אם ברצונכם לעצבן חברי כת, אחד הדברים האפקטיביים ביותר הוא להחמיא באוזניהם למנהיגם. הדרך לעשות זאת היא לשבח, למשל, את מראהו של הגורו, את טעמו בבגדים, את כתיבתו, לומר שהוא כריזמטי, שנון, חתיך, חמוד וכו'. במצב כזה חבר הכת נמצא בחוסר אונים מסויים: הוא לא יכול ממש לכעוס עליכם, כי אתם הרי אומרים דברים טובים, ומצד שני הוא מרגיש שלא בנוח. הוא רוצה לשמוח בדבריכם, אך הוא אינו יכול. משהו מפריע לו, ולעיתים הוא עצמו אינו מצליח להסביר לעצמו בדיוק מה.

סרן קירקגור, אחד מהפילוסופים האהובים עלי ביותר, מצליח להסביר מה. בחיבור קצר הנקרא ההבדל בין גאון לשליח עומד קירקגור על הבעיתיות שבהילול דמויות דתיות. הוא מדגים זאת על פאולוס:

אנו שומעים מדי פעם כמרים מסויימים שבכל תמימותם הלמדנית מזנים את הנצרות מתווך כוונה טובה. הם מדברים בטון מרומם על אודות שנינותו ועומק מחשבותיו של השליח פאולוס, ועל אודות יופיין של המטפורות שבהן הוא משתמש – אסתטיקה טהורה. אם יש לראות בפאולוס גאון, זה גרוע מבחינתו. […] כך הוא מוכר ונערץ בשל תכונות בלתי חשובות, ובזכות משהו שהוא אינו מייצג מעצם מהותו, ומשום כך שוכחים מהו באמת. […] כגאון לא ניתן להשוות את פאולוס לאפלטון או לשייקספיר [… אבל] כשליח אין לו כל קרבה לאפלטון או לשייקספיר. […] גאון ושליח שונים זה מזה מבחינה איכותית. הם בעלי סגולות השייכות לתחום איכותי אחר: תחום האימננטיות ותחום הטרנסצנדנטיות. (ההדגשות שלי)

קירקגור מסביר שבעוד הגאון מקבל את כשרונו ומכוון את פעולותיו מתוך ואל העולם הזה, השליח מקבל את שליחותו ומכוון את פעולותיו מאת ואל האלוהים. מכאן נובעים כל ההבדלים שבעולם (ומעבר אליו): הגאון הוא גאון מלידה; השליח מתמנה לכך מידי האל בפתאומיות. לגאון יש כישרון; לשליח יש יעוד. הגאון עושה עבור העולם; השליח עושה עבור האל. הגאון נבדל איכותית מאחיו; השליח מהותית. הגאון משנה דברים בזמן; השליח משנה דברים בנצח. ולכן

הערכת הגאון היא על טהרת האסתטיקה, על פי תכניו ועל פי כוח המשיכה המיוחד שלו. שליח הוא מה שהוא משום שהוא מחזיק בסמכות אלוהית.

ומהי סמכות?

סמכות היא תכונה מיוחדת, שבאה ממקום אחר ומנכיחה את עצמה מבחינה איכותית בדיוק כאשר תוכן ההצהרה או המעשה הופכים לדבר חסר משמעות מבחינה אסתטית.

והסמכות הזאת, היא מה שעושה כל דיבור על "כשרונו" או "חוכמתו" של השליח לא רק למגוחך, אלא למטריד, ולבזוי. אומר קירקגור:

אינני מאזין לפאולוס בשל היותו שנון, בשל היותו מבריק במיוחד. אני מציית לפאולוס בשל סמכותו האלוהית. […] פאולוס אינו צריך להתגאות בשנינותו, משום שבכך ייראה טיפש. אין הוא צריך להיות מעורב בויכוח אסתטי או פילוסופי על התורה שלו, משום שבכך הוא יפגין קו מחשבה רופף. […] כאשר התחום הדתי-פרדוקסלי מתבטל או מתפרש באופן אסתטי, שליח הופך לגאון, ואז אמרו 'לילה טוב' לנצרות.

קירקגור אף מצליח להדגים את העקרון שהוא הבחין בו על ידי דוגמא מחיי האנוש (על אף ההבדל התהומי ביניהם לבין האלוהות כמובן):

אנו מניחים, כמובן, שמלך הוא בעל סמכות. מדוע, אם כן, יימצא פגם בעובדה שהמלך הוא שנון, הוא אמן וצייר? אין ספק שהסיבה לכך היא שאנו מדגישים באופן מהותי את הסמכות המלכותית, ובהשוואה לכך התכונות היותר פשוטות, אלו שנוגעות להבדלים בין בני אדם, נתפסות כתכונות החולפות, משהו שאינו הכרחי, מקריות טורדנית. […] לבקש כי מלך יהיה גאון ולרצות לציית לו במקרה כזה, ייחשב לבגידה, משום שהשאלה מכילה ספק בקשר לציות לסמכות. (ההדגשות שלי)

כאמור: האסתטי, עד כמה שהוא משמח, הוא מקרי, ואינו קשור למהותו של האדם. העמידה מול האל – היא קשורה למהותו. קירקגור רואה אם כן סכנה רבה בעירבוב בין האסתטי לדתי. אכן, ערבוב כזה הוא לדידו התקפה על הדת מצד התרבות, התקפה על אלוהים מצדו של האדם:

ישו, אפוא, לימד מתוך סמכות. לשאול אם ישו מעמיק זה חילול הקודש וניסיון (מודע או לא מודע) להרוס אותו. בעצם השאלה טמון ספק באשר לסמכותו, וגם ניסיון יהיר וישיר להעריך ולדרג אותו כאילו הוא נחקר שדבריו עומדים למבחן, ולא מי שניתן בידיו כל הכוח בשמיים ובארץ.

כעת מובן, אני מקווה, מדוע חברי כת לא מסוגלים לסבול מחמאות שניתנות לגורו שלהם על ידי זרים: המחמאה כמובן גוזלת את סמכותו של הגורו. שהרי עבור חסידיו המורה הרוחני איננו רק "חכם" או "עמוק" – הוא קולו של הנצח. אותו גורו מהווה בשבילם את הגבורה, את הסמכות המוחלטת שכל הכרעותיה הינן אלמותיות ובלתי ניתנות לערעור כאש לבנה על אש שחורה. כאשר אני מחמיא לאל שלהם אני נתפס, בצדק, כמי שלא מבין את סגולתו האמיתית, או גרוע מכך, מבין אך מסרב להאמין בה.

וכמובן, ככל שמעמד הגורו נחשב נשגב יותר, המחמאות יכולות להתייחס גם הן לעניינים יותר נשגבים, ועדיין לעצבן. נסו לומר לחסיד חב"ד שהרבי מליובאוויטש הוא, נאמר, תלמיד חכם עצום. כך גם, למשל, בעודי חוקר את הכת של אדי דא התיידדתי עם אחת החברות בה. בחורה זו, חכמה ומקסימה אגב, היתה מגלה סימנים של חוסר סובלנות כאשר הייתי מתאר באוזניה, בכנות כמובן, כמה אני מתרשם מאבחנותיו הרוחניות של דא, וכמה אני חושב שהוא עמוק ומבריק.

זה עיצבן אותה מאוד מפני שבשבילה דא היה אלוהים בכבודו ובעצמו (כך הם מאמינים שם בכת). מכיוון שהיה אלוהים ממש, לא היתה ולו מחמאה אחת שהייתי יכול להעניק לו באוזניה שהיתה מוצאת אצלה קורת רוח. רק המילים "הוא אלוהים" היוצאות מפי היו יכולות לשמח אותה, שכן מילים אלה אינן מחמאה, אלא כניעה טוטלית לסמכותו של דא. 'אלוהים' אינו שם תואר, אלא סימן מוסכם כי תמו השאלות והדיונים. 'אלוהים' הוא תשובה, שאחריה החיים מתחילים להתנהל אל מול ולקראת במקום בשביל ולצורך.

באותה צורה גם אותם בתי מדרש חילוניים-למחצה שקמו בשנים האחרונות, עד כמה שאני באמת מחבבם, הם עיוות אסתטי של הרעיון הדתי. כאשר נלמד סיפור תלמודי או מהלך הלכתי מפני שהוא "יפה", "מעניין", "חכם" או "עמוק", הרי שצריך להיות ברור שאין כל קשר, או לחילופין קשר הופכי יש, בין לימוד שכזה לבין לימוד תלמוד בישיבה מן המניין. שהרי בישיבה הטקסט הוא קודם כל מקור סמכות, הוא דבר האל, וכל יופי או תחכום שיש בסוגייה מסויימת הוא לחלוטין פריפריילי וחסר חשיבות, שלא לומר פשוט עודף ומפריע. התלמוד הוא עצום עבור תלמיד ישיבה ליטאי בגלל שהוא יודע דרכו את רצון האל, ולא משום שהוא יצירה תרבותית מהשורה הראשונה.

אגב את אותה הזנייה (היה קורא לכך קירקגור) של התלמוד ניתן כמובן לראות גם בין האורתודוקסים, לפחות אצל אלה המנסים למצוא, ולהוכיח בכל דרך, את חוכמתם העצומה של חז"ל, בדרך של "תראו איך חז"ל ידעו כבר לפני אלפיים שנה על X" וכל דבר שטות שכזה. עבורם לכאורה חז"ל לא חשובים מספיק כמתרגמים של רצון האל לשפת המצוות, ודרוש להם שגם יבינו במדע, או יהיו איצטגנינים.

רגש דתי אמיתי, לפחות על פי קירקגור, נדיר למדי בימינו. אז איך ולמה הגענו לאיפה שהגענו? מסביר קירקגור:

סמכות היא משהו מוחלט מבחינה איכותית. […] אך הדבר שבלבל לחלוטין את הנוצרים במהותם הוא שמתוך ספק התחלנו לפקפק בקיומו של אלוהים, ומתוך מרדנות בכל סמכות שכחנו מהי סמכות ומהי הדיאלקטיקה שלה. מלך קיים פיזית, באופן שכל אחד יכול להיווכח בכך, ואולי בשעת הצורך הוא מסוגל להוכיח פיזית שהוא קיים. אולם אלוהים אינו קיים בדרך זו. הספק הביא להצבתו של אלוהים באותו מקום של חסרי הסמכות, באותה הדרגה של הגאונים, המשוררים והוגי הדעות, אשר דבריהם נמדדים רק מהבחינה האסתטית ומן הבחינה הפילוסופית.

כלומר גם המיטב מהאנשים הרואים עצמם דתיים מפקפקים כל כך בסמכותו של האל, עד שהם נדרשים להצדיק את אמונתם על ידי גאונות הטקסט שהוא לכאורה כתב! ומזמנו של קירקגור לזמננו המצב כמובן רק התדרדר במובן זה. מאידך גיסא, ואם יותר לי לחלוק על קירקגור הגאון בנקודה קטנה, לדעתי יש גם יתרון דתי בריסוק הסמכות האלוהית: כמי שלא מאמין באל שהוא מלך המצווה חוקים ממשכנו העליון, דווקא הפניה אל האסתטי יכולה לרמוז לנו על אימננטיות של האל ועל פעולתה של ההשראה האלוהית מתוקף כך. אבל הרמז הזה על פי רוב לא נקלט, וממילא זה נושא לפוסט אחר.

 

[עלה באתר מעריב. כל הציטוטים של קירקגור מתוך הספר "העת הזאת", שמקבץ שלושה חיבורים של קירקגור בתרגום מרים איתן, בהוצאת כרמל. אני בטוח שאני חב חלק לא מבוטל מאהבתי העזה אל קירקגור לתרגומים היפיפיים של מרים איתן. דבר אחר: בנאום ההכתרה שלו טרח אובמה לציין אתמול שארה"ב מורכבת מ"נוצרים, יהודים, מוסלמים, הינדים ובלתי-מאמינים" – והזכרת אלו האחרונים הוא נקודת ציון חשובה, המרמזת לא רק על עידן חדש ביחס אל הדת בארה"ב, אלא הן על דתיותו של אובמה והן על הליברליזם שלו, ששניהם כפי הנראה במצב טוב מאוד. וראו את רשימתו האחרונה של יואב קרני על אובמה כאייקון דתי.]