פונדמנטליזם

פונדמנטליזם יהודי

המשבר שהיהדות הדתית בישראל נמצאת בו כיום מגולם בהנחה של כולנו שאם אי פעם ימצאו את המחבלים ששרפו למוות את התינוק עלי סעד דוובאשה הם יהיו שומרי מצוות. רצף של מעשי טרור שהתרחשו בשנים האחרונות, שרק מיעוטם הסתיים בתפיסת המחבלים היהודים, כמעט שלא מותיר ספק בעניין. צריך להכיר בעובדה: קיימת כיום תת-תרבות יהודית פונדמנטליסטית רצחנית. יוצאים ממנה מחבלים, הם לרוב לא נתפסים, וכשכן הם מקבלים גיבוי מהקהילות שסביבם.

אלא שהאשמת "היהדות" בטרור היהודי אינה חכמה יותר מהאשמת "האסלאם" בטרור המוסלמי. בשני המקרים מדובר לא בדת עצמה (שהיא ממילא ציביליזציה הגותית ותרבותית עצומה) אלא בתפיסה מסוימת שלה, שמצמצמת את המונותאיזם לכדי ציות. מדובר בפונדמנטליזם, שאחד ממאפייניו הוא ההתעקשות על ההבנה המילולית של הטקסט המקודש. המאמינים מבקשים לכאורה לחזור אל המקור, אל היסודות הטהורים, וכך להחזיר את הדת לתור זהב מדומיין.

ממילא מובן שהפונדמנטליזם הוא תגובה למשבר, רצון לתיקון פנימי של מי שעולמם הדתי מתפרק סביבם. ואכן, הפונדמנטליזם הדתי הוא עצמו תופעה מודרנית, ומהווה תגובה והתפתחות מקבילה לחילון המאסיבי של מאות השנים האחרונות. משום כך מנסים המאמינים הפונדמנטליסטים להרחיק עצמם מכל מה ששייך בעיניהם לתפיסת העולם המערבית-חילונית. במקרים רבים התוצאה היא שלילת המוסר ההומניסטי.

אולם בכך שהפונדמנטליזם מזהה את המוסר ההומניסטי עם הבעיה מולה הוא ניצב, הוא מייתם עצמו מדרך הארץ הפשוטה ומהמצפון. כל מה שנשאר לו לסמוך עליו הוא המוסר האלוהי לכאורה שמפורט בכתבי הקודש. אותו הוא נושא כדגל, וכאמור מקדש את פרשנותו המילולית ביותר. עכשיו כל סטיה מהחוקים הכתובים, אטומים ומפלצתיים ככל שיהיו, נחשב כפירה, ודווקא הכפפת השכל והמצפון האנושי לאותם ציווויים קדומים נחשבת למעשה הדתי האותנטי.

זאת אחד הבעיות המרכזיות של העולם הדתי היהודי כיום. בקרב חרדים וציונים-דתיים כאחד אנחנו רואים התנתקות מרצון מהמצפון והמוסר האנושי הכללי, וקידוש מילוליות המקרא. שורפי כנסיית הלחם והדגים ריססו על קירותיה "והאלילים כרות יכרתון" מפני שהאמינו בציות למילוליות הכתוב. לכן גם הזכיר מאמר המערכת של האתר החרדי 'כיכר השבת', כשניסה לתרץ את השימוש שלו במונח "מצעד התועבה", את הפסוק "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא". במקרים אלו ואחרים מקודשת הפרשנות המילולית של המקרא ומועלית על נס כמוסר עליון, אלוהי, "מוסר יהודי" לכאורה. אלה מוצבים אל מול המוסר ההומניסטי, שנחשב "מערבי", אשר אותו יש לדחות.

יש להדגיש: המהלך הזה הוא עצמו מודרני. הוא זר לדת המסורתית, שתמיד שילבה בין דרך ארץ פשוטה לבין ציוויי האל. מה שהיה מובן מאליו לפני מאתיים שנה – שהמצפון שלנו תקף ככלי דתי, שהאל הנחיל בנו רגישות מוסרית של דרך ארץ פשוטה ושההלכה חייבת להיכנס איתה לדיאלוג – מוכחש היום ככפירה או "לייטיות", כדתיות לא רצינית. כמעשה דתי אותנטי נחשב דווקא ההתגברות על המצפון ועשיית הציווי המילולי שבתורה.

במקום ראיית המוסר האנושי כביטוי אלוהי נוצר אידיאל של "עקדה", על פיו על המאמין לעקוד את מצפונו ולבצע את רצון האל, אפילו אם ציוויו זוועתי על פי כל קריטריון מקובל. בספרו "מסיני לציון" עומד הרב פרופ' דוד הרטמן על כך שתפיסה כזאת למעשה מתכחשת למושג הברית שבין האל לאדם: "אם מתייחסים בכובד ראש להדדיות של הברית, לא ייתכן כלל שסגולותיו המוסריות והתבוניות של האדם יוחנקו". הרטמן מציב מול מודל העקדה את התייצבותו של אברהם כנגד האל המבקש להחריב את סדום ואת התרסתו כלפי האלוהים בשם המוסר האנושי: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!?"

גם אם ייתפסו הטרוריסטים היהודים, וגם אם יגונו – ואף יישפטו – רבנים מסיתים ומחרחרי שנאה, עדיין לא נטפל בשורש הבעיה. היהדות האורתודוקסית בישראל גולשת בחלקה לפרשנות פשטנית וקיצונית של כתבי הקודש, ורק נטרול הגישה הפונדמנטליסטית ליהדות תביא לסוף הטרור היהודי. האתגר שעומד בפני סמכויות דתיות היום הוא האמירה הברורה שציות עיוור לכתבי הקודש הוא כפירה. על רבנים לצאת ולקבוע שדבקות במשמעות המילולית של פסוקים שונים היא דתיות נמוכה, פשטנית, בורה. שהתעלמות מהמצפון ומדרך ארץ ישרה הוא עשיית הרע בעיני ה'. עליהם להדגיש שערכי המוסר הכלליים, דרך ארץ, מחייבים לא פחות מציוויי התורה. על היהדות כיום לנכס מחדש את המוסר ההומניסטי ולקדש את המצפון.

2014-02-20_0653042_thumb

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'

הפרדוקס של השחרור: על עלייתה של הדת בדמוקרטיות צעירות

Michael Walzer, The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, Yale University Press, 2015

"הם ראו את הערכים היקרים של עמם – את המלכות ואת משפחותיהם ואת האלים שעבדו – נרמסים; את ארץ הקודש האהובה שלהם נקרעת ונבזזת על ידי נחילי ברברים, הנחותים מהם כל כך בשפה, בדת, בהגות…" כך כותב ו.ד. סוורקר, הלאומן ולוחם העצמאות ההודי, ב-1923, ואלמלא כתב "אלים" ולא "אל" היה אפשר ללא מאמץ לשים את דבריו האנטי-קולוניאליסטים בפיו של ז'בוטינסקי או ישראל אלדד. כמוהם גם סוורקר היה חילוני, וכמוהם גם הוא גייס למלחמתו בשלטון הזר שחלש על ארצו, על "ארץ הקודש" שלו, סמלים ומבנים מחשבתיים מתוך הדת.

דבר נוסף המשותף לשלושה הוא שלמרות היותם בעמדת מיעוט בזמן המאבק לשחרור לאומי, רעיונותיהם זכו לתהודה עשרות שנים לאחר השגת העצמאות. אלא שאז הם נישאו בפיהם של מנהיגים דתיים, ולא היו עבורם רק דגלים מטאפורים שסביבם יש להתאחד, אלא מסגרות חיים דוגמטיות ומקיפות. על התהליך הזה, את עלייתו של המושתק והמודחק הדתי בקרב מדינות לאום שנוסדו כחילוניות, כותב מייקל וולצר בספרו החדש.

וולצר, מומחה לאתיקה ולמדעי המדינה ומגדולי האינטלקטואלים הציבוריים בזמננו, מבקש לבחון שלוש דוגמאות: ישראל, הודו ואלג'יר. שלוש המדינות הללו זכו בעצמאותן לאחר מאבק בשלטון קולוניאלי – בישראל ובהודו שלטו הבריטים, באלג'יר הצרפתים. בשלוש המדינות היה ניסיון, מוצלח יותר או פחות, לכונן דמוקרטיה, ושלוש המדינות חוו התעוררות משמעותית של דת החותרת תחתיה. וולצר מבקש להבין מדוע.

אליטה אירופאית

נקודת הפתיחה מבחינתו היא ההבדלים בתפיסות העולם. וולצר עומד על כך שלמרות ששלוש תנועות השחרור נלחמו בכוחות אירופאים, גם הנאבקים לשחרור היו אירופאים, אם לא במוצאם אז בהשקפתם. במילים אחרות, הם היו לאומנים חילונים שביקשו לכונן משטר דמוקרטי. בכך הם היו שונים מאוד מחלקים גדולים, אם לא רוב רובה, של האוכלוסייה המדוכאת, זו שעבור עצמאותה הם נאבקו.

כמו משה בבית פרעה, מנהיגי תנועות השחרור גדלו אחרת וחונכו אחרת. למעשה, הם גדלו וחונכו על ברכי תרבותם של מי שדיכאו את עמם. ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, שקד על לימודיו במוסדות מערביים לא פחות משמונה שנים. לשר המשפטים הראשון של הודו וממעצבי החוקה ההודית, ב.ר. אמבדקר, היה דוקטורט הן מאוניברסיטת קולומביה והן מה- London School of Economics. הרצל וחיים ויצמן היו אירופאים במוצאם ובחינוכם. פרנץ פאנון למד פסיכיאטריה בצרפת ובן בלה, נשיאה הראשון של אלג'יר, שירת שנים רבות בצבא הצרפתי ואף זכה לעיטורו הגבוה ביותר.

מנגד, החברה המשתחררת היתה לא-אירופאית ומסורתית. מי שהובילו את תנועות השחרור הלאומיות, אפוא, היו שונים מאוד ממי שהיו אמורים להשתחרר. עשרות שנים מאוחר יותר אותה אוכלוסייה, הפעם כאזרחים במדינת לאום דמוקרטית, תצביע עבור כוחות דתיים או מסורתיים שידחקו את רגלי צאצאיהם האידיאולוגיים של מקימי המדינה.

הפרדוקס של השחרור

אולם לא רק נבדלות, אלא גם התנשאות אפיינה את יחסי המשחררים והמשוחררים: הראשונים דרשו מהאחרונים להיפטר מדרכיהם המסורתיות. נדרש שינוי טוטלי, כך סברו, באופיו של המדוכא כדי שיוכל לפרוץ מתוך דיכויו. בן גוריון דיבר על "הפועל של ארץ ישראל" כצמיחה חדשה, שאינה קשורה לעץ העתיק של יהדות הגולה. פרנץ פאנון כתב על "אלג'יראי חדש" שה"מוטציה" שעבר היא שמאפשרת את המאבק לשחרור לאומי. בהודו היתה הקובלנה על אופיו הכנוע והמתרפס של ההודי לפס קול קבוע בקרב שואפי עצמאות לפחות מתחילת המאה העשרים.

ראשי תנועות העצמאות הלאומית לא היו רק שונים, אפוא, אלא גם תבעו מההמונים אותם ביקשו לשחרר להשתנות. הם תפסו אותם כנחותים, התנשאו מעליהם כאליטה הבכירה מהם לא רק אינטלקטואלית אלא גם באופיה ובכוח הרצון שלה. "שלילת הגלות" הציונית, מזכיר וולצר, לא היתה רק בקשת סיומה, אלא באופן תקיף ההתכחשות לכל מה שהיא ייצגה, לכל הישות היהודית שהיא טיפחה ופרנסה. בריאת היהודי החדש (וההודי החדש, והאלג'יראי החדש) דרשה את קץ קיומו של הישן.

אלא שהיהודי הישן, כמו גם ההודי והאלג'יראי הישן, היה יקר ללבם של רבים כל כך. אלו שמחו ליהנות מפירות השחרור אולם מיאנו להיפרד מעברם, מתרבותם, מהוויתם. דרישתם של המשחררים לכך, התנשאותם, גאוותם העצמית וההשתקה של קולותיהם של ההמונים יוצרו לא רק פער בין הקבוצות, אלא גם מתח ואנטגוניזם. זהו "הפרדוקס של השחרור", כותב וולצר (ומכאן לקוחה כותרת ספרו). התחיה הדתית שבאה לאחר מכן נולדה מתוך אותו הפער ואותו האנטגוניזם.

המתמערבים, השמאלנים, החילונים, הכופרים, ממירי-הדת

והנה עוד פרדוקס, או מוטב אירוניה היסטורית: חזרתה של המסורת ושל הדת מתממשת בצורה לא מסורתית. למעשה, היא מלבישה עצמה כגלימה על הגוף הלאומי, וחוזרת בצורת פונדמנטליזם דתי-לאומי. כך בישראל עם גוש אמונים, או צאצאו הרדוד יותר, הבית היהודי. כך בהודו עם ה-RSS, התנועה הינדואית הלאומנית שמבקשת לכונן מחדש את ממלכת ראמה, מסגרת מיתולוגית שבה לכאורה ההינדואיזם נהנה משיאו תחת שלטונו הארצי של האל ראמה. כך גם עם האסלאם הלאומני של ה-FIS (חזית ההצלה האסלאמית) שכמפלגה פוליטית כמעט ועלתה לשלטון באלג'יר ב-1992, נחסמה על ידי הפיכה צבאית, ומשם הביאה למלחמת אזרחים שבמסגרתה, עד סוף שנות התשעים, נהרגו כמאה אלף אלג'יראים.

הדת שלא נאלמה דום שבה חזרה לחיינו בתבנית מודרנית, דרך המערכת הפוליטית הדמוקרטית, סוחפת אליה קהל גדול כשהיא זועקת בשם הלאום לא פחות מאשר בשם האלוהים. או אז היא יוצאת נגד דתות אחרות כמו גם נגד האליטות הישנות: "המתמערבים, השמאלנים, החילונים, הכופרים, ממירי-הדת – בוגדים, לכאורה, שחיים בתוכנו", מסכם וולצר מהלך מוכר.

יצירה של אפרים משה ליליין עבור הקונגרס הציוני הראשון: היהודי הגלותי המסכן מוחלף על ידי החלוץ החסון

מרקסיסטים ופוסט-קולוניאליסטים

וולצר מקדיש חלק מספרו להפרכת עמדות שלא מוצאות בתחייה דתית מתוך לאומיות חילונית כל פרדוקס. כך, על פי התפיסה המרקסיסטית או הפוסט-קולוניאליסטית אין כאן באמת מאבק או סתירה, אלא המשך ישיר של שני כוחות שבעומק הדברים מפרכסים זה את זה. המרקסיסטים יטענו שאמונות וזהויות דתיות אינן אלא תוצרים של תודעה כוזבת, המשמשים את ההגמוניה של ההון בבואה לשלוט בהמונים. המשחררים הלאומיים לא מבינים זאת ומחליפים דת בלאומיות כמסך עשן חדש למנגנון העושק של כוחות השוק.

פוסט-קולוניאליסטים יערגו אל עָבָר פרה-קולוניאליסטי, אז המסורת הדתית היתה לכאורה מתונה וחמה, בלתי מוגדרת ודיאלוגית. לדידם הביטויים המודרניים של הדת אינם אלא צאצאיו המפלצתיים של הקולוניאליזם עצמו. הנאבקים לעצמאות רק ממשיכים את הקולוניאליזם תחת כסות אחרת, ובכך מעודדים את צמיחת הפונדמנטליזם. בשני המקרים חזרת הדת אינה פרדוקסלית אלא מתבקשת.

למרקסיסטים מזכיר וולצר שבשום מקום בעולם, מעולם, לא הצליח האוניברסליזם הפרוליטרי להחליף את הזהות הלאומית, וששלטון זר נחווה בכל מקום כדיכוי לאומי דווקא, ולא מעמדי. בנוסף, הוא מצביע על כך שהמשחררים הלאומיים ביקשו לכונן דמוקרטיות. נכון, פגומות ולא שלמות, אולם היומרה היתה בהחלט להיכנס ברגל ימין למשפחת העמים.

לעומתם נציגי התחיה הדתית מאתגרים את הדמוקרטיה, אם לא ממש שוללים אותה. הם לא מעוניינים בערכים אוניברסלים של זכויות אדם, אלא בחוקים דתיים פרטיקולרים, בין אם השריעה או ההלכה או הדהרמה, כולן בפרשנותם הפונדמנטליסטית. הם לא מעוניינים להיות חלק ממשפחת העמים, אלא להיות ניצבים כנגדה, כילד מופלא בעל צרכים מיוחדים. אין היגיון, טוען וולצר, ברעיון שהקנאות הדתית צומחת באופן טבעי מהלאומיות הדמוקרטית, משום שהיא שונה ממנה לחלוטין. "הציונות המפא"יניקית לא מייצרת קנאות דתית. התוצר האותנטי ביותר שלה הוא דווקא הארגון לשחרור פלסטין."

לפוסט-קולוניאליסטים מזכיר וולצר שהדת שלפני המודרנה לא היתה כל כך מתונה וחמה, אלא דווקא דכאנית למדי, למשל כלפי בני דתות אחרות, או נשים. אדרבה: עלייתה של הדת הפונדמנטליסטית היא דווקא תגובה לליברליזם, ובעיקר לשחרור האישה. לא הדיכוי הלאומי הוא שיצר את פונדמנטליזם, אלא דווקא החירות שמביאה הדמוקרטיה.

לא דיכוי. דיאלקטיקה

בסופו של דבר, טוען וולצר, המסגרות החילוניות-ליברליות חלשות מדי. הן לא מצליחות לייצר זהות יציבה, מקורות השראה, וממילא – המשכיות. הן נכנעות בפני התחייה הדתית. וולצר מאשים את המשחררים על שלא פעלו להעמיק את הקשר עם היסודות הדתיים. לו הם היו נותנים לדת מקום גדול יותר מלכתחילה האופי הלעומתי של התחיה הדתית היה נמנע. "אי אפשר לשלול, למחוק או להחרים השקפות מסורתיות. יש להיכנס איתן לדיאלוג." כותב וולצר. היה צורך בתהליך דיאלקטי, שבו שני הקצוות באים במגע ומשפיעים אחד על השני עד כדי יצירת ישות שלישית. זה לא קרה, טוען וולצר, והתוצאות לפנינו.

זו אפוא תשובתו של וולצר לפרדוקס של השחרור: דחייה מוחלטת של הדת והתנשאות מעל לדתיים הם הזרעים שמולידים תחייה דתית פונדמנטליסטית. אי אפשר לברוח מהעבר ואין כל סיכוי להצמיח עץ ללא שורשים. כניסה לדיאלוג עמוק עם המסורת, כותב וולצר בתקווה לגבי ישראל, עשוייה עדיין "לשפר את הסיכויים להצלחתו העתידית של השחרור הלאומי היהודי."

על נצרות ודתות אחרות

בעוד שאני מסכים לחלוטין שעבר שמתעלמים ממנו עתיד לחזור ולהנכיח עצמו באופן בוטה, ושיש חשיבות עליונה גם היום לכניסה לדיאלוג מעמיק של החברה החילונית עם המסורת היהודית, הייתי רוצה להציע כיוון אחר לחשיבה על התחייה הדתית בדוגמאות שהביא וולצר. כיוון זה מבקש להבין את התחייה הדתית בארצות אלה כריאקציה לא לניתוק ולהתנשאות, אלא לתבנית פוליטית וחברתית זרה. בפשטות, עלינו לשים לב שבכל המדינות המנויות לעיל – ישראל, הודו, אלג'יר – הדת החוזרת לקדמת הבמה אינה נצרות.

נקודה זו היא משמעותית מפני שהלאומיות החילונית, הדמוקרטית, הכוללת באופן מהותי את הפרדת הדת מהמדינה והפיכתה של הדת לעניינו הפרטי של האזרח, היא תופעה היוצאת מתוך הנצרות הפרוטסטנטית והמעוצבת על פי הדגם הדתי שלה. הריאקציה כאן אינה אפוא רק של מסורת נשכחת או מושכחת העולה שוב על פני השטח, אלא של דת קולקטיביסטית, בעלת שאיפות קיצוניות לגבי המרחב הציבורי, שעולה כנגד גוף פוליטי מחולן ומופרט שמתבסס מבחינה מבנית על מודל דתי זר.

היהדות, האסלאם, ובמידה פחותה ההינדואיזם אינן מסוגלות לעכל לתוכן בשלמות את תהליך החילון המערבי, שנולד מתוך הנצרות הפרוטסטנטית (אפילו לנצרות הקתולית לא היה פשוט להשלים עם החילון, וההכרה בו הגיעה רק בשנות השישים בועידת וותיקן 2). אמור להיות ברור שכל ניסיון לחלן אותן על פי המודל הזה יגרור תגובה מאתגרת.

ואכן, ארצות נוצריות שזכו לשחרור מעול הקולוניאליזם לא הראו תחיה פונדמנטליסטית. בסוף הספר סוקר וולצר את תנועת השחרור שהפכה שלוש עשרה קולוניות בריטיות לארצות הברית, ומודה בחצי פה ש"הרעיון של מדינה חילונית לא אתגר את הרגשות והעמדות העמוקות ביותר של מרבית האזרחים". זה העניין. כפי שוולצר מציין הפרדת הדת מהמדינה אף זכתה לתמיכה מצד נוצרים אוונגליסטים, וזאת משום שמערכת היחסים עם האל נתפסה מראש כעניין פרטי, אינדיבידואלי, ולא קהילתי, חברתי או לאומי. בקיצור: האוונגליסטים רואים במדינה גורם המאיים על הדת. הציונות הדתית רואה בה את יסוד כס ה' בעולם.

אפשר להביא כדוגמא גם את אירלנד, שאחרי מאבק זכתה לעצמאות מבריטניה. אזרחיה תמיד היו קתולים, אולם משאל העם האחרון שאישר ברוב גדול נישואים חד מיניים מסמן שהמדינה בהחלט אינה נעה לקראת תחייה של פונדמנטליזם דתי. גם ארצות מזרח אירופה שזכו לחירות אחרי שנות דיכוי סובייטי אינן מצמיחות דתיות רדיקלית, ואילו התנועה לשחרור פלסטין מתמודדת עם תחיה דתית מוסלמית עוד לפני שהגשימה את ייעודה.

ספרו החדש של מייקל וולצר מנתח את אחת השאלות הגורליות של דורנו: מדוע דמוקרטיות צעירות מהוות כר פורה לעלייתה של דת קיצונית. וולצר מביא שלל ראיות ומציג את הדמיון הרב שבין שלוש הדוגמאות שעליהן הוא כותב. ללא ספק, הניכור שבין האליטה המשחררת להמון המשוחרר מילא תפקיד חשוב בחזרתה של המסורת אחרי דיכויה. במחזה הזה אנו צופים בעצם ימים אלה. אולם זה אינו הסיפור כולו. את התשובה לתחיה הדתית יש לחפש גם בדת.

:

___

פורסם המוסף 'ספרים' של הארץ

מוסף פרסומי:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות:

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' יעל ברמן-בכר
yaelbe@tauex.tau.ac.il
03-6405627

למה הציונות לא יכולה עם ולא יכולה בלי הר הבית

כיפת הסלע. צילום של Andrew Shiva

השאלה היא אחת, כתב חוקר המיסטיקה היהודית גרשם שלום: "האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו אל תוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה?". הכניסה אל ההיסטוריה שאליה מתייחס שלום היא באופן מובן קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, נישאות כפי שהן היו, אף על ידי יוזמיהן ופעיליהן החילוניים, על כנפי המיתוס המשיחי היהודי הקדום של שיבת ציון. אולם כאשר דברים אלה מתפרסמים, ב-1971, נלווה לשאלה הזאת המטען הדרמטי של הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים.

גרשם שלוםהימים ימי האופוריה הגדולה והמעוורת. ישעיהו ליבוביץ ממהר להזהיר את קברניטי המדינה משליטה בכפייה על אוכלוסייה של למעלה ממיליון פלסטינים, אולם שלום ראה מול עיניו דווקא את סכנת החזרה הפיזית אל מקום המקדש. בזמן שליבוביץ מבכה את חילול השבת ההמוני שבאוטובוסים עמוסי הישראלים הבאים לחזות בפלאי העיר העתיקה (ולקנות בזול מסוחריה הערבים), שלום היה מודאג הרבה יותר מנוכחותו הפתאומית בשדה הפוליטיקה הישראלית של הר המוריה. ייתכן שכחוקר קבלה הוא הבין טוב יותר מליבוביץ את כוחו של הארוס המשיחי ואת חולשתה של הציונות לעומתו.

מראשיתה דיברה התנועה הציונית בשני קולות: זה הפרגמטי, המבקש למצוא מקום מפלט למיליוני יהודים רדופים, וזה הנבואי, המייחס להקמתה של מדינה ריבונית משמעות גאולית. בעוד השחרור ישעיהו ליבוביץהאינדיבידואלי במשטר שיוויני נתפס בידי מעצבי התרבות המערבית (מקאנט ועד מרקס) כחילונה הראוי של הישועה הדתית, עבור הקולקטיב היהודי הוא התגלה כתקווה נכזבת. על רקע גלי האנטישמיות של סוף המאה התשע-עשרה בשורת האמנציפציה הוחלפה על ידיהם במאמץ לכינון בית לאומי לעם היהודי. אלא שפתרון וקוץ משיחי בו: דווקא ייסודה של ממלכה יהודית עצמאית הוא הוא סימנה של הגאולה היהודית. קיבלו הנוצרים את גאולתם הם, והיהודים יקבלו את שלהם – גם אלה שמעוניינים דווקא להשאיר את הדת במוזיאון ההיסטוריה.

מעצבי התנועה הציונית הבינו היטב את המטען המשיחי שמתלווה למאמציהם, והם ניסו לנטרל אותו מתחילת הדרך. בספרו 'ציון בציונות' מגלה ההיסטוריון מוטי גולני את יחסם האמביוולנטי של מנהיגים ציונים לירושלים. הרצל עצמו לא היה משוכנע שהקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל מחייבת את דוד בן גוריוןקביעת בירתה בירושלים, וגם אם כן, תכנן שהאגן הקדוש ישמש כמרכז בינלאומי של אמונה ומדע. בן גוריון הרחיק לכת ממנו, וגרס שקיומם של המקומות הקדושים תחת ריבונות ישראלית לא יאפשר לתנועה הציונית לעצב את בירתה על פי תפיסותיה המתקדמות. הוא ביכה את ההתנגדות לחלוקת העיר, מהלך שהיה משאיר את הר הבית מחוץ לריבונות ישראל, וכשזו עלתה בעוצמה מגרונותיהם של אישים כאושיסקין וכצנלסון קבע כי "לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת, על היצירה הממלכתית המפרה." שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, משה דיין כשר הביטחון היסס ארוכות לפני שנתן הוראה לכבוש את הר הבית. "מה אני צריך את הואתיקן הזה", אמר, והביע את הגישה הציונית הקלאסית לנושא.

מברית הבריונים למחתרת היהודית

משה דייןאולם, כאמור, היו מלכתחילה גם קולות שביקשו לא רק ריבונות, אלא את השלמה תהליך הגאולה בכוח הזרוע. לפני קום המדינה קריאות שכאלה נשמעו מהאגף הפשיסטי של התנועה הציונית (כפשיזם עוד לא היה קללה, אלא אידיאולוגיה לגיטמית). אישים כגון אב"א אחימאיר ואורי צבי גרינברג, מקימי 'ברית הביריונים', עמלו בראשית שנות השלושים לא רק על הבאת יהודים לתחומי המנדט ורכישת נשק למאבק מזויין בבריטים, אלא גם בהפגנות בתקיעת שופר ליד הכותל במוצאי כל יום כיפור, מנהג שהמשיך אחר כך ארגון האצ"ל.

גרינברג, המשורר שנחשב על ידי מעריציו לנביא, עלה בשנת 1924 להר הבית וחזר מוקסם. שנים אחרי כן הוא תיאר כיצד "כזוהר הזה אשר ברחבת הר הבית לא ראיתי מעודי במהות זוהר כזו… הייתי פלא-גוף אבלעצמי בתוך הפלא האלוהי הזה… לפתאום ידעתי לומר: ירושלים לב העולם, ואין עולם במשמע עולם אלוהי, שאינו אלא במרומז עובר דרך לב ישראל… בהר הבית, מרום הרים". את אותו "לב" שמצא יעמיד גרינברג במרכז שירתו-נבואתו, שוזר במאות מילים את ההתגלות שזכה לה.

שירתו של גרינברג לא היתה למעשה אלא פואטיקה מיתית, המבקשת לעצב תפיסה אורגנית של אומה שקמה לתחיה סביב לבה הפועם-שותת, הלא הוא הר הבית נטול המקדש. אצ"ג ניסה "לחדש את המיתוס העתיק של עמנו" יכתוב שנים מאוחר יותר ברוך קורצוויל. קורצוויל הבין היטב שלמרות חילונה על פני השטח של המסורת היהודית בידי התנועה הציונית, רישומי האמונות העתיקות עדיין שוכנים בקרבה, כזרעים רדומים המצפים למים. שירתו של גרינברג היתה בגדר טיפות של טל המעוררות זרעים אלה אצל המוכנים לכך. להתחדשות המיתוס בשירת אצ"ג, כתב קורצוויל, "לא אורי צבי גרינברגנודע תפקיד אסתטי או דתי-מוסרי בלבד. לאקטואליזציה של המיתוס יש משמעות פוליטית מובהקת."

אותה משמעות פוליטית קיבלה ביטוי מפורש במקבץ "עיקרי התחיה" שכתב אברהם 'יאיר' שטרן כחוקה לארגון הלח"י שתחת הנהגתו. ב-1941 פורסם המסמך המלא, שאינו אלא רשימה ובה י"ח נקודות שעל פי שטרן חיוניות למען תקומת האומה: מאחדות, דרך יעוד ועד כיבוש. הסעיף הי"ח והאחרון מקדם את "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". המקדש מהווה כאן סיום ומיצוי לתהליך בניית האומה על אדמתה, בניגוד חריף לדרכם של הרצל ובן גוריון כאמור. על סעיף אחרון זה התנהל פולמוס אף בתוככי הלח"י, שכן גם במחתרת לא כולם חשבו שהגיע הזמן לחזור לפולחן פרים וכבשים. אליהו לנקין, לימים מפקד האלטלנה וחבר כנסת מטעם 'חרות', התנגד לכל ביטוי דתי במנשר. שטרן הסביר לו ש"עלינו להיות לכת סגולה בתוך עם סגולה, כת נושאי רעיון קדוש." לנקין לא השתכנע. לימים יירש יצחק שמיר את שטרן, וידחק החוצה גם הוא את המוטיבים המשיחים הללו.

עיקרי התחיה

ראוי לשים היטב לב שמקדמי המקדש המודרניים לא היו בעצמם שומרי מצוות, לפחות לא מבחינה אורתודוקסית. לא התחיה הדתית היתה בראש מענייהם, אלא התחיה הלאומית, והמקורות המיתיים שימשו להם כחומר בערה לתשוקה לעצמאות מדינית. המקדש עבורם אינו אלא ציר ונקודת מוקד שסביבם על "העם" להתאחד.

אברהם "יאיר" שטרןבמובן מסויים הם פשוט לקחו את ההגיון של הציונות החילונית עד סופו – ודווקא בכך היפכו אותו. כאמור לעיל, הגאולה היהודית, גם זו המסורתית, עומדת בעיקרה על בית לאומי ועל ריבונות. על פי המסורת ריבונות זו נמדדת גם בקימומם של מקדש ושלטון מלוכני מבית דוד. הציונות ביקשה להסתפק בעצמאות מדינית, אולם העצירה במסלול שמוביל גם למלך ומקדש היא שרירותית במידה רבה, ונשענת על הגיון פרגמטי ועל ערכים ליברלים-הומניסטים. למי שאינו מאמין בריאל-פוליטיק ואינו הומניסט, הדחיפה אל הקץ היא הגיונית לחלוטין.

הציונות, במילים אחרות, ביקשה להשתמש במיתוס עד הגבול שהיא תקבע עבורו: כן לעלות לארץ הקודש וכן להכריז בה על עצמאות מדינית, לא לחפש משיח בן דוד ולא לחדש את עבודת הקורבנות. אחימאיר, גרינברג, שטרן – כמו גם ישראל אלדד אחריהם – לא הסתפקו בכך וסברו שיש לממש את החזון כולו. יהודים מיתיים יותר מאשר דתיים, ביקשו אלה לדחוק את המציאות עד סופה, להגיע אל האופק ולממש במו ידיהם את תוכנית המתאר לגאולה השלמה. והגאולה היא הנקודה בה היפר-ציונות הופכת לפוסט-ציונות.

ישראל אלדדכפי שמראה ברוך פלח בעבודת הדוקטורט שלו, קיים קו רעיוני-משיחי אחד שמחבר בין אחימאיר, גרינברג, שטרן, אלדד – ואחריהם שבתי בן דב והמחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים, זו שבין השאר גם ניסתה לפוצץ את כיפת הסלע. אצל בן דב – יוצא לח"י שהפך להוגה דעות ציוני דתי רדיקלי ומקורי – הלפיד עובר מחילונים משיחיים לשומרי מצוות. בעצמו חוזר בתשובה, בן דב היה זה שהורה ליהודה עציון, חבר המחתרת היהודית, להחריב את המקום השלישי הקדוש לאסלאם, וזאת כדי להכריח את האל להביא את הגאולה. "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל," אמר לו, "עשה את הדבר הזה!" ועציון אכן התחיל בתכנונים לעשייתו.

המשיחיות המחתרתית האפוקליפטית הזאת שונה מהמשיחיות הקוקיסטית של גוש אמונים בכמה וכמה קווים מרכזיים. אנשי גוש אמונים, נאמנים להגותו של הרב אברהם יצחק הכן קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק, פיתחו גישה "ממלכתית", על פיה למרות שרק הם מבינים לאשורה את המציאות הפוליטית שבתי בן דבוהשתקפותה בעולמות העליונים, אל להם לכפות על עם ישראל מהלכים שזה אינו מעוניין בהם. כפי שקבע זאב 'זמביש' חבר אחרי גילוי המחתרת, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו… לא יותר מזה." ההתיישבות ביהודה ושומרון נחשבה על כן כמעשה חלוצי, אבל לא מהפכני. ואכן, יש לזכור שזו בהחלט נתמכה על ידי חלקים לא קטנים של תנועת העבודה, כמו גם על ידי דוברים בולטים שלה כנתן אלטרמן ונעמי שמר. לא כן עניני המקדש, הרחוקים הרבה יותר מלבו של רוב העם היושב בציון.

בנוסף לכך, המשיחיות הקוקיסטית נמנעה מלגעת בהר הבית מסיבות עקרוניות. בפולקלור הציוני-דתי מעלים פעמים רבות דו-שיח שהתקיים בין חנן פורת ובין הרב צבי יהודה קוק. כפי שסיפר פורת בעצמו, היה זה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ובאופן מתבקש שאל התלמיד את רבו האם הגיע הזמן ללמוד את הלכות בית הבחירה, דהיינו להתכונן לבניין בית המקדש. על פי פורת ענה לו הרב כי "יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם" – כלומר עוד מאבקים רבים יש בדרך, ובינתיים ההר מחוץ לתחום. הרב צבי יהודה, כמו אביו הרב קוק, אסר לעלות אל ההר מסיבות הלכתיות. גם בנושא זה דרכם של בן דב ועציון היתה שונה בתכלית.

הרב קוק כרב ראשי אוסר על העלייה להר הבית

האתוס המניע את משיחיות המקדש אינו אפוא זה של גוש אמונים. כפי שמראה שלמה פישר במחקריו, אצל אלדד, בן דב ועציון מדובר לא במשיחיות הנשענת על רצון העם, אלא במשיחיות ניטשיאנית, המחפשת את הפריצה מהמציאות ואת העל-אדם שנכון ומסוגל לה. הן ישראל אלדד והן שבתי בן דב העריצו את ניטשה (אלדד תרגם את כתביו לעברית), ושניהם שאפו לחידוש הנבואה. עבור בן דב הנביא המודרני הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. אורי צבי גרינברג ניכן לדעתו ברוח נבואית שכזו, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מהתרבות ההומניסטית האירופאית, זניחת ההוויה הרבנית ההססנית, ויציאה לפעולה. הנביא הבן-דובי השלם הוא על-אדם, חלוץ לפני המחנה, נועז בבדידותו, מתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו, יונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

יהודה עציוןעציון עצמו היה חריג בנוף הגוש-אמוני, והתדהמה על מה שניסה לעשות בשורות המתנחלים היתה רבה. כשנעצרו חברי המחתרת והתברר מה תכננו תקף הרב אברהם שפירא, הרב האשכנזי הראשי דאז ויורשו של הרב צבי יהודה קוק בהנהגת ישיבת 'מרכז הרב', את חברי המחתרת וכינה אותם "נמוכי דעת המתיימרים וגם פועלים בענייני גאולה ואמונה על פי דברים אשר תצילנה כל אוזן לשמוע". כפי שמגלה חגי סגל בספרו 'אחים יקרים', להם עצמם הבהיר הרב ש"ישוב הארץ הוא מצווה על כל אחד ואחד, אך לא כן עניין הר הבית. שם זה חישובים אחרים, עניינים של נסתרות שאיננו מבינים אותם." גישה זו היתה הקונצנזוס בשורות הציונות הדתית בנוגע להר הבית עד הזמן האחרון: בהר הבית לא נוגעים.

הסכר נפרץ, המסורת ננטשה

ולא רק בציונות הדתית. יש לזכור שהן לפני 1967 והן אחריה פסקו כל גדולי הפוסקים, חרדים וציונים-דתיים כאחד, שהעלייה להר אסורה מבחינה הלכתית. כל גדולי הדורות האחרונים – הרבנים אי"ה קוק, צבי יהודה קוק, יוסף שלום אלישיב, עובדיה יוסף, מרדכי אליהו, אליהו בקשי דורון, משה עמאר, אברהם שפירא, צבי טאו ועוד – חזרו ושנו שהעליה להר אסורה הלכתית. הנימוקים ההלכתיים קשורים לענייני טומאה וטהרה, אבל גם מבלי להתעמק בהם אמור להיות ברור שבמובן העקרוני ביותר קדושה מחייבת ריחוק דווקא, ולא קרבה. העצם הקדוש הוא האסור לשימוש, המגודר, המודר. יראת קודש מורה על עצירה בטרם, השתחוויה מרחוק, אי-נגיעה ואי-כניסה. "לא יוכל העם לעלת אל הר סיני, כי אתה העֵדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו" אומר משה רבנו בספר שמות לפני שהוא – ורק הוא – עולה להר הקדוש לקבל את התורה.

גרשון סלומוןאין זה פלא, על כן, שהתנועה הראשונה למען שינוי הסטטוס קוו בהר הבית לא צמחה משורות הציונות-הדתית. תנועת 'נאמני הר הבית', שפעלה מאז סוף שנות השישים, הונהגה על ידי גרשון סלומון, חילוני, שנתמך, איך לא, על ידי יוצאי אצ"ל ולח"י. רק במחצית שנות השמונים הופיעה התנועה הראשונה שמונהגת על ידי רב ציוני דתי (מכון המקדש, הרב ישראל אריאל), וגם היא נותרה בודדה תחת כיפתה הסרוגה עד שנות התשעים.

ואכן, עוד בינואר 1991 היה יכול הרב פרומן לבקש להרגיע את הפלסטינים ולבשר להם (מעל מאמר שפורסם ב'הארץ' תחת הכותרת "לחכות בדממה לחסד") ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [… ישנה] התנגדות לכל עליה לחומות הר הבית… את יחס הקדושה להר הבית מביעים לא בהתפרצות אליו, אלא בפרישה ממנו."

לא עוד. בעוד בעבר הערגה להר הבית היתה נחלתו של מיעוט שולי ומנודה בציבור הציוני-דתי, כיום היא הופכת לאחד מהקולות המשמעותיים העולים מתוכו. בסקר שנערך במאי 2014 במגזר הציוני-דתי השיבו 75.4% שהם בעד "עליית יהודים להר הבית" ואילו רק 24.6% השיבו שהם נגד. נוסף על כך, 19.6% ענו שכבר עלו להר, ו-35.7% ענו שלא עלו אבל בכוונתם לעלות.

העלייה המתגברת של הציבור הציוני-דתי להר מסמנת לא רק הפניית עורף לתפיסה הממלכתית הקוקיסטית אלא מרי אקטיבי במסורת ההלכה. אנו חוזים לפנינו בתמורה אדירה שעוברת על חלקים מהציבור הזה, שמול עינינו הופכים לפוסט-קוקיסטים ופוסט-אורתודוקסים. ניתן לומר שהלאומיות האתנית מחליפה עבורם את הממלכתיות, ויותר מכך, את הנאמנות להלכה. זהותם מתבססת כעת יותר על אתנוצנטריזם מיתי מאשר על תלמוד תורה, והר הבית משמש להם, בדיוק כפי ששימש ליאיר ולאצ"ג לפניו, כטוטם נישא המגלם את מהות הריבונות על הארץ.

ואכן, כשנשאלה קבוצת 'הציונות הדתית הקלאסית' בסקר דלעיל "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו 96.8% שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש", ורק ", 54.4% שיש לעלות על מנת לקיים "מצוות עשה ותפילה במקום". ניכר שהעניין הלאומי משחק תפקיד חשוב הרבה יותר מזה ההלכתי עבור המשיבים הציונים-דתיים, ומי כנפתלי בנט משמש כמודל מובהק למעבר של מרכז הכובד הציוני-דתי מהלכה ללאומיות.

העתקת מוקד התשוקה המשיחית

כיצד התרחשה תמורה רדיקלית זו בצביונו של הציבור הציוני-דתי? כרמז לכך ניתן לקחת את הנקודה בה הוצא לראשונה פסק הלכה משמעותי המאשר עלייה להר הבית. דבר זה התרחש בתחילת 1996, כאשר פורסם מכתב רשמי של ועד רבני יש"ע ובו פסיקה שהעלייה להר מותרת, וכן קריאה לכל רב "לעלות בעצמו וכן להדריך את בני קהילתו כיצד לעלות על פי כל גדרי ההלכה". מוטי ענברי, בספרו 'פונדמנטליזם יהודי והר הבית', קושר בין התערערות הפרדיגמה המשיחית שיצאה מגוש אמונים, שאותגרה בצורה עמוקה על ידי תהליך אוסלו, להתעצמות העניין בהר הבית. על פי הדגם המוכר במחקר, האכזבה מהקשיים בדרך להשגמת החזון המשיחי מובילה לא להתפכחות אלא דווקא להקצנה אמונית, שבמסגרתה נעשה ניסיון לכפות את התמונה הגאולית על המציאות הסרבנית.

אולם נדמה שאת המכה האנושה, הניצחת, על התפיסה המשיחית הקוקיסטית הנחיתה הנסיגה הישראלית מרצועת עזה וחורבן גוש קטיף. הנראטיב הגוש-אמוני, המדבר על גאולה שאין לה הפסק, על אי-אפשרותה של נסיגה, נקלע למשבר קיומי, כמו גם התפיסה של המדינה החילונית כ'חמורו של משיח', כלומר כאילו על גבה החומרי תיתכן התקדמות מלאה לקראת אותה גאולה.

חביבה פדיהבערב עיון שכינס ארגון 'עיר עמים' לפני כשנה התייחסה חביבה פדיה להתעצמות העיסוק בהר הבית בקרב הציבור הציוני-דתי אחרי ההתנתקות. "ההתנתקות, לאנשים שספגו אותה, היתה סוג של קריעה מן הממשי, מאיזו נקודת חיבור", אמרה, "עבור המגורשים, זו היתה נקודת שבר שיצרה קרע בין האשליה שהממשי – האדמה – יתאים לסימבולי – המדינה, הגאולה." כאשר הקשר הזה נשבר, מסבירה פדיה, מעתיקים את התקווה המשיחית למוקד סימבולי אלטרנטיבי. הר הבית מחליף את ההתנחלות על אדמת ארץ ישראל כמפתח לגאולה.

עבור ציונים דתיים רבים הפנייה אל הר הבית מחליפה אפוא הן את האמונה בהתקדמות קמעה-קמעה והן את תפיסת הקדושה של המדינה. שוחרי ההר מציבים כבר עכשיו את היעד הסופי, ובעלייה ותפילה על ההר חורגים הן ממסורת ההלכה והן מהחוק הישראלי. הממלכתיות נזנחת, כמו גם הסבלנות הנדרשת להתקדמות מדורגת לגאולה, ואת מקומם תופסת משיחיות פרטיזנית ומאמצים חסרי מורא לדחיקת הקץ, לאפוקליפסה עכשיו.

והם לא לבד. ממש כמו לפני קום המדינה, גם כיום יהודים חילונים מצטרפים, ולעיתים מובילים את התנועה אל ההר. כמעט מחצית מחברי הכנסת של הליכוד פועלים למען עליית יהודים להר הבית, ביניהם גם כמה חילונים. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים, כינסה כבר 15 ישיבות ועדה לדיונים בנושא, גילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל" ויריב לוין מדבר על הר הבית כעל "לב" האומה. לכן החלוקה איננה בין "חילונים" ל"דתיים", והשאלה מעולם לא היתה קיום או אי-קיום מצוות. השאלה היא ניסיון הגשמת המיתוס במציאות.

למרות חששותיו של בן גוריון המוזכרות לעיל, מלחמת השחרור השאירה את מדינת ישראל בלי הר הבית. רק עם כיבוש מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים האפשרות לממש את קריאתו של אברהם (יאיר) שטרן הפכה מציאותית, והמיתוס הקדמון התחיל לרחוש בתת-מודע הקולקטיבי. אחרי כמעט חמישים שנה של הבשלה, מדינת ישראל נמצאת כיום קרוב כפי שלא היתה מעולם לניסיון לחדש בפועל את עברה המיתי, להביא בכוח מה שנחשב על ידי רבים לגאולה. גם מבלי לקחת בחשבון את היותו של הר הבית, בפשטות, תפוס, צריך להיות ברור שהתקדמות לקראת מקדש פירושה סופה של היהדות וסופה של הציונות כפי שאנחנו מכירים אותן. בפרפרזה על שאלתו של שלום בה פתחנו, השאלה היא לכן האם תוכל הציונות לעמוד מול הדחף לממש את עצמה סופית ולהפוך להיסטוריה.

הדמייה של בית המקדש בירושלים. מתוך אתר 'חדשות הגאולה' של חב"ד. לחצו על התמונה למעבר לשם.

התפרסם במוסף הארץ. חלק ראשון מתוך שניים. החלק השני כאן.

היזידים – חשש מהשמדת עם

המאמר להלן התפרסם היום במדור הדעות של 'הארץ' ונכתב יחד עם עידן בריר, דוקטורנט להיסטוריה של המזה"ת בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ומומחה ליזידים.

בשעה מוקדמת בבוקר יום ראשון שעבר פשטו כוחות דאע"ש על העיירה סינג'אר (שינגאל) ועל סביבותיה, כ–120 ק"מ ממערב לעיר מוסול, הנתונה זה כמעט חודשיים תחת שליטתו של הארגון. כדרכם בכל כיבושיהם עד כה, הציבו אנשי דאע"ש בפני בני מיעוטים לא־מוסלמים שתי ברירות — להתאסלם או להיהרג. השתלטות דאע"ש על סינג'אר דרמטית במיוחד ובעלת פוטנציאל להפוך לטראומטית מבחינה היסטורית, שכן רוב מכריע של תושבי האזור הם בני המיעוט היזידי, הנודעים בשיח האיסלאמיסטי הסוּני כ"עובדי השטן" או "הכופרים ביותר שבין הכופרים". לוחמי דאע"ש חסרי רחמים כלפיהם, ונראה שבכוונתם לנסות ולהכחיד את הדת העתיקה הזאת.

הדת היזידית, ששורשיה מגיעים למאות שלפני הספירה, מתאפיינת בסינקרטיזם, דהיינו שילוב יסודות שונים מדתות האזור. היזידים הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. תוך כדי התפתחותם ספגו היזידים מסורות שונות, בעיקר מהאיסלאם הסוּפי, אולם הם קיבלו השראה מכלל התרבויות השונות שרווחו במסופוטמיה. בדומה ליהדות, הדת היזידית היא דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. בדומה למוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות" (אדמה, מים, אוויר ואש). כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהים מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות מהמזרח הרחוק הם מאמינים בגלגול נשמות.

לשיא התפתחותה הגיעה הדת היזידית בימיו של השייח עַדִי בן מוסאפר, איש דת סופּי ממוצא לבנוני שקבע את מעונו בעמק לאלש בקרבת העיר מוסול, ופעל בו במאות ה–11 וה–12. שייח עדי, שקברו ניצב עד היום במקום שבו פעל המעון הסופי שלו, חידש את הדת היזידית וחתם אותה, תוך שהוא משלב בה יסודות סופיים רבים. האלוהות על פי האמונה היזידית מתגשמת בגוף, והשייח עדי הוא התגלמות אחת שלה. התגלמות נוספת שלה היא מלכּ טאווס ("המלאך הטווס"), ישות שמימית הנראית כטווס.

כאמור, שכניהם המוסלמים של היזידים לאורך ההיסטוריה ראו בהם כופרים ורדפו אותם. היזידים נאלצו לחיות במנוסה מתמדת ובמאות השנים האחרונות ביססו בהרי צפון עיראק שתי מובלעות גדולות: באזור שייחאן, סביב המקדש של שייח עדי בלאלש, ובסביבת הרי סינג'אר. למרות זאת נעשו בהם במשך השנים מעשי טבח רבים. ההיסטוריה היזידית מתארת רצף ארוך של מעשי טבח שראשיתם כבר בראשית ימי האסילאם, ואחריתם בימינו אנו, כשבכל דור ודור קמים "האחרים", ובפרט מוסלמים, על היזידים לכלותם. זולת מעשי הטבח, פגעו שליטים מוסלמים ביזידים במרוצת ההיסטוריה על ידי חילול המקדש של שייח עדי, שריפתו, ובעת החדשה גם על ידי הפיכתו למדרסה איסלאמית ולמסגד.

לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 וכניסת אל-קאעדה לפעילות במדינה, הפכה רדיפת היזידים במדינה קשה וברוטלית מאי-פעם. האירועים הסלימו בקיץ 2007, שבו ביצעה אל-קאעדה פיגוע ראווה עצום-מימדים שהביא להחרבתם של שני כפרים יזידיים בסינג'אר ולהריגתם של כ-800 יזידים. בעקבות פיגועים אלה עלה קול זעקה מצד הקהילה היזידית שקראה לקהילה הבינלאומית להעניק לה הגנה, אך בשטף האירועים שהתחוללו בעיראק בתקופה ההיא, נשכחה במהרה הקריאה והיזידים חזרו לשיגרה המצמיתה של הנמכת פרופיל במטרה להימנע מהסתבכות עם כוחות אל-קאעדה המקומיים.

שיאם של אירועי הרדיפה נגד היזידים הגיע, כאמור, בראשית השבוע האחרון, הנסיך תחסין בכּ, מנהיג הקהילה היזידית בן 82, תיאר את האירועים האחרונים כ"האלימות הקשה ביותר שראה בימי חייו נגד יזידים. ידיד יזידי מסינג'אר, המתגורר כיום בארביל, בירת המחוז הכורדי, שעמו שוחחנו לפני כמה ימים, סיפר כי כל בני משפחתו נמלטו מסינג'אר והם נמנים עם גל פליטים המוערך בכ–200 אלף נפש, שכמחציתם נמלטו לאזור הכורדי בצפון ומחציתם לרכס הרי סינג'אר הצחיחים. הפליטים השוהים על ההר תחת מצור של דאע"ש המקיף את הרכס מכל עבריו, נאלצו להעביר את היממות האחרונות חשופים לשמש המדבר הקופחת, בלי מים, מזון ותרופות. דיווחים מן האזור מלמדים כי עשרות רבות של ילדים ועד כמספר הזה זקנים מתו בימים האחרונים מהתייבשות ומפאת החום הכבד. נוסף על כך, בלילות, פושטים לוחמי דאע"ש על הרכס בחסות החשיכה וחוטפים נשים יזידיות צעירות כדי למוכרן לזנות ולעבדות בשווקי הערים הנתונות לשליטתם בסוריה ובעיראק. הקלה מסויימת הגיעה כאשר בסוף השבוע האחרון הצניחו מטוסים של צבא ארצות הברית מים ומזון עבור הפליטים.

מיד לאחר היוודע דבר הקרבות בסינג'אר, הזהיר ניקולאי מלאדנוב, שליחו המיוחד של מזכ"ל האו"ם לעיראק, כי בסינג'אר מתחוללת טרגדיה הומניטרית, וקרא לכורדים לקלוט את הפליטים ולהגן עליהם. כוחות הפשמרגה, הצבא הכורדי, שנסוגו בבהלה בתחילה, החלו במתקפות מחודשות על האזור ובנסיונות לחלץ פליטים יזידים ולהעבירם לאזור הכורדי האוטונומי ולסוריה. הפרלמנט העיראקי הכיר ביום חמישי במה שנעשה למיעוטים הדתיים בצפון עיראק כרצח עם, ודעת הקהל העולמית גם היא התעוררה ובמספר ערים מערביות נערכו הפגנות בקריאה להצלת היזידים, יש לקוות שצבא ארצות הברית לא יפסיק מהסיוע ההומניטארי שהוא מספק להם.

ישנן קהילות יזידיות נוספות, בעיקר בגרמניה, אולם אלה חסרות כוהני דת ומסורת חיה. השמדתם של היזידים בצפון עיראק תהיה אפוא שקולה אם לא לרצח עם, בוודאי לרצח דת. הדת היזידית בסכנה מיידית, וייתכן שתיעלם בקרוב מהעולם, וזאת יחד עם מאות אלפי יזידים. מעבר להחרבתם של מקדשים ועתיקות בעלי ערך היסטורי, דאע"ש ייזכרו גם כמשמידי עמים ותרבויות. דווקא בימים אלה, יכולה ישראל, מדינתו של העם היהודי, קורבן השואה, להוות מגדלור לעולם המערבי שמהסס ומתמהמה לסייע במשבר בעיראק, ולהצהיר על כוונתה לקלוט מספר סמלי של פליטי חרב יזידים בישראל. בכך היא תסמן את הדרך לעולם המערבי וייתכן שתתרום להצלתה של תרבות עתיקה.

מלכ טאווס, אלוהיהם של היזידים

על היזידים כתבתי בעבר בהקשר שונה לגמרי כאן. בתחילת השבוע שעבר כתבתי עליהם בהקשר הנוכחי בבלוג הקטן שלי, מינים, שמשמש במה לרשימות קצרות על ענייני דיומא, ומדי פעם גם מביא רשימות ארוכות יותר שמסיבות שונות לא נכנסו לבלוג הראשי (למשל זו, או זו, או זו).

חופש דת בהר הבית

כשבית המקדש השני עמד על תילו היתה סביבו חומה נמוכה ועליה שלטים ביוונית ולטינית שהזהירו נוכרים מפני כניסה פנימה אל הקודש: "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה" – כך על פי אחד השלטים האלה שנמצא עוד במאה ה-19. הפרדות והבדלות, אם כן, אינן דבר חדש בהר המוריה. מצד שני, בעוד שבעבר נמנעה כניסתם של לא-יהודים אל ההר, כיום דווקא יהודים מוגבלים בפולחן שמותר להם לערוך בתחומיו. חוש ההומור של שר ההיסטוריה, כידוע.

שני מקרים הדגישו את המצב העגום הזה לאחרונה: הראשון, כאשר קבוצה של יהודים נעצרה על ההר בחשד שהם, בניגוד לנהלים, התפללו על ההר; השני, כאשר קבוצה של יהודיות נעצרה ליד הכותל בחשד שהן, בניגוד לנהלים, שרו והתעטפו בטליתות. ומאיפה הגיעו אותם נהלים שאוסרים על תפילה כרצונו הפרטי של האזרח? ובכן, שנים של מונופול חרדי על הכותל, ושליטה של הוואקף המוסלמי על הר הבית, הביאו לדחיקת רגליהם של כל מי שאינו מתאים לאלו או לאלו. זו הסיבה שמדינת ישראל הופכת למקום היחיד בעולם בו יהודים נעצרים בעוון תפילה.

זו מציאות מעוותת, אבל השאלה אינה רק פנים-יהודית, ולא נכון לצמצם כך את הסיפור. בפשטות: במדינה דמוקרטית אמור להינתן לאזרחים חופש פולחן. נכון, לא כל דבר יינתן לכל אחד לעשות, והמדינה לא תאפשר חריגה אל התחום הפלילי רק מפני שמישהו מרגיש שזה מה שיספק את אלוהיו. אבל דווקא בנושא הדתי על רשויות החוק לעשות את המקסימום האפשרי כדי לאפשר חירות גדולה ככל האפשר לאזרחים.

ולמה? זאת מפני שפולחן דתי אינו דומה לסגירת מרפסת, או לנסיעה בכביש, או למכירת מזון. את אלה המדינה מגבילה בכל מני צורות, וזאת למען שלומו ובריאותו של הציבור, ועל אף שהיינו רוצים אולי חופש מוחלט בתחומים כאלה ובדומים להם, אנחנו מבינים טוב מאוד שעדיף שתהיינה הגבלות שכאלה. מאידך דת, כמו אתיקה, כמו נטייה מינית, אולי קצת גם כמו השקפה פוליטית, היא חלק מרכזי ומהותי מהזהות שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו (בין השאר) על פי היחס שלנו אל האלוהות, והיחס הזה חשוב לנו מאוד (גם חוסר ביחס כזה חשוב לנו – ראו כמה רעש עושים אתאיסטים למיניהם). בדיוק משום התפקיד המשמעותי שממלאת הדת בחיינו, על המדינה לעשות ככל שביכולתה לאפשר לנו לממש את מאוויינו הדתיים.

האם אין לזה גבול? בוודאי שיש. אם מאוויינו סותרים ערכים חשובים אחרים (זכויות הפרט, שוויון, ביטחון הציבור) הם יכולים להידחק הצידה. הטענה כאן היא רק שככל שמאוויים דתיים אינם באים בסתירה חמורה עם ערכים חשובים אחרים, יש להתאמץ במיוחד כדי לעמוד על זכותו של האזרח לקיימם. לכן לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם אנשי הוואקף בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודים שמעוניינים בכך לקיים תפילה על הר הבית, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (המוסלמי) יתעצבן. באותה מידה לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם רב הכותל בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודיות שמעוניינות בכך לקיים תפילה ברחבת הכותל, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (החרדי) יתעצבן.

והנה, מה שמעציב במיוחד בסיפור הזה, הוא שחברי שתי הקבוצות האלה – מכאן של היהודים שוחרי המקדש שנעצרו ומכאן של היהודיות שוחרות הכותל שנעצרו – אינם מבינים שאם רצונם בחופש הפולחן שלהם, עליהם לדאוג גם לחופש הפולחן של הזולת. כאשר נעצרו אותם גברים שעלו על ההר לא שמענו את נשות הכותל מוחות על כך, ולא שמענו אותן קוראות לחופש פולחן על הר הבית. וכאשר נעצרו אותן נשים שהתפללו ברחבת הכותל לא שמענו את שוחרי המקדש מוחים על כך, ולא שמענו אותם קוראים לחופש פולחן ברחבת הכותל.

למעשה, יש לציין שדווקא מקרב שוחרי המקדש נשמעים כמה קולות המבקשים לאפשר לנשות הכותל את אותו החופש שהם דורשים לעצמם. מעל דף הפייסבוק שלי ציינו לפני ארנון סגל, פעיל מרכזי בתנועות למען המקדש (הכותב על כך טור שבועי ב'מקור ראשון') וישראל מידד, האחראי על תחום תכנים ומידע במרכז מורשת מנחם בגין ופעיל בתחום גם הוא, שהם תומכים במאבקן של אותן נשים לחופש פולחן. מן הצד שני, דווקא ענת הופמן, יו"ר תנועת 'נשות הכותל' שנעצרה בשבוע שעבר, אמרה בראיון לאהרון ויזנר ברשת ב' (18.10.12) שהיא מקבלת את הערכת המשטרה לגבי הנזק שעלולים לגרום הרוצים להתפלל על הר הבית, והצדיקה את האיסור על כך.

למרות שהסיכון להתלקחות בקרב מוסלמים למיניהם בוודאי גדול יותר מבחינת תוצאותיו מהסיכון להתלקחות בקרב חרדים למיניהם, ולמרות שברור שבעוד ש'נשות הכותל' רוצות רק להתפלל כרצונן, שוחרי התפילה בהר הבית רוצים בסופו של דבר לקבל את כולו לידיהם, עצוב מאוד שהופמן לא היתה יכולה לעמוד על זכותם, ולו זו העקרונית, של המעוניינים בכך להתפלל על הר הבית. מיותר לציין שגם שוחרי מקדש למיניהם שמבקשים לממש את זכותם זו תוך שלילת אותה הזכות מנשות הכותל לוקים במוסר כפול. עדיף לכולם אפוא, אם יאבקו בקול אחד למען חופש דת במדינה (ואם אפשר באותה הזדמנות לפרק את השליטה הרודנית של הרבנות הראשית בנישואין ובכשרות, מה טוב).

שלוש הערות אחרונות: האחת היא שיש יסוד נוסף שמשותף לרוב חברי שתי הקבוצות הללו, והוא שכל קבוצה חושבת שהקבוצה השניה אינה באמת רוצה להתפלל, אלא רק "לעורר פרובוקציות". אם זה כל רצונה, כל קבוצה אומרת על אחותה, ודאי שאין להתיר לה חופש פעולה. האשמת הזולת בהיותו חנטריש היא אמנם מסורת יהודית ארוכת שנים, אבל נדמה לי שכדאי לקבל את האפשרות, לפחות עד שיוכח אחרת, שאנשים הרוצים להתפלל כדרכם באמת רוצים להתפלל כדרכם. כלומר, שהם מעוניינים לערוך פולחן בדרך שהם מרגישים שתקרב אותם אל האל, ולא מעוניינים לערוך מופע שנועד לפרובוקציה פוליטית כלשהי. זה לא שאין מימד פוליטי בעלייה להר הבית (כמובן שיש), וזה לא שאין מימד פוליטי בתפילות 'נשות הכותל' בכותל (ודאי שיש), אבל מבחינת שורשם של המעשים הללו, ראוי להניח שהוא תמים, כלומר שאנשים ונשים אלה כנים בכוונותיהם/ן לעבוד את אלוהיהם/ן כפי שהם/ן מבינים/ות שצריך.

הערה שניה היא לגבי האפשרות להתחדשות והתעוררות דתית, דבר ששתי הקבוצות מעוניינות בו בדרכן. ובכן, לגבי זה יש להבין עניין פשוט: דת היא דבר מגוון, מתפתח ומשתנה. חופש דת מאפשר לצורותיה השונות לבוא לידי ביטוי, לצמוח, להתפתח, וכמובן גם לקמול ולפנות מקום לצורות דתיות חדשות. התחדשות דתית (או תרבותית) פירושה קודם כל יצירתיות, ויצירתיות פירושה מגוון. משום כך די ברור שללא חופש דת לא תיתכן התחדשות דתית. האשלייה שנוכל לגרום לכל האנשים להאמין או לנהוג באותה צורה היא לא רק מגוחכת, אלא, לצערנו, פעמים רבות מדי בעבר התגלתה כמסוכנת. הבה נתעורר ונפקח עיניים: לא יהיה מצב שבו יתפללו בהר הבית רק אנשים ליברלים או רק פונדמנטליסטים, רק "שפויים" או רק "קיצונים", רק רפורמים או רק אורתודוקסים. אם רצוננו שהר הבית יהיה מרכז רוחני, אין ברירה אלא לאפשר לכווווווולם גישה אליו. אם נגביל את הגישה לקליקה הקטנה של אנשי שלומנו נקבל חוג בית של שותפי סוד. מי שרוצה להפוך לכת מסתורית או לאגודת סתרים מגניבה מוזמן ללכת בדרך זו.

והערה שלישית ואחרונה: חופש פולחן בהר הבית כולל כמובן גם חופש גישה של מוסלמים להר, גישה שנמנעת מהם פעמים רבות על ידי המשטרה בנימוקים – היכונו להיות מופתעים – ביטחוניים. חופש פולחן רק ליהודים הוא שיקוץ לא פחות גדול מחופש פולחן רק לאורתודוקסים, או רק לגברים, או רק למוסלמים. ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, לא? נקווה שכן.

סתם

פורסם באתר אבי חי