לאחרונה אני קורא הרבה על משיחיות ואסכטולוגיה (פתאום רוצים ממני הרצאות) והגעתי לתובנה מסויימת (מישהו בטח אמר את זה קודם) על מהותה של האסכטולוגיה, היא תורת הקִיצִים: למעשה מדובר בצורה נוספת של תיאודיציה.
עץ הזמן של יואכים מפיורה: מהבריאה, דרך עידן האב, עידן הבן, ועידן רוח הקודש, ועד לקץ הימים. תמונה אסכטולוגית קלאסית. |
כשחושבים על זה זה די ברור: כדי להתמודד עם הבעיה הכאובה והבלתי מובנת של אמונה באל טוב ומושלם מתוך עולם מלא סבל ורוע אפשר לעשות שלושה דברים: או להכחיש את הסבל שבעולם (אפשר לומר שזה מה שעושה האדוויטה), או להכחיש שאלוהים הוא מושלם (שזה מה שעושה קבלת האר"י, ובקיצוניות יתר, הגנוזיס), או להודות שהעולם אינו מושלם כעת, אבל לתת דד-ליין שעד שנגיע אליו האל המושלם ישלים את עולמו. זה מה שעושה רוב המערב.
הפתרון השלישי הזה הוא האסכטולוגיה, או האפוקליפיטיקה, או הכליאסטיקה, או המליניאריזם, או המשיחיות (תראו כמה שמות לתחביב המערבי הזה): אנחנו מבינים בצער שעכשיו רע, אבל נושאים עינינו אל העתיד, בו הטוב האבסולוטי מצופה ואף מובטח. אלוהים משתמש בזמן כתירוץ למלאכת הבריאה הבלתי מושלמת. למעשה טובו המוחלט וכל-יכולתו של האל ניתנים לו כהלוואה על ידינו, אותה הוא אמור לפרוע כאשר הוא יוכיח את עצמו בפועל.
האסכטולוגיה היא מהמאפיינים החזקים ביותר של המערב, וניתן לראות אותה מתפתחת ומשתכללת מאז המקרא ועד בן-לאדן. היא אחד הפיתוחים היהודיים המקוריים, אם כי אני לא בטוח שגאווה צריך להרגיש בקשר לזה. תנועות משיחיות ידועות בנכונותן להקריב ערכים רבים, ועוד יותר בני אדם, עבור המטרה (שלעולם אינה מתגשמת כמובן), ובאופן כללי שאיפות משיחיות, מבר-כוכבא ועד לנין, מביאות לקטסטרופות הגדולות ביותר.
ברוך הסורי
היום קראתי טקסט יפיפה שמהווה לדעתי את תמצית האסכטולוגיה כתיאודיציה. הוא לקוח מספר ברוך הסורי, חזון אפוקליפטי שנכתב אחרי חורבן בית שני. הנה הקטע (כ"ג, י"ג-י"ז. תרגום מארמית של יעקב ליכט, בתוך "משיחיות ואסכטולוגיה", הוצאת מרכז זלמן שזר):
[…] כי אילו היו אלה החיים בלבד של כאן לכל אדם, לא היה דבר מר מזה. כי מה יועיל חיל שהפך לחולשה, או מזון לשובע שהפך לרעב, או יופי שהפך לכיעור? כי בכל עת משתנה טבעם של בני האדם. שהרי מה שהיינו בעבר, עכשיו אין אנו עוד. ומה שאנו עכשיו, לאחר מכן לא נישאר. לפיכך אלמלא עתידה היתה אחרית לכל, לשוא היתה ראשיתם.
מה אומר לנו כאן אותו פסאודו-ברוך (לכאורה הכותב הוא ברוך בן-נריה)? הוא מודה בפשטות: אם אין תכלית ואחרית מושלמת לחיים אלו, הרי שעדיף ולא היתה להם ראשית. ולמה? כי בחיים הכל משתנה כל הזמן, בעיקר אנחנו עצמנו. החוזק הופך לחולשה, הבטן נהיית שוב רעבה, היופי נהיה כיעור. אם אלה החיים בלבד, אין מר מזה, דברי ברוך.
ומעניין, שמתוך אותה נקודת מוצא, הגיע כשש מאות שנה לפני הכותב הבודהה למסקנות שונות לחלוטין. גם הוא הבין שהשינוי פושה בכל, שזיקנה וחולי הם מעבר לפינה, אבל התובנה הזאת מיקדה את עיניו בתוכי-תוכו, ולא הביאה לנשיאתן אל העתיד. הוא לא ציפה לישועה כללית, ארצית, בקץ הזמן, אלא לשחרור אישי, פנימי, עוד בחייו. והנה נקודת ציון מודגשת להבדל שבין מזרח למערב.
לולאת האל 
מעניין מה תגובתך לכתבה של ערן גולדשטיין בנרג' היום…
אהבתיאהבתי
הזיהוי של בן לאדן עם המערב, שאתה עושה פה, אולי יהיה מוזר לרוב האנשים, אבל אני חושב שהוא נכון מאוד.
לא יודע עם עשית אותו במודע, אבל יש בו הרבה מן האמת. גם משום שהאיסלם הוא נגזרת העולם השני של התרבות היודו-נוצרית (ולא שייך לתרבויות המנותקות באמת: פגניזם, תורות המזרח וכו'). וגם משום שהאיסלם הפוליטי הוא ריאקציה למערב וככזה תופעה שאם היא לא מערבית, היא לפחות תגובה למערב ביחס לנטשיתו את המיתוסים הדתיים שלו עצמו (לערכים יודו-נוצריים יש חפיפות רבות עם ערכים איסלמיים, ביחס לחילוניות המערבית).
לכן הריאקציה היא למערב החילוני ולא לנוצרים והיהודים ההדוקים שבו, הקרובים מן הסתם למיתוסים המוזכרים בקוראן, גם קצת בתוכן, ובעיקר בסוגה.
ומן הסתם יש קו מקשר – כפי שכבר הראו הבי.בי סי בסרט מצויין ששמו נשתכח ממני כרגע – בין בן לאדן לליאו שטראוס הניאו קונסרבטיבי. שניהם אפוקליפטיים משהו, דווקא ביחס לחברה שטנטוש את המיתוסים.
אהבתיאהבתי
האמת היא שאין לי הרבה נקודות לפולמוס עם גולדשטיין, שכן הוא מציג יהדות בודהיסטית למדי. האם הוא מדבר על גאולה? על המשיח? על קץ הימים? לא ולא. על מה הוא מדבר? על ביטול האני! כך שלמרות שהוא חוזר ומשתמש בביטוי "על פי תורת ישראל", תורתו הרבה יותר קרובה לדהרמה מאשר לחוקי הקורבנות בספר ויקרא או לדיני הממונות בתלמוד. יהדות כזאת היא יהדות שמנסה, ברוך השם, להשתחרר מהמורשת האסכטולוגית שלה, ולנוע מגאולה לאומית או כלל-עולמית – לפרטית.
והלינק למי שמעוניין:
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/686/335.html
אהבתיאהבתי
ורק מילה על מה שכתבתי: למורשת האסכטולוגית יש צד חיובי, והוא השאיפה לתיקון עולם (במלכות שדי). כמובן שיהיה חבל מאוד אם נשכח את זה לגמרי, ויהיה איכפת לנו רק מהגאולה הפרטית שלנו. הדאגה לעולם והיחס החיובי אליו הם מהדברים הבאמת משמעותיים שהיהדות תרמה לאנושות לדעתי.
אהבתיאהבתי
יפה הבחנת.
אהבתיאהבתי
הדת שירש פרוייד היא הדת של האחד הגדול(אלוהים)
הפסיכולוגיה שברא פרוייד היא הפסיכולוגייה של תודעת היחיד.
הדת שירש יונג היא הדת של היחיד הגדול(האינדווידואל ישו)
הפסיכולוגיה שברא יונג היא הפסיכולוגיה של תודעת האחד
התת מודע הקולקטיבי הקולקטיבי משותף לאחד של יונג וליחיד של פרוייד
הסיבה לשבירה מהדת שירשו לפסיכולוגיה שבראו מקורה ברצון למימוש אינדווידואלי בעולם היצרים ובעולם הסיפורים והסמלים.
הדומיננטיות של המקור(המשפחה) מייצרת הטייה נגדית לילד האינדווידואל שבא מתוכה
כל אינדווידואל מציג את המקור שהגיע ממנו כיחסי מנקודת מבטו וכך מתבדל ומציע אלטרנטיבה שדרכה הוא נמנע מלקרב בין היצרים שלו לעולם הסמלים והסיפורים של המשפחה תוך שמירה על שלמות רגשית ורציונלית.
מעריך מאוד את פועלך
חזק ואמץ
אהבתיאהבתי
יפה ההקבלה בין פרויד ליונג!
עכשיו צריך להוסיף רק את לאקאן, שמהמעט שאני יודע עליו, דווקא יש לו דברים משמעותיים לומר על כל המערך של העצמיות שלנו.
אהבתיאהבתי