כולם מדברים על ג'נוסייד. האשמת ישראל בפשע הגדול מכולם, והפולמוס שהתעורר בעקבות זאת, הפכו את המונח המצמית לשגור על לשוננו, וסביר שהוא ילווה אותנו זמן רב אל העתיד. תרגום הספר 'ג'נוסייד ויחסים בין לאומיים' הגיע מן הסתם על רקע מציאות זו, וטוב עשתה הוצאת האוניברסיטה הפתוחה שלקחה על עצמה להנגיש לקורא הישראלי את הנושא, שכן הספר פורש מצודתו לאורך ולרוחב, מהדיון בשדה המחקר עצמו ועד לניתוח אירועי ג'נוסייד לאורך המאה האחרונה.

מרטין שו, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת סאסקס, הוא מהמומחים הגדולים בתחום, ובספר הוא מתפלמס עם חוקרים אחרים שלדעתו מגדירים את המונח באופן צר מדי. אפילו הגדרת אמנת האו"ם לג'נוסייד אינה מספקת על פי שו, שסבור שמניעים פוליטיים לא-ענייניים בלמו הגדרות רחבות יותר. לדידו יש לכלול תחת המונח כמעט כל פגיעה מכווונת והרסנית בקבוצה של אזרחים.

מטרה נוספת ששו שם לעצמו היא להזים את ההנחה שג'נוסייד מתחולל בעיקר בין שלטון לאזרחיו, ולהראות שלרוב האירוע דווקא חוצה גבולות ומכוון כלפי אזרחי היריב. בנוסף, שו ממקם את אירועי הג'נוסייד בתוך הקשר בינלאומי, וטוען שהיחסים הבינלאומיים משפיעים על דפוסי הג'נוסייד המקומיים, ובהם נמצא המפתח להבנתם.

בתחילת הספר סוקר שו את תחום המחקר. הוא מציין שמאחר שחקר תופעת הג'נוסייד צמח בצל שואת יהודי אירופה, הכרה במקרי ג'נוסייד אחרים נתקלה תחילה בהתנגדות. היה צורך במאמצים רבים כדי להכיר גם בשואת הארמנים כג'נוסייד, ואחריה, עם קץ ההתייחסות לשואה כאירוע ייחודי ובלתי-ניתן-להשוואה, נפתחה הדלת לאפיין כך אירועים נוספים. הבעיה היתה, כותב שו, שהשואה עדיין הוחזקה כפרדיגמה לכל ג'נוסייד, ותפיסה זו המשיכה למנוע הכרה באירועים שונים, מצומצמים יותר בהיקפם.

כך, לדוגמא, על פי שו הנאצים ביצעו "אירועי ג'נוסייד" גם בנכים, צוענים, פולנים, אוקראינים, בלארוסים, סרבים ואחרים, כפי שהאימפריה העות'מאנית ביצעה ג'נוסייד לא רק נגד הארמנים, אלא גם נגד היוונים והנוצרים האשורים. אירועים אלה לא נספרים כמקרי ג'נוסייד משום שהיו מצומצמים יותר, אולם על פי שו יש להכיר גם בהם. הוא קובל על כך שה"מגה-ג'נוסיידים" – כך הוא מכנה את שואת היהודים, הארמנים והטוטסי – מאפילים על ג'נוסיידים אחרים בהם לא נרצחו חלקים גדולים מעמים שונים.

בניגוד לחוקרי ג'נוסייד אחרים, שו אינו רואה בג'נוסייד תופעה שמייחדת אידיאולוגיה מסויימת כלאומיות, פאשיזם, אימפריאליזם, קולוניאליזם התיישבותי או מרד בקולוניאליזם התיישבותי. לא רק שהיא קיימת בכל אחת מתצורות פוליטיות אלה, אלא שניתן למצוא דוגמאות בהם היא לא קיימת בכל אחת מהן. על פי שו יש לבחון כל מקרה ג'נוסיידי לגופו ולהשוותו לאחרים, תוך עמידה על ההקשר הבינלאומי המשתנה תדיר.

כדי להדגים את התזה שלו מנתח שו שלל דוגמאות. אם לפני המאה העשרים היה ג'נוסייד תופעה רווחת, ונבע בעיקר ממלחמות דת (פוגרומים ביהודים, גירוש המוסלמים מספרד ומלחמות שונות בין קתולים לפרוטסטנטים היו כולם ג'נוסייד על פי שו), עם המעבר לעידן המודרני הדת חדלה להיות הגורם העיקרי לאירועים ג'נוסיידים, והאידיאולוגיה, על פי רוב זו הלאומית, תפסה את מקומה.

במאה העשרים הסובייטים לבדם ביצעו ג'נוסייד בקולאקים (מעמד האיכרים בעלי החוות), באוקראינים (בהולומודור, הרעב הכפוי שהמית מיליונים), ובמבצעי הגליה של קבוצות אתניות שונות בתוך ברית המועצות (הצצ'נים, הטטרים, ועוד). גם הטיהורים של סטאלין היו ג'נוסייד, וכן גירוש האוכלוסיות הגרמניות ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השניה. היפנים ביצעו ג'נוסייד בקוריאה כבר ב-1910, הסינים ביצעו ג'נוסייד בטיבט, כמו גם בבני עמם ב"קפיצה הגדולה קדימה" של מאו (1958-1962), אשר כתוצאה מ"מנטליות הג'נוסייד של התורה המאואיסטית", הביאה למותם של עשרות מיליונים.

העצמאות ההודית/פקיסטנית הביאה לאלימות ג'נוסיידית בהעברת אוכלוסיות בין המדינות, הלאומנים הקוריאנים הפעילו אלימות ג'נוסיידית במלחמת קוריאה, החאמר רוז' ביצע ג'נוסייד בקמבודיה, בשנות החמישים הפעילה בריטניה "דיכוי ג'נוסיידי" בקניה, האמריקאים ביצעו ג'נוסייד בווייטנאם, חצי מיליון איש נרצחו בג'נוסייד שבוצע על ידי הממשלה האינדונזית כלפי האופוזיציה שלה החל מ-1965, ובאותן שנים ערכו המוסלמים ג'נוסייד כנגד הנוצרים בניגריה. בתחילת שנות השבעים החלה בנגלדש בביצוע ג'נוסייד כנגד מיעוטים אתניים במחוז צ'יטגונג, ממשלת מוגאבה בזימבבואה ערכה ג'נוסייד ביריביה מבית החל מ-1979, ב-1983 ביצע סדאם חוסיין ג'נוסייד בכורדים בצפון עיראק, וגם האפרטהייד בדרום אפריקה הביא ל"תוצאות ג'נוסיידיות" באוכלוסיית השחורים. אפריקה בכללה היא אזור אסון: על פי שו "ניתן בהחלט להתייחס כמעט לכל אפריקה כאל אזור סכסוכים ג'נוסיידיים".

המצב לא השתפר אחרי תום המלחמה הקרה. אדרבא, התפרקות הסמכות המרכזית של מוסקבה איפשרה אלימות ג'נוסיידית בין ארמניה לאזרבייג'ן, בין המדינה הגאורגית ללאומנים אבחזים, בין קבוצות אתניות שונות בטג'יקיסטן ובין קבוצות שונות של מוסלמים באוזבקיסטן. כל זה לבד מהג'נוסייד הסרבי בבוסנים, שהגיע ב-1991 אחרי התפרקות יוגוסלביה. הפלישה והכיבוש האמריקאי בעיראק "הובילו למלחמת אזרחים ג'נוסיידית" בין שיעים לסונים, בשנות האלפיים הפעילה סרי לנקה אלימות ג'נוסיידית כלפי המורדים הטמילים בתחומה, מלחמת לבנון השניה (2006) ומבצע עופרת יצוקה בעזה (2009) נשאו "אלמנט ג'נוסיידי", במלחמת האזרחים בסוריה קיים "חשד לג'נוסייד", וארגון אל-קאעדה, שהשתתף בה, מחזיק ב"נטיות ג'נוסיידיות". בבורמה הופעלה אלימות ג'נוסיידית נרחבת כלפי מיעוטים אתניים בין 2016-2017, והתקפת חמאס ב7.10, כמו גם מלחמת עזה הנוכחית, הינם, על פי שו, ג'נוסייד.

בעוד מלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין עף לאחור ומביט פעור פה ברצף הג'נוסיידים ממנו מורכב העבר, עלינו לתת דין וחשבון על הרשימה שלפנינו. קשה שלא להסיק שבני אדם הנמצאים בסכסוך דמים מגדירים כברירת מחדל את מטרתו כהשמדה או גירוש מלאים של הצד השני, ומכיוון שהם גם מנסים להגיע למטרה הזו, ג'נוסייד אינו דבר נדיר. למעשה, על פי מחקרו של שו נראה כי הסכסוכים האלימים היוצאים מהכלל הם המלחמות "הרגילות" ולא אירועי הג'נוסייד.

ניתן להבין עד כמה ג'נוסייד רווח גם מהעדרו. את העובדה שלא התחולל ג'נוסייד באירופה מסוף מלחמת העולם השניה ועד שנות התשעים מקנה שו לא למנגנונים בינלאומיים שידעו לבלום אותו ולפתור סכסוכים, אלא להצלחת הג'נוסייד, כדבריו, שבוצע מיד אחרי מלחמת העולם על ידי הצבא האדום, שגירש אוכלוסיות גרמניות במזרח אירופה: "את העובדה שבאירופה לא התרחש ג'נוסייד במשך דור שלם יש לייחס לניצחונו של פרוייקט ג'נוסיידי אחד – הסובייטי, על פני זה הנאצי".

חוסר ג'נוסייד הוא מצב המצריך הסבר, וההסבר הוא ג'נוסייד. בני אדם כרגיל מעוניינים להשמיד זרים הנמצאים בסמיכות אליהם, ואינם עושים זאת רק אם הזרים כבר הושמדו. יצר לב העם רע כלפי שכניו, תמיד ובכל מקום. על פי הגיון זה אזורים מגוונים אתנית מועדים לג'נוסייד, ושו אכן מבהיר שאירועי ג'נוסייד חוזרים על עצמם שוב ושוב באותם מקומות.

המציאות, על פי שו, מדכדכת מאוד, ומנגד קשה שלא להרגיש שההקבלה הכמעט מלאה בין מקרי טבח או מלחמות לג'נוסייד מרוקנת את המונח ממעמדו הייחודי. לא בכדי, כאשר רוצה שו לדבר על שואת היהודים או הארמנים הוא נזקק לטבוע מונח חדש, "מגה-ג'נוסייד". קיים מתח בין הרצון לעורר את דעת הקהל הבינלאומית לבין השימוש בקטגוריה, שככל שהיא רווחת, הופכת לבנאלית.

מתח קיים גם בין הקלות שבה מסווג שו אירועים אלימים כג'נוסייד לבין הדחיפות שבה הוא קורא למניעתם, ואכזבתו מחוסר היכולת של הקהילה הבינלאומית לעשות כן. האם אפשר לצפות שהאנושות תשים סוף לג'נוסייד כאשר מדובר במציאות שמתממשת כל שנה שניה? אכן, על פי שו "עולם שבו לא יהיו עוד אירועי ג'נוסייד יהיה גם עולם ללא מלחמות". קשה להניח שעולם כזה יגיע בקרוב, או אי פעם.

[פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות]