נפגשים עם קבלה: אישי ציבור ואמנים משוחחים על משמעות החיים, מאת: מיכאל לייטמן, הוצאת קבלה לעם, 2008, 264 עמ'.

נראה שבימינו השלימה הקבלה את המטמורפוזה שהחלה בימי החסידות, בהם הפכה מתורת סוד איזוטרית השמורה ליודעי ח"ן, לכלי פרשני בסיסי בעזרתו מבין היהודי הפשוט את מקומו בעולם. אם לפני עשור היה צריך החילוני המצוי לגלות עניין אקטיבי בנושא כדי להיוודע אליו, הרי שמאז עברה הקבלה תהליך ברוטלי של ניו-אייג'יזציה, עד שכיום אנחנו מוצאים עצמנו מוצפים באור האינסוף של המטאפיזיקה הקבלית בין אם נרצה ובין אם לא. כגילוי מיוחד של חסד מופיעים כמובן אותם סלבריטאים, שלאחר שהאור גילה אותם, גילו גם הם את האור, ושעצם העובדה שהם מפורסמים אמורה לעשותם מביני דבר בנוגע למשמעות החיים, ומליצי יושר לגבי כל תורה שמתיימרת לגלות לנו אותה.

שני ראשי-חץ ארגוניים משמשים את קבלת-הפופ בבואה לעשות לה נפשות: "המרכז לקבלה" בראשות הרב פיליפ (שרגא) ברג, ו"בני ברוך" בראשות הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שניהם יונקים את מורשתם הרוחנית מהרב יהודה אשלג, אחד המקובלים הגדולים של המאה העשרים, ולשניהם אלפי תלמידים ועשרות מרכזי לימוד בארץ ובעולם. בעוד "המרכז לקבלה" מצליח מאוד בארצות-הברית ועוסק בעיקר במכירת תשמישי קדושה קבליים (חוטים אדומים, מים) במחירים מופקעים, "בני ברוך" פופולאריים בעיקר בישראל וברוסיה, עוסקים בלימוד עיוני בצורה מודגשת יותר ומציגים מבנה סגור ומאורגן יותר, ויש שאף יגידו, כיתתי.

"המרכז לקבלה" הציג לראווה כוכבות כמדונה ודמי מור, ואם עד כה פיגרה תנועת "בני ברוך" אחריו במערכה החשובה על לבותיהם של הסלבס, הרי שהספר שלפנינו הוא ניסיון מרשים להציג תשובה קבלית הולמת: בספר נאספו לא פחות מעשרים ושתיים שיחות בין הרב לייטמן לידוענים ישראלים ובהם ארקדי דוכין, אגי משעול, רוני סומק ועדן הראל, גדעון רייכר ואיתן בן אליהו. אלה נאספו כולם כדי לדבר "על משמעות החיים", או בעצם כדי לשמוע מהי משמעות החיים מפי הרב לייטמן, שכמובן מגלם לאורכו של הספר את ארכיטיפ "הזקן החכם" שמחזיק בידו את מפתחות מהות הקיום וסוד האושר הפנימי, ואשר מוכן (הוא כמובן לא מכריח איש!) לחלוק את אוצרותיו עם הראויים להם.

זאת כמובן חוכמה קטנה מאוד ללעוג לאותן סיסמאות ניו-אייג' נבובות, שממלאות כיום את האוויר עד שקשה שלא לקלוט אותן עם כל שאיפה. הניו-אייג' מציג קקופוניה של חצאי אמיתות, תרופות סבתא ותורות מזרחיות, וממילא קל להצביע על שלל נקודות התורפה שלו. אולם הבדל גדול קיים בין אמונה תמימה, טיפשית ככל שתהיה, לבין יומרה כוזבת. לראשונה ישנו בכל זאת ערך אסתטי מסויים, ואילו זו האחרונה מכוערת באמת, ופעמים רבות אף מסוכנת. בזו חוטא מיכאל לייטמן.

"הקבלה"

שני דגלים מניף הרב ד"ר לייטמן, דגל אחד לכל אחד מהתארים המקדימים את שמו: על הראשון מתנוססת המילה "הקבלה". לייטמן לא חדל מלדבר על "הקבלה" (בה"א הידיעה), מתייחס כמובן-מאליו לכך שבידיו מצויה לא רק כל חכמתה אלא גם כל יעודו של עם ישראל, ומציין שהוא התלמיד האחרון בשושלת הגדולה של המקובלים שהתחילה (לפי דבריו) באברהם אבינו. הוא אף דואג להזהיר את בני שיחו לחפש את "חכמת הקבלה האמיתית, ולא מה שמוכרים בדרך כלל תמורת השם הזה" (91).

לאמיתו של דבר מוכר לייטמן ניאו-קבלה פסיכולוגיסטית, שבה רוב המבנים המטאפיזיים של קבלת האר"י (ספירות, פרצופים וכו') עברו תהליך של הפנמה ומבטאים לא את כוחות הקוסמוס אלא את הדינמיקה התוך-נפשית. תהליך ההפנמה מרחיק עד כדי כך ש"כל מה שכתוב בתורה מדבר על העולם הרוחני בלבד, ולא על זוטות של יום יום או הסיפור ההיסטורי של העם היהודי" (132). אכן, זו קבלה בה המצוות מאבדות את תקפותן המעשית ("קיום מצוות לא שייך לעניין" – 27), וגם המשיח אינו אדם אלא "אותו אור עליון, כוח העליון, שיעזור לנו להתעלות לרוחניות" (119).

גם על האל עצמו לא חס לייטמן, ומציג קבלה שהיא למעשה נטולת אלוהים: המילה "אלוקות", למשל, מופיעה בספר 24 פעמים, מתוכן עשרים פעמים כמושא ישיר ("גילוי ה-", "הכרת  ה-", "הרגשת ה-"), ורק ארבע פעמים כשם עצם. גם בפעמים אלו האל מתואר כ"חוק הכללי", כ"כוח עליון" או "כמציאות העל", כל זאת בניסיון ברור להתרחק עד כמה שניתן מדימוי האל כפרסונה בעלת רצון (שלא לומר קפריזות). גם המילה "אלוהים" נזכרת אך ורק בהקשר הערך הגימָטרי של אותיותיה, שלייטמן חוזר ומדגיש שהוא "הטבע". משום מה זהות סכום ערכם המספרי של אותיות המילים הללו מרשים מאוד את לייטמן, ומעניין אם ידוע לו שהמילה "גימטריה" בגימטריה שקולה ל"דברי הבאי והבל". כך או כך, ברור שלייטמן עושה הכל כדי לנטרל את המימד הפרסונלי והמיתי שבאלוהות היהודית, וזאת כנראה במטרה לתת לה נופך רציונלי ככל שניתן.

יש לציין שהקבלה, כמו היהדות כולה, היא רבת פנים ומשתנה תמיד. על כן לא יהיה זה נכון לומר שהתיאולוגיה המיוחדת שמפיץ לייטמן, חריגה ככל שתהיה, איננה קבלה. עם זאת, ובניגוד מפורש לדבריו של לייטמן, זוהי בהחלט לא "הקבלה" בה"א הידיעה, ואין ספק שלייטמן יודע מספיק כדי להבין זאת.

"מדע לכל דבר"

הדגל השני שבו מנופף לייטמן ללא הרף הוא דגל המדע. מרב מאמציו מוקדשים אפוא לניסיון להציג את הקבלה – ולכל הפחות את הזרם שבראשו הוא עומד – בתור "מדע". לייטמן אינו חדל מלהדגיש נקודה זו, שהיא בעלת חשיבות עליונה עבורו: הקבלה אינה "דת", ואף לא פילוסופיה או (חס ושלום) אמונה, אלא "מדע לכל דבר" (40).

את ההשקפה הזאת מסביר לייטמן, כמו אנשי דת רבים אחרים, באמצעות הטענה שהמדע מוגבל מיסודו, ושאין הוא יכול לספק ודאות גמורה. הקבלה, לעומת זאת, כוללת אך ורק אמיתות מוחלטות, שאותן ידעו, בין היתר, אברהם אבינו, משה, ר' שמעון בר-יוחאי, וכן כמובן גם הרב אשלג, בעל הסולם, שהעביר אותן לבנו, ברוך שלום אשלג ("אחרון גדולי המקובלים"), והוא מסרן (באורח בלעדי פחות-או-יותר) לרב לייטמן תלמידו. אלא שבשום מקום בספר לא נאלץ לייטמן להתמודד עם השאלה המסקרנת באמת: מניין לו לדעת שטענותיו על אודות העולם והאדם הן טענות אמיתיות, ומהן ההצדקות הרציונליות (שבהן הוא מתגנדר ללא הרף) לנכונותה של ההשקפה הקבלית? מה בעצם הופך את הקבלה ל"מדע", ומאיזו בחינה היא אמנם מספקת ידע ודאי? הסלבריטאים המשוחחים עם לייטמן אינם מעלים את השאלות הללו, וככל הנראה גם אינם מהרהרים כלל אחר סמכותו המדעית. לפחות מבחינה זו בחר לו הרב בני-שיח אידיאליים.

אובדנה המוחלט של חשיבה ביקורתית המאפיין את השיחות המופיעות בספר מתבטא גם במגוון עשיר של טענות משונות שלייטמן מעלה למצהלותיהם של בני-שיחו וללא שיידרש להצדיק את דבריו. כך, למשל, הוא טוען באוזניו של גדעון רייכר כי הקבלה מאפשרת לאדם לחיות לנצח, שכן המוות – כידוע – הוא "תופעה ביולוגית שנובעת מהפנימיות, מהרצון של האדם" (61); לאורן סמדג'ה הוא מגלה כי "לכל אדם יש מלאך משלו, ואם אדם מגלה אותו, הוא באמת יודע איך להתפתח, לא לשגות, ולא לגרום רע לאחרים, ואז חייו הם חיים טובים" (81); ולליאת רגב הוא מספר שהאנטישמיות נוצרת משום ש"עם ישראל אינו מבצע את תפקידו", שהוא "לימוד חכמת הקבלה והפצתה לעולם" (173).

לייטמן מתעקש לטעון בדבר "מדעיותה" של הקבלה משום היוקרה הרבה שהוא ומאזיניו מייחסים ללא ספק למדע. שוב ושוב הוא טוען, אם כי אינו מביא כלל ראיות לדבריו, ש"המדע היום מגלה עובדות שהקבלה נסמכת עליהן כבר אלפי שנים" (148), ואף מוסיף בסיפוק ש"כשאני מסביר את האמצעי בעזרתו לתקן את האדם הפרטי ואת העולם, אנשי מדע מבינים ומקבלים את זה" (176). עוד הוא טוען ש"מדענים דווקא פונים לתורה הודית, לטארוט, ולתורות נוספות, מתוך חיפוש אחר תוספת למדע" (248). בהתאם לכך יש להבין גם את התבטלותו בפני איש המדע היחיד מבין מראייניו – הדוקטור יואב בן דב, שאליו מפנה לייטמן שאלות רבות, וכמעט שאינו מרצה בפניו כלל.

ביחסו למדע דומה לייטמן למחזירים-בתשובה רבים (כגון הרב זמיר כהן) שפסקו מלראות במדע אוייב, והחלו לראות בו סעד להשקפותיהם המטאפיזיות. ואולם ניכר גם שלייטמן אינו מתעניין במדע באמת, ושאין הוא מעריך כלל תגליות מדעיות שאינן עולות בקנה אחד עם הקוסמולוגיה שלו. בתורת הברירה הטבעית, למשל, הוא מטיל ספק, ואף מעיר (באוזניו של דידי מנוסי) כי "הדרוויניזם זו תיאוריה שאימצו מדענים אך מעולם לא הוכחה, כך שתורת דרווין לא הוכרה כמדע מובהק" (155). בתור ביולוג-לשעבר מותר להניח שלייטמן יודע היטב כי זוהי טענה שקרית מן היסוד.

היומרה למדעיות מתנגשת גם עם כמה עובדות היסטוריות: על פי לייטמן "אברהם אבינו היה המקובל הראשון" (100), ועד לחורבן המקדש חי עם ישראל כעדת מקובלים אחת גדולה. עם החורבן "נפלו כולם לגשמיות" (132) והתחילו לקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה. כל ספר היסטוריה על תקופת בית ראשון ושני יפריך את הציור האידילי הזה. הדוקטור המקובל לא רק משכתב את ההיסטוריה כרצונו, אלא גם מכחיש את ממצאי המחקר האקדמי. זכותו כמובן לסרב להתרשם מהממצאים המראים כי הזוהר נכתב במאה ה-13 (ולא במאה השנייה על ידי ר' שמעון בר-יוחאי), אבל יומרתו למדעיות עומדת לפיכך בסתירה חריפה לדבקותו במסורת.

על ידעונים וידוענים

למרות שנראה לעתים כי לייטמן מחזיק בתורה סדורה ומגובשת היטב, לאמיתו של דבר השקפתו מלאה סתירות כרימון. את יוכי ברנדס הוא מפתיע בקביעה (שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היהדות האורתודוכסית) שהרצון החופשי הוא אשלייה בלבד, ושכל שיש הן אך צורות שונות של "שליטה", בעוד שבמקומות אחרים הוא טוען את ההיפך הגמור. כן נראה שהוא מתקשה להחליט בדבר תכולתה של הקבלה ומקומה בחייו של האדם. פעם אחת הוא מכריז כי הקבלה היא אך גוף של ידע תיאורטי שאין לו משמעות מעשית, ובפעמים אחרות הוא מטעים שדרכו של האדם אל האושר (כמו גם, כאמור, לחיי נצח) עוברת דרך הקבלה.

בסופו של דבר מסתבר שלייטמן – כרוב הידעונים המצליחים – משתדל להתאים את השקפותיו לאדם שעמו הוא משוחח. זוהי טקטיקה יעילה בדרך כלל, אבל היא מקשה להבין מהן עמדותיו האמיתיות בנודע לסוגיות שעליהן הוא דן, ואם יש לו בכלל עמדות אמיתיות בנושאים אלו.

ראוי לשאול מדוע אנשים משכילים משתפים פעולה עם פארסה כזאת. כיצד הצליח לייטמן לשכנע חבר נכבד כזה של ידוענים להעמיד פני פתאים הבאים לפני החכם הכל-יודע כדי שיסביר להם מה עושים עם החיים? אלה הם סודות קבליים שתשובה עליהם אין. ומהו סוד הפופולריות העצומה שלה זוכים לייטמן ותנועתו "בני ברוך"? את התשובה לכך מצינו בדבריו של לייטמן עצמו, במענה לשאלתו של גדעון רייכר (עמ' 68): "למה להערכתך אנשים מתעניינים, מתעמקים ומתקרבים לקבלה כיום?" התשובה: "אני חושב שבכל אחד ואחד טמון ייאוש, והבלבול הוא רב".

[התפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ". כאמור, נכתב יחד עם חברי הטוב יקי מנשנפרוינד, דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באונ' חיפה. את הספר "נפגשים עם קבלה" ניתן להוריד בשלמותו ובחינם כאן.]

"קטן הוא מספרם [של האנשים] הרואים בעיניים שלהם עצמם והמרגישים בלבבות שלהם עצמם" – אלברט אינשטיין

אחד הסיפורים הידועים ביותר על אלברט אינשטיין מספר על כך שבעת משחק קלפים בבית קפה עם ידידו הפיזיקאי נילס בוהר, תוך כדי דיון על השלכותיה של מכאניקת הקוונטים, קבע אינשטיין כי "אלוהים לא משחק בקוביה" (בגרמנית זה נשמע יותר טוב: "Der Herrgott würfelt nicht!"). למשמע הפסיקה הנחרצת הזאת ביקש ממנו בוהר ש"לא יגיד לאלוהים מה לעשות".

אינשטיין כמובן פשוט חשש שעיקרון חוסר הודאות שמכניסה מכאניקת הקוונטים ליקום הפיזיקלי יסמן את סוף החוקיות והסדר הסיבתי בעולם. יחד עם זאת אמירתו מסגירה גם משהו שאיננו רק דאגתו של מדען לעמידותה של השקפת עולמו, שכן אינשטיין, שהיה רחוק מאוד מלהיות יהודי שומר מצוות (למעשה הוא כנראה די זלזל במסורת) היה יחד עם זאת אדם דתי מאוד. במענה למברק בו שאל אותו הרב הראשי של העיר ניו יורק אם הוא מאמין באל, ענה אינשטיין ש"אני מאמין באלוהים של שפינוזה, שמגלה את עצמו בהרמוניה ובסדר של כל הקיים, לא באלוהים שמתעניין בגורלותיהם ומעשיהם של בני אדם". האלוהים שאינשטיין מאמין בו, אם כן, הוא האל שהוא הטבע, כלומר היקום כולו כהרמוניה אלוהית אחת.

לו היה אינשטיין מסתפק בדברים אלו היינו יכולים לפתור אותם כהגיגים אפולוגטים של מדען המבקש לשלב אמונה בתוך השקפת עולם רציונלית, אבל אינשטיין היה למעשה אדם דתי במובן עמוק הרבה יותר: הוא הרגיש את אותה אחדות הרמונית, ואף ראה את עשייתו המדעית כנובעת מתוך אותו רגש דתי-קיומי.

במאמר הבא, שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" ב- 1930 (ושתרגמתי מאנגלית), מסביר אינשטיין מהם לדעתו שלושת המקורות של הדת. שימו לב לסיבה השלישית שנותן אינשטיין להתפתחותה של הדת: אינשטיין מדבר על הרגשה מיוחדת, שממנה נובעת הפעילות הדתית, ולפי דעתו גם זו המדעית. הוא מכנה אותה "ההרגשה הדתית הקוסמית". (כל ההדגשות במאמר, וכמובן הלינקים, אינם במקור)

דת ומדע – אלברט אינשטיין:

כל מה שעשה המין האנושי וכל מה שחשב קשור לסיפוק צרכים עמוקים ולשיכוך כאב. צריך לזכור את זה היטב אם רוצים להבין תנועות רוחניות ואת התפתחותן. רגשות ורצונות הם הכוח המניע מאחורי כל יוזמה ויצירה אנושית, ולא משנה עד כמה התחפושת בה מלבישים אותם אחר כך היא נשגבת. אבל מהם הרגשות והצרכים שהובילו בני אדם למחשבה דתית ולאמונה, במובן הרחב ביותר של המילים הללו?

התבוננות קצרה תספיק כדי להבהיר לנו שמגוון לא קטן של רגשות נמצא בבסיס החוויה והמחשבה הדתית. אצל האדם הקדמון זהו הפחד שמעורר רעיונות דתיים: פחד מרעב, חיות פרא, חולי, מוות. מכיוון שבשלב הקיומי הזה ההבנה של יחסיות סיבתית עדיין לא ממש מפותחת, המוח האנושי יוצר ישויות דמיוניות שמקבילות פחות או יותר לעצמו, ואשר שאותן התרחשויות מפחידות תלויות ברצונן ובמעשיהן. כך ינסה האדם להבטיח את הסכמתם של הישויות הללו על ידי ביצוע מעשים שונים והקרבת קרבנות, אשר על פי המסורת שהועברה דורות על גבי דורות מפייסים אותם וגורמים להם לחבב את בן התמותה.

במובן הזה אני מדבר על דת של פחד. דת כזו, למרות שלא נוצרה על ידי מעמד של כהנים, מגיעה ליציבות במידה רבה דרכו. מעמד הכהונה מעמיד עצמו כמתווך בין האנשים ואותם דברים שמפניהם הם פוחדים ויוצר הגמוניה על הבסיס הזה. במקרים רבים מנהיג או שליט או מגזר מיוחס שמעמדם תלוי במשתנים אחרים משלב תפקודים של כוהנים עם הסמכות החילונית שלו כדי לבסס את זו האחרונה. לפעמים השליטים הפוליטיים ומעמד הכוהנים משתפים פעולה למען אינטרסים משותפים.

הדחפים החברתיים הם מקור נוסף להיווצרות הדת. אבות ואמהות ומנהיגים של קהילות גדולות הם כולם בני-תמותה ובלתי-מושלמים. הכמיהה להדרכה, אהבה ותמיכה מעוררת אנשים ליצור דמות אלוהית שהיא חברתית ומוסרית. זהו האל של ההשגחה, שמגן, ממית, מתגמל ומעניש. בהתאם למגבלות ההשקפה של המאמין, זהו האל אשר אוהב ומוקיר את חיי השבט, המין האנושי, או אפילו החיים באשר הם שם. זהו האל המנחם בזמן צער וגעגועים, האל הנוצר את נשמות המתים. זוהי הקונספציה החברתית והמוסרית של אלוהים.

כתבי הקודש היהודיים מראים בצורה מרשימה את ההתפתחות מדת של פחד לדת מוסרית, התפתחות שנמשכה בברית-החדשה. הדתות של כל העמים המתורבתים, ובייחוד עמי המזרח הרחוק, הן בעיקרן דתות של מוסר. ההתפתחות מדת של פחד לדת של מוסר היא צעד גדול בחייהם של עמים. למרות זאת, הרעיון שדתות פרימיטיביות מבוססות לחלוטין על פחד ודתות מתורבתות מבוססות רק על מוסר הוא דעה קדומה שממנה יש להישמר. האמת היא שכל הדתות הן עירבוב של שני הסוגים, בהבדל הבא: שבשלבים גבוהים של החיים החברתיים הדת של המוסר בולטת יותר.

המשותף לשני סוגים אלו של דתות היא התפיסה האנתרופומורפית של דמות האל. באופן כללי רק אינדיבידואלים מחוננים בצורה יוצאת דופן וחברות בעלות הכרה שכלית גבוהה מאוד מעפילים מעבר לשלב הזה.

אבל יש שלב שלישי של חוויה דתית ששייכת לכל אלו, למרות שנדיר למצוא אותה בצורה טהורה. אני אכנה אותה ההרגשה הדתית הקוסמית [cosmic religious feeling]. מאוד קשה להבהיר את אופייה של ההרגשה הזאת למי שהיא זרה לו לחלוטין, לא מעט מפני שאין לו מקבילה בצורה של מושג אנתרופומורפי של האל. האינדיבידואל מרגיש את חוסר הטעם שבתשוקות והמטרות האנושיות, ואת העידון והסדר הנפלא שמגלים את עצמם הן בטבע והן בעולם המחשבה. קיום אינדבידואלי נראה לו כסוג של כלא והוא רוצה לחוות את היקום ככוליות אחת משמעותית (a single significant whole).

תחילת ההרגשה הדתית הקוסמית נמצאת כבר בשלב מוקדם של התפתחות, לדוגמא במזמורי תהילים ובדברי כמה מהנביאים. הבודהיזם, כפי שלמדנו בעיקר מהכתבים הנהדרים של שופנהאוור, מכיל את המימד הזה בצורה הרבה יותר חזקה.

גאוני הדת של כל התקופות התבלטו על ידי הסוג הזה של הרגשה דתית, שאינה יודעת שום דוגמה ואף אל שנתפש כדמות אדם. לכן לא תיתכן כנסייה שתורתה העיקרית מבוססת על ההרגשה הזאת. לכן גם אנחנו מוצאים שדווקא בקרב הכופרים שבכל דור יש את ההרגשה הדתית הגבוהה ביותר הזאת – אלו שנחשבו על ידי בני זמנם לפעמים לאתאיסטים, ולפעמים לקדושים. באור הזה אנשים כמו דמוקריטוס, פרנסיסקוס מאסיזי ושפינוזה קרובים מאוד האחד למשנהו.

אבל איך אפשר לתקשר את ההרגשה הדתית הקוסמית מאדם אחד לשני אם היא לא נושאת איתה אף מושג מוגדר של אל ואף תיאולוגיה? בעיני זהו התפקיד החשוב ביותר של האמנות והמדע לעורר את הרגש הזה ולאפשר לו להישאר חי אצל אלו שפתוחים לקראתו. כך אנו מגיעים למושג של הקשר בין המדע והדת שהוא שונה לחלוטין מזה הרגיל. כאשר אנחנו מביטים בעניין מבחינה היסטורית, קשה לנו לא לתפוס את המדע והדת כיריבים מרים, ומסיבה ברורה: מי שבטוח באופן מוחלט שהסיבתיות היא חוק אוניברסלי לא יכול לסבול את הרעיון של ישות חיצונית שמתערבת במהלך העניינים (בתנאי כמובן שהוא לוקח את חוק הסיבתיות באמת ברצינות). כמו כן אין לאדם שכזה צורך בפחד דתי או בדת חברתית או מוסרית. אלוהים שמעניש או מתגמל הוא לא נתפס עבורו מהסיבה הפשוטה שמעשי האדם נקבעים על ידי הכרח, בין אם פנימי או חיצוני, כך שבעיני האל הוא לא יכול להיות אחראי, לפחות לא יותר מאשר אחראי חפץ דומם לתזוזות שלו.

משום כך הואשם המדע בחתירה תחת המוסר, למרות שהאשמה זו אינה צודקת. ראוי שהתנהגותו המוסרית של האדם תהיה מבוססת על סימפתיה, חינוך וקשרים וצרכים חברתיים. אין צורך בשום ביסוס דתי. אכן, נזלזל באדם אם נאמר שהוא חייב להיות נשלט על ידי הפחד מעונש והתקווה לתגמול לאחר המוות. אבל קל לראות שמשום כך הכנסיות תמיד לחמו במדע ורדפו את חסידיו.

מצד שני, אני טוען שההרגשה הדתית הקוסמית היא המניע העיקרי והנאצל ביותר למחקר המדעי. רק מי שמבין את המאמצים האדירים, ומעל לכל את המסירות, שבלעדיהם עבודה חלוצית במדע תיאורטי לא יכולה להיעשות, מסוגל לתפוס את הכוח של הרגש שרק ממנו עבודה כזאת, המרוחקת ממציאות החיים המיידית, יכולה לנבוע. איזה ביטחון ברציונליות של היקום ואיזה כמיהה להבין, ואפילו יהיה זה רק שיקוף קלוש של השכל הנגלה בעולם הזה, היו ודאי לקפלר ולניוטון על מנת שיוכלו לחיות שנים בבידוד ולעמול על חשיפת עקרונות המכאניקה השמימית!

מי שמכיר את המחקר המדעי בעיקר מצדן של התוצרים המעשיים שלו יכול לפתח בקלות תפיסה שגויה לחלוטין של המנטליות של אותם אנשים, שבעודם מוקפים בעולם סקפטי האירו את דרכן של נשמות תאומות הפזורות ברחבי העולם ולאורך הדורות. רק מי שהקדיש את חייו למטרות דומות יכול להבין בבהירות מה שנתן לאנשים הללו את ההשראה והכוח להישאר נאמנים למטרתם גם אחרי כשלונות אינספור. זוהי ההרגשה הדתית הקוסמית שנותנת לאדם כוחות כאלו. אדם בן זמננו אמר, ובצדק, שבעידן המטריאליסטי הזה רק המדענים הרציניים ביותר הם האנשים העמוקים באמת מבחינה דתית.

אותה תחושה של היקום כ"כוליות אחת משמעותית" היא העומדת, אומר אינשטיין (כאן ובמקומות אחרים) הן בבסיס של כל דתיות אמיתית והן בבסיס של המחקר המדעי, והוא קורא למדע (ולאומנות) גם לחזור ולהחדיר באנשים את אותה הרגשה, שכרגיל איננה נגישה להם.

אני חושב שכולנו מכירים את ההרגשה הזו במידה מסויימת, גם אם קשה לנו לזכור אותה: זו אותה התפעמות שממלאת אותנו כשאנחנו משקיפים בהפתעה ונפתחים מול נוף יפה, או עדים למחווה של נדיבות או טוּב מצד מישהו, או מוותרים מתוך שלמות אמיתית על משהו ש"מגיע לנו". אנחנו מתקשים לזכור את אותה הרגשה בדיוק מפני שכאשר היא נמצאת אנחנו בדרך כלל (אבל לא תמיד) לא נמצאים, כלומר לא מודעים להווה. אבל אלו הפעמים שאנחנו משתחררים לרגע מאותו קיום אינדבידואלי שכולא אותנו (במינוח של אינשטיין) ומאפשרים לעצמנו להרגיש את הקשר העמוק בינינו לבין הכוליות האחת המשמעותית.

דברים אלו של אינשטיין מזכירים לי מאוד גם דברים שכתב הסופר רומאן רולאן. בפתיחת ספרו "תרבות בלא נחת" מתאר זיגמונד פרויד חלופת מכתבים עם חבר (שהוא רומאן רולאן, שהיה, אגב, חסיד של הגורו ההודי בן המאה התשע-עשרה, ראמאקרישנה). רולאן כותב לו על רגש אשר

לא עזבו מעולם, ומפי רבים אחרים יודע הוא על קיומו בנפשם והוא מניח, כי מצוי רגש זה בנפשם של מיליונים. הרגשת ה'נצח' – כך היה רוצה לקרוא לתחושה הזו: מין רגש שאין לו שעור ואין לו גבול, והשם 'רגש אוקיאני' יפה לו. זוהי, כפי שהוא כותב, הרגשה סובייקטיבית צרופה, ולא עיקר של אמונה; שום הבטחה לחיי עולם אינה צמודה לה, אבל היא המקור לאנרגיה הדתית, וכך אמנם תפסוה הכנסיות השונות ושיטות-הדת השונות, ויסתוה בצינורות מסויימים, ובלא ספק גם מיצוה. רק על סמך רגש אוקיאני זה רשאי אדם, לדבריו, לקרוא לעצמו איש-דת, גם אם הוא דוחה כל אמונה כאשלייה.

פרויד כמובן רואה ברגש הזה רגרסיה נוירוטית אל מצב אינפנטילי (שמאפיין תינוקות), אבל כמובן שזו שטות. שישאל את אינשטיין.

[הנה גרסת אנרג'י המקוצרת. עוד על הדתיות של אינשטיין אפשר לקרוא בשישית מאמרים של אורי פז, שהלינקים אליהם נמצאים באתר שלו]