ביום כיפור לפני שנה הזמינו אותי שכני לארוחה מפסקת. דיירים רבים בשכונה השקטה שלי בקריית אתא עלו בשנות החמישים ממרוקו, וכך נהניתי מאוכל טעים במיוחד, שלאחריו יצאנו כולנו (כלומר הגברים של המשפחה ואני) אל החצר כדי לעכל. על פי השעון הצום כבר החל, ולכן התאפקתי לא להביע את תדהמתי בקול על כך שמארחי שלפו איש איש את חפיסת סיגריותיו והחלו לעשן בנחת. תוך דקות גם הובא להם גם תה מתוק מהמטבח. רבע שעה אחרי כן כבר היינו בדרך לבית הכנסת.

יהודה שנהב, בחציה השני של הביקורת שלו ב"הארץ" על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית בעידן חילוני" מספר על איך שסבתו, פארחה מועלם, ליגלגה על האבחנה, הנוצרית במקורה, בין דתי לחילוני.

היא היתה יהודייה אדוקה – אבל לא העמידה סייגים נוקשים להתנהגות. בארוחת ערב שבת, למשל, יכולים היו המסובים לעשן בנחת סיגריה לאחר התפילה. כדאי גם להדגיש, כי רוב מצביעי ש"ס אינם דתיים חרדים כמו הפוליטיקאים המייצגים אותם. לא בכדי, אם כך, כינו הסוציולוגים בישראל את המזרחים 'מסורתיים': הם ביקשו לעקוף, באמצעות קטיגוריה זו, את בעיית חוסר ההתמיינות של המזרחים לקטגוריות האירופיות.

שנהב אם כן מצביע על כך שמבחינה סוציולוגית אי אפשר למתוח קו ברור בין דתיים לחילוניים, ודאי שלא רק על פי יחסם להלכה. כפי שכתבתי, המושג של "דת" כתחום נבדל (גם אם מיוחס) בחיים היא המצאה נוצרית, ואילו ביהדות (ומזרחה) עבודת האל לא התקיימה במסגרת החיים, אלה החיים התקיימו במסגרתה. אבל דבר נוסף עולה מתוך דבריו של שנהב על סבתו: התפיסה, שהתקיימה ביהדות המזרח, שלא העמידה את הזהות היהודית של האדם רק על דקדוקיו ההלכתיים. תפיסה שבאירופה הבליחה לרגע עם תחילת תנועת החסידות, אבל שנחנקה מיד עם מיסודה של זו ושמאז הולכת ונעלמת.

ידוע לכל שבעבר שמירת ההלכה לא היתה קפדנית כבימנו – היא פשוט לא היתה יכולה להיות, כאשר שעונים, אם בכלל היו קיימים, לא היו מדוייקים, מוצרי מזון לא היו ארוזים הרמטית, לא בכל עיירת גויים היתה מסעדה כשרה או גדר שהפכה אותה כולה ל"רשות היחיד" בשבת, ולא לכל קהילה יהודית היה רב שהיה באמת תלמיד חכם. אולי זה מה שהציל את יהדות אירופה מלהפוך לגמרי לבדיחה. כי האפשרות לאדיקות פנאטית בדקדוקי הלכה התרחבה עם הזמן ועם הכיוון מערבה, וממש בימינו מגיעה לשיאה. וכמו שיאים רבים, גם זה מתאפיין בגרוטסקיות.

הלכה מסומסת

נדמה לי שהיה זה באנרג'י יהדות ששמעתי על זה לראשונה: שאלות הלכתיות ב- sms. הרב אבינר, מסופר שם, מקבל מדי יום "לא פחות מ-150הודעות סמס עם שאלות שונות ומשונות, כאשר בתקופות חמות כמו פסח מגיע מספרם ל-300. בתקופות נדירות ורגישות במיוחד כמו ערב יום הכיפורים וימי מלחמת לבנון השניה נסק מספרם ל-600 הודעות ביום."

ומה שואלים חיילי צבא השם?

אחת הפניות האחרונות, למשל, התקבלה מבחור שכתב: "אני יושב באוטובוס ליד איש חרדי שלא יושב ליד נשים והנה נכנסה גברת זקנה שאין לה איפה לשבת. מה לעשות? לקום?" (תשובה: "תן לה מקומך והוא יעשה כטוב בעיניו"). חייל שאל בזמן פשיטה על אחד הבתים ברמאללה: "האם אני יכול לגנוב מערבי סחורה שברור שהיא גנובה?" (תשובה: "לא, אסור לגנוב אפילו שגנוב"). במקרה אחר סימס לרב תלמיד צעיר ותמים מתחת לשלחן: "האם מותר לשקר למורה שהכנתי שיעורי בית".

מרבית הביקורת על התופעה בקרב המגזר הדתי, ויש כזו, נוגעת לעצלות שהיא מעודדת בקרב שומרי המצוות ("במקום לפתוח ספר, שולחים שאלה") ועל השטחיות ההכרחית של התשובות. משום מה לא שמים לב שהסכנה האמיתית בתופעה הזאת היא הפיכתה של ההלכה באופן סופי לקודקס יבשושי של חוקים, כאילו לא לעצב את החיים באופן חיובי, אלא לאסור ולדכא אותם היא באה. סכנה נוספת, חמורה עוד יותר, היא איפוסה המוחלט של כל יכולת חשיבה עצמאית מצד התלמיד: שימו לב שהשאלות המוזכרות מעלה הן כולן דילמות מוסריות. הנוסע באוטובוס, התלמיד התמים ואותו חייל (תמים גם הוא, אני בטוח, תמימות קדושה שכזו) מבקשים הדרכה רוחנית, כאילו הם לא מבינים לבד טוב ומה רע (כן: לא מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע).

מנקודת מבט סוציולוגית אולי צודק שנהב וקשה מאוד להבחין בין "חילוני" ל"דתי", ועוד יותר קשה להעמיד את החילוניות כקטיגוריה עצמאית בעלת מהות נבדלת. אבל הייתי רוצה לתת הגדרה תיאולוגית פשוטה (וקצת פשטנית) למושגים הללו: חילוני הוא מי שאין לו קשר עם אלוהים (או כל מציאות שחורגת מתפיסת העולם כמחסן של חפצים). דתי הוא מי שיש לו. על פי ההגדרה הזאת אותם מסמסי הלכה הינם למעשה חילונים שומרי מצוות. אין להם שום קשר עם משהו נשגב. אין להם שום מגע עם מציאות שחורגת מהתפיסה האנושית הרגילה, המכאניסטית, האינסטרומנטלית, של החיים. הם בסך הכל מנסים להסתדר ולהפיק את המיטב מקיום שטחי ותפל, וההלכה מקיימת עבורם מערכת דטרמיניסטית של דת-נמלים, שרק השם משותף לה ולדת אמיתית. ואפילו לזה הם זקוקים לעזרה און-ליין.

כן: ברור שגם היום, מי שמעוניין בפתרון הלכתי לבעיה אקוטית הולך לרב ומדבר איתו. אבל נדמה לי שיחד עם "פרויקט השו"ת" ותקליטורי אוספי "כל כתבי הקודש" למחשב, המגמה של אוטומטיזיצה של ההלכה (ועל פי תפיסה זו: של היהדות) אינה ניתנת להכחשה. מתורת חיים, שמנסה לחדור ללב הפועם של הדברים ולענות על צרכים של קיום אנושי רב-גוני, הופכת ההלכה למטריצה מדוייקת שאמורה לכסות כרשת כל גבעה או פינה בחיים, ולמעשה, אבוי, ליישר את עקוביהם על פי אידיאל של התנהגות צייתנית ומכאנית. ומי שמנסה ליישר כך את החיים דומה לזה שמעדיף תעלת בטון על נהר שוקק – או אולי אפילו מעוניין בשלולית מעפישה.

אם נמשיך את קו ההיגיון (הצלול, הברור, המדויק כל כך) הזה, הצעד הבא כבר יכול להיות מענה-מצוות אוטומטי, בו לא רב אנושי אלא מחשב יישב בקצה השני של קו ה- sms הלוהט, ויקבע הלכות על פי תוכנה פשוטה (למי שמעוניין: הזדמנות לסטארט-אפ). ממילא ברור שכל שיקול אנושי זר לרב שלא רואה ואף לא שומע (וודאי שלא מכיר) את תלמידו. כבר לא צריך להסתכל על התמונה הגדולה, על אופי האדם והייחוד, שתמיד קיים, במצבו הפרטי. אין צורך להעמיק ולאפשר לו לנהוג כפי שראוי לו עצמו, על ידי מציאת פתרונות הלכתיים יצירתיים לבעיותיו היחידאיות; אין צורך לטרוח ולמצוא את שביל הזהב בין צרכיו לבין צרכי המערכת; בכלל: אין צורך לחשוב. יש רק לשלוף את "התשובה הנכונה" ולסמס אותה חזרה. יהדות שמתנתקת סופית מהאנושיות.

לכן התשובה הברורה לרובו-רב תהיה כמובן שומר-מצוותומט: רובוט צייתן (תוצרת יפן) שיתקשר עם מקור ההלכה ויקיים את המצוות קלה כחמורה. מכיוון שחשיבה, שלא לדבר על דבקות או כוונה, איננה כפי הנראה מרכיב חיוני בשמירת ההלכה, אותו שומר-מצוותומט יקבל עליו את התרי"ג, הר כגיגית, יעשה וישמע וידקדק בקוצו של כל יוד, ואילו בעליו היהודי יוכל בינתיים לחיות את חייו בשלווה. מי יודע, הוא אולי עוד יעמיק את הקשר שלו עם אלוהים.

אבל לא צריך לחכות. המדינה מלאה בשומרי-מצוותומטים. ויש מי שמעודד את קיומם. "'אני משתדל לענות בזמן לכולם', אומר הרב אבינר בחיוך. 'יש לי ברירה? אנשים פונים אלי בזמן אמת וצריכים תשובה מידית'". הייתי רוצה לחשוב שיש ברירה: להפסיק את עבודת המצוות האובססיבית הזאת ולהתחיל לעבוד את אלוהים. צעד ראשון בכיוון: ללמד אנשים לחשוב בכוחות עצמם.