דוק של פרודיה ליווה את דברי עו"ד בומבך כשביקש לרוקן את מגילת העצמאות מתוקף. מעין תחושת תדהמה מרירה-מצחיקה שמקורה בקביעות שמדויקות עובדתית אבל מופרכות בכל רמה אחרת.

דבריו על "37 אנשים שלא נבחרו מעולם" אבל חתמו על מגילת העצמאות ממחישים את האבסורד שנוצר מהתפיסה הפופוליסטית של הממשלה הנוכחית, ויותר מכך – את חוסר ההבנה שלה באשר למקורות הסמכות בדמוקרטיה.

הנה העניין: מדינות לא מוקמות בבחירות שוות וחופשיות. הן מוקמות במלחמות, או תוך איחוד של נסיכויות, או תוך חלוקה של אימפריות, או תוך החלטות בינלאומיות, או בכל מיני דרכים, אבל לפני שיש מדינה אין אזרחים וממילא אין מי שיצביע.

אלא שהימין הפופוליסטי חייב בחירות, מפני שהוא עורך רדוקציה של הדמוקרטיה כולה לבחירות, או לרצון הרוב. למעשה נדמה שכל תפיסתו הפוליטית נשענת על הפורמליזם הצר שרואה בבחירות ורק בבחירות מקור סמכות, וברוב ורק ברוב את הזרוע המבצעת של "רצון העם" שיכולה לעשות בו כרצונה.

הגישה הזאת מובילה למסקנות אבסורדיות כמו ריקונה של מגילת העצמאות מערך, ואליה גם אפשר להוסיף את החלטת האו"ם של כ"ט בנובמבר, שהרי גם היא נקבעה על ידי אנשים שלא נבחרו, או הצהרת בלפור, וכיוצא באלה. כולן חסרות תוקף. גם החוקה האמריקאית אושרה בבחירות רק על ידי גברים לבנים, אז אולי אין לה סמכות לגבי נשים ושחורים.

אבל מה לעשות, במציאות ממש, בשונה מהתיאוריות המשפטיות של הפופוליסטים, הדברים פועלים אחרת. יש מוסדות שפועלים מתוקף סמכות גם אם הם לא נבחרו. יש ערך להיסטוריה, למסורת, לתקדים, ולהסכמה מובלעת של אזרחים שנכונים לבנות ולהיבנות ולמות על מדינה שהם אוהבים ונאמנים לה, גם אם הם לא הביעו את אהבתם או את נאמנותם זו דווקא בשלשול פתק לקלפי.

יש עוד דרכים להעניק סמכות. אחת הדרכים היא כאמור עצם ההתכנסות יחד על מנת לכונן מוסדות ציבוריים ופוליטיים, כלומר מדינה. תפיסה ליברלית בסיסית מתנה את הנכונות להתכנסות הזאת ולכינון המדינה בהבטחת זכויותיהם של האזרחים לעתיד. בני אדם לא יתקבצו יחד על מנת לתת את הכוח לשלטון לאמלל אותם.

סביר להניח שאותם יהודים שהתכנסו יחד בפלשתינה המנדטורית עשו זאת לא רק מתוך פליטות נטולת ברירה או אהבת הארץ, אלא גם מתוך תקווה לכונן כאן מדינה דמוקרטית. מובן שהתפיסה שלהם של מה הדבר כולל בדיוק היתה מגוונת, אבל קשה להניח שהרוב לא ביקשו בחירות שוות וחופשיות ושמירה על זכויות היסוד שלהם.

במקרה, כלומר ממש לא במקרה, זה בדיוק מה שמובטח לאותם אזרחים במגילת העצמאות, ואפשר בהחלט להניח את נכונותם להיאבק על קיום המדינה בהבטחה שאחרי שהיא תקום הם לא ישועבדו לשלטון שינהג בהם בשרירותיות.

כל אדם בעל רגישות היסטורית מינימלית יודע שיש ערך למוסדות חברתיים שהזמן עצמו קידש. למגילת העצמאות עומדות 75 שנה של הערכה משותפת של דורות של ישראלים, ישראלים שלא דחו אותה, אלא אדרבה – אימצו אותה אל לבם וכוננו סביבה אתוס משותף. זו האצלת סמכות שאינה נופלת מתמיכה במפלגה פלונית.

כל זה אינו אומר שמגילת העצמאות היא חוקה, אולם זה ודאי מספיק כדי לדחות תפיסות על פיה מדובר בהצהרה חסרת כל תוקף. למוסדות חברתיים יש תוקף מעצם התקבלותם על ידי ציבור רחב. למעשה במקביל לצד הפורמלי של העמידה בתנאי החוק והבחירה הדמוקרטית, כל מוסד חברתי חייב גם להתקבל על ידי הציבור כדי להנות מלגיטימציה. והרי כל קיומה של הממשלה הזאת נשען רק על הצד הפורמלי ("64 מנדטים!!!"), תוך חוסר הבנה מוחלט שזה אינו מספיק אם אין מאחוריו לגיטימציה ציבורית.

רצונה של הממשלה הנוכחית לערער כל מוסד שאינו סר למרותה הביאו אותה לפסילת מגילת העצמאות כמסמך מכונן. בהמשך למאבקה בבית המשפט העליון היא חותרת תחת אחד האתוסים האחרונים המשותפים שלנו, אחד המוסדות החברתיים שעדיין מוחזקים כמקודשים על ידי רוב הישראלים, שעדיין מכוננים את היחד הישראלי.

אין דבר הזר ליהדות מזלזול בחיבור שהפך לנכס תרבות ואין דבר המנוכר יותר לישראליות מזלזול במגילת העצמאות.

פורסם במדור הדעות של הארץ

חוק הגיוס האחרון חשף את עומק המשבר בחברה החרדית. מחד, החוק כאילו נתפר עבורם על פי מידה. הוא מאפשר מרחב תימרון עצום לישיבות ולא יגייס אף אברך. מדובר במתנה גדולה כל כך עד שיוסי אליטוב, עורך המגזין החרדי 'משפחה', קבע שרק בזכותו ייכנס אביגדור ליברמן לעולם הבא. מאידך גיסא, החוק בכל זאת דורש, פורמלית, גיוס.

חוק זה חוק, אבל יהודים מתמחים זה כאלפיים שנה בפרשנות יצירתית לחוק. לא פחות מכך, שומרי מצוות פיתחו גם חושים חדים המסייעים להם להבחין מתי לא רק אפשר אלא גם חשוב להתעלם מהחוק. ואין כחברה החרדית שמצטיינת בכך. אם זה לגבי כדורגל בשבת או האיסור ההלכתי להתדיין בפני בבתי המשפט החילוניים, החברה החרדית, הרגילה לחיות כמיעוט תחת תנאים שלא היא קובעת, מבינה היטב שאי אפשר לממש כל אידיאל ואף לא כל הלכה. הקריצה היידישאית היא מוטיב קלאסי עוד מימי מנדלי מוכר ספרים.

זה סוד כוחה של הפוליטיקה החרדית. נציגי החברה החרדית בכנסת ידעו מתי להתעקש ומתי להרפות, מתי ללחוץ ומתי להתפשר, מתי לזעום ומתי לקרוץ, ובדיוק משום כך לא רק קיבלו את מה שהיה חשוב להם (בעיקר תקציבים), אלא היו פרטנרים פוליטיים נאמנים ומצוינים (בעיקר לימין). לכן היה יכול הרב שטיינמן לתמוך בחוק טל. הוא לא עשה זאת משום שאהב את החוק, אלא משום שחשב שיתרונותיו מרובים על חסרונותיו. כך נראית פרגמטיות יהודית מסורתית.

לעומת זאת, הפוליטיקה החרדית הנוכחית נראית כבלתי כשירה לשום פשרה. החרדים החליטו לא לתמוך בחוק הגיוס לא משום שהוא לא מקובל עליהם (הם עצמם מכנים אותו "חוק הדיחוי"), אלא מפני שבכל ציבור חרדי קמה קבוצה של קיצונים המסרבים לכל פשרה. הכרנו כבר את "הפלג הירושלמי" שהפך האופוזיציה הפנים-ליטאית, ואת חסידויות גור וסלונים שמהוות את הסמן הקיצוני של החסידים. כעת, כפי שדיווח אהרן רבינוביץ, גם לספרדים יש את הקיצונים שלהם, עם הרב משה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף, ואחרים. קבוצות אלה מתנגדות לחוק לא משום תוצאותיו המעשיות אלא בשם העיקרון שאסור בכלל להעלות על הדעת גיוס של לומדי תורה.

בעבר קולות כאלה היו שוליים וממילא מושתקים מיד על ידי גדולי הדור. אלא שכיום אין גדולי דור. הרב שטיינמן נפטר ואין לו מחליף. כנ"ל הרב עובדיה. הואקום שנוצר לא רק מאפשר הרמת ראש, אלא מחייב את מרימים, הרוצים להתבלט, לעשות כן בהתאם להגיון הפנימי של המסורת, בו הדרך לצבור הון פוליטי היא להפגין אדיקות הלכתית. הקבוצות הקיצוניות נענות גם להתפתחויות חדשות: השוליים המתרחבים והמתגוונים של הציבור החרדי, שכוללים הקפדה פחותה על המנהגים השבטיים ו"ישראליזציה" (כביטויו של ההיסטוריון קימי קפלן), מעלים צורך בהגבהת החומות ובהסתגרות מחודשת של הצד החושש מתהליכים אלה. כך נוצרות בכל חברה אותן קבוצות קיצוניות שהגדרתן העצמית היא אדיקות יתר, שלא לומר פונדמנטליזם.

מולם לא עומד איש שיכול לבנות על סמכות כריזמטית על מנת להתנגד לדבקות שלהם באידיאלים ההלכתיים הנשגבים. כך יוצא שהפרגמטיות נזרקת מהחלון והעיניים פקוחות לרווחה. אין קריצה. וכאן הבעיה: מיסודות הפוליטיקה הפרלמנטרית היא החתירה לפשרה, ואילו מיסודות האדיקות האמונית היא ההתנגדות לכל פשרה. אם האדיקות תהפוך למיינסטרים החרדי, לא יהיה מקום לפוליטיקה חרדית.

המרכז לא מחזיק. החברה החרדית מתפרקת. תהליך זה הופך את שוליה הקיצוניים לחזקים יותר, אבל אותה כולה לחלשה יותר. אם לא תימצא דרך להעניק לגיטימציה לפרגמטיות לא תתאפשר פוליטיקה חרדית. המפלגות החרדיות תאבדנה מכוחן, כמו גם מערכן עבור מפלגת השלטון. ייתכן שההישגים הפוליטיים החרדיים לא יבלמו הפעם על ידי מפלגה שבראשה עומד בן למשפחת לפיד, אלא בשל קריסה פנימית. קריסה מהעדר קריצה.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של הארץ

אם ברצונכם לעצבן חברי כת, אחד הדברים האפקטיביים ביותר הוא להחמיא באוזניהם למנהיגם. הדרך לעשות זאת היא לשבח, למשל, את מראהו של הגורו, את טעמו בבגדים, את כתיבתו, לומר שהוא כריזמטי, שנון, חתיך, חמוד וכו'. במצב כזה חבר הכת נמצא בחוסר אונים מסויים: הוא לא יכול ממש לכעוס עליכם, כי אתם הרי אומרים דברים טובים, ומצד שני הוא מרגיש שלא בנוח. הוא רוצה לשמוח בדבריכם, אך הוא אינו יכול. משהו מפריע לו, ולעיתים הוא עצמו אינו מצליח להסביר לעצמו בדיוק מה.

סרן קירקגור, אחד מהפילוסופים האהובים עלי ביותר, מצליח להסביר מה. בחיבור קצר הנקרא ההבדל בין גאון לשליח עומד קירקגור על הבעיתיות שבהילול דמויות דתיות. הוא מדגים זאת על פאולוס:

אנו שומעים מדי פעם כמרים מסויימים שבכל תמימותם הלמדנית מזנים את הנצרות מתווך כוונה טובה. הם מדברים בטון מרומם על אודות שנינותו ועומק מחשבותיו של השליח פאולוס, ועל אודות יופיין של המטפורות שבהן הוא משתמש – אסתטיקה טהורה. אם יש לראות בפאולוס גאון, זה גרוע מבחינתו. […] כך הוא מוכר ונערץ בשל תכונות בלתי חשובות, ובזכות משהו שהוא אינו מייצג מעצם מהותו, ומשום כך שוכחים מהו באמת. […] כגאון לא ניתן להשוות את פאולוס לאפלטון או לשייקספיר [… אבל] כשליח אין לו כל קרבה לאפלטון או לשייקספיר. […] גאון ושליח שונים זה מזה מבחינה איכותית. הם בעלי סגולות השייכות לתחום איכותי אחר: תחום האימננטיות ותחום הטרנסצנדנטיות. (ההדגשות שלי)

קירקגור מסביר שבעוד הגאון מקבל את כשרונו ומכוון את פעולותיו מתוך ואל העולם הזה, השליח מקבל את שליחותו ומכוון את פעולותיו מאת ואל האלוהים. מכאן נובעים כל ההבדלים שבעולם (ומעבר אליו): הגאון הוא גאון מלידה; השליח מתמנה לכך מידי האל בפתאומיות. לגאון יש כישרון; לשליח יש יעוד. הגאון עושה עבור העולם; השליח עושה עבור האל. הגאון נבדל איכותית מאחיו; השליח מהותית. הגאון משנה דברים בזמן; השליח משנה דברים בנצח. ולכן

הערכת הגאון היא על טהרת האסתטיקה, על פי תכניו ועל פי כוח המשיכה המיוחד שלו. שליח הוא מה שהוא משום שהוא מחזיק בסמכות אלוהית.

ומהי סמכות?

סמכות היא תכונה מיוחדת, שבאה ממקום אחר ומנכיחה את עצמה מבחינה איכותית בדיוק כאשר תוכן ההצהרה או המעשה הופכים לדבר חסר משמעות מבחינה אסתטית.

והסמכות הזאת, היא מה שעושה כל דיבור על "כשרונו" או "חוכמתו" של השליח לא רק למגוחך, אלא למטריד, ולבזוי. אומר קירקגור:

אינני מאזין לפאולוס בשל היותו שנון, בשל היותו מבריק במיוחד. אני מציית לפאולוס בשל סמכותו האלוהית. […] פאולוס אינו צריך להתגאות בשנינותו, משום שבכך ייראה טיפש. אין הוא צריך להיות מעורב בויכוח אסתטי או פילוסופי על התורה שלו, משום שבכך הוא יפגין קו מחשבה רופף. […] כאשר התחום הדתי-פרדוקסלי מתבטל או מתפרש באופן אסתטי, שליח הופך לגאון, ואז אמרו 'לילה טוב' לנצרות.

קירקגור אף מצליח להדגים את העקרון שהוא הבחין בו על ידי דוגמא מחיי האנוש (על אף ההבדל התהומי ביניהם לבין האלוהות כמובן):

אנו מניחים, כמובן, שמלך הוא בעל סמכות. מדוע, אם כן, יימצא פגם בעובדה שהמלך הוא שנון, הוא אמן וצייר? אין ספק שהסיבה לכך היא שאנו מדגישים באופן מהותי את הסמכות המלכותית, ובהשוואה לכך התכונות היותר פשוטות, אלו שנוגעות להבדלים בין בני אדם, נתפסות כתכונות החולפות, משהו שאינו הכרחי, מקריות טורדנית. […] לבקש כי מלך יהיה גאון ולרצות לציית לו במקרה כזה, ייחשב לבגידה, משום שהשאלה מכילה ספק בקשר לציות לסמכות. (ההדגשות שלי)

כאמור: האסתטי, עד כמה שהוא משמח, הוא מקרי, ואינו קשור למהותו של האדם. העמידה מול האל – היא קשורה למהותו. קירקגור רואה אם כן סכנה רבה בעירבוב בין האסתטי לדתי. אכן, ערבוב כזה הוא לדידו התקפה על הדת מצד התרבות, התקפה על אלוהים מצדו של האדם:

ישו, אפוא, לימד מתוך סמכות. לשאול אם ישו מעמיק זה חילול הקודש וניסיון (מודע או לא מודע) להרוס אותו. בעצם השאלה טמון ספק באשר לסמכותו, וגם ניסיון יהיר וישיר להעריך ולדרג אותו כאילו הוא נחקר שדבריו עומדים למבחן, ולא מי שניתן בידיו כל הכוח בשמיים ובארץ.

כעת מובן, אני מקווה, מדוע חברי כת לא מסוגלים לסבול מחמאות שניתנות לגורו שלהם על ידי זרים: המחמאה כמובן גוזלת את סמכותו של הגורו. שהרי עבור חסידיו המורה הרוחני איננו רק "חכם" או "עמוק" – הוא קולו של הנצח. אותו גורו מהווה בשבילם את הגבורה, את הסמכות המוחלטת שכל הכרעותיה הינן אלמותיות ובלתי ניתנות לערעור כאש לבנה על אש שחורה. כאשר אני מחמיא לאל שלהם אני נתפס, בצדק, כמי שלא מבין את סגולתו האמיתית, או גרוע מכך, מבין אך מסרב להאמין בה.

וכמובן, ככל שמעמד הגורו נחשב נשגב יותר, המחמאות יכולות להתייחס גם הן לעניינים יותר נשגבים, ועדיין לעצבן. נסו לומר לחסיד חב"ד שהרבי מליובאוויטש הוא, נאמר, תלמיד חכם עצום. כך גם, למשל, בעודי חוקר את הכת של אדי דא התיידדתי עם אחת החברות בה. בחורה זו, חכמה ומקסימה אגב, היתה מגלה סימנים של חוסר סובלנות כאשר הייתי מתאר באוזניה, בכנות כמובן, כמה אני מתרשם מאבחנותיו הרוחניות של דא, וכמה אני חושב שהוא עמוק ומבריק.

זה עיצבן אותה מאוד מפני שבשבילה דא היה אלוהים בכבודו ובעצמו (כך הם מאמינים שם בכת). מכיוון שהיה אלוהים ממש, לא היתה ולו מחמאה אחת שהייתי יכול להעניק לו באוזניה שהיתה מוצאת אצלה קורת רוח. רק המילים "הוא אלוהים" היוצאות מפי היו יכולות לשמח אותה, שכן מילים אלה אינן מחמאה, אלא כניעה טוטלית לסמכותו של דא. 'אלוהים' אינו שם תואר, אלא סימן מוסכם כי תמו השאלות והדיונים. 'אלוהים' הוא תשובה, שאחריה החיים מתחילים להתנהל אל מול ולקראת במקום בשביל ולצורך.

באותה צורה גם אותם בתי מדרש חילוניים-למחצה שקמו בשנים האחרונות, עד כמה שאני באמת מחבבם, הם עיוות אסתטי של הרעיון הדתי. כאשר נלמד סיפור תלמודי או מהלך הלכתי מפני שהוא "יפה", "מעניין", "חכם" או "עמוק", הרי שצריך להיות ברור שאין כל קשר, או לחילופין קשר הופכי יש, בין לימוד שכזה לבין לימוד תלמוד בישיבה מן המניין. שהרי בישיבה הטקסט הוא קודם כל מקור סמכות, הוא דבר האל, וכל יופי או תחכום שיש בסוגייה מסויימת הוא לחלוטין פריפריילי וחסר חשיבות, שלא לומר פשוט עודף ומפריע. התלמוד הוא עצום עבור תלמיד ישיבה ליטאי בגלל שהוא יודע דרכו את רצון האל, ולא משום שהוא יצירה תרבותית מהשורה הראשונה.

אגב את אותה הזנייה (היה קורא לכך קירקגור) של התלמוד ניתן כמובן לראות גם בין האורתודוקסים, לפחות אצל אלה המנסים למצוא, ולהוכיח בכל דרך, את חוכמתם העצומה של חז"ל, בדרך של "תראו איך חז"ל ידעו כבר לפני אלפיים שנה על X" וכל דבר שטות שכזה. עבורם לכאורה חז"ל לא חשובים מספיק כמתרגמים של רצון האל לשפת המצוות, ודרוש להם שגם יבינו במדע, או יהיו איצטגנינים.

רגש דתי אמיתי, לפחות על פי קירקגור, נדיר למדי בימינו. אז איך ולמה הגענו לאיפה שהגענו? מסביר קירקגור:

סמכות היא משהו מוחלט מבחינה איכותית. […] אך הדבר שבלבל לחלוטין את הנוצרים במהותם הוא שמתוך ספק התחלנו לפקפק בקיומו של אלוהים, ומתוך מרדנות בכל סמכות שכחנו מהי סמכות ומהי הדיאלקטיקה שלה. מלך קיים פיזית, באופן שכל אחד יכול להיווכח בכך, ואולי בשעת הצורך הוא מסוגל להוכיח פיזית שהוא קיים. אולם אלוהים אינו קיים בדרך זו. הספק הביא להצבתו של אלוהים באותו מקום של חסרי הסמכות, באותה הדרגה של הגאונים, המשוררים והוגי הדעות, אשר דבריהם נמדדים רק מהבחינה האסתטית ומן הבחינה הפילוסופית.

כלומר גם המיטב מהאנשים הרואים עצמם דתיים מפקפקים כל כך בסמכותו של האל, עד שהם נדרשים להצדיק את אמונתם על ידי גאונות הטקסט שהוא לכאורה כתב! ומזמנו של קירקגור לזמננו המצב כמובן רק התדרדר במובן זה. מאידך גיסא, ואם יותר לי לחלוק על קירקגור הגאון בנקודה קטנה, לדעתי יש גם יתרון דתי בריסוק הסמכות האלוהית: כמי שלא מאמין באל שהוא מלך המצווה חוקים ממשכנו העליון, דווקא הפניה אל האסתטי יכולה לרמוז לנו על אימננטיות של האל ועל פעולתה של ההשראה האלוהית מתוקף כך. אבל הרמז הזה על פי רוב לא נקלט, וממילא זה נושא לפוסט אחר.

 

[עלה באתר מעריב. כל הציטוטים של קירקגור מתוך הספר "העת הזאת", שמקבץ שלושה חיבורים של קירקגור בתרגום מרים איתן, בהוצאת כרמל. אני בטוח שאני חב חלק לא מבוטל מאהבתי העזה אל קירקגור לתרגומים היפיפיים של מרים איתן. דבר אחר: בנאום ההכתרה שלו טרח אובמה לציין אתמול שארה"ב מורכבת מ"נוצרים, יהודים, מוסלמים, הינדים ובלתי-מאמינים" – והזכרת אלו האחרונים הוא נקודת ציון חשובה, המרמזת לא רק על עידן חדש ביחס אל הדת בארה"ב, אלא הן על דתיותו של אובמה והן על הליברליזם שלו, ששניהם כפי הנראה במצב טוב מאוד. וראו את רשימתו האחרונה של יואב קרני על אובמה כאייקון דתי.]

בשנה שעברה גפני פגע וברח, השנה טובלי שגע ופרח, ושדה הגורואים הישראלי, ששָכַל שניים מבניו בתוך שנתיים, נותר חסר, אבל ודאי לא מיותם. מורים רוחניים, כפי הנראה, לעולם לא יגמרו, וכרבים מתלמידיהם הם לא מתים אלא רק מתחלפים. זה פשוט עניין של ביקוש, שבמקצוע הזה תמיד יעלה על ההיצע, למרות שהסחורה, לצערנו, לעיתים קרובות פגומה וקלוקלת. רק לאחרונה התבשרנו על כת נוספת שבראשה גורו אגומאניק, וזה כמובן לא המקרה היחיד. השאלה שנשאלת שוב ושוב, אם כן, היא מדוע, אם נדמה שהמוצר כל כך טוב ואיכותי בקטלוג ההזמנות של כרטיס האשראי, כשהחבילה מגיעה סוף כל סוף ונפתחת אנו מוצאים את עצמנו מחזיקים ביד חתיכת זבל מזויף מפלסטיק זול.

זו שאלה גדולה ורבת פנים והשלכות, אבל ברצוני להציע ראשיתה של תשובה: כשרוצים לייצא או לייבא מוצר מסויים, פעמים רבות מפשיטים אותו מכל מרכיב מסוגנן או מסורבל, וזאת כדי להקל על האריזה והמשלוח. המוצר מפורק למרכיביו ונשלח כשהוא מזוקק (או מדולל) לכדי מה שהסוחרים חושבים שיהיה חשוב ללקוחות בארצות המייבאות אותו – מה שנקרא: "stripped for export". העניין הוא שלא רק חפצים, אלא גם רעיונות עוברים תהליך דומה: די ברור שכשרוחניות הניו אייג' ייבאה את מוסד הגורו מהמזרח היא השאירה מאחור הרבה מהדברים שהיו קשורים קשר הדוק לכל המנגנון המורכב והמאוד עדין הזה של הוראה, והשראה, רוחנית. מה שהגורו הניו אייג'י שכח או זנח הוא, במילה אחת, מסורת.

אלן קצלב, פילוסוף של רוחניות ותלמיד של הגורו ההודי הענק שרי אורובינדו, התייחס אל העניין הזה לאחרונה במאמר (שאגב, מבקר את קן וילבר). בדיון על מוסד הגורו אומר קצלב: "הבעייה היא שמוסד הגורו כיום, כפי שהוא אומץ במערב, מלא בפגמים. למעשה הוא ממש ימי-ביניימי. ייתכן שלחברות מסורתיות כמו הודו, טיבט והמזרח הרחוק יש את האיזונים והבלמים שלהן, ומפני שאלו הוסרו במערב, אנחנו נותרים עם ההתעללות והשימוש לרעה בכוח."

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים לו. לא גילו של המערך הזה הוא שמפריע לו לתפקד, אלא העובדה שחתכו אותו מתוך הסביבה הטבעית שלו וזרקו אותו בשטח זר. כמו חלקים רבים של הניו אייג', גם מוסד הגורו נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

ברור שדבר זה מאתגר מאוד את תפקודו של המנגנון הזה, ובמימד אחד, עיקרי לדעתי, פירוש הדבר הוא לא פחות מהחרבתו: לדעתי העניין מסתכם בכך שבמקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה בסמכותה של מסורת שהוא אחד מהחוליות הרבות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו ואך ורק לסמכותו. במקום לתת לעצמו ליפול אל תוך מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית אותנטית, צוק גרנית אדיר שעמד במבחן הזמן והמאורעות, עץ בודהי בריא ועתיק-יומין ששורשיו נטועים עמוק עמוק – נופל  התלמיד בידיו של אדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים רבים מספור סתם שרלטן.

כלומר במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות (למקרה שהוא לא מושלם, והוא ודאי לא מושלם), במקום שהוא עצמו יהיה כפוף לחוקים או נורמות של מסורת עמוקה ועתיקה (ודרכו, גם התלמיד), ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ומעריצים אומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע למצפון, או חסר כל אחריות, והתוצאות, כידוע, קשות.

מוסד הגורו, אם כן, נכשל פעם אחר פעם במערב לא משום שאין בו אמת (וכבר כתבתי שלדעתי מערכת יחסים עם מורה רוחני יכולה ללמד אותנו רבות, ובמקרים מסויימים גם כניעה מלאה למרותו יכולה להביא ברכה), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא, כאמור, הפשטנו ממנו כל דבר שרק היה אפשר והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.

חמשת הקלפים של הגורו הפגום

אבל זה עוד לא הכל: אחד התרגילים היותר מתוחכמים של הגורו הניו-אייג'י הפגום הוא דווקא שימוש במרכיבים מתוך המסורת כדי לבסס את שליטתו החוץ-מסורתית. במסגרת תרגיל זה הוא כמובן מלקט רק את אותם עקרונות שנוחים לו, שוב, כמובן, תוך הוצאת הדברים מהקשרם הרחב, ומפנה את הערכים העתיקים הללו, כחרב פיפיות, כנגד תלמידיו.

אני רוצה להביא רשימה ראשונית של חמישה תרגילים קלאסיים של הגורו הנצלן, למען ניטיב לזהותם ולגחך מולם בבוז. אלו למעשה קלפים שהוא זורק כדי לנצח בכל משחק, בכל עימות, כלומר כל פעם שמועלה מולו ספק או שנמתחת עליו ביקורת, והם מאפשרים לו לחמוק באופן תמידי מהתבוננות עניינית עליו או על מעשיו. בכך ה"קלפים" האלה מאפשרים לו להישאר תמיד הקדוש המושלם ומשאירים אותנו תמיד התלמידים הפגומים והזקוקים לעזרה (אני לוקח את חלקם מניסוח תמציתי ומצויין שמצאתי כאן):

תרגיל א': קלף השלב הגבוה. עשר יהלום. בכל עת שישאל למה עשה משהו שנתפס כטעות, יענה הגורו הפגום שאנחנו פשוט לא מבינים את העומק שבדבריו. לאמור: זה לא אני (שטעיתי), זה אתה (שלא מבין). זה פשוט נשגב מבינתך. לא נורא, קורה: אני בשלב גבוהה ואתה (לצערי כמובן) בשלב נמוך. ייתכן שהבעיה היא בסך הכלל שאתה רק בן אדם, ואילו אני מואר / רוח קדמונית / חייזר / אלוהים. צר לי עליך, אבל אולי יום אחד תבין. כלומר אם תישאר תלמיד שלי, כמובן.

תרגיל ב': קלף ההשלכה. נסיך תלתן. בכל עת שישאל למה עשה דבר שנתפס כרע, יענה הגורו הפגום שהוא לא עשה שום דבר רע, וההאשמה שלנו אותו בכך היא רק עדות לרע שבנו. לאמור: על ידי כך שאתה מבקר אותי, אתה בעצם מבקר את עצמך, שכן מה שאתה מוצא רע בי, הוא השלכה עלי של הרוע שבך, טיפשון. כיצור מושלם אני הרי רק משקף כמו מראָה את הטינופת שאתה נושא אצלך בפנים. אני טהור מעצם מהותי, ולכן לא יכול להיות שעשיתי רע. מכאן שמה שחשבת שהוא רע שלי הוא בעצם החרא שלך. במילים אחרות: אם באיזשהו זמן אתה מריח משהו לא טוב, תמיד תבדוק את הנעליים שלך.

תרגיל ג': קלף התכסיס הדידקטי. מלכה לב אדום. בכל עת שישאל למה עשה דבר שבברור הזיק או הכאיב לאדם מסויים, יענה הגורו הפגום שהוא עשה זאת רק לטובתו, למען לימודו, מאהבה, גם אם זה לא נראה (או מרגיש) ככה עכשיו. לאמור: לא התעללתי בך סתם כי בא לי, תלמיד תמים וחמוד שלי – עשיתי את זה למען התפתחותך הרוחנית! ברור, נראה לך שאני עוסֶק בהתעללויות? הרי כישות מושלמת כל מה שאני עושה, כל פעולה וכל מילה, הכל כולל הכל, הם רק הוראות רוחניות ברמה הכי הכי גבוהה! אהבה ללא תנאי! לכן אין זו פגיעה וזה לא ניצול לרעה של הכוח שלי – להפך: זה תכסיס שנועד לפתח אותך רוחנית, ואפילו מהר יותר משהיית יכול לדמיין (ובטח מהר יותר משהיית יכול לבצע בעצמך). אז כשאני קורא לך טמבל זה רק בגלל שאתה צריך להתפתח ולהתעלות מעבר לתסביך-הטמבליות שלך. וכשאני שוכב איתךְ ואחרי זה משפיל אותך זה רק בשביל שתלמדי להשיל מעלייך את ההאחזויות האשלייתיות של האגו בכל הנוגע למיניות. וכשאני מפנק עצמי בארוחות שחיתות ובצי של מכוניות פאר, בזמן שאתם בונים לי את האשרם ללא שכר ובתנאי עבדות, זאת שבירה של ההיגיון הקפיטליסטי שאתם לחלוטין שבויים בו. מה, לא ידעתם?

תרגיל ד': קלף המבחן. מלך פיק. בכל עת שישאל למה עשה דבר שברור שהוא אדיוטי או שטותי, יענה הגורו הפגום שנכון שהוא עשה את זה, אבל זה היה רק מבחן. לאמור: נכון שלכאורה טעיתי כשאמרתי שבשנת 2000 העולם יכיר בי כמשיח, אבל למעשה ידעתי את האמת, ואמרתי כך רק כדי לבדוק את נאמנותכם, תלמידי היקרים. נכון שאתמול, כשיוסי ביקר את תורתי, נראה היה שהתעצבנתי נורא כי צעקתי ונופפתי בידיים, אבל צריך להיות ברור לכם שכל זה היה רק מבחן כדי לראות מי מכם מאמין בי אמונה שלמה וחסרת תנאים. כל מי שחשב שבאמת התעצבנתי – נכשל.

תרגיל ה': קלף אחדות הקוסמוס. האָס. בכל עת שישאל למה עשה כל דבר שהוא שנתפס כשלילי, והוא כבר השתמש יותר מדי בקלפים האחרים שלו, יודה הגורו הפגום שאכן המעשה שעשה הוא מכוער, אבל זאת רק על פי ההיגיון הרגיל, של העולם היחסי, והרי אנחנו כולנו יודעים שבעצם הכל אחד והכל אלוהים. לאמור: נכון ששכבתי עם אשתך, תלמידי האהוב, אבל זה בסדר, כי הכל ברהמן. נכון שלקחתי לעצמי כסף מקופת האשראם, מעלתי וגנבתי, אבל מנקודת המבט שלי (שאתם אמורים לשאוף להגיע אליה) הכל אחד והכל קדוש, כולל המעשה השפל ביותר. תלמידים תמימים שלי, הבינו: אני פשוט מעבר לטוב ולרע, וממילא כך גם כל מה שאני עושה. אני אלוהים, ולכן גם המעשה הרע שלי הוא אלוהים. מה יותר מובן מאליו מזה?

ראוי לציין שבכל הקלפים האלה יש אמת מסויימת – והרי זה מה שנותן להם כוח: שהם ייתכנו. כלומר זאת לא חייבת להיות בדייה או רמייה. הבעיה היא שברוב רובם של המקרים כיום זאת כן. ונכון שגם שחלק מה"קלפים" הללו אכן מעוגנים במסורות עתיקות (כמהלכים שגורואים אותנטיים נוקטים בהם) ושממנה הם יונקים סמכות. הבעיה היא, שוב, שהם גם מנותקים מאותה מסורת, ולכן לא יכולים לספוג ביקורת הנשענת עליה (למשל: אם במסורת נלמד במפורש שאסור לגורו לשכב עם תלמידותיו בשום פנים או תנאי). ועד כמה שהתרגילים האלה נראים שקופים, הם למעשה מאוד מתוחכמים, בעיקר כלפי מי ש"כבר בפנים", ששבוי בהלך רוח של כת, וקשה מאוד להבחין במניפולציה ולהשתחרר ממנה.

יחד עם זאת, עד כמה שקשה להשתמש בו, התלמיד תמיד, תמיד מחזיק את הקלף המנצח: קלף היאללה ביי. בכל רגע הוא יכול להחליט פשוט לקום וללכת, לא לשחק במשחק הנצלני הזה, ולהפוך את הגורו עצמו, אמן הקלפים, לג'וקר.

[המאמר עולה היום גם באנרג'י]

כבר כמעט חצי שנה שאני חוקר במרץ ובעניין רב את סיפור Adi Da, הגורו שחושב שהוא התגלמות האל על פני האדמה, ובבוא הזמן, והזמן קרוב, גם אכתוב על זה מאמריים לאנרג'י. דא זה, לבד מהיותו מגלומן בפרופורציות אצטקיות, היה גם ידוע (אני לא יודע אם הוא עדיין ממשיך בכך) בהתעללות מינית ופיננסית בחסידיו, תחת התירוץ הגורואי הידוע של "Crazy Wisdom", היינו: תאמין לי, זה שאני מתעלל בך זה עוזר לך להגיע להארה.

הנושא של הפרקטיקה הסאדו-הארתית הזו ראוי לדיון נפרד ונרחב, ולא אתחיל עם זה כעת. אבל בחיפושי אחר אנשים שונים שהתייחסו לעניין הגעתי אל האתר הבא של אלן קצלב, תלמיד של סרי אורובינדו, שמהגג על ענייני רוח ונוגע גם בעניין הזה במאמר עדכני (הוא מזכיר בו גם את פרשת הרב גפני האחרונה). בדיון על מוסד הגורו קצלב אומר כאן כך:

The problem is that the current Guru institution, as it has been adopted in the West, is deeply flawed, indeed, it is quite medieval. It may be that these traditional cultures like India, Tibet, and the Far East have their own checks and balances, and since these have been removed in the West, what is left is the abusiveness.

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך, ופרח גם ביוון העתיקה ולא רק במזרח – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי (תרתי משמע) שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים ומוזרים. כמו מושאים רבים של הניו-אייג', הוא נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס, כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

במקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה (כמו רבים, ודא ביניהם), בסמכותה של המסורת שהוא אחד מהחוליות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להכנע מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית שעמד במבחן הזמן, התלמיד נכנע לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד (כן, מואר אין פירושו בהכרח חכם), ובמקרים אחרים סתם שרלטן. במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

כאשר הגורו מואר בשלמות (אם בכלל קיים דבר כזה לא רק בתיאוריה – אז נאמר, מואר מספיק, ודבר כזה אכן קיים לדעתי) אולי לא תהיה בעיה, אך רובנו המוחלט, וכמונו רוב המורים הרוחניים, לא מוארים, לא בשלמות ולא בתיך. חיש מהר גרגירי האגו הקטנים שעוד נותרו להם מריחים את ההערצה והעוצמה שנפלה במנת חלקם, ומתנפחים למימדים מפלצתיים (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

מוסד הגורו, אם כן, לא נכשל משום שאין בו אמת (כי לדעתי כניעה מלאה לאדם מואר יכולה להביא טוב גדול), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא מפשיטים ממנו כל דבר שאפשר (stripped for export, מה שנקרא), והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.