אחרי שחדר רב הטבחים נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, אל תוך חומות ירושלים הנצורה, היה הורג והולך עד שהגיע אל בית המקדש. כשהגיע אל קודש הקודשים שלח בו אש, וההיכל הרים את עצמו לשמיים כדי לחמוק משרפה. מיד יצאו רגליים אלוהיות ו"דרכו בו מן השמיים שירד למקומו": האל לא התכוון לתת למשכנו לחמוק מהשמדה. שכן עונש כבד הקפיד האל לחבול בעמו אותה שעה, שנת 586 לפני הספירה, וכל זאת (בין השאר) כי עמו הרג את כהנו הגדול ונביאו זכריה בן יהוידע בתוך בית המקדש כמאתיים וחמישים שנה לפני כן.

ומעשה שהיה כך היה: לקראת סוף המאה התשיעית לפנה"ס הוכתר יואש למלך כשהוא בן שבע בלבד. הוא הומלך על ידי יהוידע הכהן הגדול, דבר שהעניק ממלכה לעולל ונתן לכהונה עוצמה חסרת תקדים במדינת יהודה. אחרי מות יהוידע באו אל יואש שרי יהודה (שלא אהבו את הברית הזו בין מקדש לארמון) והשתחוו לפני המלך. מתוך שעשו אותו מעין אליל, נתן הוא להם רשות להביא ולעבוד אלילים אחרים. זעם האל הקנאי לא אחר גם הוא לבוא, ונביאו זכריה, בנו של אותו יהוידע הכהן הגדול ומחליפו במשרה הרמה, נשלח להוכיח את העם. "ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן-יהוידע הכהן, ויעמוד מעל לעם, ויאמר להם, כה אמר האלוהים: למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו; כי עזבתם את ה', ויעזב אתכם." (דב' הימים ב, כד, כ) האל לבש את זכריה – משל היה בובת גרב – ודיבר מתוך גרונו, אבל העם לא התרשם מהאיום על עזיבתו העתידית של האל, ובמצוות המלך סקלו ההמונים את הנביא, רצחוהו נפש בחצר בית ה'. "ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו, וַיהרג את בנו" (שם, כב). אבל האל זכר גם זכר, והוא עתיד לפרוע את החוב אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים.

דמו של זכריה, שפוך על רצפת היכל האל, לא שקט, ויותר ממאתיים שנה לאחר מכן הגיעה עת נקמת הדם, בדמותו של רב הטבחים נבוזראדן (מתוך קהלת רבה):

בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח.
אמר הקב"ה לדמא [לדם]: הא ענתא דתיגבי דייתיקי דידך [זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך]! כיון שעלה נבוזראדן וחמא יתיה [ראה את הדם], אמר לון [להם]: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד.

מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר לון: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אנא מסרק יתכון במסרקא דפרזלא [אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל]! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו [על הדם של זכריה], ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה [71 חכמים] וסנהדרי קטנה [23 חכמים] ושחט עליו, ולא נח.

באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: מה טב את ומה דמא דידך יתירא מדמי אילין [במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו]? בעי את דניבד כל אומתך בגינה [רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך]???

באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי [שמות ל"ד] ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי [תהלים קמ"ה] טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו."

המצב הוא כזה: שולח אלוהים את נבוזראדן, מכונת ההרג המפלצתית, כשליחו לדבר מצווה: לעשות צדק ולפדות את דם כהנו ונביאו זכריה מיד היהודים: "סוף סוף הגיעה שעתך", לוחש האל לדם. נבוזראדן, כמו האל, מבין תחילה רק סוג אחד של צדק: נקמה. משפט הוגן, כך נראה, הוא גביית קרבנות המתבצעת בצורה של דקדוק סימטרי, על פי הכלל הישן של "עין תחת עין": כשם שהעם כולו, במצוות המלך, סקל ורצח את זכריה, כך כל העם יענש: מה הם הרגו כלי קודש, הוא הורס את כלי קודשם; מה הם רצחו נפש, הוא רוצח את נפשותיהם. וכך הארץ נחרבת, בירתה עולה בלהבות, מקדשה מנותץ ולסיום נשחטים גם כוהניה וחכמיה.

במחצית המדרש נגלה לנו ששני הצדדים אף מודעים כל אחד לתפקידו: נציגי העם שבחצר בית המקדש מבינים ש"הקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו", שכל המתרחש הוא רצונו, ועל כן אין להם ברירה אלא לשתף פעולה. נבוזראדן מצידו מבין שעליו לשמש כלי נאמן בידיו של האל, והוא מפשיל שרוולים לקראת המשימה שלפניו: למצוא דרך להשקיט את דם הנביא הנרצח.

אבל התכנית האלוהית משתבשת, כאשר המכונה מתחילה לפתע להרגיש: אחרי שמונים אלף פרחי כהונה ותשעים וארבע חכמי סנהדרין מתרחש פלא, נס שאפילו אלוהים לא ציפה לו: לפתע מבין נבוזראדן שאכן יהיה עליו למחות את כל העם היהודי מעל פני האדמה כדי לנקום את דם זכריה, וזה נראה לו טירוף מוחלט. בלבו הבבלי עולים רחמים, והוא לא מוכן להמשיך במסע הרצח הצודק הזה. הוא פונה אל הדם בטרוניה: האם אכן למענך יש להקריב את העם כולו?

המעשה הזה, מהעתיקים ומרובי הגרסאות, שאף ישו מזכירו (לוקס 11), נמצא כפי שהובא כאן בקהלת רבה, שם הוא נדרש על הפסוק "מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת, ג, טז), ונראה שהכוונה היא אכן לאותו סוג קשיח של משפט וצדק, אותו הגיון מוסרי שדורש עין תחת עין ללא חשש או הבנה שההולכים על פי החוק הזה, כפי שאמר מהאטמה גנדהי, יביאו בסופם שכל העולם כולו יהיה עיוור. מהמדרש מובן שאם נקפיד אך ורק על הדין כולנו נמות, כי כולנו חוטאים, וסוג כזה של צדק, רומזים חז"ל, הוא רשע.

זעקתו של נבוזראדן, רב הטבחים, כנגד איוולת שכזו מצליחה לפלח את לבו של האל (ומסתבר שלא רק יהודים מסוגלים לתיאורגיה), וזה פתאום נזכר שמישהו אמר עליו פעם שהוא רחום וחנון. קריאתו של הרוצח הרגיש יוצאת לא רק כנגד אותו מקרה, אלא לעומת כל מעשה עיוור של "צדק קדוש", של דין שנוקב הרים ובלבד שלא יאלץ להאריך בדרך של פשרה או רחמים. בפעולותיו מגלם נבוזראדן בצורה פלסטית בוטה את האיוולת שבכל נקמת דם או מלחמת קודש: הניסיון להפיס אלימות על ידי עוד אלימות, הניסיון לנקות דם על ידי עוד דם. זהו העיוות המוסרי הגדול שיכולה להביא תפיסה של צדק סימטרי.

[התפרסם ביום שישי האחרון במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על האיוולת שבנקמה, או תפיסה של צדק סימטרי שכזה. הרי איך יכול להיות שצודק לקחת ממישהו את מה שהוא לקח ממך, בעולם שיש בו אלוהים, כלומר מקור אינסופי של טוּב ושפע? מה המשמעות של "להחזיר" למישהו כשהכל ניתן לנו וממשיך להינתן? נדמה לי שזאת היתה האינטואיציה של ישו כשציווה לאהוב את שונאינו. כי להתחשבן אפשר רק במצב שהוא מראש נייטרלי, והרי יקום שיש בו אלוהים הוא לא נייטרלי, אלא חיובי. לא שאין גם בדרך הזו מוגבלויות, כמובן שכן, אבל לדעתי יש בה אמת עמוקה מאוד.

לבד מזה, ביום שבת הזה אני מתארח ב"הירקון 70" בת"א, שזה מין סוג של כינוס חברים שכזה שבו מישהו מדבר על משהו. אני אביא טקסט או שניים של קרישנמורטי (אני חושב) ונדבר קצת על תפיסה נון-דואלית של המציאות, וגם נטעם תרגול קצר של ויפאסנה. כל זה מתחיל ב- 13:30, ונדמה לי שרצוי להביא משהו לאכול ולחלוק עם האחרים.]

לא פעם (ועל פי רוב גם לא פעמיים) קורה שנתקלים אנו, במהלך חיינו, בסכסוך כלשהו שמתנהל בין בני-אדם. הרי מן המפורסמות היא שחבורת הנפשות שעל פני כדור-הארץ, אותו מספר לא פעוט של יצורים שאוהב לכנות עצמו "האנושות", נוהג להקלע למריבות וקטטות בינו לבין עצמו, ואין מדובר רק על תיגרות רחוב למיניהן והתכתשויות ברים, אלא גם, כמובן, לקרבות גדולים יחסית בהם משתתפים מאות ואף אלפים מאותם בני-אדם, ואפילו, כן-כן, למלחמות רבתי. הצרה עם אותם סכסוכים וחיכוכים (לבד אולי ממאות-אלפי הקורבנות שהם גובים דרך כלל ודרך אגב) היא שברבים מהמקרים אין אנו יכולים להחליט, לפחות לא על נקלה, מי צודק ומי שוגה. פשוט מאוד, וזה יכול לזעזע כשנותנים על זה את הדעת, ברוב הגדול של המקרים אין זה קל כלל ועיקר להצביע על הצד שהוא "הטובים" ומנגד על הצד של "הרעים". דבר זה מטריד ומדאיג כאחד.

מטריד, שהרי אין זה הגיוני ששניהם צודקים, או מאידך שאף אחד אינו צודק: אם יש שניים שטוענים טענות הפוכות, מנוגדות, קוטביות, סותרות, הרי מן ההכרח הוא שאחד צודק והשני, אבוי, מחזיק בטעות. זה ברור כחרב: או שהראשון נמצא בצידם של האמת והאור והשני שרוי באפלה הסורחת, או, אדרבא, זהו השני שזורח מתוך עצמו בזיו הצדק המוחלט ואילו הראשון שקוע עד צוואר בבוץ הטובעני של העוולה והשקר.

מדאיג, מפני שכבני-אדם ברי-דעת והכרה, אין אנו יכולים להשלים עם מצב בו תשאר ללא מענה השאלה המכרעת: "מי צודק?". אנחנו רוצים לדעת באיזה צד לתמוך, את מי לעודד, עבור מי להריע ולאילו הלוויות להגיע. אנחנו רוצים לדעת אם, כאשר אחד הצדדים הכניע את השני, כאשר המון משולהב אחד הצליח להעפיל ולגבור על אחיו, לשתוף ידיו בדמו ולבזוז רכושו, לרסק את עצמותיו ולפזר אפרו לרוח, האם עלינו כעת להתאבל ולמרר בבכי על כי שוב, כרגיל, רשעים עלזו או שמא להפך, עלינו לפצוח בשירה ובריקודים על כי דין אמת נעשה, הסדר הקוסמי שב על קנו ובני-תמותה יכולים להתהלך נפוחי חזה על גבי גופות רעיהם המרקיבות ולדעת כי שוב נושמים את אויר העולם רק הראויים לכך באמת.

אך זה גם יותר מכך: אנחנו רוצים לדעת איזה מהצדדים הנאבקים, בנוסף לדגל משפחתו, מעמדו, עירו, מחוזו, מדינתו מניף גם את הדגל הנכון, כלומר את דגל ה"נכונות" עצמה, כלומר את דגל האמת. אנחנו רוצים, צריכים – מוכרחים – לדעת איפה בין קולות הנפץ והמלחמה מבצבץ לו אותו זוהר שמימי וטהור, אותה סגולה שהיא ורק היא תצליח להעלות אותנו (סוף סוף!) מבור הביבים האנושי אל האולימפוס האלוהי. אנחנו חייבים, למען ההגינות האוניברסלית והאל-זמנית, למען יושר המידות באשר הוא, למען הסדר הטוב והטוּב המסודר – לדעת היכן הוא הצדק.

וכנראה שלכן כל-כך כל-כך אהובה על כולנו הסיטואציה בה שתי מכוניות מתנגשות להן, האחת באחוריה של השניה. זהו פשוט מעמד קסום. אתם הרי מודעים לגודל ההתרחשות: קרתה לה תאונה דרכים, פלוני דפק את אלמוני מאחור, והנה זהו לכאורה עוד סכסוך אנושי מוכר ומבלבל – אך הפעם לא: הפעם ברורה ומוחלטת שאלת הצדק והאמת! יוצא לו פלוני מרכבו, חפוי ראש, מושפל, מרגיש עצמו בזוי ומבוזה – ואכן טוב שכך, מכיוון שזוהי האמת: הוא אשם! הוא החוטא! הוא הרע! הנבל לא שמר מרחק!!! – מעיף מבט שפוף בפגושי המכוניות, ממלמל כמה מילות סליחה – שיתנצל, הפושע, שיתחנן על נפשו האבודה! – ומיד שולף את פרטי הרכב ופוליסת הביטוח. אלמוני מנענע בראשו ומצקצק בפיו. הוא ממשש את צווארו. הוא יוצא לאיטו מהמכונית. לכאורה עבר טראומה, טרגדיה – למעשה זהו אחד הרגעים האדירים של חייו: הוא צודק. מעל לכל ספק ולכל צל של ספק, הוא צודק. הוא מצוי, שרוי, רווי כולו בצדק חמים וסמיך העוטף אותו מכל צד ואבר. הצדק איתו, האמת היא שלו, הוא נכון וטוב וישר וגיבור. הוא אביר האמת, הלוחם ללא-חת, אם היה זה גן-עדן, הוא היה יושב כעת בדיוק מימינו של האל. הוא יכול עכשיו להתחיל לקלל – מי שם אותך על הכביש וכיוצא באלו – הוא יכול גם להפטיר מילות זה-בסדר – שימו לב: יש לו את היכולת למחול על חטאים!!! – זה לא משנה, הוא יקבל את הכסף ויפוצה על הנזק. מה שכן משנה הוא שהוא כבר קיבל את הדבר הגדול ביותר שיכול בן-אנוש לקבל: את האמת, לצידו. הוא צודק. הצדק – איתו.

[הנה הקטע של בורשטיין. דבר אחר: ביום חמישי הזה אני נותן הרצאה פתוחה לקהל במרכז שורשים בירושלים (רח' שמאי 13, 21:30) על יואכים מפיורה, הנביא הנוצרי מהמאה ה-12 שחיבב מאוד יהודים ושרעיונותיו משפיעים עד ימינו, בעיקר בחוגי הפונדמנטליזם הפרוטסטנטי. עוד דבר: יוסי גורביץ, שאוהב לכתוב בבלוגו בתקיפות דמגוגית, כותב הפעם לעניין על "המוגלה שהיא התפיסה הדתית-לאומנית". נכון, יש גם יופי שם, ויש עומק, אבל על הכיעור והרדידות צריך גם צריך להצביע.]

ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. בכל זאת, מספר גדול של בני אדם נושאים עיניהם אל עבר קדושה אחת מפורסמת, ומאוד היו רוצים להיות קצת יותר כמוה. השבוע הסתבר שהיא עצמה היתה הרבה יותר כמוהם ממה שהם מתארים לעצמם.

אמא תרזה הפכה כבר מזמן מנזירה יוונייה צנומה למותג רב-עוצמה המממן מפעל סעד אדיר ורב זרועות. לרבים היא מגדלור זוהר של חמלה ואהבת חינם, אבל גם מי שלא מזדהה עם חגיגת העוני והמסכנות שסביבה לא יכול להתעלם מהדמות, והקלישאה, של האשה שהתחילה מטיפול בדחויי החברה בכלכתה וסיימה, אחרי פרס נובל לשלום ובחירתה לאחד ממאה האנשים החשובים של המאה העשרים על ידי ה"טיים", כעומדת בראש אימפריה עצומה של שירותי סיוע ונתינה ומועמדת להתקדשות על ידי הכנסייה.

לרגל עשור למותה יצא בשבוע שעבר ה"טיים" בכתבת שער על אותה "קדושה מהביבים". המאמר עוסק בספר חדש הכולל מכתבים שכתבה לכמה וכמה חברים ומדריכים רוחניים. הגילוי המרעיש הוא שממכתביה של הנזירה עולה תמונה מפתיעה ועצובה: במשך חמישים השנים האחרונות של חייה אמא תרזה לא הרגישה את נוכחותו של אלוהים בחייה. אותה אישה שדיברה על ראיית ישו המשיח בפניו של כל אחד, שתמיד נראתה עליזה ושלווה, הרגישה בתוך תוכה בודדה וננטשת לחלוטין על ידי האל, וזאת כמעט מהרגע המדויק בו הקימה את בית הסעד שלה בכלכתה.

בואי והיי האור שלי!

הסיפור שעד היום היה ידוע ומוכר הוא זה: בגיל שמונה-עשרה היא עזבה את הבית והצטרפה למסדר המיסיונרי האחיות של לורטו. ב- 1929, כנזירה צעירה, היא הגיעה להודו, והחלה ללמד בבתי ספר שונים. כשלימדה בכלכתה, עיר גדולה במזרח הודו, היא הזדעזעה מהעוני שהקיף אותה, ובספטמבר 1946 היא סוף סוף קיבלה קריאה ישירה מישו אדונה: "בואי והיי האור שלי!" כראוי וכנהוג, היא ניסתה להסביר שהיא לא ראויה לשליחות, אבל ישו התעקש: "אני רוצה נזירות מהודו, מיסונריות של חסד," אמר לה על פי עדותה. "את, אני יודע, אדם מאוד לא מוכשר, חלש ומלא-חטאים. אבל דווקא מפני שאת כזאת אני רוצה להשתמש בך למען תהילתי. האם תסרבי?" היא לא סירבה.

ב- 1948 היא הקימה בית בו ניחמה נזקקים וסעדה רעבים, מפעל שגדל בהדרגה עם הצטרפותן של נזירות נוספות תחתיה. אבל רק בשנות השבעים היא זכתה לתהילת עולם, בעיקר הודות לסרט וספר שתיעדו את עבודתה. ב- 1979 היתה לכלת פרס נובל לשלום על פעילותה ההומניטרית ומכאן הדרך להפיכתה לאידיאל של חמלה, נתינה ואהבת חינם הוא כבר קצר. היא הלכה לעולמה [תוקן], כאמור, לפני עשר שנים בדיוק, בספטמבר 1997.

הבא נדלג כרגע בקלילות על ההאשמות שהנזירה המסורה בעצם לא ממש עזרה מבחינה רפואית למטופליה (היא האמינה מאוד בעזרה משמיים), שהיא הטבילה בסתר גוססים לנצרות (השם הנזירי שבחרה לעצמה, "תרזה", הוא על שמה של הקדושה האחראית על המיסיונרים), שהיא התנגדה בעקביות לכל שינוי או הקלה בדוקטרינה הקתולית (היא נלחמה קשות בהפלות וגירושין), ושהארגון שלה דמה לעיתים לכת של מזוכיסטים המתפלשים באהבת הסבל-לשם-סבל (היא פעם לחשה לחולה סרטן שנאנק מכאבים שהוא "סובל כמו ישו על הצלב; לכן ישו ודאי מנשק אותך" החולה שאל אותה אם היא יכולה לבקש מישו שיפסיק לנשק אותו).

עזבו אתכם מכל זה. גם אם נכונים הדברים האלה, ברור עדיין שאמא תרזה עשתה הרבה מאוד טוב להרבה מאוד אנשים: היא פתחה מאות בתי יתומים, בתי ספר ובתי תמחוי; ייסדה הוספיסים לחולי איידס, למצורעים ולשאר גוססים עניים ודחויים; היא הצילה ילדים במלחמת לבנון I, האכילה רעבים באתיופיה, טיפלה בנפגעי קרינה בצ'רנוביל ועזרה לקרבנות רעידת אדמה באוקראינה.

אני תמיד דמיינתי אותה כמעין בודהיסאטווה נוצרי, חצי מוארת חצי מעורערת, מפיצה קרני-חמלה ששורפות ברגע כל בדידות או פחד ומלמלת ללא הפסקה תחינות לישו שיסלח לה על חטאיה תוך כדי שהוא מאיר עיניהם של העניים לבשורה הטובה. והנה מסתבר שלא כצעקתה אלא כזעקתה. מסתבר שהיא חיה בחשכה רוחנית מתמדת, שחיוך על פניה היה מאולץ, ושלא מטופליה אלא היא עצמה היתה הבודדה מכל.

non mea, sed tua voluntas fiat

מסתבר, כאמור, שכמעט מרגע שהתחילה את שליחותה פסק ישו מלדבר אליה ונעלם מחייה. במכתביה, מדווח הטיים, היא כותבת על "יובש", חושך", "בדידות" ו"עינויים". היא מכנה את ישו "הנעדר", משווה את שעובר עליה לגיהנום וכמה פעמים אפילו מטילה ספק בקיומו של האל! ובמשך כל הזמן הזה, כמעט חמישים שנה כאמור, היא ממשיכה לעשות את מה שצוותה על ידי ישו, ממשיכה לעשות את מה שהיא תופסת כרצון האל. עשרות שנים היא עבדה בפרך על בסיס פקודה אחת ותחושה שהיא עושה את מה שאלוהים רוצה ממנה.

בין הכנסייה יש הטוענים שהגילויים החדשים רק יגבירו את הערכת המאמינים אליה. האב ג'יימס מרטין למשל, חושב שהגילויים החדשים יהווה עזרה לא פחות חשובה מזאת שהעניקה לעניים, ושהספר יעזור לכל מי שהתנסה בספק או חווה ניתוק מאלוהים. כלומר, הוא אומר, לכולנו. בכל אופן, הניתוק שהרגישה מהאל לא ישפיע על תהליך הפיכתה לקדושה, מרגיעים בכנסייה הקתולית.

מעניין לציין הסבר פסיכולוגי-דתי שמביא הטיים לתחושת הניתוק שלה מהאל. לנזירה תרזה היו שאיפות גדולות. היא הכריזה שהיא "רוצה לאהוב את ישו כפי שהוא לא נאהב מעולם". מאידך גיסא היה לה עניין מיוחד דווקא בייסורים שעבר המשיח שלה. היא אמרה לא פעם שהרובד היחיד שמעניין אותה בחייו של ישו הוא הסבל הרב שהוא עבר: "אני רוצה לחלוק רק מגביע הכאב שלו" היא כתבה. כבר אמרו חכמים שעלינו להיזהר במשאלות לבנו, ואמא תרזה אכן קיבלה את מה שביקשה, אם כי אולי לא בצורה שהיא דמיינה. אם היא חשבה שבכאב פיזי מדובר הרי שהתבדתה. המימד בייסוריו של ישו ששלח לה האל היה דווקא זה שבא לידי ביטוי באותה קריאה נואשת על הצלב: "אלי אלי, למה שבקתני [בארמית 'עזבתני' – ת.פ.]".

אמא תרזה, אם כן, פעלה יותר מתוך ציות קפדני לרצון האל (כפי שהיא תפסה אותו) ונכונות להקרבה עצמית מושלמת, מאשר מתוך רגשות גואים של חמלה ואהבה. "לא ברגשותי אני מקבלת, אלא ברצוני אני מקבלת את רצון האל" היא אמרה, התגברה כארי על מצוקותיה וביטאה בחייה את האידיאל הנוצרי הותיק של imitatio dei, חיקוי האל, או חיקוי חייו של ישו. היא עזרה למצורעים ולדחויים, סעדה את העניים והיתומים, הקדישה את חייה להפצת הבשורה והיוותה, ומהווה, דוגמא ומופת למאות מיליונים.

חופשי – גם ממוסר?

כל זה טוב ויפה, אבל באופן אישי הגילויים האחרונים על אמא תרזה לוחצים לי על העין השלישית בצורה שמתחילה להכאיב. כידוע לקוראי הבלוג, לפני פחות משבועיים ישבתי בסלונו של ראמש בלסקר, הגורו הניאו-אדוויטי מבומביי. זאת היתה הפעם הרביעית שלי אצלו, ואין צורך לומר שאני אוהב את האדם ומכבד אותו. עם זאת, תמיד הטרידה אותי מאוד נקודה אחת בתורתו, נקודה עיוורת לדעתי: ראמש טוען שאין לבני אדם רצון חופשי ושהעתיד לחלוטין קבוע מראש. מתוך כך מובן למה הוא לא מחשיב במיוחד עיסוק באתיקה, וחושב שמוסר אינו יותר מאשר קונבנציה חברתיות חסרת ערך. תמיד התעלמתי מהצד הזה בדבריו (חשבתי שהוא לא יותר מאשר הכרזות ריקות), והאמת היא שאני מרגיש שלמדתי ממנו רבות גם מבלי לקבל את כל תורתו הר כגיגית.

אבל בשבילי הסאה הוגדשה יום לפני שנפרדתי ממנו וטסתי ארצה. איש עסקים הודי הגיע כדי לדבר איתו, ואחרי חצי שעה של דיבורים על דא והא פנה אל ראמש בבעיה שהציקה לו: כדי להצליח בעסקיו הוא חייב לרמות ולשחד אנשים, וזה מטריד אותו. הוא שאל את ראמש מה עליו לעשות. עכשיו, כל מי שמכיר את החברה בהודו יודע שבלי לטפטף קצת בקשיש כדי לשמן את גלגלי השיניים כל המנוע ישבוק ויתקע, אבל ציפיתי מראמש שלפחות יביע איזושהי הסתייגות מהמעשה. זה לא קרה: ראמש ניפנף בידו והורה לאותו אדם לעשות מה שהוא מרגיש באותו רגע. זהו: "Do whatever you feel like doing" אמר הגורו בסמכותיות, וצ'קרת הלב שלי נחמצה, ואם ראיתי נכון אפילו אותו אדם היה מעט במבוכה.

לא יודע למה, אבל תמיד היה לי ברור שאם בסופו של המסע הרוחני אנחנו לא עושים טוב לזולת, אם אנחנו לא אנשים טובים, אז מובן מאיליו שמשהו השתבש. איכשהו כל הדיבורים על התאחדות עם אלוהים והתעלות מעל האגו וההתעוררות מהחלום מקבלים משמעות רק אם הם בפועל מתרגמים לטוב שאנחנו שופעים כלפי עצמנו וכלפי העולם. אחרת למה בכלל לטרוח? (וכמובן, גם מערכת יחסים עמוקה עם האמת היא דבר הכרחי.)

עכשיו, אני דווקא מאלה שחושבים שאדם שחי את האמת האחדותית תורם בעצם חייו, גם אם הוא לא עושה כלום, לטוב של כל העולם, שכן כולנו קשורים וערבים זה לזה, לא רק פיזית אלא גם, ובייחוד, תודעתית. ועדיין, השאלה שעולה לי מתוך ההשוואה המיידית בין תרזה לראמש היא זו: מה עדיף? האם הראוי יותר הוא מואר שיושב בביתו בשכונה טובה בבומביי ומורה לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם, או אשה מסכנה שחיה בחושך פנימי אבל שעמלה יומם וליל בביבי כלכתה למען חייהם של אחרים?

אפשר לנסח זאת גם כך: האם עדיף להיות עבד לרעיון ולפעול במסירות עיוורת כל חייך – אבל לעשות טוב; או להיות חופשי מכל רעיון, אבל חופשי גם, תיאורטית ומעשית, מהרעיון שצריך לעשות טוב?

אני מקווה שלא צריך לבחור. אני מקווה שכאשר באמת חופשיים הטוב עולה, שופע ומתממש בצורה טבעית. ככה אני מרגיש. אבל אני לא בטוח.

[המאמר עלה גם באנרג'י. לרגל יומולדת לבלוגיה הנה כמה בלוגים מומלצים: ראשון הוא GetReligion, בלוג מעולה על יחסי התקשורת (האמריקאית) והדת, ואיך הראשונה מבינה רק לעיתים רחוקות את האחרונה. Ebb and Flow הוא בלוג וידאו העוסק בקשר, כדבריהם, בין Inner Peace ל- Outer Action. בלינק שיחה של ג'ק קורנפילד, מורה המדיטציה הידוע. הבלוג של כרמית מזרחי, אספקלריה, עוסק בכישוף, אבל גם במודעות אקולוגית וחברתית, ובאופן כללי היא כותבת יפה. ובשנה האחרונה הצטרפו ל'רשימות' שלושה בלוגים מצויינים: עבודת אלילים המענג ביותר של מיה טבת-דיין על כל מה שהודי; תבונת הגוף החכם של אביב טטרסקי על הקשר ההדוק בין הגוף לנפש; וטכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון המעניין על הידידות והיריבות בין רוחניות לטכנולוגיה. כיפאק לבלוגיה]

הסיסמה "הכל אחד" משמשת כבר זמן מה תירוץ לכל שטות או הבל שהמוח הניו-אייג'י מתפתה להקריץ או לחלום בהקיץ, ולצערנו הרב גם לא מעט מעשי עוול (כמו ניצול מיני בידי מורים למיניהם) מוצדקים על פי הכלל ש"ממילא הכל ברהמן אז מה זה משנה". היה זה דוסטויבסקי ששם בפי גיבורו הספרותי, איוון קרמזוב, את האמירה "אם אין אלוהים אז הכל מותר" (כלומר אם אין מי שיקבע מה טוב בצורה אבסולוטית – איש הישר בעיניו יעשה), ובגרסתב הניו-אייג'ית הופכת הקביעה הזאת ל"אם הכל אלוהים אז הכל מותר" – כלומר מכיוון שהכל טוב, ממילא הכל ישר ומותר. שבירת כל החוקים והחריגה מכל הגבולות והמגבלות היא תשוקה רוחנית ותיקה וידועה, ולא בכדי תמיד היו יחסי הדת המסורתית והמיסטיקה מתוחים. יחד עם זאת נדמה לי שנתינת הלגיטימציה לשבירת הכלים במקרה הזה מקורה בלא פחות מאשר חוסר הבנה רוחני מהותי.

לכאורה, אם אכן הכל הוא אלוהים (או הטאו, או ברהמן, או טבע-בודהה), אם אין עוד מלבדו ומלוא כל הארץ כבודו, אז איזה ערך יכול להיות לחוקים ולמצוות? איזה ערך ייתכן לערכים וקטגוריות, אף לאמנות ולהיסטוריה? כי "הכל אלוהים" פירושו שהכל קדוש במידה שווה, הכל טוב במידה שווה, הכל יפה במידה שווה, הכל אמת במידה שווה, וכמובן ש משמעותו  של מצב כזה היא שהכל גם חסר משמעות במידה שווה. כי זאת יש ראשית להבין: לאמירה "הכל אלוהים" אין כל מובן: לא לוגי, ולא מעשי. היא פשוט לא אומרת כלום. כפי שכתבתי (לפני יותר משנתיים – איך הזמן רץ כשנהנים) למשפט "הכל אחד" יש אותה משמעות כמו למשפט "הכל למעלה", או "הכל צפונה", כלומר שום משמעות – אין לו שום משמעות (meaning) לוגית או מעשית. מה שכן יש לו זו משמעות (significance) קיומית אדירה: הוא מבטא עמדה מסויימת, גישה כלפי ולקראת העולם, אבל לא ניכנס לזה כרגע.

הבעיה היא, כאמור, שמורים ומחפשים רוחניים רבים פועלים כאילו לעובדת היות "הכל אלוהים" יש איזושהי משמעות לא לגבי העמדה שלהם כלפי החיים, אלא לגבי החיים שלהם עצמם, כלומר אם לעשות כך או כך, אם לפעול בצורה כזאת או אחרת. זה ש"הכל אחד" לכאורה אומר למישהו שעליו להיות נחמד לדודתו, או להיות צמחוני, או לעסוק במין מזדמן. אלא שצריך להיות מובן שאם הכל באמת אלוהים אז ממילא כל הדברים נשארים באותו מעמד: אין הבדל בין האלוהות של הדודה שלנו לאלוהות של תלתל האבק מתחת לשידה בסלון, לכן מתוקף העובדה הזאת בלבד אין כל יתרון בלהיות נחמד אליה ולא אליו. כאשר שאלו את ד.ט. סוזוקי, חוקר ומורה הזן המפורסם, איך מרגיש סאטורי הוא ענה: "הכל אותו דבר, רק שני סנטימטר למעלה" – כלומר המציאות כולה עולה במעלה מסויימת, אבל את הדברים השונים עדיין אפשר (וצריך!) למדוד מעבר לאותם "שני סנטימטר".

ישנו סיפור ידוע על מוסלמי-סוּפי שעולה לרגל למכָּה, וכאשר הוא הולך לישון בפונדק דרכים הוא שוכב ורגליו לכיוון עיר הקודש. כשבעל הפונדק צועק עליו שהוא מכוון את רגליו לאלוהים, שואל אותו הלה אם ישנו כיוון שבו אלוהים לא נמצא. הסיפור הזה מגשים במדויק את אותו הלך רוח "אחדותי" שבו מפני שהכל הוא אלוהים הכל מותר (אגב, החליפו את הסופי ביוגי הינדי או בנזיר בודהיסטי ואת העיר מכה בשיווה לינגם או בפסל הבודהה כדי לקבל גרסאות הינדיות ובודהיסטיות של הסיפור, שאכן קיימות). אבל לו באמת ידע הסופי הזה שהכל אלוהים, מדוע לא יתחשב באמונותיו של בעל הפונדק – האין גם הן אלוהים? כלומר אלא אם רצה אותו סופי ללמד את בעל הפונדק לקח רוחני (וזאת אפשרות רצינית), למה שלא ינהג כמנהג המקום ויכוון רגליו לכיוון שלא נחשב קדוש? המנהג, כמו כל דבר ודבר אחר, לא מאבד מערכו כאשר מתברר לנו שהכל הוא האל, וכך גם רגשותיו של הפונדקאי.

עוד סיפור, או אולי יותר סיטואציה ארכיטיפית, היא של אותו יוגי הינדי שזכה בהארה והוא פושט את בגדיו, מתגולל ערום על האדמה ומכניס לפיו צואת כלבים, כל זה כדי להראות שבשבילו הכל הוא הינו הך, כי הכל הוא ברהמן. אבל שוב: לו באמת הכל ברהמן, האם לא כדאי יותר בכל אופן ללבוש משי ולאכול עוגה? רק מתוך גישה של מרד בכל הקיים, רק מתוך עמדה של התרסה, של רצון להראות או להוכיח משהו תבוא, אני חושב, התנהגות טיפשית כמו זו של אותו יוגי. כלומר אלא אם, שוב, הוא מעוניין לתת לצופים בו שיעור רוחני. אם לא כן, הרי שאין שום הצדקה, לא רציונלית ולא תיאולוגית, להתנהגותו. זה שהכל ברהמן לא אומר שכדאי לאכול חרא. זה עדיין מסריח ופשוט לא בריא.

גישותיהם של הסופי והיוגי הנ"ל, אם כן, לוקות לטעמי בניסיון ילדותי למרוד בחוקים, ברצון להגיע לחופש על ידי שבירת כל הכללים. אולם צריך להיות ברור שאל החופש לא מגיעים על ידי שבירה של שום דבר, כי למרוד בחוק זו בסך הכל התנועה ההפכית והמשלימה של הציות לו: כך או כך אתה פועל בתגובה אליו. בדיוק משום כך כשהיינו ילדים לא היה איכפת לנו באיזה צד שיחקנו: "שוטרים" או "גנבים" – העיקר שנתנו לנו להשתתף במשחק. חופש אמיתי הוא לראות את המימד המשחקי שבנקיטת כל צד או עמדה. רק אז אנחנו יכולים (לא להפסיק לשחק, אלא) להנות מהמשחק. ויש שיאמרו שרק אז אנחנו בעצם מפסיקים לשחק ומתחילים להיות.

זה במבוק גבוה; זה במבוק נמוך

בסוטרת הלב, אחד הטקסטים המכוננים של הבודהיזם המאיאני, נקבע ש"הצורה אינה שונה מהריקות, והריקות אינה שונה מהצורה", כלומר בצורה פרדוקסלית הריקות, אותו מימד מוחלט של המציאות, אינה מבטלת את המימד היחסי של הצורות, אלא אדרבא: היא מתממשת בו. באותו אופן האחדות אינה מבטלת את הריבוי: באחדות האלוהית יש חשיבות לדברים הפרטיים עצמם, יש משמעות לערכים הקטנים ולקטגוריות המצומצמות. אלוהים לא נמצא רק באור הלבן המסנוור של הנצח. הוא נמצא גם, כמובן, בפרטים הקטנים.

ידיעת האל האמיתית מאפשרת לנו דווקא לקדש כל פרט ופרט: What is, is holy כמו שהיה אומר קרישנמורטי. גם נזירי הזן יודעים לדבר על ה"כָּכִיוּת" (thusness, suchness) של הדברים. הדברים הם "פשוט כך", כלומר הם לא מתמסמסים בהארה לתוך בוהק האור אלוהי, אלא דווקא זוהרים מתוך עצמם במציאותם הממשית והברורה ביותר מאליה. כאשר מורה הזן טשוי-וויי (Ts'ui-wei, מאה 9 לספירה) נשאל מהי משמעות הבודהיזם, הוא הוביל את השואל לגן והצביע על שני קני במבוק: "אתה רואה?" אמר לו, "זה במבוק גבוה; זה במבוק נמוך". תשובתו מדגישה שהדברים לא מאבדים את ההבדלים ביניהם, כלומר הם לא מאבדים מייחודם, להפך: מתברר לנו במשנה תוקף שהם פשוט כפי שהם.

תמיד תמהתי על הנטייה בזרמים הינדים מסויימים לבטל את העולם כאשלייה משום שהוא ברהמן, כלומר האלוהות האחדותית האחת – והלא אם באמת העולם הוא אלוהים, הרי זה רק מחזק את קיומו, רק אומר שלבטח הוא בשום אופן לא אשלייה, לא? דווקא ההבנה שהכל הוא אלוהים מעניקה לכל דבר ודבר, בפרטיותו, מימד מוחלט, אבל לא כזה שמוחק אותו או את ייחודו, אלא דווקא בצורה שמדגישה את המיוחדות האינסופית של כל חפץ וחפץ, של כל רגע ורגע.

הבעיה היא אם כן שאנחנו מבלבלים את האבסולוטי עם האבסטרקטי, את המוחלט עם המופשט: אנחנו חושבים שאם הכל אלוהים אז אין עולם, שאם הכל בהיר כמו השמיים אז אין כל ממשות לאדמה. אנחנו לא מבינים שההופעה האדמתית, הארצית של האלוהות היא היא ההתגלות האדירה, המזהירה ביותר שלה: האלוהות אינה נמצאת אי שם במרחק הערטילאי, האמורפי. הקיום הנצחי הוא עכשיו, כל שניה ושניה. המציאות המוחלטת היא כאן, בכל אבן וערך יחסיים.

וברור למה נפלנו לפח הרעיוני הזה: זה פשוט הצד השני, הקיצוניות הנגדית של מה שבדרך כלל הוא מנת חלקנו. הרי כל חיינו אנחנו מתרכזים בפרטים, מתבוססים בדברים עצמם, עסוקים בחלוקת העולם לחפצים, זמנים וערכים. ראו:

במבט ראשון ההכרה שלנו מיד רואה שתי שורות של כוסות על מדפים. אנחנו מיד מבדילים בין הדברים השחורים לרקע הלבן. אנחנו מיד מוציאים את הדברים ומציגים אותם כמציאות, להבדיל מהרקע, שהוא הריק. דרוש לנו מאמץ מודע כדי לגלות שגם לרקע יש משמעות (במקרה זה: פרצופים), כלומר שגם הקרקע האחת שבבסיס הכל היא אמיתית. וכאשר אנחנו מגלים זאת? או אז, מכיוון שכל חיינו עסקנו באובססיביות רק במימד בו המציאות היא אוסף של דברים נפרדים, אנחנו מיד קופצים על המציאה החדשה: המציאות היא רק רקע אחד אלוהי! מרגע שגילינו שיש מימד מאחד לקיום אנחנו נוטים להתרכז רק בו, להתלהב רק ממנו, תוך ביטול אותו מימד מוכר שבו הדברים הם אכן נפרדים.

מה שאנחנו לא מבינים הוא שבדיוק כמו בדוגמא לעיל, הדברים היחסיים והרקע המוחלט הם שני צדדים של אותה מציאות, והעדפת צד אחד על חשבון השני היא תמיד מתכון לאומללות. נכון שעד שגילינו את אותו מימד אחדותי של המציאות סבלנו, כי חיינו בתוך עולם שהוא לא יותר מאשר מחסן משעמם של דברים. אבל אם ננסה לבטל את המחסן ולחיות רק בתוך אור המנורה האחת שמאירה אותו כולו גם נידון את עצמנו לסבל: אנחנו פשוט נישרף ונתפוגג. אף גרוע מזה: הניסיון להישאר אלוהי, אחד, מוחלט הוא למעשה לא יותר מאשר סממן של עצירות רוחנית. ועצירות זה דבר מעיק.

האמת לא נמצאת בשום תפיסה קיצונית של המציאות, אלא בתפיסה שלמה, שמסוגלת להחזיק בידיה את שני הצדדים. כמו בהתבוננות בתמונה שלעיל, זה לא דבר פשוט: אנחנו נוטים כל הזמן לראות רק צד אחד, רק זוית אחת של קיום, רק אמת חלקית. אבל הפתיחות שנדרשת מאיתנו היא הכרח, כך נדמה לי, כדי לחיות חיים של חופש אמיתי. 

לבסוף אנחנו נראה את העולם כמאוחד באמת, באחדות הכוללת בתוכה את הפרטים כולם: הפרטים הם שיתנו לנו את היכולת להסתדר בעולם, וגם להעריך יופי, מוסר, ייחודיות. האחדות שבבסיסם תיתן לנו את היכולת לא לקחת את כל זה יותר מדי ברצינות, מתוך איזשהו כובד ראש חמוּר סבר. היכולת הזאת, העמדה הזאת, רק תגביר את ההערכה והאהבה שלנו לפרטים כולם.

 

[לגרסת אנרג'י של המאמר. ענייני ה"קדושה" יאלצו לחכות מעט. מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]

מה יש בה במלחמה שכל כך מלהיב? למה כאשר שני צבאות מתרסקים זה אל תוך זה אנחנו כל כך מתרגשים? זה לא רק האקשן שמבשר על סוף עונת המלפפונים, זה לא רק הסיכוי לראות דם (ופיצוצים) וזה אפילו לא הפגישה מקרוב עם המוות. זה הרבה יותר מזה. זו ההרגשה שגואה בנו פנימה ומציפה אותנו אט אט, התקווה שהנה, הנה, הנה סופסוף, הפעם זה יקרה, הפעם נעשה סדר. הפעם נגמור את המלאכה. הפעם ימותו כל הרעים וישארו רק הטובים. הפעם נכניס להם אחת קטלנית וננקה את כל הטינופת מעל פני האדמה, וממחר בבוקר כבר נוכל ללכת זקופים ולדעת שזהו, שלא יהיה יותר, שגמרנו ושאפשר להתחיל לחיות. התשוקה המשיחית הזו, לנצחון בני האור על בני החושך, היא שמפעמת בנו וגורמת לנו לאהוב (בסתר לבנו, הרי אי אפשר לומר את זה בקול רם) את המלחמה. כל כך אנחנו רוצים, וזה מובן, שהכל הכל יהיה כבר רק טוב טוב טוב.
כתבתי על זה פעם את הקטע הבא:

הקדמה לכל תורת מוסר בעתיד

לא פעם (ועל פי רוב גם לא פעמיים) קורה שנתקלים אנו, במהלך חיינו, בסכסוך כלשהו שמתנהל בין בני-אדם. הרי מן המפורסמות היא שחבורת הנפשות שעל פני כדור-הארץ, אותו מספר לא פעוט של יצורים שאוהב לכנות עצמו "האנושות", נוהג להקלע למריבות וקטטות בינו לבין עצמו, ואין מדובר רק על תיגרות רחוב למיניהן והתכתשויות ברים, אלא גם, כמובן, לקרבות גדולים יחסית בהם משתתפים מאות ואף אלפים מאותם בני-אדם, ואפילו, כן-כן, למלחמות רבתי. הצרה עם אותם סכסוכים וחיכוכים (לבד אולי ממאות-אלפי הקורבנות שהם גובים דרך כלל ודרך אגב) היא שברבים מהמקרים אין אנו יכולים להחליט, לפחות לא על נקלה, מי צודק ומי שוגה. פשוט מאוד, וזה יכול לזעזע כשנותנים לזה את הדעת, ברוב הגדול של המקרים אין זה קל כלל ועיקר להצביע על הצד שהוא "הטובים" ומנגד על הצד של "הרעים". דבר זה מטריד ומדאיג כאחד.

מטריד, שהרי אין זה הגיוני ששניהם צודקים, או מאידך שאף אחד אינו צודק: אם יש שניים שטוענים טענות הפוכות, מנוגדות, קוטביות, סותרות, הרי מן ההכרח הוא שאחד צודק והשני, אבוי, מחזיק בטעות. זה ברור כחרב: או שהראשון נמצא בצידם של האמת והאור והשני שרוי באפלה הסורחת, או, אדרבא, זהו השני שזורח מתוך עצמו בזיו הצדק המוחלט ואילו הראשון שקוע עד צוואר בבוץ הטובעני של העוולה והשקר.

מדאיג, מפני שכבני-אדם ברי-דעת והכרה, אין אנו יכולים להשלים עם מצב בו תשאר ללא מענה השאלה המכרעת: "מי צודק?". אנחנו רוצים לדעת באיזה צד לתמוך, את מי לעודד, עבור מי להריע ולאילו הלוויות להגיע. אנחנו רוצים לדעת אם, כאשר אחד הצדדים הכניע את השני, כאשר המון משולהב אחד הצליח להעפיל ולגבור על אחיו, לשתוף ידיו בדמו ולבזוז רכושו, לרסק את עצמותיו ולפזר אפרו לרוח, האם עלינו כעת להתאבל ולמרר בבכי על כי שוב, כרגיל, רשעים עלזו או שמא להפך, עלינו לפצוח בשירה ובריקודים על כי דין אמת נעשה, הסדר הקוסמי שב על קנו ובני-תמותה יכולים להתהלך נפוחי חזה על גבי גופות רעיהם המרקיבות ולדעת כי שוב נושמים את אויר העולם רק הראויים לכך באמת.

אך זה גם יותר מכך: אנחנו רוצים לדעת איזה מהצדדים הנאבקים, בנוסף לדגל משפחתו, מעמדו, עירו, מחוזו, מדינתו מניף גם את הדגל הנכון, כלומר את דגל ה"נכונות" עצמה, כלומר את דגל האמת. אנחנו רוצים, צריכים – מוכרחים – לדעת איפה בין קולות הנפץ והמלחמה מבצבץ לו אותו זוהר שמימי וטהור, אותה סגולה שהיא ורק היא תצליח להעלות אותנו (סוף סוף!) מבור הביבים האנושי אל האולימפוס האלוהי. אנחנו חייבים, למען ההגינות האוניברסלית והאל-זמנית, למען יושר המידות באשר הוא, למען הסדר הטוב והטוּב המסודר – לדעת היכן הוא הצדק.

וכנראה שלכן כל-כך כל-כך אהובה על כולנו הסיטואציה בה שתי מכוניות מתנגשות להן, האחת באחוריה של השניה. זהו פשוט מעמד קסום. אתם הרי מודעים לגודל ההתרחשות: קרתה לה תאונה דרכים, פלוני דפק את אלמוני מאחור, והנה זהו לכאורה עוד סכסוך אנושי מוכר ומבלבל – אך הפעם לא: הפעם ברורה ומוחלטת שאלת הצדק והאמת! יוצא לו פלוני מרכבו, כפוי ראש, מושפל, מרגיש עצמו בזוי ומבוזה – ואכן טוב שכך, מכיוון שזוהי האמת: הוא אשם! הוא החוטא! הוא הרע! הנבל לא שמר מרחק! – מעיף מבט שפוף בפגושי המכוניות, ממלמל כמה מילות סליחה – שיתנצל, הפושע, שיתחנן על נפשו האבודה! – ומיד שולף את פרטי הרכב ופוליסת הביטוח. אלמוני מנענע בראשו ומצקצק בפיו. הוא ממשש את צווארו. הוא יוצא לאיטו מהמכונית. לכאורה עבר טראומה, טרגדיה – למעשה זהו אחד הרגעים האדירים של חייו: הוא צודק. מעל לכל ספק ולכל צל של ספק, הוא צודק. הוא מצוי, שרוי, רווי כולו בצדק חמים וסמיך העוטף אותו מכל צד ואבר. הצדק איתו, האמת היא שלו, הוא נכון וטוב וישר וגיבור. הוא אביר האמת, הלוחם ללא-חת, אם היה זה גן-עדן, הוא היה יושב כעת בדיוק מימינו של האל. הוא יכול עכשיו להתחיל לקלל – מי שם אותך על הכביש וכיוצא באלו – הוא יכול גם להפתיר מילות זה-בסדר – שימו לב: יש לו את היכולת למחול על חטאים!!! – זה לא משנה, הוא יקבל את הכסף ויפוצה על הנזק. מה שכן משנה הוא שהוא כבר קיבל את הדבר הגדול ביותר שיכול בן-אנוש לקבל: את האמת, לצידו. הוא צודק. הצדק – איתו.

—

זהו. כמעט נסעתי לסיני ובסוף שוכנעתי (בגלל התראות "מאוד מאוד חמות וקונקרטיות" שבישר לי האדון מהמטה ללוחמה בטרור) לחזור הביתה. חזרתי אל קריית אתא ובבואי ציפה לי גשם של קטיושות.