הסיבות למאבק של חברי הממשלה הנוכחית כנגד בית המשפט מגוונות. לנתניהו סיבות משלו, לחרדים משלהם, ולציונות הדתית – משלה. לא, באף אחד מהמקרים האלה לא מדובר ברצון טהור ל"חיזוק הדמוקרטיה" או "משילות".

אבל יש קבוצה נוספת שסירוס בית המשפט העליון הוא רק הצעד המקדים למהלך שאפתני הרבה יותר. את המהלך הזה תיאר בצלאל סמוטריץ’ לפני כמה שנים ב'תוכנית ההכרעה' שלו: דיכוי, גירוש או השמדת הפלסטינים. אותו מהלך מצוי גם בכתבי הרב כהנא, שתלמידו שולט עכשיו במשטרת ישראל ובמג"ב.

במאמר שיצא לפני כמה ימים, שכתבתי עבור תלם, אני עומד על סוג הדתיות הפונדמנטליסטית שמאפיינת את מקדמי המהלך הזה, ועל תוכניותיהם הזוועתיות ל"פתרון" הסכסוך עם הפלסטינים. לחצו על התמונה כדי לעבור למאמר.

ב–2 ביוני 1980 נשמעו שלושה פיצוצים בשכונות הטובות־יותר של שכם, רמאללה ואל־בירה. שני מטעני חבלה שהוכנו בקפידה הצליחו לגדוע את רגליהם של ראשי שתי הערים הראשונות, השלישי התפוצץ בפניו של חבלן מג"ב סלימאן חירבאווי, שנשלח לנטרל אותו. האחראים לשלושת הפיגועים היו חברי המחתרת היהודית. עד שיילכדו יספיקו לרצוח ביריות שלושה סטודנטים ולפצוע 30 במכללה האיסלאמית בחברון, למלכד חמישה אוטובוסים פלסטינים במטרה לפוצצם על נוסעיהם, ולתכנן לפוצץ את כיפת הסלע כפתיח לעידן הגאולה השלמה.

כל זה יתברר רק ארבע שנים מאוחר יותר, כשהשב"כ יתפוס אותם בשעת מעשה. עד אז הועלו ספקולציות לגבי זהות המפגעים. ישראל הראל, למשל, היה משוכנע שמדובר בעבודה פלסטינית פנימית, שנועדה להכתים את גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות. "אין זה סביר שידיים יהודיות ביצעו מעשים אלה", כתב אז ב"נקודה", הירחון שייסד וערך. לתפישה זו היו שותפים רבים בציונות הדתית. והרי איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שיהודים יעסקו בטרור?

ככל שהדברים משתנים, אומרים בצרפתית, כך הם נשארים כפי שהיו. כמעט 40 שנה אחרי המאורעות ההם, ועדיין מנהיגי הציונות הדתית "לא מאמינים" ו"מסרבים לקבל" את האפשרות שאנשים מתוכם היו לטרוריסטים. אחרי יורם שקולניק, גור המל, נחום קורמן, ברוך גולדשטיין, מחתרת בת עין, עדן נתן זאדה, אשר ויזגן, שורפי משפחת דוואבשה, בריוני להב"ה, פורעי תג מחיר ועוד כהנה וכהנא, עדיין יכול אבי אחד החשודים ברצח עאישה א־ראבי להכריז ש"אין דבר כזה טרור יהודי". אחרי 40 שנה של טרור תוצרת עצמית, עדיין דורשים מאתנו להטיל ספק במקצועיות חקירת השב"כ, ולהאמין ש"לא יכול להיות" שמתנחלים צעירים קמו לעת לילה בישיבה ברחלים שבה למדו תורה, ויצאו לרצוח אם לשמונה.

פסיכולוגים אולי יראו בסירוב להכיר במציאות מנגנון הגנה. ציבור שרואה עצמו כערכי בצורה יוצאת דופן, ורואה בישיבתו ביהודה ושומרון מעשה של גבורה וחסד בעל משמעויות היסטוריות (ואף על־היסטוריות), לא יכול להודות שמתוך אותה התורה שמחנכת לערכים ראויים ולאהבת העם והמולדת יוצא גם טרור. ציבור כזה, אולי יאמרו, לא יכול להודות שבאובססיה שלו לאדמה ולשליטה, בעיוורון שלו לזכויות שכניו, באדנות ובגזענות שהוא אימץ ביהודה ושומרון, הוא העצים את החלקים הגרועים ביותר של המסורת היהודית, והפך אותה לסם מוות.

לא כולנו פסיכולוגים, וממילא ניתן להציע סיבות פרוזאיות הרבה יותר. הנה אחת: היכן הוא האדם שיודה בנקודת כיעורו אם איש אינו מאלץ אותו? ממשלת ישראל הרי מוכנה לעצום את עיניה. אם מאלימות כלפי שוטרים וחיילים, מהדקירה של שוטר מג"ב בפינוי האחרון (אבל לא האחרון בהחלט, כמובן) בעמונה ומהאבן בראש שקיבלה שוטרת מג"ב ביולי ליד ההתנחלות יצהר, עשו פחות עניין משלט קרטון בצורת גליוטינה — למה שמישהו יתרגש מרצח פלסטינים? ואכן, לא שמענו מילות גינוי מחברי הממשלה, ושרת המשפטים הגדילה לעשות והתגייסה אישית למען החשודים. היו בטוחים שגם אם יורשעו היא תעשה הכל על מנת לקצוב את עונשם ולחון אותם.

ולמה שיודו על האמת, הרי בכירי מנהיגיהם ורבניהם משתפים פעולה באופן אקטיבי עם הטרור. הרב חיים דרוקמן התגלה כמי שיודע להגן לא רק על עברייני מין אלא גם על חשודים בטרור, וביקש מראש הממשלה לשחרר את החשודים. הרב דוב ליאור, מבכירי רבני הציונות הדתית ומהפוסקים ההלכתיים המוערכים כיום, נתן אישור מיוחד לנערי הגבעות מיצהר לנסוע אל החשודים ברחלים בשבת, על מנת לתדרך אותם כיצד לעמוד בחקירת שב"כ. וכי מה היא קדושת השבת לעומת הרצון לחפות על טרור יהודי? מפתה לומר שמדובר בשבתאות, אבל שבתי צבי לא רצח איש.

הנה כי כן, 40 שנה של טרור, ואין כל צורך להודות בטרור. נכון, מחבלי המחתרת היהודית שונים מאוד מהחשודים ברצח עאישה א־ראבי. הראשונים באו מלב הממסד המתנחלי, מהמעגלים הפנימיים של גוש אמונים. היו אלה אנשי משפחה מבוגרים ומחושבים, שחלקם ממלאים עד היום תפקידי מפתח בציונות הדתית. האחרונים הם צעירים תלושים, נערי גבעות המחזיקים בתפישה אנטי־ציונית ומייחלים לחורבנה של המדינה. ואולם שני קווים ישרים נמתחים בין שתי הנקודות הללו.

ראשית, מוטיב הנקמה. פעולות הטרור של המחתרת היהודית התחילו כתגובה לפיגוע בבית הדסה בחברון במאי 1980, שבו נרצחו שישה ונפצעו 16. רצח עאישה א־ראבי נעשה שלושה ימים לאחר פיגוע הירי בברקן שבשומרון, שבו נרצחו שני ישראלים, ובין החשודים דובר על הצורך בנקמה. בגלגולים שונים הנקמה כערך וכאידיאל מניעה אלימות פוליטית יהודית.

שנית, בשני המקרים רבנים עודדו את הטרור. לנערי הגבעות אין "הנהגה רבנית" של ממש, אבל הם לומדים תורה מדמויות כמו הרב יצחק גינזבורג, שמבית מדרשו יצא הספר "תורת המלך", אשר דן בדיני הריגת גויים חפים מפשע. בחוברת "ברוך הגבר" מ–1994, שבה גינזבורג מהלל את ברוך גולדשטיין ואת הטבח במערת המכפלה, הוא כותב כי "במצב שבו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה — טוב שבגויים הרוג".

יומיים לאחר הפיגוע בחוות גלעד שבו נרצח הרב רזיאל שבח, בינואר 2018, לימד הרב גינזבורג בישיבת "פרי הארץ" שברחלים, מן הסתם את התלמידים שחשודים היום ברצח א־ראבי. גינזבורג קבע שם כי על רקע הטרור הפלסטיני יש צורך ב"פעולת תגמול קשה" על ידי "אחד שמפקיר את עצמו בשביל עם ישראל". לאחר פרסום הדברים גיבה שר החינוך בנט את הרב גינזבורג. גינזבורג חי בכפר חב"ד ומלמד בכל רחבי הארץ.

לחברי המחתרת היהודית דווקא היתה הנהגה רבנית. על פי עדותו של אחד מחברי המחתרת, מנחם לבני, בישיבה שהתכנסה לאחר הפיגוע בבית הדסה כדי לדון ב"פעולות נקם" השתתפו הרבנים משה לוינגר, אליעזר ולדמן ודוב ליאור. כן, אותו דוב ליאור. על פי לבני, "הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולות פיגוע המוני בנפש… בהמשך פנה אלי הרב ולדמן, לאחר הישיבה, וביקש להיות שותף אישית בפיגוע".

הדברים כתובים, גלויים לכל, בעמוד 204 בספרו של חגי סגל, גם הוא מחברי המחתרת, "אחים יקרים". הספר ראה אור ב–1987. מאז הרב לוינגר מת בשלווה בביתו, הרב ולדמן חי בשלום בחברון, והרב ליאור חי ומכשיר חילול שבת על מנת לחמוק מהחוק. לא נעשה ולא ייעשה להם דבר. הרי אין טרור יהודי.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג פסק בעבר, שאין צורך להרוס בתי מחבלים יהודים. "במגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים", כתב סולברג. זאת מפני שבמגזר היהודי קיים "גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר". אחרי התמיכה של גדולי הרבנים והפוליטיקאים של הציונות הדתית בחשודים ברצח א־ראבי, אחרי שרשויות החוק מאפשרות לרבנים כמו ליאור להמשיך לתמוך אקטיבית בחשודים בטרור, לפחות מהקביעה הזאת אפשר להיפרד.

—

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

חוק הגיוס האחרון חשף את עומק המשבר בחברה החרדית. מחד, החוק כאילו נתפר עבורם על פי מידה. הוא מאפשר מרחב תימרון עצום לישיבות ולא יגייס אף אברך. מדובר במתנה גדולה כל כך עד שיוסי אליטוב, עורך המגזין החרדי 'משפחה', קבע שרק בזכותו ייכנס אביגדור ליברמן לעולם הבא. מאידך גיסא, החוק בכל זאת דורש, פורמלית, גיוס.

חוק זה חוק, אבל יהודים מתמחים זה כאלפיים שנה בפרשנות יצירתית לחוק. לא פחות מכך, שומרי מצוות פיתחו גם חושים חדים המסייעים להם להבחין מתי לא רק אפשר אלא גם חשוב להתעלם מהחוק. ואין כחברה החרדית שמצטיינת בכך. אם זה לגבי כדורגל בשבת או האיסור ההלכתי להתדיין בפני בבתי המשפט החילוניים, החברה החרדית, הרגילה לחיות כמיעוט תחת תנאים שלא היא קובעת, מבינה היטב שאי אפשר לממש כל אידיאל ואף לא כל הלכה. הקריצה היידישאית היא מוטיב קלאסי עוד מימי מנדלי מוכר ספרים.

זה סוד כוחה של הפוליטיקה החרדית. נציגי החברה החרדית בכנסת ידעו מתי להתעקש ומתי להרפות, מתי ללחוץ ומתי להתפשר, מתי לזעום ומתי לקרוץ, ובדיוק משום כך לא רק קיבלו את מה שהיה חשוב להם (בעיקר תקציבים), אלא היו פרטנרים פוליטיים נאמנים ומצוינים (בעיקר לימין). לכן היה יכול הרב שטיינמן לתמוך בחוק טל. הוא לא עשה זאת משום שאהב את החוק, אלא משום שחשב שיתרונותיו מרובים על חסרונותיו. כך נראית פרגמטיות יהודית מסורתית.

לעומת זאת, הפוליטיקה החרדית הנוכחית נראית כבלתי כשירה לשום פשרה. החרדים החליטו לא לתמוך בחוק הגיוס לא משום שהוא לא מקובל עליהם (הם עצמם מכנים אותו "חוק הדיחוי"), אלא מפני שבכל ציבור חרדי קמה קבוצה של קיצונים המסרבים לכל פשרה. הכרנו כבר את "הפלג הירושלמי" שהפך האופוזיציה הפנים-ליטאית, ואת חסידויות גור וסלונים שמהוות את הסמן הקיצוני של החסידים. כעת, כפי שדיווח אהרן רבינוביץ, גם לספרדים יש את הקיצונים שלהם, עם הרב משה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף, ואחרים. קבוצות אלה מתנגדות לחוק לא משום תוצאותיו המעשיות אלא בשם העיקרון שאסור בכלל להעלות על הדעת גיוס של לומדי תורה.

בעבר קולות כאלה היו שוליים וממילא מושתקים מיד על ידי גדולי הדור. אלא שכיום אין גדולי דור. הרב שטיינמן נפטר ואין לו מחליף. כנ"ל הרב עובדיה. הואקום שנוצר לא רק מאפשר הרמת ראש, אלא מחייב את מרימים, הרוצים להתבלט, לעשות כן בהתאם להגיון הפנימי של המסורת, בו הדרך לצבור הון פוליטי היא להפגין אדיקות הלכתית. הקבוצות הקיצוניות נענות גם להתפתחויות חדשות: השוליים המתרחבים והמתגוונים של הציבור החרדי, שכוללים הקפדה פחותה על המנהגים השבטיים ו"ישראליזציה" (כביטויו של ההיסטוריון קימי קפלן), מעלים צורך בהגבהת החומות ובהסתגרות מחודשת של הצד החושש מתהליכים אלה. כך נוצרות בכל חברה אותן קבוצות קיצוניות שהגדרתן העצמית היא אדיקות יתר, שלא לומר פונדמנטליזם.

מולם לא עומד איש שיכול לבנות על סמכות כריזמטית על מנת להתנגד לדבקות שלהם באידיאלים ההלכתיים הנשגבים. כך יוצא שהפרגמטיות נזרקת מהחלון והעיניים פקוחות לרווחה. אין קריצה. וכאן הבעיה: מיסודות הפוליטיקה הפרלמנטרית היא החתירה לפשרה, ואילו מיסודות האדיקות האמונית היא ההתנגדות לכל פשרה. אם האדיקות תהפוך למיינסטרים החרדי, לא יהיה מקום לפוליטיקה חרדית.

המרכז לא מחזיק. החברה החרדית מתפרקת. תהליך זה הופך את שוליה הקיצוניים לחזקים יותר, אבל אותה כולה לחלשה יותר. אם לא תימצא דרך להעניק לגיטימציה לפרגמטיות לא תתאפשר פוליטיקה חרדית. המפלגות החרדיות תאבדנה מכוחן, כמו גם מערכן עבור מפלגת השלטון. ייתכן שההישגים הפוליטיים החרדיים לא יבלמו הפעם על ידי מפלגה שבראשה עומד בן למשפחת לפיד, אלא בשל קריסה פנימית. קריסה מהעדר קריצה.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של הארץ

בפגישה של אנשי ציבור מהציונות הדתית (בתוכנית משותפת להם ולמנהיגים מוסלמיים), שהתקיימה לפני כשבועיים, דיבר סגן יו"ר הכנסת בצלאל סמוטריץ' על תוכניותו המדינית, אותה הוא כינה "תוכנית ההכרעה". מטרת התוכנית, לדבריו, היא "גדיעת כל תקווה לאומית פלסטינית", ועל פיה בפני הפלסטינים יוצבו שלוש אפשרויות: לעזוב את הארץ; להתגורר בארץ ישראל במעמד 'גר תושב', שסמוטריץ' דאג לציין ש"על פי ההלכה תמיד צריך להיות קצת נחות"; או להתנגד, ו"צה"ל יידע כבר מה לעשות". כשנשאל סגן יו"ר הכנסת אם הוא מבין שהוא מדבר על הריגת משפחות, נשים וילדים, אמר סמוטריץ': "במלחמה כמו במלחמה".

במהלך דבריו התייחס סמוטריץ' לספר יהושע כמקור לדבריו. על פי המדרש שלח יהושע בן נון לתושבי הארץ שלושה מכתבים ובהם הציב את שלושת התנאים לעיל (ירושלמי, שביעית, ו, א). הרמב"ם מסביר שאם אותם לא-יהודים אינם בורחים יש להטיל עליהם הגבלות "שיהיו נבזים ושפלים למטה, ולא ירימו ראש בישראל", ואם הם מתנגדים לכך, "אין מניחין מהם נשמה", כלומר הורגים את כולם (הלכות מלכים ומלחמות, א). קל לראות שסמוטריץ' בונה את משנתו המדינית על דברים אלה.

כמה מאלה שישבו והאזינו לדברים נוראיים אלה, רבנים ורבניות, תלמידי חכמים ומנהיגי ציבור, הנהנו בינם ובין עצמם והסכימו איתו? אי אפשר לדעת. היתה מחאה בשלב השאלות, וזעזוע של חלק מהמשתתפים. חלק לא הזדעזעו.

מן הזיכרון שב ועולה אותו מאמר מלפני כמה שבועות של יוסי קליין. האם "הציונות הדתית" רוצה "להשתלט על המדינה ולנקות אותה מערבים", כפי שכתב? לא, בהחלט לא. האם יש בתוכה אנשים שאכן רוצים זאת? כן, בהחלט כן. השאלה היא כמה, או במילים אחרות, היכן למקם את בצלאל סמוטריץ': בצד, כמיעוט קיצוני, פונדמנטליסטי וקנאי, שאינו נלקח ברצינות יתרה, או במרכז, כמנהיג לעתיד של ציבור גדול?

ממאפייניה של דתיות פונדמנטליסטית הוא צמצום מסורת דתית לכדי מסגרת עקרונות נוקשה ופשטנית. בדרך כלל מצורפות גם תפיסה מונוליתית של ההיסטוריה, כאילו כל התקופות זהות ומה שהיה נכון לפני אלפי שנים תקף גם היום, ותשוקה עזה לחדש ימינו כקדם, דהיינו להביא את העבר אל תוך ההווה. כל אלה יחד יוצרים כניעה חד-מימדית בפני סמכות כתבי הקודש. דבר זה נעשה בדרך כלל באופן מאוד לא מסורתי, שכן הציות הפונדמנטליסטי עוקב באדיקות נוקשה אחר המובן המילולי הפשוט של הטקסט, ואילו דתיות לא פונדמנטליסטית נוהגת להכיר בכך שהאמת הדתית היא מורכבת ("שבעים פנים לתורה"), לפרש את כתבי הקודש, וממילא גם לשלב שיקולים נוספים בעולמה האמוני.

הציונות הדתית אינה פונדמנטליסטית. רובה מנהיגה דתיות מסורתית, של פרשנות וגמישות. רובה גרה במרכז הארץ, בירושלים ובפתח תקווה, בכפר סבא וברעננה. מדובר במעמד בינוני, סולידי, בורגני ושבע. היהדות עבורם היא זהות עמוקה ואורח חיים, אבל הם אינם חולמים בלילה על בית המקדש, והם שמחים שהם חיים בדמוקרטיה.

אלא שסמוטריץ' הבין משהו כשהוא דיבר עם נציגיהם. מפני שהוא דיבר אל שומרי מצוות בלבד, הוא הרשה לעצמו לחשוף את התשתית הדתית-מיתית של דבריו. הוא קיווה שהדיבור על הלכה ועל ספר יהושע יעורר אצלם הזדהות אוטומטית, שתתעצם מתוך יסודות רדומים של מסורת מוטמעת. הוא קיווה שלשפה דתית יהיה להם קשה הרבה יותר להתנגד. לצערנו, לתקווה הזאת יש על מה לסמוך.

הדמוקרטיה, כמו הליברליזם, היא אתוס. המסורת הדתית, כמו הלאומיות, היא יסוד של זהות ותפיסה נראטיבית. בתחרות בין אלה קשה מאוד לראשונים לנצח. אם במאה העשרים כללה הלאומיות המערבית באופן מהותי את הדמוקרטיה והליברליזם (וכך כללה ומיתנה גם את הדת), בעשורים האחרונים הולך ונוצר פער בין אלה. כפי שניתן ללמוד הן ממשבר הפליטים באירופה והן מההצבעה על הברקזיט, כאשר ההמונים מרגישים שהליברליזם חותר תחת יסודות הלאומיות, התגובה היא חיזוק הלאומיות על חשבון הליברליזם. נראטיב וזהות גוברים על אתוס.

סמוטריץ', כמו אחרים במחנה הציוני דתי, פונים אל הזהות היהודית ומשתמשים בנראטיב מיתי על מנת לגייס תמיכה לרעיונותיהם האנטי-ליברלים. במצב בו הליברליזם נתפס כמנוגד לזהות, או במצב בו לא עומדת מולם תשובה שמגינה על הליברליזם תוך הישענות על הזהות, הם יצליחו לסחוף אחריהם רבים. והם יצליחו קודם עם אלה שקשורים באופן עמוק למסורת. רק עמדה שיוצאת מתוך הזהות אל הליברליזם, שמאחדת מחדש לאום וליברליזם (ואף דת ודמוקרטיה), יכולה למנוע מרבים, ציונים דתיים ושאינם, להיסחף אחרי רעיונות העוועים של סמוטריץ' ודומיו.

העובדה שחבר הכנסת סמוטריץ' הוא פונדמנטליסט מסוכן שמבקש לתת לפלסטינים לבחור בין טרנספר, אפרטהייד, או רצח עם היא מזעזעת. קשה לבוא בטענות על עידוד טרור כלפי הרשות הפלסטינית כאשר סגן יו"ר הכנסת של מדינת ישראל תומך ב"תוכנית הכרעה" מהסוג הזה. מן הראוי להדיחו מתפקידו ולסלקו מהכנסת. אולם גם אם זה יקרה, השאלה החשובה היא איזו תשובה אנחנו, הציונות הדתית והציונות החילונית, מציבים מולו ומול רעיונותיו. עד שלא תהיה תשובה כזו, הוא ימשיך לנוע מן השוליים אל המרכז.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

המשבר שהיהדות הדתית בישראל נמצאת בו כיום מגולם בהנחה של כולנו שאם אי פעם ימצאו את המחבלים ששרפו למוות את התינוק עלי סעד דוובאשה הם יהיו שומרי מצוות. רצף של מעשי טרור שהתרחשו בשנים האחרונות, שרק מיעוטם הסתיים בתפיסת המחבלים היהודים, כמעט שלא מותיר ספק בעניין. צריך להכיר בעובדה: קיימת כיום תת-תרבות יהודית פונדמנטליסטית רצחנית. יוצאים ממנה מחבלים, הם לרוב לא נתפסים, וכשכן הם מקבלים גיבוי מהקהילות שסביבם.

אלא שהאשמת "היהדות" בטרור היהודי אינה חכמה יותר מהאשמת "האסלאם" בטרור המוסלמי. בשני המקרים מדובר לא בדת עצמה (שהיא ממילא ציביליזציה הגותית ותרבותית עצומה) אלא בתפיסה מסוימת שלה, שמצמצמת את המונותאיזם לכדי ציות. מדובר בפונדמנטליזם, שאחד ממאפייניו הוא ההתעקשות על ההבנה המילולית של הטקסט המקודש. המאמינים מבקשים לכאורה לחזור אל המקור, אל היסודות הטהורים, וכך להחזיר את הדת לתור זהב מדומיין.

ממילא מובן שהפונדמנטליזם הוא תגובה למשבר, רצון לתיקון פנימי של מי שעולמם הדתי מתפרק סביבם. ואכן, הפונדמנטליזם הדתי הוא עצמו תופעה מודרנית, ומהווה תגובה והתפתחות מקבילה לחילון המאסיבי של מאות השנים האחרונות. משום כך מנסים המאמינים הפונדמנטליסטים להרחיק עצמם מכל מה ששייך בעיניהם לתפיסת העולם המערבית-חילונית. במקרים רבים התוצאה היא שלילת המוסר ההומניסטי.

אולם בכך שהפונדמנטליזם מזהה את המוסר ההומניסטי עם הבעיה מולה הוא ניצב, הוא מייתם עצמו מדרך הארץ הפשוטה ומהמצפון. כל מה שנשאר לו לסמוך עליו הוא המוסר האלוהי לכאורה שמפורט בכתבי הקודש. אותו הוא נושא כדגל, וכאמור מקדש את פרשנותו המילולית ביותר. עכשיו כל סטיה מהחוקים הכתובים, אטומים ומפלצתיים ככל שיהיו, נחשב כפירה, ודווקא הכפפת השכל והמצפון האנושי לאותם ציווויים קדומים נחשבת למעשה הדתי האותנטי.

זאת אחד הבעיות המרכזיות של העולם הדתי היהודי כיום. בקרב חרדים וציונים-דתיים כאחד אנחנו רואים התנתקות מרצון מהמצפון והמוסר האנושי הכללי, וקידוש מילוליות המקרא. שורפי כנסיית הלחם והדגים ריססו על קירותיה "והאלילים כרות יכרתון" מפני שהאמינו בציות למילוליות הכתוב. לכן גם הזכיר מאמר המערכת של האתר החרדי 'כיכר השבת', כשניסה לתרץ את השימוש שלו במונח "מצעד התועבה", את הפסוק "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא". במקרים אלו ואחרים מקודשת הפרשנות המילולית של המקרא ומועלית על נס כמוסר עליון, אלוהי, "מוסר יהודי" לכאורה. אלה מוצבים אל מול המוסר ההומניסטי, שנחשב "מערבי", אשר אותו יש לדחות.

יש להדגיש: המהלך הזה הוא עצמו מודרני. הוא זר לדת המסורתית, שתמיד שילבה בין דרך ארץ פשוטה לבין ציוויי האל. מה שהיה מובן מאליו לפני מאתיים שנה – שהמצפון שלנו תקף ככלי דתי, שהאל הנחיל בנו רגישות מוסרית של דרך ארץ פשוטה ושההלכה חייבת להיכנס איתה לדיאלוג – מוכחש היום ככפירה או "לייטיות", כדתיות לא רצינית. כמעשה דתי אותנטי נחשב דווקא ההתגברות על המצפון ועשיית הציווי המילולי שבתורה.

במקום ראיית המוסר האנושי כביטוי אלוהי נוצר אידיאל של "עקדה", על פיו על המאמין לעקוד את מצפונו ולבצע את רצון האל, אפילו אם ציוויו זוועתי על פי כל קריטריון מקובל. בספרו "מסיני לציון" עומד הרב פרופ' דוד הרטמן על כך שתפיסה כזאת למעשה מתכחשת למושג הברית שבין האל לאדם: "אם מתייחסים בכובד ראש להדדיות של הברית, לא ייתכן כלל שסגולותיו המוסריות והתבוניות של האדם יוחנקו". הרטמן מציב מול מודל העקדה את התייצבותו של אברהם כנגד האל המבקש להחריב את סדום ואת התרסתו כלפי האלוהים בשם המוסר האנושי: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!?"

גם אם ייתפסו הטרוריסטים היהודים, וגם אם יגונו – ואף יישפטו – רבנים מסיתים ומחרחרי שנאה, עדיין לא נטפל בשורש הבעיה. היהדות האורתודוקסית בישראל גולשת בחלקה לפרשנות פשטנית וקיצונית של כתבי הקודש, ורק נטרול הגישה הפונדמנטליסטית ליהדות תביא לסוף הטרור היהודי. האתגר שעומד בפני סמכויות דתיות היום הוא האמירה הברורה שציות עיוור לכתבי הקודש הוא כפירה. על רבנים לצאת ולקבוע שדבקות במשמעות המילולית של פסוקים שונים היא דתיות נמוכה, פשטנית, בורה. שהתעלמות מהמצפון ומדרך ארץ ישרה הוא עשיית הרע בעיני ה'. עליהם להדגיש שערכי המוסר הכלליים, דרך ארץ, מחייבים לא פחות מציוויי התורה. על היהדות כיום לנכס מחדש את המוסר ההומניסטי ולקדש את המצפון.

—

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'