המקדש הענק במרכז טירוונאמלאי הוא אחד המרשימים בהודו. פעם היו רבים כאלה, אבל בצפון תת-היבשת המוסלמים בכיבושיהם הרסו את רובם. בדרום נשארו כמה, ביניהם, כאמור, זה שבטירו'. המקדש בנוי מכמה חצרות מוקפות חומות, וחומה חיצונית גדולה המקיפה את כולן. ארבעה שערים גדולים יש לו, שער לכל כיוון, ומעל כל שער מתנשא מגדל עצום. גם בתוך המקדש נישאים מגדלים.

אל קודש הקודשים, אם כן, מגיעים דרך שערים רבים, חצרות בתוך חצרות. בהיכל המוביל אל הצלם עצמו, צלמו של ארונצ'לסווארר (Arunachaleswarar), האל שבארונצ'לה, שהוא אחד מהתגלמויותיו של שיווה, עוברים במסדרונות מגודרים, המשמשים לויסות נחילי האדם המגיעים לכאן בחגים – כלומר ליצירת תור. עולי הרגל באים כולם כדי לקבל Darshan, גלומר כדי לראות את האל, ולהיראות על ידו.

ביקרתי את האל במקדש פעמיים עד כה במסעי זה. בדרך להיכל הריצפה דביקה מרוב לכלוך (תהרגו אותי אם אני מבין למה אפילו המקדש צריך להיות מלוכלך) והאולם הגדול מלא בפסלונים ותבליטים של מני יצורים שמימיים ושומרים מיתולוגיים. החום והלחות העצומים (אין אוורור) שעומדים באויר תורמים לחוויה בדרכם. אבל לבסוף את מגיע ונכנס לקודש הקודשים וכל זה נשכח.

בכל פעם שנכנסתי אל קודש הקודשים היה לי ברור שאני ניצב אל מול (אחד מביטוייו של) האלוהים. כן, זה היה די ברור, והתגובה המיידית היא כמובן ליפול על הברכיים ולהשתחוות. אי אפשר לצלם בפנים, אבל הנה, משמאל, איור של הצלם. כפי שאתם רואים מדובר בלינגם ענק החבוש כתר זהב ומכוסה פרחים. האם כך נראה אלוהים? כן, גם כך.

אבל מה זאת אומרת – "אלוהים"? למה זה יותר אלוהים מעמוד חשמל בכביש הקרוב? טוב, אז בואו נסכים שברמה העמוקה ביותר זה לא יותר אלוהים, כי הכל אלוהים. הכל כבר עכשיו הכי אלוהים שאפשר. אבל ברמה הפשוטה, היומיומית, כן, זה אלוהים. לפחות זה הרושם שקיבלתי. איך זה שקיבלתי רושם כזה? נראה לי שהברהמינים הטובים במקדש הצליחו, ודאי משך דורות ומאות שנים, להטעין את הצלם הזה בקדושה. לעשות ממנו משכן לשכינה. איך? אני לא ממש יודע, אבל זה הרי בין השאר תפקידם של כהנים (ושל מסורות דתיות בכלל), להטעין דברים בקדושה, לא? הברהמינים שם כפי הנראה יודעים את המלאכה.

אבל שוב, מה זאת אומרת "ברור שזה אלוהים"? איך זה ברור? מה רואים? תשובתי: זה ברור כמו שכאשר מתבוננים בציור "לידתה של ונוס" של בוטיצ'לי (הנה) זה ברור שהוא יפה. מה יפה בו? לא יודע, אבל בוטיצ'לי הצליח ליצור כאן משהו יפה. זה, בין השאר, תפקידם של אמנים. לכן לצעוק שארונצ'לסווארר הוא רק אבן ופרחים דומה לתלונה שוֶנוס היא רק צבע על בד. זה נכון רק ברמה החומרית הגסה, ברמה שבה אהבה היא הפרשה של הורמונים ומלחמת העולם השנייה (כמו שאומר הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר) היא רק תנועה מאסיבית של מולקולות. זאת האמת, אבל לא כל האמת.

בדיוק לפני שטסתי לכאן הייתי בתערוכת "עולמות הגוף" במוזיאון המדעטק בחיפה. בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרוודים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו. וכאמור, לבד מיופי יש ביקום מימד של קדושה.

על הקדושה

כתבתי על זה כבר פעם: קדושה היא איכות במציאות. היא הוויה. יש דברים שיש להם אותה, ויש דברים שאין. כמו יופי, או הומור, או מלודיה: יש דברים יפים בעולם, ויש שאינם. יש דברים מצחיקים, ויש שאינם. יש צלילים שיוצרים מנגינה, ויש (רובם) שלא. ויש חפצים (ואנשים, ומקומות, ומעשים) שיש בהם קדושה. וכשאתה נפגש בהם, נפגש באמת, באינטימיות, פגישה בּוּבּריאנית שכזו, אתה רואה את זה.

האם כולם רואים את זה? ודאי שלא. ממש כפי שלא כולם מבינים כל בדיחה, מתענגים מכל מנגינה, מעריכים את יופיים של השמיים זרועי הכוכבים. כמו דברים רבים אחרים, זה חוש, או כושר, או רגישות שיש לפתח. ומי שפיתח, האם תמיד יראה זאת? ודאי שלא. צריך להיות במצב רוח מסויים. כמו שאם תלך כועס למופע סטנד-אפ, או מוטרד לקונצרט, אולי לא תבין מה מצחיק או מענג. אבל זה לא אומר שזה לא היה מצחיק או מענג.

וכן, יש כאלה שנולדים יותר רגישים לזה, ויש שפחות. זה באמת מדכא, אבל זה המצב. ולך תסביר למי שחסר חוש הומור שהאנשים בטלוויזיה (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם מדברים, אלא עושים משהו מצחיק. ולך תסביר למי שלא דתי  – דתי באמת, לא סתם אדם שמקיים מצוות – שהאנשים במקדש (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם ממלמלים, אלא עושים משהו קדוש. לכולנו ברור שיש, לבד מגופי אדם, גם שחקני טניס בעולם. לרובנו ברור שיש, לבד מצבעים וצלילים, גם יופי ומלודיה בעולם. לחלקנו ברור שיש, לבד מפעולות וחפצים, גם דברים מצחיקים בעולם, וגם קדוּשה.

או שלא?

לסיום, הנה השגה אפשרית שיכולה לבטל את כל דברי עד כה, ולמוטט את הרעיון שלי כמטוט פחון חלוד בסלאמס של בומביי: הקדושה, יאמר מי שיאמר, איננה רובד של המציאות, אלא אשלייה שאפשר לטעות בה כאשר אנחנו במצב רוח מסויים. כלומר אין כאן, אם כן, רגישות למימד במציאות, אלא התרגשות שמובילה לפיברוק מימד שאיננו כלל מציאותי.

האם זה ייתכן? ודאי, ואף ודאי שפעמים רבות זה אכן מה שקורה. אבל האם זה מה שקורה בכל הפעמים? האם, אם כן, כל המסורות הדתיות והרוחניות, אלפי שנים של פרקסיס והגות, מבוססים על אשלייה בלבד? זה נראה לי קצת דחוק (הרי זה מבחינתי כמו לומר שכל ההומור בעולם מבוסס על האשלייה שיש משהו מצחיק, אשר נובעת מהלך רוח מסויים, שאליו אפשר להכניס את עצמנו). אבל עקרונית זה אפשרי.

ברור לי שישנם אנשים המאמינים בכך, ואי אפשר להפריך את אמונתם. מכיוון שיש באמונה הזאת משהו אמיץ מבחינה אקזיסטנציאליסטית, איזושהי העזה מטורפת המוכנה לומר "הן!" לרעיון המדהים שהיקום כולו הוא בסופו של דבר אך ורק חומר מת, אני אפילו מכבד אותה. אבל כמובן שעדיף לא להאמין סתם כך במשהו שאינו ממש מבוסס.

1. 136 איש מתו בגוּגָ'רָט אחרי ששתו משקה אלוכוהולי תוצרת בית. אבל למה לשתות אלכוהות ביתי אם יש משקאות אלכוהוליים תוצרת הודו זולים מאוד ולא פחות גרועים? אה, האלכוהול הביתי, המכונה Hooch, נשפך כמים בגוג'רט מפני חוקי היובש שנאכפים שם. ולמה דווקא במדינה זו אסור למכור אלכוהול בעוד שבהודו כולה מותר? כי גוג'רט היא מדינת הולדתו של המהאטמה, וכסוג של הומאג' לערכיו של הנשמה הגדולה ההיא כופים על האזרחים לדבוק בהם כיום. רק שזה לא הולך כמובן.

המשקאת הביתיים גורמים תדיר לעיוורון או שיתוק חלקי, וזאת מפני שמוסיפים להם כל מני תוספים, מתנול למשל, שנותנים להם kick. הפעם הוסיפו יותר מדי, וקרה אותו אסון. העיתונות כמובן שואלת מתי כבר יבטלו את חוקי היובש הטפשיים, כשברור לכולם שהם גורמים רק צרות, אבל ברור לכולם גם שלא יבטלו אותם, מהסיבה הפשוטה שהם מאפשרים להמון אנשים להרוויח המון כסף (נקי ממס). כלומר השוק השחור (אם בכלל יש דבר כזה בהודו – כל השוק די אפרורי כאן) מפרנס יפה מאוד רבבות, כולל את הפוליטיקאים האחראיים על החקיקה. השחיתות בהודו, למי שלא ידע, היא עצומה (אם כי שוב, לכנות את זה שחיתות… ככה פשוט עושים כאון עסקים).

Sriram Karri, בעל טור בעיתון Indian Express, מראיין מפיונר פיקטיבי (19.6): "כשנשאל האם המאפיה תהיה מוכנה לקחת חסות על הצד הפרקטי של הדברים אם חרמות אחרים יאכפו בהודו בהתאם לערכיו של גנדהי, ובכלל זה חרם על אכילת בקר, נשק, רובים, טבק, אגוזי ביטל או קונדומים, הוא אמר: 'אנחנו מתפרנסים מחרמות. בכל פעם שהממשלה תחרים עסק לגיטימי שאינו עולה בקנה אחד עם תורתו של גנדהי, אנחנו נעשה הכל, ונוכל להיענות לאתגר. וכן, בהתאם להשקפת העולם של גנדהי מה שאמרתי עכשיו הוא האמת. האמת הפשוטה והמוחלטת."

2.  סביטה בהאבהי (Savita Bhabhi) התפרסמה מאוד בחודשים האחרונים. טוב, היא צעירה, יפה, ובעלת השקפת עולם ליברלית במיוחד בכל הנוגע למיניות. על מעלליה היה אפשר לקרוא ברצועת קומיקס באינטרנט. זאת מפני שהיא עצמה היתה דמות בקומיקס, שיצר Puneet Agarwal. האתר שלו הפך להיות פופולרי מאוד. מאוד. עד כדי כך שאתרי חדשות מחוץ להודו דיווחו עליו. לבושה שכזו ממשלת הודו לא היתה מוכנה.

אז משרד התקשורת הממשלתי חסם את האתר. נסו לגגל את שמה ותראו. הוקם קמפיין מיוחד שקרא Save Savita, אבל ללא הואיל. האתר נשאר חסום. בעלי טורים בעיתונות מבכים על הצביעות שפשטה בהודו, שמאז ימי המקדש בקהג'ורהו, בהשפעת כובשיה, ראשית המוסלמים ואחריהם הבריטים, עטתה על עצמה עקרונות מוסריים ויקטוריאנים לעילא. כפי שאתם רואים לעיל בכניסה למקדש הענק והעתיק כאן בטירוונאמאלאי עומדות גברות השומרות על השער, ובשיפולי גזרתן הן מאוד מאוד דומות לסביטה.

3. ה- Times of India מדווח ב- 19.6 על הלא יאומן: הודים מקאסטות נמוכות יהיו יכולים ללמוד במכון מיוחד להיות כהנים, כלומר ברהמינים! בחסות המדינה המעודדת שוויון הזדמנויות ומדכאת את שיטת הקאסטות, האפשרות להיות כהן דת כבר לא תעבור בתורשה אלא תהיה תלויה בדיפלומה.

האם מדובר במהפכה? לא בהכרח. על פי סוואמי Devananda Saraswati, סאניאסי מערבי שחי בטירו ושאני נוהג לשוחח איתו בכל פעם שאני כאן, הקאסטות היו בימי קדם דבר הרבה יותר גמיש ממה שהם היו לפני חמישים שנה. כלומר לפני הכיבוש המוסלמי, ואחריו הבריטי, כל המערך ההינדי היה נינוח הרבה יותר, והוא הצטפד בתגובה לאיום החיצוני עליו, קצת בדומה למה שקרה להלכה במפגש עם המודרנה. בימי קדם, אם כן, היה גם היה אפשר ללמוד להיות ברהמין.

אני לא בקיא מספיק בהיסטוריה ההודית כדי לדעת האם הוא צודק. בהחלט ייתכן שכך היה, אבל יש לדעת שהסוואמי, שאני מחבב מאוד (הוא אגב, כבר בן שישים בערך, בריטי במוצאו) הוא, כמו רבים שהמירו את דתם, מלא להט בכל הנוגע לדתו החדשה. הוא הינדי לאומני, שונא את הנצרות והאיסלאם שלדעתו קילקלו את הודו, ויש לו גם הרבה מה לומר נגד הממשלה החילונית שלא עושה מספיק כדי לשמור על המסורת (במו אוזני שמעתי אותו מתלונן על כך שהממשלה מאפשרת להודו "לאבד את הצביון ההינדי"). למעשה, את העניין עם לימודי הכהונה הוא רואה גם כמהלך של הממשלה החילונית נגד הברהמינים, כחלק ממלחמתה לשבור את האליטה הדתית במדינה. הוא עצמו עוד בחזית הקונטרה-רפורמציה, כפי שתראו להלן:

פה ושם באשרמנו הקטן

4. לאשרם של רמאנה מהארשי יש רבעון: Mountain Path. כתב עת זה עוסק בענייני רוח, ורובו מכיל מאמרים על תורתו של המהארשי כמובן. בגליון אפריל-יוני התפרסם מאמר של אחד, Swami Nirmalananda, העוסק בתרגול מדיטציה בעזרת הנשימה. עד כאן הכל לכאורה מלא אור ואהבה.

אלא שאותו סוואמי הוא בכלל לא סוואמי, אלא כומר יווני אורתודוקסי. שמו ג'ורג' בורק והוא עומד בראש "אשרם" בניו-מקסיקו. סוואמי דוואננדה רואה את מאמרו כחלק מהמזימה הנוצרית להמיר דתם של הינדים ולהחזיר מערביים שסרו מדרכה של הכנסייה לחיקה. הוא כתב מאמר על כל הנושא הזה (הלינק למאמר באתרו האישי, אבל המאמר פורסם באתרים רבים), בו בין השאר הוא מאשים את האשרם בהונאת קוראיו של כתב העת, זאת אחרי שפנה אל הנהלת האשרם וביקש שיציינו את שמו הנוצרי של הכותב. האשרם סירב.

דוואננדה מאשים את הנהלת האשרם בטיפשות או רשעות, ואילו הם לא מבינים למה להטריד את הקוראים בזוטות שכאלו, כאשר ברור שמדובר באדם טוב ורוחני שמכוון את הקוראים אל השחרור הרוחני המלא. ומה שיש לנו כאן אם כן זה מערבי שהוא הינדי אדוק שבוכה על מיסמוסה של המסורת בידי הנוצרים מחד וההינדים הניו-אייג'יסטים מאידך, והנהלת אשרם הינדית מלידה שממש לא איכפת לה מאיזו דת מי שבה בקרבה, ובלבד שיכוון אל הלב ואל האמת הרוחנית כפי שהם רואים אותה.

5. נפגשתי כאן עם דיויד גוֹדמן. גודמן זה הוא אולי המומחה הגדול ביותר לכתבי רמאנה (וכמה מורים מוארים אחרים, כמו פאפאג'י או לקשמנה סוואמי), הוציא הרבה ספרים עליו (כולל את העיבוד הרשמי של תורתו, שיצא, אם אני לא טועה, במקור בהוצאת Routledge, כן כן). ביקשתי לדבר איתו והוא נאות לתת לי כמה דקות מזמנו. הוא אדם מאוד נחמד, וידען גדול כמובן.

אז דיברנו על מה עשה את רמאנה גורו כל כך מיוחד, והוא אמר שכנראה השילוב של זה שהוא אכן היה, מה שנקרא, מואר, אבל גם חכם מאוד, מלומד היטב, ואדם טוב והגון מאוד. כל אלא כמובן לא הולכים יחד בהכרח. אני הסכמתי נמרצות, ושאלתי אם הוא לא חושב שמה שעוד תרם לגדולתו היא ה"נוכחות" שהוא הפיץ, אותה הוויה מיוחדת שהיתה סביבו ושאנשים חשו בה כשקרבו אליו. גודמן הסכים. שאלתי אם הוא חושב שמקור הכוח הזה בשנים שרמאנה בילה בהתבוננות פנימית אחרי שהוא "גילה את העצמי", וגודמן אמר שזאת אפשרות, ושבכל מקרה כך חושב לקשמנה סוואמי, תלמיד של רמאנה ומואר בפני עצמו (אותו לקשמנה, אדם מבוגר מאוד היום, גר ממש כמה מאות מטרים מהמקום בו אני כותב כעת, אבל לא ממש מוכן לקבל מבקרים ואין לו ממש תלמידים).

שאלתי גם האם לדעתו הנוכחות של רמאנה, שעדיין מורגשת באשרם שלו, היא גם דבר מודע, כלומר האם רמאנה עדיין הווה כישות מודעת (אוי תסלחו לי על הסטייה מהשכל הישר… ראו פוסט קודם להסבר). גודמן אמר שגם בחייו רמאנה היה אומר שהוא לא מכוון דבר, ושכל הניסים שקורים סביבו מתרחשים על ידי כוח שהוא קרא לו סאנדי (אני מנחש: sanadhi), שקיים מפני שהוא שקוע "בעצמי", אבל שהוא לא מודע לפעולתו. וגודמן אמר שהכוח הזה עדיין קיים במידה מסויימת.

6. אתמול היה ליקוי חמה בהודו, מ- 5:30 עד 7:40 בבוקר. אצלנו בדרום לא היה ליקוי מלא, בורנאסי היה.  סביב המשמעות הרוחנית של הליקוי התגלעו בין ההינדים חילוקי דעות. על פי ידיעות שונות בעיתונים שונים חלקם, בורנאסי, נהרו לגנגס כדי לנקות את עצמם מהטומאה שהליקוי הדביק בהם, בעוד אחרים רצו אל הנהר הקדוש כדי להנות מאפקט מטהר-פלוס, בשל קרני שמש מיוחדות ששולח האירוע האסטרונומי הנדיר. התוצאה: שני בני אדם איבדו את חייהם כתוצאה מדריסה במרוצה אל המים. לא נמסר האם עוונותיהם הספיקו להתכפר. כאן אצלנו האשרם החליט לא לקחת צ'אנסים ודחה את כל הפעילויות – תפילות, טקסים וארוחת בוקר – לאחרי 7:40. אבל אני קמתי בארבע כדי לעלות להר ולצפות במחזה.

הגעתי ברבע לחמש למרגלות השביל העולה לנקודת התצפית (מעל סקאנדה-אשרם, למי שמכיר), והיה חושך מוחלט. לעלות להר בחושך מוחלט זה מפחיד (מקום זר, מרוחק מהעיירה, סיכוי לשוד וכו'). למזלי לחלק הראשון של המסע נתלווה אלי כלב שהרגיע במקצת את חששי. כאשר הכלב נעלם עמדתי באיזו צומת (ליד מערת וירופקשה, למי שמכיר), ולא ידעתי בחושך איך בדיוק להמשיך לעלות. בעוד אני מכוון את אלומת האור של הפנס לכאן ולשם, הופיע משום מקום הודי משופם.

"לאן?" הוא שאל, ואני אמרתי שאני רוצה להגיע לנקודת התצפית ההיא. "בוא אחרי" אמר, והתחיל ללכת. נתתי לו את הפנס והוא הלך כאשר הוא מאיר בו לאחור, כלומר על הדרך שלפני, לא לפניו. שאלתי אותו מי הוא והוא אמר שהוא שומר הלילה של ההר, אבל די ברור שהוא היה בעצם התגלמות של האל שיווה. הוא כמובן הוביל אותי בבטחה למקום, ואז עזב אותי (ברור שנתתי לו בקשיש ביד רחבה).

הליקוי היה חביב, אם כי השמיים המעוננים לא איפשרו לראות את כולו. היה רגע אחד שבו הוא נראה היטב – השמש היתה בצורה של חצי ירח מעל טירוונאמאלאי, אבל בסרטון שצילמתי לא ממש רואים את זה. אבל את העיירה, ובמרכזה המקדש הענק, רואים:

 

נכון שהברהמינים הצעירים לפעמים צוחקים ביניהם בזמן דקלום הוֶדות, ונכון שאם פתאום פלאפון מצלצל באמצע הליטורגיה אפשר להיות בטוחים שזה מקומי ולא אחד התיירים המערביים (שכמובן מאוד "מכבדים את התרבות המקומית"), אבל עם כל זה ניכר שיראת השמיים כאן היא משהו שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים במערב. להיות נוכח בפוג'ה, כל פוג'ה, זו חוויה שניתן בעצב מסויים להגדירה כנבדלת "שמים וארץ" מלהיות נוכח בתפילה בבית כנסת (או, אני מתאר לעצמי, בכנסייה).

כאן אכן אפשר לראות את עצימת העיניים, את נשיאת הכפיים מלפנים, את ההשתחוויות אפיים ארצה בפה קפוץ, בארשת של התעמקות – כאן האנשים עומדים מול אלוהיהם. אין ספק בליבם שהצלם שלפניהם הוא האל (כלומר אחד מביטוייו), וכך הם מתייחסים למעמד. כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. לא הייתי מרחיק לכת ואומר שכל בוקר במקדש כאן הוא כמו ערב יום הכיפורים בית הכנסת, אבל זה לא יותר מדי רחוק מזה. חיל ורעדה ושפלות קומה, התעמקות ואהבה וכוונה רבה.

ומעטים הם המקומות בהם ניתן לפגוש באופן כל כך בלתי-אמצעי ויומיומי את העמידה נוכח האל במערב. זאת כי במערב, עבור מי שדתי, האמונה מחוררת בספקות, ומנגד העשייה הדתית, אם כבר נעשית, נערכת באוטומט, כמובן מאליו. כאן האמונה היא מובנת מאליה, אין בה כל צל של ספק, והעשייה הדתית היא מקום של פליאה, היא פתח רוטט אל הבלתי נודע. ומה שכל כך משמח הוא שזה רק אחד מהדברים שכל כך מדבקים, שעושים את הצופה למאמין.

וזה אכן מדבק. קשה לתאר עד כמה האווירה כאן שונה, עד כמה אני מרגיש עצמי בעולם אחר. כמובן שכל חופשה בארץ אחרת היא ניתוק, וגם אם הייתי קורא את המאמרים באתרי העיתונים ממחשב שנמצא בברזיליה היה לי קשה להיות מושקע רגשית בדברי הכותבים, והייתי אז מרפרף על פני הפסקאות, קולט רק את האינפורמציה העירומה, כמעט כאילו מדובר בדיווח על עוד פיגוע בעיראק או רעידת אדמה בסין. אבל בהודו יש את המימד הנוסף של המנטליות השונה כל כך של האנשים, ושל הדתיות המיוחדת שלהם שסוחפת (לפחות אותי) ומכניסה את המבקר לעולם זר עם חוקים משלו.

דברים שלא היו עולים על דעתי בארץ, על כן, נהנים אצלי כאן מחמת הספק, ודברים שבארץ יש לי לגביהם ספק נלקחים על ידי כאן כמובן מאליו. החל מאמונות ("כן, כפי הנראה מחשבותיהם של האנשים שבאו לראותו היו גלויות בפני רמאנה מהרשי") ועד מעשים ("ודאי שכדאי להזליף מהנוזלים הנשפכים לתעלות המקדש, אחרי שמשחו איתם את הלינגם, על הראש ואף לתוך הפה. זה טהור וזה בריא וגם… עוזר. איכשהו.")

אני יודע שעבורכם, הקוראים את הדברים בארץ, הרושם הוא שקצת התחרפנתי (או אולי שתמיד הייתי מחורפן, ובהודו זה פשוט יצא החוצה). אני יודע גם שאילו אני הייתי במצבכם הייתי חושב כך. אני כותב את הדברים כדי להעיד על השינוי התודעתי שמתרחש מעצם מעברו של אדם לזירה בה כל הנוכחים מאמינים ומתנהגים בצורה מסויימת, זרה ככל שתהיה מזו המוכרת לו. הנה: גם על ספקן יבשושי כמוני זה משפיע. צחקו צחקו, אך דעו לכם: גם אתם, אילו הייתם כאן הייתם מרימים את שולי גלימתכם ורצים למקדש הקרוב.

אני כמובן שמח שזה משפיע עלי. זה חלק מהעניין: לחיות אחרת לכמה שבועות. לא רק פיזית, אלא גם תודעתית, תפיסתית, אמונית. האדם הוא תבנית נוף מולדתו וכאשר הנוף משתנה משתנות גם תבניות התודעה שלו. הוא עצמו משתנה. ושינוי זמני של תבניות הוא תמיד דבר חיובי.

באזור ארץ ישראל והסהר הפורה היה נהוג בימי קדם להתפלל לאל המקומי. כלומר כאשר היית מחליף מקום (נודד מאזור לאזור) היית מחליף אל. אלוהי העבריים התפתח בסופו של דבר לכדי "אל אוניברסלי", רעיון עמוק ויומרני, אבל לפני שהוא פרש את חסותו על כל העולם כולו היו האנשים נותנים כבוד בכל מקום לבעל הבית. כל פעם שאני בהודו אני מבין עד כמה זה הדבר הטבעי לעשות.

ראו את טקס הארטי (Aarti) הזה על הסמאדהי של רמאנה. הברהמין מעביר אש לפני הצלם, אותה הוא יביא מיד לקהל המאמינים. זה רק סופו של הטקס, שאורך כעשר דקות. קדמו לו דקלום ארוך של דברי תפילה וגם שירה מרגשת של אשה מהקהל (בכל פעם מישהי אחרת שרה, לפעמים גבר שר). לצערי דווקא קצת קשה לראות את הדבקות בסרטון – ישנם גם אנשים שפשוט עוברים דרך הסמאדהי כאשר הטקס מבוצע (אין איסור קפנדריא!). בזוית התמונה נקלטו כמה אנשים משתחווים אפיים ארצה. כאשר האש, שקידשה את הלינגם – קודשה על ידי הלינגם מובאת לקהל, הוא ניגש ו"לוקח" אותה אל פניו באותה תנועה שאשה יהודיה מקיימת מעל נרות שבת.

מה סוד הקסם? אולי בכך שבעצם המקום הזה לא עבר את אותה דה-מיסטיפיקציה עליה דיבר מקס ובר. החיים כאן – כלומר, כך כולם כאן מרגישים – הם עדיין דבר מיסתורי, מוגז יותר מאשר חומרי, או אולי נזיל ומטושטש. הכוונה היא שהגבולות בין הישויות השונות אינם חדים וברורים. דבר מפעפע אל דבר, עניינים מתמזגים, יצורים משתלבים וחיים זה מזה.

במילים פשוטות: כאן עדיין "הכל קשור להכל", וכל זה ברור לכולם. העולם עדיין לא הפך למכונה גדולה או למחסן של חפצים. העולם נושם את החיים פנימה והחוצה – המוות והלידה הם שאיפותיו ונשיפותיו. והחיים הם יותר רוח מאשר דבר, עניין נידף וערפילי ולא תוצר שהוא "שלי" ושאני אמור "לעשות" ממנו "משהו". וזה משפיע. זה משפיע על התודעה של מי שבא מבחוץ ומתערבב פנימה. דה-דה-מיסטיפיקציה.

ההרגשה הדה-דה-מיסטיפיקטיבית כאן, לפחות בשבילי, היא חזקה מאוד, ומתעורר בי חשק עז לעבור לחיות כאן, בעולם בו אגדות הן אמת וכוחות על-טבעיים הם עניין שבשגרה. אני חייב לומר שאני מרגיש שאני ממש יכול, ממש מסוגל ""להחליף דיסקט" ולהשתלב מצויין – ושהמציאות החדשה בהחלט "תעבוד". המוח שלי לכאורה מוכן לקבל את הפרדיגמה החדשה (ישנה) הזו הר כגיגית ולהתחיל לחיות מתוכה ובתוכה כדג במים, או אולי נכון יותר כלטאה המכנסת את רגליה וחוזרת מהקרקע היבשה אל המים החמימים בתהליך דבולוציוני מענג (ובל נבלבל בין התפתחות להתקדמות).

אז מה גורם לבני אדם לאמץ להם השקפת עולם חדשה? צ'רלס טיילור, הפילוסוף הקנדי בן זמננו, מציין שתהיה זו תמימות לחשוב שמדובר (אם נוציא מחשבון צרכים פסיכולוגיים אידיוסינקרטים) רק בגילוי של פרטים חדשים על העולם או בפקיחת עיניים אחרי עיוורון ממושך (למשל: "או! התגלות של אלוהים לעם שלם היא מאורע חד פעמי ולא יכול להיות שאבות אבותי שיקרו בקשר לכך – מכאן שתורת משה היא אמת ועלי לחזור בתשובה!" או: "בטח! התיאוריה של דרווין מסבירה היטב כיצד התפתחו צורת חיים אחת מתוך השנייה. מה שכתוב בפרק א' של ספר בראשית הוא שקר. אפסיק לקיים מצוות!").

בדרך כלל זה הרבה יותר עמוק מזה. אימוץ תפיסת עולם חדשה בא, לדידו, כאשר אנחנו נחשפים למערך חדש של קואורדינטות מוסריות, שמחד מאפשר לנו למקם את עצמנו במרחב האתי בצורה חדשה (לומר לנו מה טוב, מה רע, את מה ראוי לאהוב ומה ראוי להיות), ומאידך מעורר בנו רצון לאמץ אותו ולהחליף את זה שכיוון אותנו עד כה. השאלה עכשיו, אם כן (אחרי שנחשפנו למערך מוסרי חדש), היא מה גורם לרצוננו להתעורר, מה גורם למערך מוסרי מסויים לפתות אותנו לאמץ אותוף ולגרום לנו לזנוח את זה שכיוון אותנו עד אז.

יש לזה ודאי תשובות רבות, פסיכולוגיות וסוציולוגיות. ברור לי, למשל, שכאשר אני כאן, מוקף באנשים שמאמינים בצורה מסויימת, יש עלי לחץ פנימי, לא מודע ובעל כורחי כמובן, להשתלב במערך המוסרי שמניע אותם, בכדי, בפשטות, לא להיחשב "רע" או "לא הגון" בעיניהם. כך למשל אתפתה לחשוב שעבודת צלמים היא דבר "טוב", וש"ראוי" להפוך לאדם ששחרר את תודעתו ושזכה למוֹקְשָה. גם במובן זה אימוץ השקפת העולם של הסביבה "עובד": הוא מאפשר לי להשתלב בחיים האתיים של הקהילה בה אני נמצא.

אבל אני רוצה להציע (ויסלחו לי האנשים שבשבילם כל העולם כולו הוא טקסט אחד גדול) לרדת מהפילוסופיה אל הפסיכולוגיה, ולהעלות השערה על פיה השקפות עולם מסויימות עובדות בצורה נוספת: חלקן מאפשרות לנו להגיע לאיזון או הרמוניה רבים יותר בין רבדי וכוחות הנפש השונים. חלקן עושות אותנו שלמים יותר.

וויליאם ג'יימס, כאשר הוא מדבר בספרו הקלאסי "החוויה הדתית לסוגיה" על הקונברסיה, "הפיכת הלב", גורס שהקונברסיה מתרחשת כאשר מערך נפשי מסויים, שלא היה יציב כבר זמן רב, קורס ברעש גדול, ובמקומו מתייצב שלד בניין נפשי אחר, כזה המאפשר יכולת עמידה יציבה יותר לנפשו של המומר הטרי. מתוך הכרותי עם עצמי ועם אחרים, משהו בכיוון הזה, גם בנוגע להחלפה פחות דרמטית של השקפת עולם, נראה לי נכון.

על פי הסבר זה, אם כן, גם בגלל זה מחליפים אנשים השקפת עולם: כי הם מרגישים שזו החדשה מאגדת ומחזקת את נפשותיהם הרעועות. פעמים רבות העצמת הנפש הזו היא זמנית (זו ההתרגשות הידועה, החולפת, של כל חוזר בתשובה, לכל דת או כת). לפעמים היא מתמשכת ואמיתית יותר. למצוא את המערך האתי שבאמת מביא הרמוניה לנפשותינו היא משימת חיינו. (אם כי, כמובן, עצם הגדרת עניין זה כמשימה, כמשהו שראוי לעשות, הינו חלק ממערך אתי מסויים. חלק מהמערך האתי שאני מחזיק בו. ולא במקרה אני מחזיק בו, אלא שהוא משותף ליותר ויותר אנשים בחברה המערבית של ימינו, בה אני חי. והנה שוב חזרנו את השאלה בה פתחנו: מה גורם לאדם להחליף השקפת עולם?)

—

בסופו של דבר הכל הופך למרק. הגוף, האיברים, הרגליים והידיים; הנפש, המחשבות, ההרגשות והרגשות, הכל שוחה בתוך מרק סמיך, מרק זהוב, מרק שהוא האלוהים. אפשר לומר שהסמאדהי הוא קערת המרק. רמאנה בוחש, ואנחנו נמסים בתוך כבודו יתברך.

 

חלק א': הוֶדות

 

חלק ב': חלקי חיים בהודו

 

חלק ג': האופנישאדות

זהו החלק השלישי של הסדרה על ראשית ההינדואיזם. מדובר בתמצות של הרצאה שנשאתי על האופנישאדות. לחלק א' על הוֶדות, לחלק ב' על חלקי החיים בהודו

בעוד הודות (ובעיקר על פיהן) חילקו את האוכלוסייה בהודו לקאסטות וקבעו חוקים שונים שחייבים לציית להם, בתחום החשיבה והאמונה הן נתנו חופש גדול. האופנישאדות דווקא מציעות רעיונות שיש לחשוב ולהאמין בהם, אבל גם זה מתוך פלורליזם ופוליפוניות: האלף הראשון לפני הספירה היה זמן של מאבקים ומלחמות בין נסיכויות שונות בהודו, והמצב הזה תרם לכך שלא תהיה אורתודוקסיה הכופה את דעותיה על ההמונים. כך התפתחו להם זרמים רבים של פילוסופים, כל אחד עם התיאוריה שלו לגבי משמעות החיים.

האופנישאדות נחשבות ל"ודאנטה", כלומר סוף-הודות, או החלק המסכם של הודות. בדרך כלל מונים 108 אופנישאדות, מהן עשר עתיקות ובכירות ביותר (ומהן נביא ציטוטים). כל כולן נכתבו בין 700 ל- 300 לפנה"ס. 

בדרך כלל מסבירים את המעבר מהסגנון הטקסי של הודות לסגנון הפילוסופי של האופנישדות על ידי פנייה לתסכול של ההודים מדרכן של הראשונות: עם הזמן נואשו ההודים מנסיונותיהם לשנות את העולם על פי רצונם, בעזרת תפילות, טקסים וקרבנות. הם ראו שזה לא הולך (הישג מרשים כשלעצמו!). השלב הבא היה אם כן יאוש מהעולם, וניסיון לברוח ממנו אל מימד אחר, מושלם (זה דווקא רעיון גרוע). סודות הקרבת הקורבנות כבר לא נחשבו, וזו כבר היתה מכה קשה לברהמינים ולמעמדם.

כעת האידיאל היה, אם כן, ידיעת הסוד שמשחרר את האדם מלידה-מחדש (גלגול נשמות הרי לא נתפס כדבר חיובי). במקום לכוון את ההכרה לאותם אלים ששמרו על הסדר והחוק (גם אם הם עצמם היו כפופים לו), ונסיון לרצות אותם כדי שהסדר והחוק ימשיכו להישמר, ההודים התחילו להתבונן אל תוכם ולנסות לסדר את מה שמתרחש בנפשם, דרך תרגולת של מודעות, חקירה עצמית, ושליטה על הנשימה והגוף. טוב, זהו כמובן הסבר על דרך הפילוסופיה-פסיכולוגיה. ודאי היו גם סיבות חברתיות וכו'.

האופנישדות, שמשמעות שמן הוא "לשבת קרוב" או "להניח ליד", החלו לעלות על הכתב במאה השמינית לפנה"ס (מזמן זה גם בערך הטקסטים העבריים הקדומים ביותר: הנביאים עמוס והושע (מאה תשיעית), וגם ספר בראשית). תחילה גם הן עסקו בעיקר בטקסים וקרבנות, אבל יותר ויותר הן הזניחו את הניסיון לספק את האלים או לתקן את העולם, הפנו עורף לעולם ואת מבטן אל תוך הנפש האנושית. מטרתן פחות להגיע לאיזו אמת פילוסופית אבסטרקטית, ויותר להביא מרגוע לנפש האנושית המיוסרת. הן המשיכו את הנטייה של הודות להניח מהות אחת משותפת לכל הקיים, והזיהוי העמוק שלנו איתה היה אמור לשחרר אותנו מסאמסרה, "ים-הנדודים", גלגל הלידות מחדש.

מטרת האופנישדות איננה בעצם להגיע לאיזו אמת פילוסופית, אלא להביא שלווה וחופש לרוח האנושית. […] האופנישדות החיו את הרוח בעידן ששקע בפורמליזם […] פולחן האלוהות ראוי שיהיה על ידי עבודה שבלב, ולא טקסיות חיצונית. (מתוך Sarvepalli Radhakrishnan, Indian Philosophy, Vol. I)

המרד בוֶדות

בציטוט הבא ניתן לראות את המרד של האופנישאדות בוֶדות – לא מעבודת הקורבנות תבוא הישועה, ולא הברהמינים מחזיקים בידע הגבוה ביותר (כל התרגומים מהאופנישאדות הם מהתרגום לאנגלית של מקס מוּלר):

3. סאונקה, בעל-הבית האדיר, ניגש אל אנגירס [החכם] בדחילו ורחימו ושאל: 'אדוני, מה הוא זה אשר אם נדע אותו, כל השאר יוודע דרכו?'
4. הוא אמר לו: 'יש לדעת שני סוגי ידע, כך אומרים לנו כל אלה היודעים את הברהמן. הידע הגבוה והידע הנמוך.'
5. הידע הנמוך נמצא בריג-ודה, ביגור-ודה, בסאמה-ודה, באטהרווה-ודה, בהגייה הנכונה, בטקסים, בדקדוק, בייחוס הנכון, במדידה, באסטרונומיה; ואילו הידע הגבוה הוא זה אשר בעזרתו הבלתי-ניתן-להשמדה [הברהמן] ניתן לידיעה.
6. זה אשר אי אפשר לראותו, ולא לתפסו, שאין לו משפחה או קאסטה, לא עיניים ולא אוזניים, לא ידיים ולא רגליים, הנצחי, הקיים-בכל, הקטן-ביותר, זה אשר אי אפשר להשמידו, זהו זה אשר החכמים מחשיבים כמקור כל הישויות.
( Mundaka Up' 1, 1)

וכאן ניתן לראות את השינוי מהעניין בעולם אל העניין במה שמעבר אליו (או במהותו), ומעניין בתיקון העולם לעניין בתיקון הנפש הפרטית:

1. המוות אמר: 'הקיים-מעצמו ניקב את פתחי החושים כך שיפנו קדימה – על כן האדם מביט לפנים ולא לאחור אל תוך עצמו. ברם חכם אחד, עם עיניו עצומות, ועם שאיפה לאלמות, ראה את העצמי שמאחור.
2. ילדים רודפים אחרי התענוגות שבחוץ, ונופלים למלכודת הרחבה של המוות. רק החכמים, באשר הם יודעים את טבעו של הבלתי-נכחד, לא מחפשים דבר יציב בין הדברים שאינם יציבים.
3. הוא אשר על פיו אנחנו יודעים צורה, טעם, ריח, קול, ומגע אוהב – על ידו אנחנו גם יודעים מה קיים לבד מאלה. זה הוא זה.
4. החכם, ביודעו שזה אשר דרכו הוא קולט את כל החפצים ביושנו או בקומו הוא הוא העצמי האדיר והנוכח-תמיד, חדל מלהתאבל.'
(Katha Up', 2)

גלגול נשמות

באופנישאדות אנחנו גם מגלים לראשונה את האמונה בגלגול נשמות:

כאשר הוא עוזב, הנשימה (prana) עוזבת אחריו, וכאשר הנשימה עוזבת, כל הכוחות האחרים עוזבים אחריה. […] וכפי שזחל, אשר מגיע לקצה גבעול של עשב, ואחרי שהושיט את עצמו אל עבר [גבעול עשב] אחר, מושך את עצמו אליו, כך גם העצמי, אחרי שהשיל מעצמו את הגוף והפיג כל בורות, ואחרי שהושיט את עצמו אל עבר [גוף] נוסף, מושך את עצמו אליו.
וכפי שצורף, בלוקחו מטיל זהב, משנה את צורתו לאחרת, חדשה ויפה יותר, כך גם העצמי, אחרי שהשיל מעליו את הגוף הזה והפיג כל בורות, משנה את צורתו לאחרת, חדשה ויפה יותר, בין אם זו דומה לאבות, לגנדהרבות [כמו מלאכים – ת.פ.], או לאלים, או לפרג'פטי, או לברהמן, או לישויות אחרות.
העצמי הוא אכן ברהמן, מכיל ידע, הרכה, חיים, ראייה, שמיעה, אדמה, מים, רוח, אתר, אור, לא-אור, תשוקה ולא-תשוקה, כעס ולא-כעס, נכון ולא-נכון, ואת הדברים כולם. כעת אדם הוא כך או אחרת על פי מעשיו ועל פי התנהגותו. כך הוא יהיה: אדם של מעשים טובים יהיה טוב, ואדם של מעשים רעים יהיה רע. […] כך אצל אדם שחושק. אבל עבור אדם שאינו חושק, אשר בשאינו חושק הוא חופשי מתשוקות, הוא שבע בתשוקותיו, או שהוא חושק בעצמי בלבד, נשמותיו אינן עוברות לשום מקום – באשר הוא ברהמן, הוא הולך אל ברהמן.
[…] וכמו שנשל הנחש שוכב על תל הנמלים, מת וזנוח, כך שוכב גם הגוף הזה. אבל הנשמה [או נשימה – prana] הלא-גופית האלמותית הזאת היא אך ורק ברהמן, היא אך ורק אור.
(Brihadaranyaka Up', 4, 4)

והנה תכל'ס:

אלה שהתנהגותם היתה טובה, במהרה יזכו ללידה טובה, להיוולד כברהמין, או כקשטרייה, או כויישה. אבל אלה שהתנהגותם היתה רעה, יקבלו לידה רעה, לידה כחזיר, או ככלב, או כמנודה. (Chandogya Up', 5, 10, 7)

אבל גלגול נשמות נתפס יותר ויותר כשלילי, משום שהעולם הזה הוא קשה ואי אפשר לכפות את רצוננו עליו. כדי להצליח להפסיק להתגלגל עלינו להבין שהמהות הבסיסית שלנו,האטמן, זהה לכוליות, הברהמן:

4. 'הברהמן קיים' – כך אמר זה אשר ידע את הברהמן, והסיגופים הם השער אל הברהמן – כך אמר זה אשר על ידי סיגופים חילץ עצמו מטומאה. ההברה 'אום' היא הביטוי של גדולתו של הברהמן – כך אמר זה אשר, מבוסס היטב [בברהמן], מתבונן בו בכל עת. משום כך, על ידי ידע, על ידי סיגופים ועל ידי התבוננות [מדיטציה] זוכים בברהמן. כך הולך אדם מעבר לברהמן אל אלוהות הגבוהה מהאלים; אכן, זה אשר יודע זאת, ועל ידי שלושת אלה עובד את הברהמן זוכה בעונג בלתי-נכחד, אינסופי ובלתי-משתנה. אז, חופשי מהדברים שמילאו אותו וכבשו אותו, כאשר הוא רָכָב בלבד, הוא זוכה לאיחוד עם העצמי.
5. החכמים אמרו: 'הו קדוש, אתה המורה, אתה המורה! מה שאמרת התיישב היטב בנפשנו. כעת ענה לנו על עוד שאלה: אגני, ואיוּ, אדיטיא, זמן [קאלא], שהוא נשימה [פראנה], אוכל, ברהמה, רודרה, וישנו – יש המתבוננים באחד, יש באחר. אמור לנו מי מאלה הטוב ביותר עבורנו.' הוא אמר להם:
6. 'אלה בסך הכל ביטויים עיקריים של הגבוה מכל, הברהמן האל-מותי וחסר-הגוף. הוא אשר דבק באחד, שמח כאן בעולם, כך הוא אמר. ברהמן אכן הוא כל זה, ומותר לו לאדם להתבונן, לעבוד או לזנוח את אלה שהם ביטוייו העיקריים. עם האלים הללו הוא עולה לעולמות גבוהים יותר ויותר, וכאשר כל הדברים נכחדים הוא הופך להיות אחד עם הפורושה, כן, עם הפורושה.
(Maitrayana-Brahmaya-Up', 4)

הנה שיר קצר המבטא היטב את השליליות שרואים ההודים בגלגול נשמות:

אבא,
בבּוּרוּתי הבאת אותי
דרך רִחְמי אימהות,
דרך מגוון עולמות.
מה כל כך רע, אלוהָי,
בלידה?
רחם עלי על שנולדתי פעם נוספת.
אני מבטיח לך, אלוהי-הנהרות-הנפגשים [שִיוָוה]
לא להוולד עוד לעולם.
(מאת בָּסָוָואנָה, משורר ומנהיג שיוויסטי מהמאה ה- 12)

ניתן להשוות זאת עם תפיסת גלגול הנשמות במערב, שמאז ימי פיתגורס ועד ימי הניו-אייג' תמיד היתה חיובית. הנה למשל הירוקלס (Hierocles), הוגה ניאופלטוני מהמאה החמישית שמדבר על חשיבות הבחינה המוסרית של עצמנו, מצביע על כך ש"הבחינה של חיי היומיום הופכת להיות תרגול שיכול להזכיר לנו גם מה שעשינו בחיים קודמים, ועל כן יכול להעניק לנו תחושה של חיי הנצח שלנו" (מצוטט בספרו של פייר אדו, What Is Ancient Philosophy?) – כלומר חיי הנצח שלנו הם בתוך הזמן, ולא מחוצה לו.

הברהמן וידיעתו

האופנישאדות מתחילות לתאר את הברהמן כמהותו של היקום כולו. במהרה מגיע גם לראשונה הזיהוי המלא של הברהמן עם האטמן, היסוד המהותי שבאדם: 

כל זה הוא ברהמן. ראוי שאדם יתבונן ב[עולם ה]זה כראשית, כאחרית, וכנשימה בתוך [הברהמן].
[…]
זה אשר ממנו כל הפעולות, כל התשוקות, כל הטעמים והריחות המתוקים באים, זה אשר חובק את כל זה, זה אשר אינו מדבר ולעולם אינו מופתע, הוא, העצמי שלי אשר בלבי, הוא אותו הברהמן. כאשר אעבור מכאן, אשיג אותו. מי שיש לו אמון אינו מטיל ספק. כך אמר שאנדילה. אכן, כך הוא אמר.
(Chandogya Up', 3, 14)

זהו המצב האולטימטיבי מבחינת האופנישאדות: הזדהות מוחלטת עם הברהמן, כלומר הכוליות:

בהשיגו אותו, החכמים מסופקים מידיעתםהמטרה שלהם הושגה, הם חופשיים מכל תשוקה, ובשוויון-נפש גמור, בהשיגם את האטמן החודר-כל מכל צדדיו, במקדָם מאוד את הכרתם, הם נכנסים אל הכל. (Mundaka Up', 3, 2, 5)

אני האוכֶל, האוכֶל, האוכֶל! אני האוכֵל, האוכֵל, האוכֵל! אני המשורר, המשורר, המשורר. אני הבכור על פי החוק האלוהי. לפני האלים אני הייתי המרכז של כל מה שבן-אלמוות. (Taittiriya, 3, 6)

כדי להבין את השקפת העולם הזו, נביא משל שנהג לספר אחד המיסטיקנים ההודים הגדולים במאות השנים האחרונות, ראמאקרישנה (1836-86). ראמאקרישנה מספר כך:

פעם אחת נמרה התקיפה עדר עזים. צייד ראה אותה והרג אותה. בעודה גוססת, הנמרה, שהיתה בהריון, המליטה גור נמרים, שהתחיל לגדול בחברתם של העזים. תחילה טופל על ידי הנקבות שבעדר, ואחר כך, כשגדל, החל לאכול עשב ולפעות כמו העזים. בהדרגה הפך הגור לנמר גדול, אולם הוא המשיך לאכול עשב ולפעות. כאשר תקפו אותו חיות אחרות, הוא ברח, כמו העזים. יום אחד נמר אימתני תקף את העדר. הוא נדהם כשראה בין העזים נמר גדול אוכל עשב ובורח ממנו כשהתקדם. אבל הנמר האימתני תפס אותו, סחב אותו אל האגם ואמר לו: 'עכשיו הבט בהשתקפותך במים. אתה רואה, יש לך פנים של נמר, בדיוק כמו לי'. לאחר מכן הוא דחף חתיכת בשר אל פיו. תחילה הנמר אוכל-העשב סרב לאכול, אבל מיד טעם הבשר הגיע אליו והוא התענג עליו. לבסוף הנמר האימתני אמר לאוכל-העשב: 'איזה בזיון! אתה חיית עם עזים ואכלת עשב כמוהן!' והנמר השני התבייש מאוד. (The Gospel of Sri Ramakrishna, 359-360)

הסיפור הזה לא מסופר בצורה מופתית, אבל הוא מעביר את המסר: אנחנו כבר אלוהים, אלא שאנחנו חושבים בטעות שאנחנו בני אדם. כל מה שדרוש הוא שנראה את עצמנו כפי שאנחנו באמת. שנתעורר ונשאג.

הבורות שכולאת אותנו כ"עזים" נקראת Avidya ("חוסר-ראייה"), והחוכמה שאנחנו זקוקים לה היא Jnana (מאותו שורש של המילה היוונית gnosis). בפילוספיות הודיות רבות הבורות הזאת היתה קיימת תמיד – זאת בניגוד למיני מיתוסים מערביים ששמים נקודת התחלה לקטסטרופה העולמית, כמו בשבירת הכלים, החטא הקדמון, או נפילתה של Sophia לעולם החומר.

צריך להבין שבמצב של אחדות מוחלטת עם הברהמן הקטגוריות הרגילות על פיהן אנחנו שופטים את מעשי האדם משתנות מהיסוד. האדם אינו נתפס עוד כישות נבדלת ואוטונומית, אלא ככוליות. כך כותב סארוופאלי ראדאקרישנן (ממנו הבאנו ציטוט גם קודם), בספרו הגדול על הפילוסופיות ההודיות:

כאשר הנשמה משיגה את האמיתי, "אשר לשהות בו היא שמחה בלתי-נכחדת", הגוף האנושי נרווה מהזוהר האלוהי אשר בו כל מה שכעוס ומכוער מתנוון ומת. לשאלת המוסר אין עוד משמעות. שכן אין זה עוד הפרט שעושה משהו. רצונו הוא רצון האל וחייו הם חיי האל. הוא הצטרף אל הכוליות, וכך נהיה הכוליות. כל פעולותיו נובעות מתוך מעיין האלוהים. אין עוד הפרדה בין האל לאינדיבידואל. (כרך א1, עמ' 227)

האתמן (שאינו הנשמה)

האטמן הו עוד מושג שעולה לגדולה באופנישאדות. המקור משמעותו כנראה "נשימה", אבל הוא הפך להיות ה"עצמי". צריך לא להתבלבל בין מושג זה ל"נשמה" המערבית. במערב הכנסנו אל הנשמה את כל חיי הנפש שלנו: המחשבות, הרצונות, הזכרונות, האופי וכו'. בהודו ישנו הבדל בין הגרעין הנצחי של העצמי, לבין כל דבר אחר: כל דבר נתפס אינו הנשמה. היא אינו צבר התכונות שאנחנו מכנים ה"אני". הנשמה היא הסובייקט הטהור.(מכאן שקשה להבין עד כמה היא "עצמי" או פרטית בכלל.) הנה:

חלק 1,פרק 2, 1. המוות אמר: 'הטוב הוא דבר אחד, הנעים דבר אחר. שני אלה, בהיותם שונים, כובלים אדם. ראוי לו לאדם לאחוז בטוב. זה אשר אוחז בנעים לא מגיע אל סופו.
22. החכם אשר יודע שהעצמי [אטמן] הוא חסר-הגוף בתוך הגופים, כבלתי-משתנה בתוך השינויים, כאדיר ונוכח-תמיד אינו מתאבל.
23. העצמי הזה אינו ניתן לידיעה על ידי הוֶדה, ולא על ידי הבנה, ולא על ידי לימוד רב. הוא אשר העצמי בוחר בו, על ידו ניתן לדעת את העצמי. העצמי בוחר בגופו כשלו.
24. אבל מי שלא פנה תחילה מרשעותו, שאינו שליו וכנוע, שנפשו אינה שקטה, הוא אינו יכול להשיג את העצמי גם על ידי ידע.
חלק 1, פרק 3, 3. דע כי העצמי יושב במרכבה. הגוף הוא המרכבה, ההכרה היא הרַכָב, והנפש המושכות.
4. החושים הם הסוסים, מושאי החושים הם הדרכים. כאשר העצמי מאוחד עם הגוף, החושים והנפש, אז החכמים קוראים לו 'הנהנה'.
5. מי שאין לו הבנה, שנפשו לא מוחזקת בחוזקה, חושיו בלתי-נשלטים, כסוסים של רכב.
6. אבל זה שיש לו הבנה ושנפשו מוחזק בחוזקה, חושיו תחת שליטה כמו סוסים טובים של רכב.
7. זה אשר אין לו הבנה, שאינו מודע ותמיד טמא, לעולם לא מגיע למקום הזה, אלא נכנס למעגל הלידות-מחדש.
8. אבל זה אשר יש לו הבנה, אשר מודע ותמיד טהור, אכן מגיע למקום הזה, אשר ממנו הוא לא נולד שוב.
חלק 2, פרק 6, 10. כאשר חמשת מכשירי הידע [החושים] עומדים ללא תזוזה יחד עם הנפש, וכאשר ההכרה אינה נעה – זה נקרא המצב הגבוהה ביותר.
11. זה, האחיזה החזקה אחורה של החושים, הוא מה שנקרא יוגה.
(Katha Up', 1)

מסתבר מקטע זה שהתפיסה של החיים היא כאילו הם מסע לטיהור עצמי, בו עלינו לנתק עצמנו מהעולם (ומהגוף), להפנות מבט פנימה ולהגיע אל ידע מסויים, שיגאל אותנו מהעולם לנצח. גישה מאוד "שוללת עולם" כמו שהיה מכנה אותה מקס ובר. האופנישאדות גורסות שעלינו לתקן את עצמנו ראשית כל ואחרית כל. אין להסתפק במוסריות חיצונית (לא לגנוב וכו'), אלא צריך להתגבר על תשוקותינו ואף על מחשבותינו.

הדרך אל ידיעת הברהמן

את המצבים בהם העצמי יכול להיות חילקו חכמי האופנישאדות לארבעה: ערות, שינה עם חלומות, שינה עמוקה, ו"המצב הרביעי". במצה הערות אנחנו עסוקים בעולם החיצוני לנו, וזה כולל את מחשבותינו וזכרונותינו. אנחנו לא מודעים לעצמי. כך גם במצב החלימה, שאינו שונה הרבה מבחינת ההינדים מהערות (שהיא גם סוג של חלום). במצב בשינה ללא חלומות העצמי בעצם מאוחד עם הברהמן, אבל לא מודע לזה. יחד עם זאת, זה מצב מרענן מאוד כמובן. רק במצב הרביעי העצמי מאוחד עם הברהמן, ונגאל.

למעשה, כפי שאנחנו רואים מהקטע האחרון, בסופו של דבר האופנישאדות יצרו אידיאל של סגפנות, בו כדי להגיע אל אותו אטמן טהור בתוכנו עלינו לנתק עצמנו מהעולם. יוגה (מהשורש של yoke, "עול", וגם "לאחד") היתה התרגול דרכו האדם ניתק עצמו מקלטי החושים, כלומר מהעולם, והתכנס בריכוז חד נקודתי בתוך עצמו. הנה ציטוט מהמהאברתה שממחיש זאת:

הוא צריך להיות ללא רעד כעמוד אבן, וללא תזוזה כהר; החכמים שיודעים ללכת לפי המצוות מכנים אותו אז "אחד הפועל ביוגה". הוא אינו שומע ואינו מריח ואינו טועם ואינו רואה; הוא לא מבחין בשום מגע וההכרה שלו אינה יוצרת מושגים. כחתיכה של עץ, הוא אינו רוצה דבר, ואינו מבחין בדבר.

זה האידיאל. (ושימו לב שזה למעשה סותר את העמדה שהברהמן נמצא בכל מקום – זוהי עמדה מאוד דואליסטית, שבה קלטי החושים הם משהו שחורג מהאלוהי, והאלוהי הוא רק בחסימתם) הנה שוב:

כאשר הוא שקוע בריכוז הזה היוגי רואה על פי הטבע האמיתי של העצמי שלו, שמבטא כמו באור את טבעו האמיתי של ברהמן, שהוא ללא-התחלה, נצחי, חופשי מכל השפעה, והוא משתחרר מכל הכבלים" (Svetashvatara Up', 2, 15)

את העמדה הזאת, המציבה זה מול זה, כהפכים, מוחלט ויחסי, חיים וחירות, שלל הבודהה, ומהעמדה הזאת חרג כדי לפתח את המדיטציה שלו (הויפאסנה) ואת תורת השחרור שלו. על כך בהזדמנות אחרת, ב"ה.