עצירות רוחנית

הסיסמה "הכל אחד" משמשת כבר זמן מה תירוץ לכל שטות או הבל שהמוח הניו-אייג'י מתפתה להקריץ או לחלום בהקיץ, ולצערנו הרב גם לא מעט מעשי עוול (כמו ניצול מיני בידי מורים למיניהם) מוצדקים על פי הכלל ש"ממילא הכל ברהמן אז מה זה משנה". היה זה דוסטויבסקי ששם בפי גיבורו הספרותי, איוון קרמזוב, את האמירה "אם אין אלוהים אז הכל מותר" (כלומר אם אין מי שיקבע מה טוב בצורה אבסולוטית – איש הישר בעיניו יעשה), ובגרסתב הניו-אייג'ית הופכת הקביעה הזאת ל"אם הכל אלוהים אז הכל מותר" – כלומר מכיוון שהכל טוב, ממילא הכל ישר ומותר. שבירת כל החוקים והחריגה מכל הגבולות והמגבלות היא תשוקה רוחנית ותיקה וידועה, ולא בכדי תמיד היו יחסי הדת המסורתית והמיסטיקה מתוחים. יחד עם זאת נדמה לי שנתינת הלגיטימציה לשבירת הכלים במקרה הזה מקורה בלא פחות מאשר חוסר הבנה רוחני מהותי.

לכאורה, אם אכן הכל הוא אלוהים (או הטאו, או ברהמן, או טבע-בודהה), אם אין עוד מלבדו ומלוא כל הארץ כבודו, אז איזה ערך יכול להיות לחוקים ולמצוות? איזה ערך ייתכן לערכים וקטגוריות, אף לאמנות ולהיסטוריה? כי "הכל אלוהים" פירושו שהכל קדוש במידה שווה, הכל טוב במידה שווה, הכל יפה במידה שווה, הכל אמת במידה שווה, וכמובן ש משמעותו  של מצב כזה היא שהכל גם חסר משמעות במידה שווה. כי זאת יש ראשית להבין: לאמירה "הכל אלוהים" אין כל מובן: לא לוגי, ולא מעשי. היא פשוט לא אומרת כלום. כפי שכתבתי (לפני יותר משנתיים – איך הזמן רץ כשנהנים) למשפט "הכל אחד" יש אותה משמעות כמו למשפט "הכל למעלה", או "הכל צפונה", כלומר שום משמעות – אין לו שום משמעות (meaning) לוגית או מעשית. מה שכן יש לו זו משמעות (significance) קיומית אדירה: הוא מבטא עמדה מסויימת, גישה כלפי ולקראת העולם, אבל לא ניכנס לזה כרגע.

הבעיה היא, כאמור, שמורים ומחפשים רוחניים רבים פועלים כאילו לעובדת היות "הכל אלוהים" יש איזושהי משמעות לא לגבי העמדה שלהם כלפי החיים, אלא לגבי החיים שלהם עצמם, כלומר אם לעשות כך או כך, אם לפעול בצורה כזאת או אחרת. זה ש"הכל אחד" לכאורה אומר למישהו שעליו להיות נחמד לדודתו, או להיות צמחוני, או לעסוק במין מזדמן. אלא שצריך להיות מובן שאם הכל באמת אלוהים אז ממילא כל הדברים נשארים באותו מעמד: אין הבדל בין האלוהות של הדודה שלנו לאלוהות של תלתל האבק מתחת לשידה בסלון, לכן מתוקף העובדה הזאת בלבד אין כל יתרון בלהיות נחמד אליה ולא אליו. כאשר שאלו את ד.ט. סוזוקי, חוקר ומורה הזן המפורסם, איך מרגיש סאטורי הוא ענה: "הכל אותו דבר, רק שני סנטימטר למעלה" – כלומר המציאות כולה עולה במעלה מסויימת, אבל את הדברים השונים עדיין אפשר (וצריך!) למדוד מעבר לאותם "שני סנטימטר".

ישנו סיפור ידוע על מוסלמי-סוּפי שעולה לרגל למכָּה, וכאשר הוא הולך לישון בפונדק דרכים הוא שוכב ורגליו לכיוון עיר הקודש. כשבעל הפונדק צועק עליו שהוא מכוון את רגליו לאלוהים, שואל אותו הלה אם ישנו כיוון שבו אלוהים לא נמצא. הסיפור הזה מגשים במדויק את אותו הלך רוח "אחדותי" שבו מפני שהכל הוא אלוהים הכל מותר (אגב, החליפו את הסופי ביוגי הינדי או בנזיר בודהיסטי ואת העיר מכה בשיווה לינגם או בפסל הבודהה כדי לקבל גרסאות הינדיות ובודהיסטיות של הסיפור, שאכן קיימות). אבל לו באמת ידע הסופי הזה שהכל אלוהים, מדוע לא יתחשב באמונותיו של בעל הפונדק – האין גם הן אלוהים? כלומר אלא אם רצה אותו סופי ללמד את בעל הפונדק לקח רוחני (וזאת אפשרות רצינית), למה שלא ינהג כמנהג המקום ויכוון רגליו לכיוון שלא נחשב קדוש? המנהג, כמו כל דבר ודבר אחר, לא מאבד מערכו כאשר מתברר לנו שהכל הוא האל, וכך גם רגשותיו של הפונדקאי.

עוד סיפור, או אולי יותר סיטואציה ארכיטיפית, היא של אותו יוגי הינדי שזכה בהארה והוא פושט את בגדיו, מתגולל ערום על האדמה ומכניס לפיו צואת כלבים, כל זה כדי להראות שבשבילו הכל הוא הינו הך, כי הכל הוא ברהמן. אבל שוב: לו באמת הכל ברהמן, האם לא כדאי יותר בכל אופן ללבוש משי ולאכול עוגה? רק מתוך גישה של מרד בכל הקיים, רק מתוך עמדה של התרסה, של רצון להראות או להוכיח משהו תבוא, אני חושב, התנהגות טיפשית כמו זו של אותו יוגי. כלומר אלא אם, שוב, הוא מעוניין לתת לצופים בו שיעור רוחני. אם לא כן, הרי שאין שום הצדקה, לא רציונלית ולא תיאולוגית, להתנהגותו. זה שהכל ברהמן לא אומר שכדאי לאכול חרא. זה עדיין מסריח ופשוט לא בריא.

גישותיהם של הסופי והיוגי הנ"ל, אם כן, לוקות לטעמי בניסיון ילדותי למרוד בחוקים, ברצון להגיע לחופש על ידי שבירת כל הכללים. אולם צריך להיות ברור שאל החופש לא מגיעים על ידי שבירה של שום דבר, כי למרוד בחוק זו בסך הכל התנועה ההפכית והמשלימה של הציות לו: כך או כך אתה פועל בתגובה אליו. בדיוק משום כך כשהיינו ילדים לא היה איכפת לנו באיזה צד שיחקנו: "שוטרים" או "גנבים" – העיקר שנתנו לנו להשתתף במשחק. חופש אמיתי הוא לראות את המימד המשחקי שבנקיטת כל צד או עמדה. רק אז אנחנו יכולים (לא להפסיק לשחק, אלא) להנות מהמשחק. ויש שיאמרו שרק אז אנחנו בעצם מפסיקים לשחק ומתחילים להיות.

זה במבוק גבוה; זה במבוק נמוך

בסוטרת הלב, אחד הטקסטים המכוננים של הבודהיזם המאיאני, נקבע ש"הצורה אינה שונה מהריקות, והריקות אינה שונה מהצורה", כלומר בצורה פרדוקסלית הריקות, אותו מימד מוחלט של המציאות, אינה מבטלת את המימד היחסי של הצורות, אלא אדרבא: היא מתממשת בו. באותו אופן האחדות אינה מבטלת את הריבוי: באחדות האלוהית יש חשיבות לדברים הפרטיים עצמם, יש משמעות לערכים הקטנים ולקטגוריות המצומצמות. אלוהים לא נמצא רק באור הלבן המסנוור של הנצח. הוא נמצא גם, כמובן, בפרטים הקטנים.

ידיעת האל האמיתית מאפשרת לנו דווקא לקדש כל פרט ופרט: What is, is holy כמו שהיה אומר קרישנמורטי. גם נזירי הזן יודעים לדבר על ה"כָּכִיוּת" (thusness, suchness) של הדברים. הדברים הם "פשוט כך", כלומר הם לא מתמסמסים בהארה לתוך בוהק האור אלוהי, אלא דווקא זוהרים מתוך עצמם במציאותם הממשית והברורה ביותר מאליה. כאשר מורה הזן טשוי-וויי (Ts'ui-wei, מאה 9 לספירה) נשאל מהי משמעות הבודהיזם, הוא הוביל את השואל לגן והצביע על שני קני במבוק: "אתה רואה?" אמר לו, "זה במבוק גבוה; זה במבוק נמוך". תשובתו מדגישה שהדברים לא מאבדים את ההבדלים ביניהם, כלומר הם לא מאבדים מייחודם, להפך: מתברר לנו במשנה תוקף שהם פשוט כפי שהם.

תמיד תמהתי על הנטייה בזרמים הינדים מסויימים לבטל את העולם כאשלייה משום שהוא ברהמן, כלומר האלוהות האחדותית האחת – והלא אם באמת העולם הוא אלוהים, הרי זה רק מחזק את קיומו, רק אומר שלבטח הוא בשום אופן לא אשלייה, לא? דווקא ההבנה שהכל הוא אלוהים מעניקה לכל דבר ודבר, בפרטיותו, מימד מוחלט, אבל לא כזה שמוחק אותו או את ייחודו, אלא דווקא בצורה שמדגישה את המיוחדות האינסופית של כל חפץ וחפץ, של כל רגע ורגע.

הבעיה היא אם כן שאנחנו מבלבלים את האבסולוטי עם האבסטרקטי, את המוחלט עם המופשט: אנחנו חושבים שאם הכל אלוהים אז אין עולם, שאם הכל בהיר כמו השמיים אז אין כל ממשות לאדמה. אנחנו לא מבינים שההופעה האדמתית, הארצית של האלוהות היא היא ההתגלות האדירה, המזהירה ביותר שלה: האלוהות אינה נמצאת אי שם במרחק הערטילאי, האמורפי. הקיום הנצחי הוא עכשיו, כל שניה ושניה. המציאות המוחלטת היא כאן, בכל אבן וערך יחסיים.

וברור למה נפלנו לפח הרעיוני הזה: זה פשוט הצד השני, הקיצוניות הנגדית של מה שבדרך כלל הוא מנת חלקנו. הרי כל חיינו אנחנו מתרכזים בפרטים, מתבוססים בדברים עצמם, עסוקים בחלוקת העולם לחפצים, זמנים וערכים. ראו:

במבט ראשון ההכרה שלנו מיד רואה שתי שורות של כוסות על מדפים. אנחנו מיד מבדילים בין הדברים השחורים לרקע הלבן. אנחנו מיד מוציאים את הדברים ומציגים אותם כמציאות, להבדיל מהרקע, שהוא הריק. דרוש לנו מאמץ מודע כדי לגלות שגם לרקע יש משמעות (במקרה זה: פרצופים), כלומר שגם הקרקע האחת שבבסיס הכל היא אמיתית. וכאשר אנחנו מגלים זאת? או אז, מכיוון שכל חיינו עסקנו באובססיביות רק במימד בו המציאות היא אוסף של דברים נפרדים, אנחנו מיד קופצים על המציאה החדשה: המציאות היא רק רקע אחד אלוהי! מרגע שגילינו שיש מימד מאחד לקיום אנחנו נוטים להתרכז רק בו, להתלהב רק ממנו, תוך ביטול אותו מימד מוכר שבו הדברים הם אכן נפרדים.

מה שאנחנו לא מבינים הוא שבדיוק כמו בדוגמא לעיל, הדברים היחסיים והרקע המוחלט הם שני צדדים של אותה מציאות, והעדפת צד אחד על חשבון השני היא תמיד מתכון לאומללות. נכון שעד שגילינו את אותו מימד אחדותי של המציאות סבלנו, כי חיינו בתוך עולם שהוא לא יותר מאשר מחסן משעמם של דברים. אבל אם ננסה לבטל את המחסן ולחיות רק בתוך אור המנורה האחת שמאירה אותו כולו גם נידון את עצמנו לסבל: אנחנו פשוט נישרף ונתפוגג. אף גרוע מזה: הניסיון להישאר אלוהי, אחד, מוחלט הוא למעשה לא יותר מאשר סממן של עצירות רוחנית. ועצירות זה דבר מעיק.

האמת לא נמצאת בשום תפיסה קיצונית של המציאות, אלא בתפיסה שלמה, שמסוגלת להחזיק בידיה את שני הצדדים. כמו בהתבוננות בתמונה שלעיל, זה לא דבר פשוט: אנחנו נוטים כל הזמן לראות רק צד אחד, רק זוית אחת של קיום, רק אמת חלקית. אבל הפתיחות שנדרשת מאיתנו היא הכרח, כך נדמה לי, כדי לחיות חיים של חופש אמיתי. 

לבסוף אנחנו נראה את העולם כמאוחד באמת, באחדות הכוללת בתוכה את הפרטים כולם: הפרטים הם שיתנו לנו את היכולת להסתדר בעולם, וגם להעריך יופי, מוסר, ייחודיות. האחדות שבבסיסם תיתן לנו את היכולת לא לקחת את כל זה יותר מדי ברצינות, מתוך איזשהו כובד ראש חמוּר סבר. היכולת הזאת, העמדה הזאת, רק תגביר את ההערכה והאהבה שלנו לפרטים כולם.

 

גרסת אנרג'י של המאמר. ענייני ה"קדושה" יאלצו לחכות מעט. מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]

16 תגובות

  1. תומר, אני חושב שאפשר להיות פנתאיסט ולדבר גבוהה-גבוהה על "הכל אלוהים" מבלי להאציל את תארי האל על "הכל" (מה זה בכלל הכל?), ולעשות מלאכת-שפינוזה מופלאה. אפשר גם לדבר על המוחלט ולהתעסק במחשבת פלוטינוס או שלינג.

    ברמה האישית, אני נוטה לבחון את כל ההתעסקות המשמימה הזאת בהאדרת ההוויה ובניסיון לשוות לה ממדים אלוהיים, רוחניים או קדושים, בעין שראה אותה לוקרטיוס ב"על טבע היקום". אלמלא החרדה הגדולה של הניו אייג'יסטים, ושל אנשים בכלל, מהמוות וממה שיקרה (?) אחריו, הם לא היו זקוקים להפוך את ההוויה הגשמית למשהו שהוא לא. אבל לך תבין את נפש האדם…

    אהבתי

  2. קטונתי מלתרום משהו
    אולי רק מעולמי הפמיניסטי האקלקטי המצומצם
    אין בעיני כמו לראות שפרט לשמים יש אדמה
    יש את שניהם ועוד דברים חכמים שכתבת .ראיתי אתמול את התוכנית בערוץ 8 על שי טובלי וחבורתו והודיתי לך בליבי שאתה מנסה לקרוא להתנסחויות העקלקלות מגאלומניות ולא רציונליות בשמם
    לחשוף את בגדי המלך שאינם
    אבל למה אנשים זקוקים לרודן גלקטי שכזה שוב ושוב
    צר מאוד

    אהבתי

  3. ודוד: יש משהו בדבריך כמובן. אבל בעניין לוקרציוס: ידוע לך ודאי שהוא לא עסק במטריאליזם לשמו, כלומר בשבילו ההסבר שהוא נותן על טבע היקום הוא "ידע משחרר", כלומר זו האמת על העולם שהבנתה תחלץ אותנו מהמצוקה ותביא אותנו למצב של שלמות רוחנית. הרי אפיקורוס רבו, למרות המוניטין שיצא לו, היה רחוק מלהיות "חילוני". מה שאני מנסה לומר הוא ששניהם, נדמה לי, ראו בקיום דבר פלאי בהחלט, גם אם לא כינו אותו בשמות מפוצצים.

    אהבתי

  4. לומר משהו שגם אני מנסה להתמודד איתו מכל מני זוויות. הורחניות הכי גדולה זה סתם להיות בנאדם שחי את חייו אבל בעיניים פקוחות מאד :)

    אהבתי

  5. אם נחזור לשפינוזה שאוזכר כאן, שראה את העולם הגשמי והרוחני (אלוהות) כשני פנים לאותו דבר, אז ראוי לציין שכמו לעולם, גם לאלוהים יש דרגות חופש פנימיות, והוא אינו הומוגני ומונוליתי, הלוא "כל דבר נעלה הוא קשה כשם שאינו שכיח" – כלומר, לא רק שלא הכל נעלה, אלא שהדברים הנעלים (גם בטבעו של האל, כלומר בפן הרוחני של העולם) הם מעטים ונדירים!
    והשוו גם לויטגנשטיין: "לא איך הוא העולם, הוא המיסטי, אלא זה, שהוא ישנו".

    ומילה על טובלי: ראיתי את הסרט, בא לי כבר להקיא על הניואייג' המפונק, המסואב והבור. אם הוא ינצל את אחת מהחסידות הפתיות שלו – מגיע לה.
    בקרוב הפוסט.

    אהבתי

  6. אני אנסה לסכם – לראות אם הבנתי
    הכל אחד – זו אינה סיבה לעשיה
    הכל אחד זה רק דרך חוויה.

    אני לא יכול להתנהג על הכביש כאילו הכל אחד
    אבל אני יכול לחוות את כל מה שיקרה לי שם מתוך נקודת הראיה של הכל אחד

    או במילים אחרות – הכל אחד – זה לא תירוץ
    ובדיוק כמו הצום של יום כיפור, הוא אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו

    אהבתי

  7. אהבתי את ההקבלה לצום של יום כיפור. רק דבר אחד: הייתי רוצה לטעון ש"הכל אחד" זו גם ידיעה, או אפילו בראש ובראשונה ידיעה, ולא חוויה.

    אהבתי

  8. לצערי, מעט מאוד עבודה משמעותית נעשתה בעניין הפילוסופיה האפיקוראית. בגדול, אתה צודק משום שתכלית הפילוסופיה האפיקוראית, בדיוק כמו שאר הפילוסופיות ההלניסטיות והעתיקות, היו מתן יידע במטרה לאפשר לאדם לחיות חיים מאושרים.

    עם זאת, לוקרטיוס עוסק בהרבה מישורים במטריאליזם, ונדמה שהמחויבות של אפיקורוס לקיום האלים היא מס שפתיים לבני תקופתו.

    אני מסכים בכל זאת שלכנות את אפיקורוס ולוקרטיוס, כמו גם את שפינוזה, כ"חילוניים", הוא טעות.

    אהבתי

  9. היי תומר, כבר אמרתי ב-nrg שהמאמר מצויין ופותח ורציתי להוסיף מחשבה לוגית מעניינת: אם הכל היה אחד האם משהו בכלל יכל להתקיים? ואם הכל ריבוי ופיצול ללא דבר מאחד ומקשר האם משהו יכל להיות קיים?

    השאלה הבאה שנובעת מכאן היא מהו אותו הדבר או מהם אותם החוקים אוניברסליים המאפשרים בו זמנית אחדות וריבוי בלעדיהם שום דבר לא היה קיים?

    שוב תודה,
    אור

    אהבתי

  10. ותודה על המילים החמות.

    בקשר לשאלה הראשונה, אתה ודאי צודק. הבעיה היא שזה לא ברור לנו רוב הזמן, שאנחנו לא חיים את הידיעה הזאת, כלומר מודעים לה לחלוטין.

    בקשר לשאלה השנייה, אין לי מושג : )
    כלומר אותו דבר או אותם חוקים הם המציאות עצמה, ואולי לדעת אותם שכלית זה לא ממש אפשרי. מה שכן אפשרי הוא, שוב, לחיות אותם. את זה אנחנו עושים ממילא, אבל אנחנו לא מודעים לזה, וללא המודעות החיים הרבה יותר קשים…

    כך נראה לי לפחות.

    אהבתי

  11. אנו חיים בעולם של ניגודים – יום ולילה, צפון דרום, מזרח ומערב, קיץ וחורף, זכר נקבה, גבר אשה, חדש ישן, טירון אלוף וכו'… וכו'… עד אינסוף (אני לא בטוח שבמקומות אחרים בבריאה זה אותו הדבר).

    הניגודים תלויים האחד בשני ושואפים תמיד להתחבר ולהתמזג ותוך כדי כך נולד ניסיון חדש…

    אהבתי

  12. אני מסכים איתך לחלוטין! ללא מודעות אנחנו אוטומט וללא ידיעה אנו כבויים בעודנו חיים (פעם עוד היו אומרים לדעת אישה). מבחינתי לחיות משהו זה לתת לכל חלק וחלק ולכל תא ותא שניתן לנו להיות ספוג בכך בדרכו הוא. כמו שאומרים לעיתים – זה בדם שלו או זה בוער בעצמותיו או זה חקוק על לוח ליבו.

    לגבי החוקים זה אכן גדול והתנ"ך שלי הוא העולם עצמו – היש סטרטאפ אחר בסביבה עם כל כך הרבה ידע, חכמה, הוויה, שגשוג וגדילה לאורך מליארדי שנה? :)

    רק על משפט כמו "כי האדם עץ השדה" למשל, ניתן לערוך מסע גילוי שלם.

    אור

    אהבתי

  13. מצאתי את האתר היום.. בעקבות כתבה באנ.אר.גי', ורק רציתי להביא שימחה על היותו קיים.
    אז תודה תומר. ישר כוח

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s