בשלהי 1978, בעוד באיראן המחאה נגד השאה הולכת ומתעצמת, נפגש יהודה עציון, ממייסדי ההתנחלות עפרה, עם שבתאי בן דב, מהוגי הדעות המקוריים שצמחו לציבור הציוני דתי. עציון ביקש לברר עם בן דב האם החרבת כיפת הסלע תהווה זרז מכריע לתהליך הגאולה. "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל", השיב בן דב, "עשה את הדבר הזה."

עציון בהחלט התכוון לעשות. יחד עם חבריו למחתרת היהודית, ישועה בן שושן, מנחם לבני ודן בארי, נאספו עשרות קילוגרמים של חומר נפץ תקני, הוכנו מטעני חבלה ונערכו תצפיות על המקום תוך תכנון הפעולה, שהיתה עלולה, בסבירות גבוהה, להטיל את מדינת ישראל למלחמה מול כל העולם המוסלמי. כפי שכותב חגי סגל בספרו 'אחים יקרים: קורות המחתרת היהודית', עציון הודה שהפעולה לא התבצעה משום שמיעוט המצטרפים לתוכנית לא איפשר טכנית את הוצאתה לפועל.

נהוג לומר שפונדמנטליסטים דתיים מבינים את גבולות חלומותיהם ואת אילוצי הריאל-פוליטיק, וזה נכון, במידה. איראן לא היתה הופכת לשחקן אזורי משמעותי אילו מנהיגיה היו חסרי כישורים או תבונה בניהול מדינה מודרנית. מאידך, איראן היתה היום חזקה הרבה יותר אילו לא היתה מגבילה עצמה על פי שאיפותיו התיאולוגיות של "המנהיג העליון". משבר המים הנוכחי, לשם דוגמא, נובע מקידום מדיניות של "עצמאות תזונתית" על פיה יש לגדל במדינה מזון שאפשר לייבא בקלות ממדינות אחרות. מובן גם שאילו היתה הרפובליקה האיסלאמית משקיעה באזרחיה את המיליארדים שהוקדשו להקמת "טבעת האש" הקטלנית סביב ישראל הדבר גם היה עוזר למצבה הפנימי.

אותה טבעת אש, כמובן, לא הוקמה בטעות. חמינאי חזר שוב ושוב על רצונו להשמיד את ישראל. לא את ישראל "כמדינה יהודית", לא לקדם במקומה מדינת כל אזרחיה דמוקרטית, אלא את ישראל כמדינה, על אזרחיה. כך למשל, ב-2001, בישיבת תמיכה באינתיפאדה השניה, קבע חמינאי כי "משימתה הנצחית של איראן היא מחיקתה של ישראל מהאזור", ב-2010, בציוץ שעדיין על הרשת, תיאר חמינאי את ישראל כ"ישות נוראית במזרח התיכון, שללא ספק תושמד", וב-2018 כתב ש"ישראל היא גידול סרטני ממאיר שחייב להיות מוסר ומושמד".

אל התבטאויות אלה מצטרפות שלל התבטאויות של בכירים רבים במשטר האיראני, הידוע בהם מחמוד אחמדינג'אד, שכולן גרסאות שונות של המסר לעיל. מי שסבור שאיש מהם לא התכוון ברצינות לדבריו או שלא היה עושה זאת לו ניתנה לו ההזדמנות, צריך להסביר מה בפונדמנטליזם השיעי הופך אותו לפרגמטי או מתון יותר ממקבילו היהודי. לעציון וחבריו, כמו לסיקריקים בימי בית שני, לא היתה בעיה להתחיל מלחמה מול כל העולם מתוך אמונה שלמה שישועת ה' כהרף עין.

למרות שקל מאוד ללמוד מההיסטוריה היהודית כיצד קנאות דתית מובילה לחורבן, בציבור הדתי דואגים באופן מתמיד להפחית מחומרתה. בישראל מתקיימת תעשיית שלמה של הכחשה, על פיה אין טרור יהודי, משיחיות היא דבר נפלא ומילים מפורשות של אנשי ציבור ופוליטיקאים בכירים אינן, למעשה, אומרות את מה שהן אומרות.

כך, למרות ששר האוצר סמוטריץ' אמר בפירוש כי רצונו "שמדינת ישראל תתנהל על פי התורה", כלומר, "תחזור להתנהל כפי שהתנהלה בימי דוד המלך ושלמה המלך", יש מי שמכחיש שהוא מעוניין למוטט את הדמוקרטיה בישראל, ולמרות שהרב יוסף קלנר, המלמד בישיבת בני דוד בעלי, קבע כי "לא לשמור תורה ומצוות זה חוסר מוסריות ובוגדנות לאומית" שנגדה "כל סנקציה היא לגיטימית, עד כדור בראש", יש מי שסבור שהמדינה אמורה לממן את שיעוריו בישיבה.

יותר ויותר אפשר לשמוע מנציגי האורתודוקסיה בכנסת כי מטרתם היא מדינת הלכה. בתחילת החודש הנוכחי, למשל, היה זה חה"כ פינדרוס (יהדות התורה) שאמר בכנסת כי מטרת החוק להרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים היא "שכולם יבינו שיש אלוהים אחד ותורה אחת שניתנה, והיא מחייבת את כולנו". במקביל נשמעות הכחשות נמרצות ותלונות על היועמ"שית, שלכאורה מסכנת את הדמוקרטיה.

יש להודות: עבור אנשי שמאל רבים, ואני כולל בכך את עצמי, החשש מפונדמנטליזם דתי מעורר תחושות לא נעימות של חוסר-סובלנות לאחר מצד אחד, ושל מציאת יריב קל מדי, גרוטסקי מדי, מאידך. יש בהדהוד אמירות מפלצתיות את מידת האלגנטיות שיש בהצבעה על אדם מכוער ברחוב. אולם המחשבה המאלחשת, שהצהרות לחוד ולמעשים לחוד, אינה תקפה במקרה של פונדמנטליסטים, אשר הנאמנות המוחלטת שלהם למסורת (בפרשנותם כמובן) היא עבורם עיקרון יסוד דתי וזהותי.

פונדמנטליזם פועל באמצעות צמצום: הוא מרדד מסורת דתית לשלד נוקשה של עקרונות, הנאכף באמצעות כניעה מוחלטת לכתבי הקודש. אלה מופשטים מרבדי פרשנות ותיקים המאפשרים למסורת להישאר גמישה וחיה והופכים לעדות קפואה לאמת אחת ויחידה. כאשר קבוצה פונדמנטליסטית מחזיקה גם בתפיסת היסטוריה נוקשה ובתחזית לגבי סוף העולם, היא עלולה לנסות לכופף את העולם החברתי והפוליטי לצורה שהתאולוגיה שלה דורשת על מנת להביא את הגאולה השלמה. אותו כיפוף לא יכול לבוא אלא באלימות.

אסור, אפוא, שאיראן תשיג נשק גרעיני. בזה נתניהו צודק. הסיבה איננה רק עוינותה של איראן לישראל, אלא אופיו של המשטר. פונדמנטליזם דתי מתקיים בסיפור קוסמי בו ההיסטוריה היא זירה למימוש רצון האל. כאשר תפיסה כזו מקבלת לרשותה מנגנונים של מדינה מודרנית התוצאה היא אסון. אותה אמת תקפה גם פנימה. פונדמנטליזם דתי איננו הופך לנסבל משום שהוא חבוש כיפה ואיננו מאבד מכוח ההרס שלו משום שהוא מדבר עברית. פונדמנטליזם שמחזיק בכוח פוליטי, באיראן או בישראל, מסוכן לקיומה של המדינה.

[פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ]

התארחתי בפודקסט של TheMarker עם ענת ג'ורג'י וגיא רולניק לשיחה על ליברליזם ומשבר הליברליזם.

דיברנו על התפתחות הליברליזם, על הקשר בין ליברליזם לקפיטליזם, על צביעות הליברלים וכמובן גם על ליברליזם בישראל, כולל ויכוח לוהט: האם נפתלי בנט ליברל?

כמובן הכל לרגל צאת ספרי ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משברינ, שבימים אלה נכנס למהדורה שניה.

קיבלתי הרבה תגובות טובות על השיחה הזאת, ועל כן אני מפרסם אותה גם כאן, מעט באיחור, עם התנצלות.

אתר דה-מרקר

ספוטיפיי

אפל

 

תארו לעצמכם מצב שבו שר האוצר מבין שמהלכיו תורמים לקריסת הכלכלה, והוא מרוצה מזה. או מצב שבו השר לביטחון לאומי אינו מעוניין באכיפת החוק ובמניעת פשיעה. תארו לכם מצב שבו שרים אלה מתפקדים באופן כזה לא רק מתוך בורות, חוסר הבנה או רשלנות אלא בכוונת מכוון, מפני שהורדת דירוג האשראי של ישראל, דלדול משאבים, העדר שלטון חוק ופשיעה משתוללת משרתים את תפישת העולם שלהם, שמובילה בסופה לתיאוקרטיה יהודית.

כדי לתאר מצב כזה יש להחזיק במחשבה שלמרות ההבדלים ביניהם, קנאי הדת שלנו דומים מאוד לקנאי הדת של הפלסטינים. טעינו לחשוב שחמאס יעדיף רווחה כלכלית על מלחמה נצחית וחורבן, אבל גילינו שההעדפה שלו הפוכה; וזה תקף גם לפונדמנטליסטים שלנו, שלעיתים מעדיפים מלחמה על שלום, כאוס על חוק, ודלות על שגשוג. הרי גם הם, כמו אנשי חמאס, דוחים את ערכי המערב, מבקשים לפרק את הסדר הליברלי ושואפים לשלטון המציית רק לחוק האל. האם ייתכן שלא רק המטרה אלא גם האסטרטגיה דומה?

תארו לכם שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מבינים שאם ישראל תהיה מדינה נחשלת, ענייה ומוכת פשיעה, היא לא תצליח להשאיר כאן את המשכילים והעשירים, והם יבחרו להגר ולמצוא מקומות בריאים יותר לגדל בהם את ילדיהם — אבל תרחיש כזה רק מעביר בגבם צמרמורת של עונג. תארו לכם שבריחת מוחות זה בדיוק מה שהם מעוניינים בו — מפני שאותם מוחות מסוכנים בעיניהם. תארו לכם שמדינה ענייה, כושלת, ללא מעמד בינוני־גבוה ליברלי, עדיפה בעיניהם ממדינה מפותחת ומשגשגת שכוללת מעמד בינוני־גבוה ליברלי — כי לנוכח ההתנגדות של עמוד השדרה האזרחי והכלכלי של ישראל להפיכה המשטרית הם הגיעו למסקנה, שעדיף שלא יהיה לישראל עמוד שדרה אזרחי וכלכלי. הרי מי צריך את כל החילונים וההומואים האלה, שרק מכעיסים את הקב"ה ומביאים עלינו אסונות?

ליברלים נוהגים לדמיין אנשים אחרים כליברלים. לכאורה אל מול "האמנה החברתית", או "מאחורי מסך הבערות", כולנו מבקשים להיטיב עם עצמנו, לחלק משאבים באופן שוויוני ולדאוג לשמירת זכויות אדם ואזרח, כך שלא משנה מי אנחנו, נוכל ליהנות מחירות, שוויון ורווחה מינימלית. לא? ברור שלא. פונדמנטליסטים לא יסכימו לדמיין את עצמם כפרטים תבוניים ואוניוברסליים. הרי הם קודם כל חלק מעם מסוים והם קודם כל חלק מדת מסוימת. דת האמת כמובן. הם יהודים לפני שהם בני אדם, והעולם ממילא אמור להתנהל על פי חוקי הקב"ה, לא על פי התבונה.

אחת הטעויות שישראל עשתה בהתנהלותה מול חמאס היתה ההסתמכות על ההנחה שפונדמנטליסטים, בבסיסם, אינם שונים מכל אדם מודרני אחר, שהם פועלים בתוך ומתוך הנחות מוצא ריאליות ורציונליות, שמהן הם גוזרים את מטרותיהם. על פי תפישה כזאת, שלטון ינסה להימנע מפעולה שתביא חורבן, עוני ופליטות על האוכלוסייה שתחתיו. הנהגת חמאס, כפי שניתן לראות, חושבת באופן אחר לגמרי.

אנשים שאוחזים בחזון משיחי, שדוחים את ערכי תנועת הנאורות ותופשים קידמה לא כברכה אלא כאיום, ישמחו כאשר החברה שהם משתייכים אליה תיהפך לענייה יותר, משכילה פחות, וחילונים יעזבו אותה. הם ימשיכו להזרים תקציבים חסרי פרופורציה לחברה החרדית גם בזמן מלחמה, לא רק כדי לתחזק חברה של לומדי תורה, אלא מפני שקריסה כלכלית איננה סכנה, אלא שאיפה. אותם אנשים גם יפרקו את המשטרה לא רק כדי לשסות אותה באופוזיציה פוליטית, אלא משום שהעדר שלטון חוק ואי־סדר כלליים משרתים אותם ואת חזונם.

באופן דומה, בשעה שרובנו נזעקים על המצב העגום שנקלעה אליו ישראל במישור הבינלאומי וסבורים שיש לעשות הכל כדי ליישר את ההדורים עם ידידותינו ולשתף פעולה עמן, יש מי שבעבורם "עם לבדד ישכון" הוא משאת נפש ותקווה. בעבורם הבידוד הבינלאומי של מדינת ישראל פירושו בפועל הגשמה של ברכה מקראית, ולכן הוא ביטוי חיובי של זהות יהודית. הם אינם מצטערים על המצב שישראל נקלעה אליו, אלא חוגגים אותו, ויעשו הכל כדי שיימשך ואף יוחמר.

ב–1812 פלש נפוליאון לרוסיה. ה"גרנד ארמה" צעד תחת דגל המהפכה והתיימר להביא את ערכי החירות והשוויון לארצות שכבש. כשהרב שניאור זלמן מלאדי, מגדולי ההוגים היהודים ומייסד חסידות חב"ד, שמע על הפלישה, הוא ייחל לתבוסת נפוליאון ולניצחון הצאר. כל זאת משום שידע, שאם נפוליאון ינצח — ירווח ליהודים, אבל גם יהיה להם קל יותר להיהפך לחילונים. מנגד קבע, שאם הצאר ינצח, "יורבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו לבן של ישראל לאביהן שבשמים".

נפוליאון אכן הובס, ויהודי רוסיה נשארו ברובם עניים, מדוכאים ויראי שמיים. מבחינת הרב שניאור זלמן זה היה מעולה. לו זה היה תלוי בו, הקידמה לעולם לא היתה מגיעה אל סביבתו. סמוטריץ', בן גביר, אורית סטרוק, לימור סון הר־מלך ושאר נציגי החרד"לים בממשלה אינם יכולים למנוע מהקידמה להגיע, היא כבר כאן, אבל הם יכולים לעשות הכל כדי שהיא תלך.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

בתחילת 2019 צירוף 'עוצמה יהודית' הכהניסטית לאחת ממפלגות הציונות הדתית נראה כמעט בלתי מתקבל על הדעת.

המהלך גרר את פרישת יפעת ארליך מרשימת 'הבית היהודי', שלא הסכימה לרוץ באותה מפלגה עם איתמר בן גביר, ורבנים מרכזיים כמשה ליכטנשטיין, אמנון בזק ואילעאי עופרן יצאו בתקיפות נגדו. לצורך הכשרתו בציבור שווק האיחוד כ"בלוק טכני".

לקראת בחירות 2022 האיחוד בין 'הציונות הדתית' לבין 'עוצמה יהודית' כבר נראה טבעי, מובן מאליו, ולא היה צריך שום תירוץ.

חדירת הכהניזם לציונות הדתית הוא אחד התהליכים המשמעותיים פוליטית וסוציולוגית בישראל בעת הזאת. נירמול בן גביר, דיבור על "מחיקת" כפרים, תמיכה מובלעת ומפורשת בנערי גבעות וחלוקת סטיקרים 'ברוך גולדשטיין צדק' בהפגנות הם אירועים שנמצאים על רצף אחד, ומשנים את פניה, ומאיימים על ליבה, של הציונות הדתית.

הגליון החדש של 'דעות' מבית נאמני תורה ועבודה מוקדש לכהניזציה של הציונות הדתית, והוא לדעתי אחד החשובים ביותר שלהם. מובאים בו לא רק ניתוחים של המצב, אלא גם מאמר מקיף, שכמוהו טרם פורסם, של ד"ר ירון עידן, סוציולוג שחוקר בשטח את הכהניזם בישראל זה למעלה מעשור(!).

גם פרופ' ניסים לאון כותב בגליון על מגמות של "עליונות יהודית" במחוזות ש"ס; אלעד נחשון כותב על ההצלחה של 'עוצמה' בפריפריה; ד"ר ארי אנגלברג שחוקר מזה שנים את מעגלי להב"ה, כותב על החיבור בין ציונות, כבוד ונקמה; הרב יוסף מילר כותב על חרדיות ימנית; ועו"ד אריאל שורץ תוהה מה יהודית ב'עוצמה יהודית'.

המאמר שלי, שפתוח לקריאה למי שאינם מנויים, מנסה לנתח את המניעים העמוקים של המבקשים להחדיר את הכהניזם לציונות הדתית. בקצרה, אילוץ האלקטורט הציוני-דתי לנרמל את הגזענות פירושו הבאתו להתנכרות לערכי המערב – לזה שמעבר לים, וחשוב יותר, לזה שבתוכו. פירושו של דבר הוא חירדו"לה של הציונות הדתית, ויש רבים שמעונינים בכך.

– קישור למאמר שלי ולגליון באתר דעות –

גליון חדש של כתב העת Sources של מכון הרטמן בארה”ב יצא לאור ובו מאמר שלי תחת הכותרת (באנגלית) "מעשה טבעי של נקמה: אלימות מתנחלים ושני סוגים של פונדמנטליזם יהודי".

במאמר אני כותב על עלייתה של ציונות דתית פונדמנטליסטית: קנאית, לאומנית, אולם לא ממלכתית ולעיתים לא ציונית. חבריהן אימצו את הבסיס המקראי שהתנועה הציונית בנתה עליו את יחסה לארץ ישראל, אולם זאת מתוך פרשנות מילולית ואקסקלוסיביסטית, ותוך דחייה חד-משמעית של הסדר הליברלי והמדינה המודרנית על ערכיהם ומנגנוניהם הממלכתיים.

אני כותב על שתי קבוצות, שדרכיהן שונות אולם מטרתן הסופית היא חיסול ישראל כמדינה דמוקרטית המקיימת מרחב ציבורי חילוני וליברלי, והן נשענות על תפיסות תיאולוגיות פונדמנטליסטיות, כמו גם רומנטיות. צמיחתן מתוך הציונות הדתית רומזת על משבר הזהות בו נמצא ציבור זה, והן מאתגרות ללא הרף את הרוב הבוגרני של הציבור הסרוג.

במאמר אני מבחין בין שני זרמים של פונדמנטליזם יהודי-דתי בישראל כיום:

הראשון הוא חרד"ל פוסט-ממלכתי שמנהיגו הפוליטי הנוכחי הוא בצלאל סמוטריץ'. פונדמנטליזם כזה מבקש להצעיד את ישראל לכיוון תיאוקרטי ואתנוצנטרי תוך שאיבת סמכות מפירוש מילולי וסלקטיבי של כתבי הקודש (למשל ספר יהושע).

השני הם נערי גבעות אנטי-ממלכתיים. כאן המטרה המפורשת היא ריסוק מדינת ישראל כפי שהיא, ולעומת ההקפדה ההלכתית של החרד"ל אנחנו מוצאים אתוס רומנטי של "קרבה לטבע" ו"אותנטיות", שמגיעה הן מתוך החיים הפשוטים בארץ המקרא (רעיית צאן וכו'), והן מתוך הסיכון וההתלהבות שבאלימות כנגד פלסטינים וכוחות צבא ושיטור ישראלים.

שני הזרמים האלה נבדלים בתפיסותיהם, אבל משלימים זה את זה במעשיהם: האחד בשטח, השני בפוליטיקה. האחד קורא תיגר על שלטון צה"ל בשטחים על ידי אלימות, השני, ממשרד הביטחון, עושה זאת על ידי מדיניות. האחד מקים מאחזים לא חוקיים, השני מכשיר אותם. האחד שורף את חווארה, השני מגבה אותו מדינית ומסביר שצריך אמנם "למחוק" את הכפר, אבל שהמדינה צריכה לעשות זאת.

בעת הזו קבוצות אלה נמצאות בשיא של השפעה פוליטית וחברתית בישראל, כאשר מחד הן מיוצגות על ידי שר האוצר, מאידך הן פועלות בדרגי ביניים (חמנאל דורפמן כדוגמא זמינה) ולבסוף זוכות לעצימת עין בפעילות השטח האלימה שלהן. המערכת הפוליטית כולה נתונה למנופי לחץ שהם מפעילים עליה.

כאן קישור לאתר וכאן פידיאף.