צידוק הדין

תמצית האסכטולוגיה כתיאודיציה

לאחרונה אני קורא הרבה על משיחיות ואסכטולוגיה (פתאום רוצים ממני הרצאות) והגעתי לתובנה מסויימת (מישהו בטח אמר את זה קודם) על מהותה של האסכטולוגיה, היא תורת הקִיצִים: למעשה מדובר בצורה נוספת של תיאודיציה.

עץ הזמן של יואכים מפיורה: מהבריאה, דרך עידן האב, עידן הבן, ועידן רוח הקודש, ועד לקץ הימים. תמונה אסכטולוגית קלאסית.

כשחושבים על זה זה די ברור: כדי להתמודד עם הבעיה הכאובה והבלתי מובנת של אמונה באל טוב ומושלם מתוך עולם מלא סבל ורוע אפשר לעשות שלושה דברים: או להכחיש את הסבל שבעולם (אפשר לומר שזה מה שעושה האדוויטה), או להכחיש שאלוהים הוא מושלם (שזה מה שעושה קבלת האר"י, ובקיצוניות יתר, הגנוזיס), או להודות שהעולם אינו מושלם כעת, אבל לתת דד-ליין שעד שנגיע אליו האל המושלם ישלים את עולמו. זה מה שעושה רוב המערב.

הפתרון השלישי הזה הוא האסכטולוגיה, או האפוקליפיטיקה, או הכליאסטיקה, או המליניאריזם, או המשיחיות (תראו כמה שמות לתחביב המערבי הזה): אנחנו מבינים בצער שעכשיו רע, אבל נושאים עינינו אל העתיד, בו הטוב האבסולוטי מצופה ואף מובטח. אלוהים משתמש בזמן כתירוץ למלאכת הבריאה הבלתי מושלמת. למעשה טובו המוחלט וכל-יכולתו של האל ניתנים לו כהלוואה על ידינו, אותה הוא אמור לפרוע כאשר הוא יוכיח את עצמו בפועל.

האסכטולוגיה היא מהמאפיינים החזקים ביותר של המערב, וניתן לראות אותה מתפתחת ומשתכללת מאז המקרא ועד בן-לאדן. היא אחד הפיתוחים היהודיים המקוריים, אם כי אני לא בטוח שגאווה צריך להרגיש בקשר לזה. תנועות משיחיות ידועות בנכונותן להקריב ערכים רבים, ועוד יותר בני אדם, עבור המטרה (שלעולם אינה מתגשמת כמובן), ובאופן כללי שאיפות משיחיות, מבר-כוכבא ועד לנין, מביאות לקטסטרופות הגדולות ביותר.

ברוך הסורי

היום קראתי טקסט יפיפה שמהווה לדעתי את תמצית האסכטולוגיה כתיאודיציה. הוא לקוח מספר ברוך הסורי, חזון אפוקליפטי שנכתב אחרי חורבן בית שני. הנה הקטע (כ"ג, י"ג-י"ז. תרגום מארמית של יעקב ליכט, בתוך "משיחיות ואסכטולוגיה", הוצאת מרכז זלמן שזר):

[…] כי אילו היו אלה החיים בלבד של כאן לכל אדם, לא היה דבר מר מזה. כי מה יועיל חיל שהפך לחולשה, או מזון לשובע שהפך לרעב, או יופי שהפך לכיעור? כי בכל עת משתנה טבעם של בני האדם. שהרי מה שהיינו בעבר, עכשיו אין אנו עוד. ומה שאנו עכשיו, לאחר מכן לא נישאר. לפיכך אלמלא עתידה היתה אחרית לכל, לשוא היתה ראשיתם.

מה אומר לנו כאן אותו פסאודו-ברוך (לכאורה הכותב הוא ברוך בן-נריה)? הוא מודה בפשטות: אם אין תכלית ואחרית מושלמת לחיים אלו, הרי שעדיף ולא היתה להם ראשית. ולמה? כי בחיים הכל משתנה כל הזמן, בעיקר אנחנו עצמנו. החוזק הופך לחולשה, הבטן נהיית שוב רעבה, היופי נהיה כיעור. אם אלה החיים בלבד, אין מר מזה, דברי ברוך.

ומעניין, שמתוך אותה נקודת מוצא, הגיע כשש מאות שנה לפני הכותב הבודהה למסקנות שונות לחלוטין. גם הוא הבין שהשינוי פושה בכל, שזיקנה וחולי הם מעבר לפינה, אבל התובנה הזאת מיקדה את עיניו בתוכי-תוכו, ולא הביאה לנשיאתן אל העתיד. הוא לא ציפה לישועה כללית, ארצית, בקץ הזמן, אלא לשחרור אישי, פנימי, עוד בחייו. והנה נקודת ציון מודגשת להבדל שבין מזרח למערב.