילה מדומיינת' עם אידיאולוגיה סדורה מומצאת. כמובן שבדרך כלל המונח "קלאסית" בא לשמש גם כסמן ערכי ולא רק כתיאור אובייקטיבי.
לכן בשם המזרחי ורבניו, אני מוחה על ההגדרות האלה שאמנם יכולות לשמש דתיים רבים כצידוק לשיטתם אך אני לא בטוח שיש קשר הכרחי בינם לבין האמת ההיסטורית.
אהבתיאהבתי
אין זה משנה מהותית אם כללי ההנהגה צריכים להיות מוחלטים או מוחלטים למחצה תוך התחשבות בקהל האזרחים.
תפיסות אלו שגויות בגלל הנחת המוצא שלהם, שתיהן רואות את האזרחים כעדת מאמינים שצריך להדריך אותם לאור אידאולוגיה מסויימת, האחת בדרך מחמירה והאחרת בדרך מתירנית.
למושגים כגון: ״טוב״ ״צודק״ ״נכון״ ובני משפחתם אין סמנטיקה ברורה וקל וחומר שאין סובסטנס במציאות, איגוד האזרחים תחת אידאולוגיה אחת פירושה שיעבוד הפרט לתכתיבים ערכיים חיצוניים שפעמים רבות אינו מקבלם, דבר שמוביל היישר לדיקטטורה אריסטוקרטית
המדינה צריכה להיתפס כמות שהיא, איגוד של פרטים. ולאור זאת לפעול לרווחתם ולחירותם עד כמה שהדבר אפשרי.
מנגנון איננו יכול להיות ערכי. הוא פשוט מנגנון.
אהבתיאהבתי
תומר מאמר מעניין, קראתי אותו אז כאשר פורסם ועכשיו אני קורא אותו שוב…
תראה אני לא חרדי ואפילו לא דתי אבל, לדעתי אתה טועה במשפט האחרון (אלא אם כן לא הבנתי אותך נכון..)
אם התורה היא נצחית אז אסור לשנות דברים בהלכה על מנת להתחבב על העולם או החברה החילונית (במקרה של א"י). אני לא אומר שצריך להסתגר כמו שחלק מהחרדים עושים אבל הנסיון להקל בהלכה לא הוכיח את עצמו כמקרב חילונים ליהדות או לחזרה בתשובה אלא ההפך: אחוז האנשים שעוזבים את הציונות הדתית לעבר החיים החילוניים הוא גבוה מאוד (הרבה יותר מאשר החילונים שחוזרים בתשובה ונכנסים לציונות הדתית).
עכשיו בוא ונסתכל על הקשר אחר ודת אחרת: הנצרות….
כאשר הנצרות הפרוטסטנטית והזרמים שיצאו ממנה כגון הבדפיסטים החלו לעשות הקלות על מנת להתחבר יותר לחברה החילונית, מה שקרה זה שהרבה נוצרים "התקלקלו" (הכוונה סטו מהדרך לעבר חיים ללא אמונה) או שהרבה אנשים התחברו לכנסיות אבל אז רמת המוסר וההקפדה בהמון כנסיות ירדה.
הנצרות הקתולית הייתה שמרנית לעומת זאת בכנסיות בדפיסטיות (לא בכולן כמובן אלא בהרבה מהן) כבר אין קודים של צניעות בלבוש, יש הרבה פעמים יחסי מין חופשיים לפני הנישואין ועוד דברים שלא היו עוברים בכנסייה הקתולית.
לכן לדעתי הנסיון להגמיש את ההלכה על מנת לקרב יותר אנשים לדת היא לא טובה מהסיבה הפשוטה: זה לא עשה את העבודה (לא קירב אנשים לדת אלא ההפך)
אהבתיאהבתי
ראשית, הנצרות היא הדת הגדולה בעולם והגדלה בקצב המהיר ביותר. אז אני לא יודע כמה זה נכון שאסור לעשות הקלות מהבחינה הזאת. שנית, המסורת היהודית כבר השתנתה בעבר וממשיכה להשתנות. חז"ל כבר ביצעו מהפכות הלכתיות רבות בהשוואה למקרא, וכך הלאה.
אהבתיאהבתי
היי תומר תודה רבה על תגובתך להערתי הקודמת…
ברצוני לשאול שאלה (ואני אזכיר שאינני חרדי וגם לא דתי..)
אתה כתבת:
"ראשית, הנצרות היא הדת הגדולה בעולם והגדלה בקצב המהיר ביותר. אז אני לא יודע כמה זה נכון שאסור לעשות הקלות מהבחינה הזאת. שנית, המסורת היהודית כבר השתנתה בעבר וממשיכה להשתנות. חז"ל כבר ביצעו מהפכות הלכתיות רבות בהשוואה למקרא, וכך הלאה".
יש את התנועה הרפורמית שהלכה דיי רחוק עם ההתרחקות מההלכה ויש את התנועה הקונסרבטיבית שהיא קצת יותר מתונה- אבל עדיין היהדות האורטודוקסית סבורים שהיא הלכה רחוק מדי (כמו למשל העניין שמותר לנסוע בשבת לצורכי פולחן\בית כנסת וגברים ונשים שמתפללים ביחד\אין הפרדה).
השאלה היא כמה רחוק אפשר ללכת מבחינת הגמישות ומי מוסמך לקבוע?
אהבתיאהבתי
התשובה שלי היא שאני לא יודע עד כמה רחוק אפשר ללכת, ואני חושב שאין לאיש סמכות לקבוע.
אהבתיאהבתי