אינשטיין על דת ומדע

אינשטיין ובוהר

"קטן הוא מספרם [של האנשים] הרואים בעיניים שלהם עצמם והמרגישים בלבבות שלהם עצמם" – אלברט אינשטיין

אחד הסיפורים הידועים ביותר על אלברט אינשטיין מספר על כך שבעת משחק קלפים בבית קפה עם ידידו הפיזיקאי נילס בוהר, תוך כדי דיון על השלכותיה של מכאניקת הקוונטים, קבע אינשטיין כי "אלוהים לא משחק בקוביה" (בגרמנית זה נשמע יותר טוב: "Der Herrgott würfelt nicht!"). למשמע הפסיקה הנחרצת הזאת ביקש ממנו בוהר ש"לא יגיד לאלוהים מה לעשות".

אינשטיין כמובן פשוט חשש שעיקרון חוסר הודאות שמכניסה מכאניקת הקוונטים ליקום הפיזיקלי יסמן את סוף החוקיות והסדר הסיבתי בעולם. יחד עם זאת אמירתו מסגירה גם משהו שאיננו רק דאגתו של מדען לעמידותה של השקפת עולמו, שכן אינשטיין, שהיה רחוק מאוד מלהיות יהודי שומר מצוות (למעשה הוא כנראה די זלזל במסורת) היה יחד עם זאת אדם דתי מאוד. במענה למברק בו שאל אותו הרב הראשי של העיר ניו יורק אם הוא מאמין באל, ענה אינשטיין ש"אני מאמין באלוהים של שפינוזה, שמגלה את עצמו בהרמוניה ובסדר של כל הקיים, לא באלוהים שמתעניין בגורלותיהם ומעשיהם של בני אדם". האלוהים שאינשטיין מאמין בו, אם כן, הוא האל שהוא הטבע, כלומר היקום כולו כהרמוניה אלוהית אחת.

לו היה אינשטיין מסתפק בדברים אלו היינו יכולים לפתור אותם כהגיגים אפולוגטים של מדען המבקש לשלב אמונה בתוך השקפת עולם רציונלית, אבל אינשטיין היה למעשה אדם דתי במובן עמוק הרבה יותר: הוא הרגיש את אותה אחדות הרמונית, ואף ראה את עשייתו המדעית כנובעת מתוך אותו רגש דתי-קיומי.

במאמר הבא, שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" ב- 1930 (ושתרגמתי מאנגלית), מסביר אינשטיין מהם לדעתו שלושת המקורות של הדת. שימו לב לסיבה השלישית שנותן אינשטיין להתפתחותה של הדת: אינשטיין מדבר על הרגשה מיוחדת, שממנה נובעת הפעילות הדתית, ולפי דעתו גם זו המדעית. הוא מכנה אותה "ההרגשה הדתית הקוסמית". (כל ההדגשות במאמר, וכמובן הלינקים, אינם במקור)

דת ומדע – אלברט אינשטיין:

כל מה שעשה המין האנושי וכל מה שחשב קשור לסיפוק צרכים עמוקים ולשיכוך כאב. צריך לזכור את זה היטב אם רוצים להבין תנועות רוחניות ואת התפתחותן. רגשות ורצונות הם הכוח המניע מאחורי כל יוזמה ויצירה אנושית, ולא משנה עד כמה התחפושת בה מלבישים אותם אחר כך היא נשגבת. אבל מהם הרגשות והצרכים שהובילו בני אדם למחשבה דתית ולאמונה, במובן הרחב ביותר של המילים הללו?

התבוננות קצרה תספיק כדי להבהיר לנו שמגוון לא קטן של רגשות נמצא בבסיס החוויה והמחשבה הדתית. אצל האדם הקדמון זהו הפחד שמעורר רעיונות דתיים: פחד מרעב, חיות פרא, חולי, מוות. מכיוון שבשלב הקיומי הזה ההבנה של יחסיות סיבתית עדיין לא ממש מפותחת, המוח האנושי יוצר ישויות דמיוניות שמקבילות פחות או יותר לעצמו, ואשר שאותן התרחשויות מפחידות תלויות ברצונן ובמעשיהן. כך ינסה האדם להבטיח את הסכמתם של הישויות הללו על ידי ביצוע מעשים שונים והקרבת קרבנות, אשר על פי המסורת שהועברה דורות על גבי דורות מפייסים אותם וגורמים להם לחבב את בן התמותה.

במובן הזה אני מדבר על דת של פחד. דת כזו, למרות שלא נוצרה על ידי מעמד של כהנים, מגיעה ליציבות במידה רבה דרכו. מעמד הכהונה מעמיד עצמו כמתווך בין האנשים ואותם דברים שמפניהם הם פוחדים ויוצר הגמוניה על הבסיס הזה. במקרים רבים מנהיג או שליט או מגזר מיוחס שמעמדם תלוי במשתנים אחרים משלב תפקודים של כוהנים עם הסמכות החילונית שלו כדי לבסס את זו האחרונה. לפעמים השליטים הפוליטיים ומעמד הכוהנים משתפים פעולה למען אינטרסים משותפים.

הדחפים החברתיים הם מקור נוסף להיווצרות הדת. אבות ואמהות ומנהיגים של קהילות גדולות הם כולם בני-תמותה ובלתי-מושלמים. הכמיהה להדרכה, אהבה ותמיכה מעוררת אנשים ליצור דמות אלוהית שהיא חברתית ומוסרית. זהו האל של ההשגחה, שמגן, ממית, מתגמל ומעניש. בהתאם למגבלות ההשקפה של המאמין, זהו האל אשר אוהב ומוקיר את חיי השבט, המין האנושי, או אפילו החיים באשר הם שם. זהו האל המנחם בזמן צער וגעגועים, האל הנוצר את נשמות המתים. זוהי הקונספציה החברתית והמוסרית של אלוהים.

כתבי הקודש היהודיים מראים בצורה מרשימה את ההתפתחות מדת של פחד לדת מוסרית, התפתחות שנמשכה בברית-החדשה. הדתות של כל העמים המתורבתים, ובייחוד עמי המזרח הרחוק, הן בעיקרן דתות של מוסר. ההתפתחות מדת של פחד לדת של מוסר היא צעד גדול בחייהם של עמים. למרות זאת, הרעיון שדתות פרימיטיביות מבוססות לחלוטין על פחד ודתות מתורבתות מבוססות רק על מוסר הוא דעה קדומה שממנה יש להישמר. האמת היא שכל הדתות הן עירבוב של שני הסוגים, בהבדל הבא: שבשלבים גבוהים של החיים החברתיים הדת של המוסר בולטת יותר.

המשותף לשני סוגים אלו של דתות היא התפיסה האנתרופומורפית של דמות האל. באופן כללי רק אינדיבידואלים מחוננים בצורה יוצאת דופן וחברות בעלות הכרה שכלית גבוהה מאוד מעפילים מעבר לשלב הזה.

אבל יש שלב שלישי של חוויה דתית ששייכת לכל אלו, למרות שנדיר למצוא אותה בצורה טהורה. אני אכנה אותה ההרגשה הדתית הקוסמית [cosmic religious feeling]. מאוד קשה להבהיר את אופייה של ההרגשה הזאת למי שהיא זרה לו לחלוטין, לא מעט מפני שאין לו מקבילה בצורה של מושג אנתרופומורפי של האל. האינדיבידואל מרגיש את חוסר הטעם שבתשוקות והמטרות האנושיות, ואת העידון והסדר הנפלא שמגלים את עצמם הן בטבע והן בעולם המחשבה. קיום אינדבידואלי נראה לו כסוג של כלא והוא רוצה לחוות את היקום ככוליות אחת משמעותית (a single significant whole).

תחילת ההרגשה הדתית הקוסמית נמצאת כבר בשלב מוקדם של התפתחות, לדוגמא במזמורי תהילים ובדברי כמה מהנביאים. הבודהיזם, כפי שלמדנו בעיקר מהכתבים הנהדרים של שופנהאוור, מכיל את המימד הזה בצורה הרבה יותר חזקה.

גאוני הדת של כל התקופות התבלטו על ידי הסוג הזה של הרגשה דתית, שאינה יודעת שום דוגמה ואף אל שנתפש כדמות אדם. לכן לא תיתכן כנסייה שתורתה העיקרית מבוססת על ההרגשה הזאת. לכן גם אנחנו מוצאים שדווקא בקרב הכופרים שבכל דור יש את ההרגשה הדתית הגבוהה ביותר הזאת – אלו שנחשבו על ידי בני זמנם לפעמים לאתאיסטים, ולפעמים לקדושים. באור הזה אנשים כמו דמוקריטוס, פרנסיסקוס מאסיזי ושפינוזה קרובים מאוד האחד למשנהו.

אבל איך אפשר לתקשר את ההרגשה הדתית הקוסמית מאדם אחד לשני אם היא לא נושאת איתה אף מושג מוגדר של אל ואף תיאולוגיה? בעיני זהו התפקיד החשוב ביותר של האמנות והמדע לעורר את הרגש הזה ולאפשר לו להישאר חי אצל אלו שפתוחים לקראתו. כך אנו מגיעים למושג של הקשר בין המדע והדת שהוא שונה לחלוטין מזה הרגיל. כאשר אנחנו מביטים בעניין מבחינה היסטורית, קשה לנו לא לתפוס את המדע והדת כיריבים מרים, ומסיבה ברורה: מי שבטוח באופן מוחלט שהסיבתיות היא חוק אוניברסלי לא יכול לסבול את הרעיון של ישות חיצונית שמתערבת במהלך העניינים (בתנאי כמובן שהוא לוקח את חוק הסיבתיות באמת ברצינות). כמו כן אין לאדם שכזה צורך בפחד דתי או בדת חברתית או מוסרית. אלוהים שמעניש או מתגמל הוא לא נתפס עבורו מהסיבה הפשוטה שמעשי האדם נקבעים על ידי הכרח, בין אם פנימי או חיצוני, כך שבעיני האל הוא לא יכול להיות אחראי, לפחות לא יותר מאשר אחראי חפץ דומם לתזוזות שלו.

משום כך הואשם המדע בחתירה תחת המוסר, למרות שהאשמה זו אינה צודקת. ראוי שהתנהגותו המוסרית של האדם תהיה מבוססת על סימפתיה, חינוך וקשרים וצרכים חברתיים. אין צורך בשום ביסוס דתי. אכן, נזלזל באדם אם נאמר שהוא חייב להיות נשלט על ידי הפחד מעונש והתקווה לתגמול לאחר המוות. אבל קל לראות שמשום כך הכנסיות תמיד לחמו במדע ורדפו את חסידיו.

מצד שני, אני טוען שההרגשה הדתית הקוסמית היא המניע העיקרי והנאצל ביותר למחקר המדעי. רק מי שמבין את המאמצים האדירים, ומעל לכל את המסירות, שבלעדיהם עבודה חלוצית במדע תיאורטי לא יכולה להיעשות, מסוגל לתפוס את הכוח של הרגש שרק ממנו עבודה כזאת, המרוחקת ממציאות החיים המיידית, יכולה לנבוע. איזה ביטחון ברציונליות של היקום ואיזה כמיהה להבין, ואפילו יהיה זה רק שיקוף קלוש של השכל הנגלה בעולם הזה, היו ודאי לקפלר ולניוטון על מנת שיוכלו לחיות שנים בבידוד ולעמול על חשיפת עקרונות המכאניקה השמימית!

מי שמכיר את המחקר המדעי בעיקר מצדן של התוצרים המעשיים שלו יכול לפתח בקלות תפיסה שגויה לחלוטין של המנטליות של אותם אנשים, שבעודם מוקפים בעולם סקפטי האירו את דרכן של נשמות תאומות הפזורות ברחבי העולם ולאורך הדורות. רק מי שהקדיש את חייו למטרות דומות יכול להבין בבהירות מה שנתן לאנשים הללו את ההשראה והכוח להישאר נאמנים למטרתם גם אחרי כשלונות אינספור. זוהי ההרגשה הדתית הקוסמית שנותנת לאדם כוחות כאלו. אדם בן זמננו אמר, ובצדק, שבעידן המטריאליסטי הזה רק המדענים הרציניים ביותר הם האנשים העמוקים באמת מבחינה דתית.


אותה תחושה של היקום כ"כוליות אחת משמעותית" היא העומדת, אומר אינשטיין (כאן ובמקומות אחרים) הן בבסיס של כל דתיות אמיתית והן בבסיס של המחקר המדעי, והוא קורא למדע (ולאומנות) גם לחזור ולהחדיר באנשים את אותה הרגשה, שכרגיל איננה נגישה להם.

אני חושב שכולנו מכירים את ההרגשה הזו במידה מסויימת, גם אם קשה לנו לזכור אותה: זו אותה התפעמות שממלאת אותנו כשאנחנו משקיפים בהפתעה ונפתחים מול נוף יפה, או עדים למחווה של נדיבות או טוּב מצד מישהו, או מוותרים מתוך שלמות אמיתית על משהו ש"מגיע לנו". אנחנו מתקשים לזכור את אותה הרגשה בדיוק מפני שכאשר היא נמצאת אנחנו בדרך כלל (אבל לא תמיד) לא נמצאים, כלומר לא מודעים להווה. אבל אלו הפעמים שאנחנו משתחררים לרגע מאותו קיום אינדבידואלי שכולא אותנו (במינוח של אינשטיין) ומאפשרים לעצמנו להרגיש את הקשר העמוק בינינו לבין הכוליות האחת המשמעותית.

דברים אלו של אינשטיין מזכירים לי מאוד גם דברים שכתב הסופר רומאן רולאן. בפתיחת ספרו "תרבות בלא נחת" מתאר זיגמונד פרויד חלופת מכתבים עם חבר (שהוא רומאן רולאן, שהיה, אגב, חסיד של הגורו ההודי בן המאה התשע-עשרה, ראמאקרישנה). רולאן כותב לו על רגש אשר

לא עזבו מעולם, ומפי רבים אחרים יודע הוא על קיומו בנפשם והוא מניח, כי מצוי רגש זה בנפשם של מיליונים. הרגשת ה'נצח' – כך היה רוצה לקרוא לתחושה הזו: מין רגש שאין לו שעור ואין לו גבול, והשם 'רגש אוקיאני' יפה לו. זוהי, כפי שהוא כותב, הרגשה סובייקטיבית צרופה, ולא עיקר של אמונה; שום הבטחה לחיי עולם אינה צמודה לה, אבל היא המקור לאנרגיה הדתית, וכך אמנם תפסוה הכנסיות השונות ושיטות-הדת השונות, ויסתוה בצינורות מסויימים, ובלא ספק גם מיצוה. רק על סמך רגש אוקיאני זה רשאי אדם, לדבריו, לקרוא לעצמו איש-דת, גם אם הוא דוחה כל אמונה כאשלייה.

אינשטיין כאיקונת קדוש נוצרי

פרויד כמובן רואה ברגש הזה רגרסיה נוירוטית אל מצב אינפנטילי (שמאפיין תינוקות), אבל כמובן שזו שטות. שישאל את אינשטיין.

[הנה גרסת אנרג'י המקוצרת. עוד על הדתיות של אינשטיין אפשר לקרוא בשישית מאמרים של אורי פז, שהלינקים אליהם נמצאים באתר שלו]

17 תגובות

  1. מענין. הגישה שלו חשובה, אני חושב, לא רק בשביל דתיים מודרנים (כדי לישב את דתיותם עם המדע) אלא בשביל מדענים שיזכרו שלא הכל במדע הוא התוצר. לצערי נראה שהעולם לא התקדם אפילו מילימטר בכיוון הזה מאז אינשטיין. (במקרה, לצערי, הסתכלתי באנארג'י על התגובות לכתבה על הבריאתנות. אין לי אפילו כוח לחשוב על זה מרוב ייאוש. )

    משהו קטן: "אבל איך אפשר לתקשר את ההרגשה הדתית הקוסמית" – לתקשר כאן זה לא בדיוק תרגום של
    coomunicate.
    אני מנחש שזה היה המקור… אולי "להעביר" טוב יותר. אני מרשה לעצמי להגיד את זה רק בגלל שהעברית שלי כבר מלאה אנגליזמים כאלה כפי שתווכח וודאי בעצמך בעוד שבוע כשנפגש.

    אהבתי

  2. פוסט חשוב מאין כמוהו.

    ישר כח על התרגום.

    וגם תודה על ההפנייה למאמרי בנושא באתר אייש.

    (אהמ… אורי פז טרם מצא את הזמן לקריאת הפוסט בדרכו העיונית…).

    אהבתי

  3. מקריאת המאמר שלך עולה בליבי החשש שאתה לא מכיר מספיק טוב פיזיקאים.

    הרבה פעמים פיזיקאים משתמשים במילה "אלוהים" בצורה שאין לה ממש קשר לצורה בה רוב בני האדם משתמשים בה.

    בסופו של דבר הפיזיקאים מנסים למצוא כללים יותר ויותר בסיסיים לעולמנו. כל מיני דברים שלכאורה נראו נפרדים, מתגלים כצדדים שונים של אותו חוק בסיסי. כך הכוח החשמלי, והכוח המגנטי, התגלו כקשורים, ולמעשה אפשר לנסח חוק אחד פשוט ואלמנטרי שממנו ייגזרו כל התופעות ה"חשמליות" וגם ה"מגנטיות". אח"כ התברר שגם את הכוחות הגרעיניים אפשר לצרף לאותה תמונה. אבל בסופו של דבר תמיד יישארו דברים שאי אפשר להסביר ממה הם נובעים. שהתשובה להם היא שזה פשוט ככה.

    ואז על דברים כאלה פיזיקאים יאמרו משהו כמו ש"זה מה שאלוהים החליט". זה לא אומר שהם מאמינים באיזשהו אלוהים. אפילו לא באלוהים לא ממסדי שלא שייך לשום דת. זה רק צורה לומר שאלה חוקי הטבע הבסיסיים שאי אפשר להסביר. רק דימוי (כמו הדימוי שהשתמשתי בתחילת התגובה על ה"חשש שעולה בליבי" למרות שליבי הוא סה"כ משאבה שמזרימה דם לחלקי הגוף)

    זה האלוהים שבוהר ואיינשטיין התווכחו אם הוא זורק קוביות או לא (בינתיים אגב הוכח שבוהר צדק). מהאמירה הזו אי אפשר לגזור שום דבר לגבי אמונה דתית.

    ולמקרא המאמר, אני לא מוצא שום דבר שירמוז שאיינשטיין התכוון למובן אחר של המילה "אלוהים", גם במקרים אחרים בה הוא משתמש בה.

    אהבתי

  4. סליחה על הנטפוק, אבל הוא לא אמר לו את זה בביתו, אלא בכינוס מדעי שעסק בתורת הקוואנטים. זה היה הקאמבק המדעי השנון ביותר אי-פעם, אני חושב.

    אהבתי

  5. עמנואל,
    מקריאת הפוסט שלך נראה שאינך מכיר את תומר.

    הרבה פעמים מאמינים משתמשים במילה "אלוהים" בצורה שאין לה ממש קשר לצורה בה אנשים דתיים אחרים משתמשים בה.

    בסופו של דבר הם מנסים למצוא ראיה יותר ויותר בסיסית לעולמנו וליקום כולו. כל מיני דברים שלכאורה נראו נפרדים, מתגלים כצדדים שונים של אותה הויה בסיסית. ישנם דברים רבים שניתן לראותם כנפרדים כביכול, אבל בסופו של דבר תמיד יישארו דברים שאי אפשר להסביר כנפרדים. הם "פשוט ככה".

    ואז על דברים כאלה הם יאמרו משהו כמו ש"זה אלוהים". זה לא אומר שהם מאמינים באיזשהו אלוהים חוצני. אפילו לא באלוהים לא ממסדי שלא שייך לשום דת. זה רק צורה לומר שזו ההויה כולה. רק דימוי (כמו הדימוי שהשתמשתי בתחילת התגובה על ה"חשש שעולה בליבי" למרות שליבי הוא סה"כ משאבה שמזרימה דם לחלקי הגוף)

    זה האלוהים שתומר אומר שבוהר ואיינשטיין התווכחו אם הוא זורק קוביות או לא (בינתיים אגב הוכח שבוהר צדק). מהאמירה הזו אי אפשר לגזור שום דבר לגבי אמונה דתית במובן הפשטני והצר שלה.

    ולמקרא הפוסט שלך, אני לא מוצא שום דבר שירמוז שתומר התכוון למובן אחר של המילה "אלוהים", גם במקרים אחרים בה הוא משתמש בה.

    אהבתי

  6. הפרודיה הדי מטיפשת על דברי למעלה, בכל זאת הסבה את תשומת ליבי לכך שלא הבהרתי נקודה חשובה – למה אני מתכוון לשימוש "רגיל" במילה "אלוהים". ובכל הכוונה היא לישות תבונית בעלת רצון, שתכננה את האירועים או לפחות את החוקים על פיהם הם מתקיימים.

    אבל כשפיזיקאי מדבר על אלוהים בצורה שהדגמתי, אין בדבריו בהכרח כוונה שאכן יש ישות כזאת, שמתכננת, שרוצה, שיש לה סיבות. החוקים יכולים להיות בהחלט מקריים. למה יש לעולמנו דוקא 3 מימדים? כנראה (לפחות במצב הפיזיקה הקיים) שאי אפשר למצוא לזה סיבה (למרות שיש כל מיני תיאוריות שגורסות שיש יותר מימדים, אבל הם "מקופלים", ולא "זמינים" לנו, ועדיין לכל התיאוריות האלה אין הסבר למה ומדוע). מישהו יכול לומר שככה מי שברא את העולם החליט. אבל לדעתי התשובה הכי טובה היא פשוט "ככה". העיניין הוא שפיזקאי יכול להשתמש במשפט "שככה מי שברא את העולם החליט" לא במובן המילולי (כלומר שהוא לא מתכוון שהיה מישהו שברא תא העולם, או מישהו שהחליט), אלא רק בשביל לומר באופן ציורי "ככה".

    אהבתי

  7. השמיים זרועי הכוכבים ממעל, והעובדה שאנשים לא קוראים בעיון מאמרים לפני שהם מגיבים עליהם.

    עמנואל: קרא את המאמר. אני לא טוען לרגע שאינשטיין האמין באלוהים כישות תבונית בעלת רצון. להפך: אני מביא ציטוט שלו על אמונתו "באלוהים של שפינוזה". יחד עם זאת, הוא כנראה הרגיש "הרגשה דתית קוסמית", וחשב שהיא הבסיס לדתות ולחקירה המדעית. מסכים איתו?

    הלל כהן, תודה על הדברים, אבל אני לא טענתי שא' אמר את הדברים בביתו, אלא בבית קפה. אבל אולי עדיין אי טועה…

    ותודה רבה להכהן היקר : )

    אהבתי

  8. נדמה לי שהשמטה של האיבר השני במשפט של קאנט: "והחוק המוסרי שבתוכי", איננה מקרית, משום שבתמונה קוסמולוגית שיש בה רק הוויה משותפת לכל היצורים, עדיין אין מחויבות ביניהם; מה משמאגד אותם איננו הישות אלא הרצון הקוסמי, דחיפה לפעולה שאיננה שוויון נפש סטואי/בודהיסטי.
    אינני טוען שאנשים כמו איינשטיין או תומר אינם מוסריים בפועל , אלא שהמוסר שלהם אינו מתיישב עם ההגות שלהם, אלא מעיד על דבר-מה שונה.

    אהבתי

  9. נאה דרשת!

    אכן, האחדות הקוסמית אינה מבטיחה, לכאורה, פעולה מוסרית לכשעצמה. אלא שזוהי אחדות מיוחדת המחילה בתוכה ריבוי ואף מאשרת בתוקף את קיומם של הדברים הפרטיים. לא רק זאת: האחדות הקוסמית הזו ניחנה בחוכמה עצומה, ומחוכמה זו, שאינה חוכמה של אדם מסויים, כזה או אחר, נובעים המוסר והקטגוריות האחרות גם כן. אגב, מאותה חוכמה אולי גם נובעות התגליות המדעיות הגדולות באמת, היה אומר אינשטיין…

    אגב, אנחנו מכירים? : )

    אהבתי

  10. אינשטיין אמר לרב הניו-יורקי (לפי הציטוט שהובא לעיל):
    "אני מאמין באלוהים של שפינוזה, שמגלה את עצמו בהרמוניה ובסדר של כל הקיים, לא באלוהים שמתעניין בגורלותיהם ומעשיהם של בני אדם"

    היום, כמה עשורים טובים לאחר אותה אמירה מעודד לגלות שהאנושות בכל זאת התפתחה כדי לדעת (ולהבין?) ששני האלוהים-מים אליהם מתייחס אינשטיין הם אחד.
    אני משער שיתר-המדעיות של אינשטיין ואולי הרתיעה האוטומטית שלו מעיסוקי הדת-רוח לא איפשרו לו אז לקבל את האכסיומה (לדעתי!) שאלוהים דווקא כן מתעניין בגורלות ובמעשים של בני האדם.
    המחלוקת עם הדת הקונבנציונלית עשויה להתגלות בדרך שבה אותה התעניינות תבוא לידי ביטוי. הדת תאמר שהאלוהים המתעניין הוא מוסרי ושיפוטי, אחרים (לרבות הח"מ) יאמרו שהאלוהים המתעניין הוא מתבונן, מגבה, תומך וחומל.

    מעניין לדעת אם אינשטיין שינה את דעתו בערוב ימיו.

    תודה על המאמר תומר ועל עבודת התרגום!

    אהבתי

  11. אנחנו אכן מכירים (ואינני נחי אלון [=??]) במידה זו או אחרת… :)
    אני עדיין ממתין לשעת כושר למפגש. וכפי שעיניך רואות מהעיכוב בתגובתי, אפילו תגובות באינטרנט אינני יכול לשלוח בחופשיות.

    על כל פנים, אינני מסכים שחכמה קפואה שאיננה מכילה רצון יכולה להוליך למוסר, בדיוק כשם שאינני מבין איך הגות המתבססת על כפירה גמורה בתופעות יכולה לשפוט אותן שיפוט ערכי; מה שמבדיל את האובייקט כחפץ מהסובייקט כתודעה איננו החכמה בלבד אלא החכמה בתוספת הרצון, בדיוק כשם שלמחשב ניתן לתכנת 'חכמה' אך היא לא תהפוך אותו לאנושי.

    אהבתי

  12. חכמה קפואה? והרי זו החוכמה הכי חיה שיש!
    וכפירה גמורה בתופעות? והרי כתבתי בפירוש: "אחדות מיוחדת המחילה בתוכה ריבוי ואף מאשרת בתוקף את קיומם של הדברים הפרטיים"!

    מה שכן, ההבדלה בין האובייקט והסובייקט היא באמת חשודה בעיני. לא, היא לא ממש קיימת לדעתי.

    והכי חשוב: שלח איזה מייל דרך הבלוג. אני משלם על הקפה.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s