התארחתי בפודקסט של TheMarker עם ענת ג'ורג'י וגיא רולניק לשיחה על ליברליזם ומשבר הליברליזם.

דיברנו על התפתחות הליברליזם, על הקשר בין ליברליזם לקפיטליזם, על צביעות הליברלים וכמובן גם על ליברליזם בישראל, כולל ויכוח לוהט: האם נפתלי בנט ליברל?

כמובן הכל לרגל צאת ספרי ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משברינ, שבימים אלה נכנס למהדורה שניה.

קיבלתי הרבה תגובות טובות על השיחה הזאת, ועל כן אני מפרסם אותה גם כאן, מעט באיחור, עם התנצלות.

אתר דה-מרקר

ספוטיפיי

אפל

תארו לעצמכם מצב שבו שר האוצר מבין שמהלכיו תורמים לקריסת הכלכלה, והוא מרוצה מזה. או מצב שבו השר לביטחון לאומי אינו מעוניין באכיפת החוק ובמניעת פשיעה. תארו לכם מצב שבו שרים אלה מתפקדים באופן כזה לא רק מתוך בורות, חוסר הבנה או רשלנות אלא בכוונת מכוון, מפני שהורדת דירוג האשראי של ישראל, דלדול משאבים, העדר שלטון חוק ופשיעה משתוללת משרתים את תפישת העולם שלהם, שמובילה בסופה לתיאוקרטיה יהודית.

כדי לתאר מצב כזה יש להחזיק במחשבה שלמרות ההבדלים ביניהם, קנאי הדת שלנו דומים מאוד לקנאי הדת של הפלסטינים. טעינו לחשוב שחמאס יעדיף רווחה כלכלית על מלחמה נצחית וחורבן, אבל גילינו שההעדפה שלו הפוכה; וזה תקף גם לפונדמנטליסטים שלנו, שלעיתים מעדיפים מלחמה על שלום, כאוס על חוק, ודלות על שגשוג. הרי גם הם, כמו אנשי חמאס, דוחים את ערכי המערב, מבקשים לפרק את הסדר הליברלי ושואפים לשלטון המציית רק לחוק האל. האם ייתכן שלא רק המטרה אלא גם האסטרטגיה דומה?

תארו לכם שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מבינים שאם ישראל תהיה מדינה נחשלת, ענייה ומוכת פשיעה, היא לא תצליח להשאיר כאן את המשכילים והעשירים, והם יבחרו להגר ולמצוא מקומות בריאים יותר לגדל בהם את ילדיהם — אבל תרחיש כזה רק מעביר בגבם צמרמורת של עונג. תארו לכם שבריחת מוחות זה בדיוק מה שהם מעוניינים בו — מפני שאותם מוחות מסוכנים בעיניהם. תארו לכם שמדינה ענייה, כושלת, ללא מעמד בינוני־גבוה ליברלי, עדיפה בעיניהם ממדינה מפותחת ומשגשגת שכוללת מעמד בינוני־גבוה ליברלי — כי לנוכח ההתנגדות של עמוד השדרה האזרחי והכלכלי של ישראל להפיכה המשטרית הם הגיעו למסקנה, שעדיף שלא יהיה לישראל עמוד שדרה אזרחי וכלכלי. הרי מי צריך את כל החילונים וההומואים האלה, שרק מכעיסים את הקב"ה ומביאים עלינו אסונות?

ליברלים נוהגים לדמיין אנשים אחרים כליברלים. לכאורה אל מול "האמנה החברתית", או "מאחורי מסך הבערות", כולנו מבקשים להיטיב עם עצמנו, לחלק משאבים באופן שוויוני ולדאוג לשמירת זכויות אדם ואזרח, כך שלא משנה מי אנחנו, נוכל ליהנות מחירות, שוויון ורווחה מינימלית. לא? ברור שלא. פונדמנטליסטים לא יסכימו לדמיין את עצמם כפרטים תבוניים ואוניוברסליים. הרי הם קודם כל חלק מעם מסוים והם קודם כל חלק מדת מסוימת. דת האמת כמובן. הם יהודים לפני שהם בני אדם, והעולם ממילא אמור להתנהל על פי חוקי הקב"ה, לא על פי התבונה.

אחת הטעויות שישראל עשתה בהתנהלותה מול חמאס היתה ההסתמכות על ההנחה שפונדמנטליסטים, בבסיסם, אינם שונים מכל אדם מודרני אחר, שהם פועלים בתוך ומתוך הנחות מוצא ריאליות ורציונליות, שמהן הם גוזרים את מטרותיהם. על פי תפישה כזאת, שלטון ינסה להימנע מפעולה שתביא חורבן, עוני ופליטות על האוכלוסייה שתחתיו. הנהגת חמאס, כפי שניתן לראות, חושבת באופן אחר לגמרי.

אנשים שאוחזים בחזון משיחי, שדוחים את ערכי תנועת הנאורות ותופשים קידמה לא כברכה אלא כאיום, ישמחו כאשר החברה שהם משתייכים אליה תיהפך לענייה יותר, משכילה פחות, וחילונים יעזבו אותה. הם ימשיכו להזרים תקציבים חסרי פרופורציה לחברה החרדית גם בזמן מלחמה, לא רק כדי לתחזק חברה של לומדי תורה, אלא מפני שקריסה כלכלית איננה סכנה, אלא שאיפה. אותם אנשים גם יפרקו את המשטרה לא רק כדי לשסות אותה באופוזיציה פוליטית, אלא משום שהעדר שלטון חוק ואי־סדר כלליים משרתים אותם ואת חזונם.

באופן דומה, בשעה שרובנו נזעקים על המצב העגום שנקלעה אליו ישראל במישור הבינלאומי וסבורים שיש לעשות הכל כדי ליישר את ההדורים עם ידידותינו ולשתף פעולה עמן, יש מי שבעבורם "עם לבדד ישכון" הוא משאת נפש ותקווה. בעבורם הבידוד הבינלאומי של מדינת ישראל פירושו בפועל הגשמה של ברכה מקראית, ולכן הוא ביטוי חיובי של זהות יהודית. הם אינם מצטערים על המצב שישראל נקלעה אליו, אלא חוגגים אותו, ויעשו הכל כדי שיימשך ואף יוחמר.

ב–1812 פלש נפוליאון לרוסיה. ה"גרנד ארמה" צעד תחת דגל המהפכה והתיימר להביא את ערכי החירות והשוויון לארצות שכבש. כשהרב שניאור זלמן מלאדי, מגדולי ההוגים היהודים ומייסד חסידות חב"ד, שמע על הפלישה, הוא ייחל לתבוסת נפוליאון ולניצחון הצאר. כל זאת משום שידע, שאם נפוליאון ינצח — ירווח ליהודים, אבל גם יהיה להם קל יותר להיהפך לחילונים. מנגד קבע, שאם הצאר ינצח, "יורבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו לבן של ישראל לאביהן שבשמים".

נפוליאון אכן הובס, ויהודי רוסיה נשארו ברובם עניים, מדוכאים ויראי שמיים. מבחינת הרב שניאור זלמן זה היה מעולה. לו זה היה תלוי בו, הקידמה לעולם לא היתה מגיעה אל סביבתו. סמוטריץ', בן גביר, אורית סטרוק, לימור סון הר־מלך ושאר נציגי החרד"לים בממשלה אינם יכולים למנוע מהקידמה להגיע, היא כבר כאן, אבל הם יכולים לעשות הכל כדי שהיא תלך.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

בתחילת 2019 צירוף 'עוצמה יהודית' הכהניסטית לאחת ממפלגות הציונות הדתית נראה כמעט בלתי מתקבל על הדעת.

המהלך גרר את פרישת יפעת ארליך מרשימת 'הבית היהודי', שלא הסכימה לרוץ באותה מפלגה עם איתמר בן גביר, ורבנים מרכזיים כמשה ליכטנשטיין, אמנון בזק ואילעאי עופרן יצאו בתקיפות נגדו. לצורך הכשרתו בציבור שווק האיחוד כ"בלוק טכני".

לקראת בחירות 2022 האיחוד בין 'הציונות הדתית' לבין 'עוצמה יהודית' כבר נראה טבעי, מובן מאליו, ולא היה צריך שום תירוץ.

חדירת הכהניזם לציונות הדתית הוא אחד התהליכים המשמעותיים פוליטית וסוציולוגית בישראל בעת הזאת. נירמול בן גביר, דיבור על "מחיקת" כפרים, תמיכה מובלעת ומפורשת בנערי גבעות וחלוקת סטיקרים 'ברוך גולדשטיין צדק' בהפגנות הם אירועים שנמצאים על רצף אחד, ומשנים את פניה, ומאיימים על ליבה, של הציונות הדתית.

הגליון החדש של 'דעות' מבית נאמני תורה ועבודה מוקדש לכהניזציה של הציונות הדתית, והוא לדעתי אחד החשובים ביותר שלהם. מובאים בו לא רק ניתוחים של המצב, אלא גם מאמר מקיף, שכמוהו טרם פורסם, של ד"ר ירון עידן, סוציולוג שחוקר בשטח את הכהניזם בישראל זה למעלה מעשור(!).

גם פרופ' ניסים לאון כותב בגליון על מגמות של "עליונות יהודית" במחוזות ש"ס; אלעד נחשון כותב על ההצלחה של 'עוצמה' בפריפריה; ד"ר ארי אנגלברג שחוקר מזה שנים את מעגלי להב"ה, כותב על החיבור בין ציונות, כבוד ונקמה; הרב יוסף מילר כותב על חרדיות ימנית; ועו"ד אריאל שורץ תוהה מה יהודית ב'עוצמה יהודית'.

המאמר שלי, שפתוח לקריאה למי שאינם מנויים, מנסה לנתח את המניעים העמוקים של המבקשים להחדיר את הכהניזם לציונות הדתית. בקצרה, אילוץ האלקטורט הציוני-דתי לנרמל את הגזענות פירושו הבאתו להתנכרות לערכי המערב – לזה שמעבר לים, וחשוב יותר, לזה שבתוכו. פירושו של דבר הוא חירדו"לה של הציונות הדתית, ויש רבים שמעונינים בכך.

– קישור למאמר שלי ולגליון באתר דעות –

גליון חדש של כתב העת Sources של מכון הרטמן בארה”ב יצא לאור ובו מאמר שלי תחת הכותרת (באנגלית) "מעשה טבעי של נקמה: אלימות מתנחלים ושני סוגים של פונדמנטליזם יהודי".

במאמר אני כותב על עלייתה של ציונות דתית פונדמנטליסטית: קנאית, לאומנית, אולם לא ממלכתית ולעיתים לא ציונית. חבריהן אימצו את הבסיס המקראי שהתנועה הציונית בנתה עליו את יחסה לארץ ישראל, אולם זאת מתוך פרשנות מילולית ואקסקלוסיביסטית, ותוך דחייה חד-משמעית של הסדר הליברלי והמדינה המודרנית על ערכיהם ומנגנוניהם הממלכתיים.

אני כותב על שתי קבוצות, שדרכיהן שונות אולם מטרתן הסופית היא חיסול ישראל כמדינה דמוקרטית המקיימת מרחב ציבורי חילוני וליברלי, והן נשענות על תפיסות תיאולוגיות פונדמנטליסטיות, כמו גם רומנטיות. צמיחתן מתוך הציונות הדתית רומזת על משבר הזהות בו נמצא ציבור זה, והן מאתגרות ללא הרף את הרוב הבוגרני של הציבור הסרוג.

במאמר אני מבחין בין שני זרמים של פונדמנטליזם יהודי-דתי בישראל כיום:

הראשון הוא חרד"ל פוסט-ממלכתי שמנהיגו הפוליטי הנוכחי הוא בצלאל סמוטריץ'. פונדמנטליזם כזה מבקש להצעיד את ישראל לכיוון תיאוקרטי ואתנוצנטרי תוך שאיבת סמכות מפירוש מילולי וסלקטיבי של כתבי הקודש (למשל ספר יהושע).

השני הם נערי גבעות אנטי-ממלכתיים. כאן המטרה המפורשת היא ריסוק מדינת ישראל כפי שהיא, ולעומת ההקפדה ההלכתית של החרד"ל אנחנו מוצאים אתוס רומנטי של "קרבה לטבע" ו"אותנטיות", שמגיעה הן מתוך החיים הפשוטים בארץ המקרא (רעיית צאן וכו'), והן מתוך הסיכון וההתלהבות שבאלימות כנגד פלסטינים וכוחות צבא ושיטור ישראלים.

שני הזרמים האלה נבדלים בתפיסותיהם, אבל משלימים זה את זה במעשיהם: האחד בשטח, השני בפוליטיקה. האחד קורא תיגר על שלטון צה"ל בשטחים על ידי אלימות, השני, ממשרד הביטחון, עושה זאת על ידי מדיניות. האחד מקים מאחזים לא חוקיים, השני מכשיר אותם. האחד שורף את חווארה, השני מגבה אותו מדינית ומסביר שצריך אמנם "למחוק" את הכפר, אבל שהמדינה צריכה לעשות זאת.

בעת הזו קבוצות אלה נמצאות בשיא של השפעה פוליטית וחברתית בישראל, כאשר מחד הן מיוצגות על ידי שר האוצר, מאידך הן פועלות בדרגי ביניים (חמנאל דורפמן כדוגמא זמינה) ולבסוף זוכות לעצימת עין בפעילות השטח האלימה שלהן. המערכת הפוליטית כולה נתונה למנופי לחץ שהם מפעילים עליה.

כאן קישור לאתר וכאן פידיאף.

אין שום דבר חדש בטרור יהודי. הוא מלווה אותנו עוד מלפני קום המדינה, כשארגונים כלח"י וכאצ"ל הניחו מטעני חבלה בשווקים, זרקו רימונים אל תוך אוטובוסים ורצחו ערבים, בריטים, נשים וילדים. פיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה של הארץ הזאת עדיין רשום על שם האצ"ל, פיצוץ מלון המלך דוד, בו נהרגו כתשעים בני אדם.

מה שכן חדש הוא המניעים העמוקים לפיגועים. אם בעבר הטרור היהודי נאבק על זכותו של העם היהודי להקים מדינה ריבונית בארץ ישראל, היום כבר יש מדינה, ומי שעוסק בטרור, מבאר רועי שרון בספרו החדש, עושה זאת משלוש סיבות עיקריות: על מנת לנקום דם יהודי שפוך; על מנת לסכל תהליך מדיני כלשהו הכולל נסיגה משטחי הארץ; או על מנת להחיש את הקץ, כלומר לקרב את הגאולה (שעל פי רוב כוללת את המעבר מדמוקרטיה למדינת הלכה מלוכנית).

מרבית הטרור כיום יוצא מהגבעות בשומרון, ומונהג על ידי קבוצה מטושטשת גבולות המכונה "נערי הגבעות". בספר 'ואנקמה' (כנרת-זמורה-דביר) מביא רועי שרון, עיתונאי 'כאן' כיום, את סיפורם של מגוון פיגועים ומעשי טרור שביצעו יחידם וקבוצות מבינם וגם מציבורים אחרים בישראל.

שרון מתרכז בטרור היהודי מאז שנות התשעים (ולכן לא מטפל, למשל, במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים), ומציג כרוניקה מרתקת של כל מקרה ומקרה: מי עשה מה, איך, כמה ולמה, וזאת לרוב תוך שימוש בחומרי החקירה של החשודים או המורשעים. הספר הוא בעצם דוקו-טרור יהודי: כל פרק מוקדש למחבל אחד או יותר, ולפיגועים שהוא או הם ביצעו.

האחים קהלני, ברוך גולדשטיין (רצח 29 מתפללים מוסלמים), גור המל (רצח זקן פלסטיני), מחתרת בת עין (שמונה פלסטינים, וכן תכננו לפוצץ עגלת תופת בין מאות תלמידות בית ספר פלסטיניות), אשר ויזגן (ארבעה פועלים פלסטינים), עדן נתן זאדה (ארבעה אזרחים ערבים), ג'ק טייטל (רצח שני פלסטנים, הניח מטען ליד ניידת משטרה, ניסה לרצוח את פרופ' שטרנהל), תופעת תג מחיר, עמירם בן אוליאל (שריפת המשפחה בכפר דומא), יוסף חיים בן דוד (רצח מוחמד אבו-ח'דיר), ועוד כמה.

שרון במיטבו כשהוא מביא פרטים מתוך חקירות השב"כ, כולל חשיפת שיטות החקירה השונות (שלצערנו החשודים המיידיים כבר מכירים). הוא גם פורש באופן מעניין מאוד את התפתחותה של תופעת 'תג מחיר', מרעיון שנועד להרתיע את רשויות מדינת ישראל ועד לתופעה רחבה ומסוכנת, שהגיעה עד מקרי רצח מזוויעים. הוא גם מזכיר את מניפסט 'המרד', שכתב מאיר אטינגר, נכדו של הרב כהנא, שנותן משהו מהתשתית הרעיונית מאחורי פעולות תג מחיר, כולל מטרתן הסופית: מיטוט מדינת ישראל והקמת מדינת הלכה.

מה שהספר אינו עושה כלל הוא עיון בתפיסות האמוניות והתורניות (כלומר, התיאולוגיות) שעומדות מאחורי התופעות והמקרים השונים שהוא מתאר. במאמרים שונים התייחסתי לתפיסת הנקמה הכהניסטית, כמו גם זו של הרב גינזבורג. כתבתי גם על הפונדמנטליזם החרד"לי, שבא לידי ביטוי למשל בתפיסותיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ייתכן כמובן שזה תפקידם של אקדמאים ולא עיתונאים, אבל לי זה היה חסר.

הספר דן בהשפעתם של רבנים שונים על גורמי הטרור היהודי, ומתאר, למשל, את אזהרות השב"כ לרב גינזבורג לבל יגזים עם דברי ההסתה שתומכים באלימות כלפי פלסטינים. סביב עניין זה רציתי לברר עם שרון, עד כמה ההשפעה של הרבנים אכן משמעותית. הנה:

אני: שמות הרבנים יצחק גינזבורג ודוב ליאור מופיעים בספר, יחד עם עוד כמה רבנים זוטרים יותר. עד כמה הרבנים משפיעים על תפיסותיהם ו/או על פעולותיהם של נערי הגבעות?

רועי שרון: להערכתי, עד בערך שנת 2014 לרב גינזבורג היתה השפעה חזקה על פעילי גבעות, במובן שהוא היה הסמכות התורנית המקובלת על רוב יצרני התג מחיר. גם גבעונים שלא קראו בחיים שלהם יותר משני עמודים, ידעו לצטט חצאי משפטים ששמעו בהתוועדות של הרב ג׳ על ערבים ועל קליפות ועל גאולה. זו גם הסיבה שהוא זומן לשיחת שב"כ שבה הוזהר שאם לא יגנה בפומבי הפרות חוק הוא יישא בתוצאות במקרה של פגיעה בחיי אדם. בנוגע לרב ליאור, צריך לומר שמשנתו פחות קיצונית ויותר ציונית משל גינזבורג, אבל גם אותו ציטטו בגבעות, הוא העניק גיבוי לספר תורת המלך, והיו נערים שפירשו את דבריו כתמיכה במה שמכונה ״יוזמות פרטיות״.

מתישהו סביב 2013 קם דור חדש שלא הזדקק יותר לרבנים שיסמנו את הדרך במאבק על ארץ ישראל. כך יצא שלמרות שהרב גינזבורג נשא דרשה נגד תג מחיר, כעבור חצי שנה התרחש הפיגוע בדומא. דור המאחזים החדש שקם באותה שנה והיה מזוהה עם תשתית המרד, לא חיפש אישורים הלכתיים מרבנים. הסמכויות הרוחניות של נערי גבעות בני 15 היו נערים בני 17. וזו מגמה שנמשכת עד היום. ישנם לא מעט נערי גבעות שלא שמעו מימיהם שיעור של ג׳ ולא קראו עמוד שכתב.

יש כאן תופעה שהחלה אחרי ההתנתקות של חיזוק המוטיב החסידי – חיזוק האינדיבידואל על חשבון המוטיב הקהילתי של דור המייסדים, שאכזב במאבק על גוש קטיף. זה התבטא בלבוש חיצוני, בסגנון תפילה, בחיבור לאלמנטים חסידיים, וגם בחיפוש אחרי מנהיגים מקומיים שזיהו את הצורך בזן חדש של עבודת ה׳. בין היתר, זה הצמיח דור של נערי גבעות, לעתים גם בני 14, לתוך סביבה המאפשרת ניתוק מכל מסגרת רשמית, ודור שמלא בתחושת בוז לכל מי שמייצג עבורם את הממסד, וזה כלל לא רק את מערכת המשפט או המשטרה או מועצת ישע, אלא גם רבנים מהימין העמוק, כמו הרבנים לבנון ואליעזר מלמד. תהליכים כאלה מטבע הדברים לא נשלטים מלמעלה, ככה שהגיע היום שגם הגורו של הימין הקיצוני – הרב ג׳ – גם הוא כבר הפך מתון מדי בשביל נערים שאימצו רעיונות אנרכיסטיים ביחס למדינה ולרשויות.

מה שכן, השפעת רבנים קיימת על המעגל השני והשלישי של נוער הגבעות, אלה שלומדים במסגרות מוכרות, וקופצים מדי פעם לביקור או לחיזוק מאחזים, בשגרה או לקראת פינוי צפוי.

אני: טרור יהודי נחשב פעם לתועבה בציבור הסרוג. כשאנשי המחתרת היהודית נתפסו הציבור הציוני דתי היה בהלם, ויצאו גינויים למעשה גם מגדולי הרבנים כשפירא וטאו. כיום נראה שהמצב שונה, ואפילו כהניזם מפורש זוכה להכשר. אילו תהליכים חברתיים עבר הציבור הציוני-דתי שגרמו לשינוי הזה?

רועי שרון: קרו להבנתי שלושה תהליכים. אחד הוא הצורך הפוליטי, שהביא את נתניהו, שפסל בעבר שיתוף פעולה עם אנשי כהנא, ליזום חיבורים פוליטיים להכנסת עוצמה יהודית לכנסת, ובהמשך גם לממשלה. זה גם 'סייע' לרבנים וגם למנהיגי ציבור שהסתייגו מאנשי כהנא להתגבר על הקושי ולתמוך באנשי עוצמה יהודית ולהכיר בהם כלגיטימיים.

הציר השני הוא השפעת הרשתות החברתיות על מנהיגי הציבור. כמו סיפור נתניהו ואלאור אזריה, כך גם פועלים הלייקים והווצאפים על עולם הערכים של נבחרי הציבור. ה'בייס' הוא תמיד קיצוני יותר, הרשתות מקצינות את השיח, (כמו בכל העולם), יש פחות מקום למורכבות, ובעיקר אין לזה טראפיק. זה מאפשר בולטות לדעות פופוליסטיות וגזעניות, ומנהיגי ציבור לעתים נאלצים ולעתים ששים ליישר קו עם השיח המתלהם. בשיח הזה מי שחורג משורת המקהלה משלם מחירים בפריימריז או במספר הלייקים או בזמן המסך או במספר הודעות הנאצה שיקבל למכשיר הנייד.

הציר השלישי שהוא גם תוצאה של שני הקודמים וגם יש לו חיים משל עצמו הוא חילופי דורות בהנהגת הציונות הדתית. אם לפני עשור עד עשור וחצי היו בהנהגת המגזר גם דמויות כמו זבולון אורלב ושאול יהלום ואורי אורבך, שהיו חכים במפלגה המגזרית, היום לזרם הליברלי, לימין המתון, אין שום ייצוג במפלגות המגזריות של הציונות הדתית. יש להם ייצוג בכחול לבן או ביש עתיד, אבל יש ציבור שמתקשה למפלגות שאינן דתיות או נכללות בגוש השמאל. ככה שאם בעבר היית שומע מצד מנהיגי ציבור מהימין אמירות ערכיות חריפות ונחרצות נגד פשיעה לאומנית, היום אתה מתקשה לשמוע. זה מטריד כי מדובר במגמה מתחזקת המשלבת ציפוף שורות לצרכים פוליטיים, של כניעה לשיח ברשתות החברתיות, ושל וואקום בהנהגת הימין הדתי.

אני: תודה רבה.

הדברים של שרון כאן חשובים, ומלמדים על תהליכים מדאיגים הן בקרב נוער הגבעות והן בהנהגה הציונית דתית. שתי הקבוצות מוותרות על גבולות גזרה שהיו מאפיינים אותן בעבר. תהליך של התפרקות ערכית, שהיא הרקע העצוב לאירועים שמתוארים בספר. מעניינת גם לדעתי האבחנה של שרון על המוטיבים החסידיים שגוררים אינדיבידואליזם, דבר שכמובן מובנה בחסידות, וכאן נלקח למקום אנרכיסטי ואלים.

הספר מביא בפני הקורא את נתיביו השונים והמזוויעים של הטרור היהודי מאז שנות התשעים, וכמובן מגביל עצמו באופן טבעי לטרור שהתממש (שרון מציין כדרך אגב את תפיסתה מבעוד מועד של חוליה שתכננה לירות טיל לאו על כיפת הסלע על מנת לסכל את הנסיגה מעזה. לא קרה, אין הרבה מה לספר), וגם, בגדול למקרים שפוענחו (הספר מביא רשימה של פיגועים בהם נרצחו פלסטינים שאין לשב"כ קצה חוט לפתרונם).

שרון צמוד לפרטים, ואינו מנתח מגמות חברתיות או תיאולוגיות מעבר להן. אני כאמור מצטער על כך, אם כי אני מבין ששרון אינו חושב שזה תפקידו. אולם לא קשה להעלות מסקנה מתוך הספר: אם לפני קום המדינה שימש הטרור היהודי ככלי להפלת המנדט הבריטי ולהקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, כעת משמש הטרור ככלי להפלת ממשלת ישראל ולהקמת מדינת הלכה. ועוד הבדל: בשונה מימי המנדט, כיום יש לטרוריסטים נציגים בדרגים הגבוהים ביותר בממשלה, שחזונם משותף, שמגינים עליהם, שמעניקים להם גב, ושאף מעודדים את מעשיהם.