ארונצ'לסוורר הוא האלוהים

המקדש הענק במרכז טירוונאמלאי הוא אחד המרשימים בהודו. פעם היו רבים כאלה, אבל בצפון תת-היבשת המוסלמים בכיבושיהם הרסו את רובם. בדרום נשארו כמה, ביניהם, כאמור, זה שבטירו'. המקדש בנוי מכמה חצרות מוקפות חומות, וחומה חיצונית גדולה המקיפה את כולן. ארבעה שערים גדולים יש לו, שער לכל כיוון, ומעל כל שער מתנשא מגדל עצום. גם בתוך המקדש נישאים מגדלים.

המקדש בצילום מההר. עוד תמונות באתר המקדש.

אל קודש הקודשים, אם כן, מגיעים דרך שערים רבים, חצרות בתוך חצרות. בהיכל המוביל אל הצלם עצמו, צלמו של ארונצ'לסווארר (Arunachaleswarar), האל שבארונצ'לה, שהוא אחד מהתגלמויותיו של שיווה, עוברים במסדרונות מגודרים, המשמשים לויסות נחילי האדם המגיעים לכאן בחגים – כלומר ליצירת תור. עולי הרגל באים כולם כדי לקבל Darshan, גלומר כדי לראות את האל, ולהיראות על ידו.

ארונצ'לסווארר (משמאל) ובת זוגתו. שימו לב שבעוד הוא אבסטרקטי (אין לו דמות אדם), היא אנושית. ברקע ארונצ'לה, ההר הקדוש.

ביקרתי את האל במקדש פעמיים עד כה במסעי זה. בדרך להיכל הריצפה דביקה מרוב לכלוך (תהרגו אותי אם אני מבין למה אפילו המקדש צריך להיות מלוכלך) והאולם הגדול מלא בפסלונים ותבליטים של מני יצורים שמימיים ושומרים מיתולוגיים. החום והלחות העצומים (אין אוורור) שעומדים באויר תורמים לחוויה בדרכם. אבל לבסוף את מגיע ונכנס לקודש הקודשים וכל זה נשכח.

בכל פעם שנכנסתי אל קודש הקודשים היה לי ברור שאני ניצב אל מול (אחד מביטוייו של) האלוהים. כן, זה היה די ברור, והתגובה המיידית היא כמובן ליפול על הברכיים ולהשתחוות. אי אפשר לצלם בפנים, אבל הנה, משמאל, איור של הצלם. כפי שאתם רואים מדובר בלינגם ענק החבוש כתר זהב ומכוסה פרחים. האם כך נראה אלוהים? כן, גם כך.

אבל מה זאת אומרת – "אלוהים"? למה זה יותר אלוהים מעמוד חשמל בכביש הקרוב? טוב, אז בואו נסכים שברמה העמוקה ביותר זה לא יותר אלוהים, כי הכל אלוהים. הכל כבר עכשיו הכי אלוהים שאפשר. אבל ברמה הפשוטה, היומיומית, כן, זה אלוהים. לפחות זה הרושם שקיבלתי. איך זה שקיבלתי רושם כזה? נראה לי שהברהמינים הטובים במקדש הצליחו, ודאי משך דורות ומאות שנים, להטעין את הצלם הזה בקדושה. לעשות ממנו משכן לשכינה. איך? אני לא ממש יודע, אבל זה הרי בין השאר תפקידם של כהנים (ושל מסורות דתיות בכלל), להטעין דברים בקדושה, לא? הברהמינים שם כפי הנראה יודעים את המלאכה.

אבל שוב, מה זאת אומרת "ברור שזה אלוהים"? איך זה ברור? מה רואים? תשובתי: זה ברור כמו שכאשר מתבוננים בציור "לידתה של ונוס" של בוטיצ'לי (הנה) זה ברור שהוא יפה. מה יפה בו? לא יודע, אבל בוטיצ'לי הצליח ליצור כאן משהו יפה. זה, בין השאר, תפקידם של אמנים. לכן לצעוק שארונצ'לסווארר הוא רק אבן ופרחים דומה לתלונה שוֶנוס היא רק צבע על בד. זה נכון רק ברמה החומרית הגסה, ברמה שבה אהבה היא הפרשה של הורמונים ומלחמת העולם השנייה (כמו שאומר הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר) היא רק תנועה מאסיבית של מולקולות. זאת האמת, אבל לא כל האמת.

בדיוק לפני שטסתי לכאן הייתי בתערוכת "עולמות הגוף" במוזיאון המדעטק בחיפה. בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרוודים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו. וכאמור, לבד מיופי יש ביקום מימד של קדושה.

על הקדושה

כתבתי על זה כבר פעם: קדושה היא איכות במציאות. היא הוויה. יש דברים שיש להם אותה, ויש דברים שאין. כמו יופי, או הומור, או מלודיה: יש דברים יפים בעולם, ויש שאינם. יש דברים מצחיקים, ויש שאינם. יש צלילים שיוצרים מנגינה, ויש (רובם) שלא. ויש חפצים (ואנשים, ומקומות, ומעשים) שיש בהם קדושה. וכשאתה נפגש בהם, נפגש באמת, באינטימיות, פגישה בּוּבּריאנית שכזו, אתה רואה את זה.

האם כולם רואים את זה? ודאי שלא. ממש כפי שלא כולם מבינים כל בדיחה, מתענגים מכל מנגינה, מעריכים את יופיים של השמיים זרועי הכוכבים. כמו דברים רבים אחרים, זה חוש, או כושר, או רגישות שיש לפתח. ומי שפיתח, האם תמיד יראה זאת? ודאי שלא. צריך להיות במצב רוח מסויים. כמו שאם תלך כועס למופע סטנד-אפ, או מוטרד לקונצרט, אולי לא תבין מה מצחיק או מענג. אבל זה לא אומר שזה לא היה מצחיק או מענג.

וכן, יש כאלה שנולדים יותר רגישים לזה, ויש שפחות. זה באמת מדכא, אבל זה המצב. ולך תסביר למי שחסר חוש הומור שהאנשים בטלוויזיה (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם מדברים, אלא עושים משהו מצחיק. ולך תסביר למי שלא דתי  – דתי באמת, לא סתם אדם שמקיים מצוות – שהאנשים במקדש (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם ממלמלים, אלא עושים משהו קדוש. לכולנו ברור שיש, לבד מגופי אדם, גם שחקני טניס בעולם. לרובנו ברור שיש, לבד מצבעים וצלילים, גם יופי ומלודיה בעולם. לחלקנו ברור שיש, לבד מפעולות וחפצים, גם דברים מצחיקים בעולם, וגם קדוּשה.

או שלא?

לסיום, הנה השגה אפשרית שיכולה לבטל את כל דברי עד כה, ולמוטט את הרעיון שלי כמטוט פחון חלוד בסלאמס של בומביי: הקדושה, יאמר מי שיאמר, איננה רובד של המציאות, אלא אשלייה שאפשר לטעות בה כאשר אנחנו במצב רוח מסויים. כלומר אין כאן, אם כן, רגישות למימד במציאות, אלא התרגשות שמובילה לפיברוק מימד שאיננו כלל מציאותי.

האם זה ייתכן? ודאי, ואף ודאי שפעמים רבות זה אכן מה שקורה. אבל האם זה מה שקורה בכל הפעמים? האם, אם כן, כל המסורות הדתיות והרוחניות, אלפי שנים של פרקסיס והגות, מבוססים על אשלייה בלבד? זה נראה לי קצת דחוק (הרי זה מבחינתי כמו לומר שכל ההומור בעולם מבוסס על האשלייה שיש משהו מצחיק, אשר נובעת מהלך רוח מסויים, שאליו אפשר להכניס את עצמנו). אבל עקרונית זה אפשרי.

ברור לי שישנם אנשים המאמינים בכך, ואי אפשר להפריך את אמונתם. מכיוון שיש באמונה הזאת משהו אמיץ מבחינה אקזיסטנציאליסטית, איזושהי העזה מטורפת המוכנה לומר "הן!" לרעיון המדהים שהיקום כולו הוא בסופו של דבר אך ורק חומר מת, אני אפילו מכבד אותה. אבל כמובן שעדיף לא להאמין סתם כך במשהו שאינו ממש מבוסס.

24 תגובות

  1. indeed, very interesting, and as alwayes very fun to read.

    i guess that basically i am on "your side". i've sensed the same "holiness" you are talking about in india, in jeruslam, in some christian places as well.

    but another way of looking at it is what nietzsche said long ago (and i guess he wasn't the first one): the strong and deep faith only proves itself, it does not prove anything about its object.

    i don't think that means that everything is nothing but "dead matter". there is another option, that everything exists in relation. but this does bring us back to what you seem to already advoacte – that there is more than one level, and they all exist.

    anyway, thanks for yet another lovely post.

    אהבתי

  2. אבל החומר המת הזה, כפי שאתה מכנה אותו, מגיב בצורה מרתקת עם עצמו. ויוצר תופעות נהדרות כמו בני אדם ותודעה.
    ובני האדם הללו, כשהם יוצרים חברה (שזה פשוט רמה אחרת של תגובה בין חומרים מתים) נותנים משמעות לדברים. המשמעות היא עצמה גם סתם כמה תגובות של חומרים מתים, אבל זה לא הופך אותה לפחות מדהימה.
    ואחת המשמעויות שאפשר לתת היא בדיוק שיש משהו קדוש, שזו משמעות שעולה מתוך קונטקסט חברתי מסוים.
    העובדה שהכל חומר מת לא אומרת שאין משמעות לדברים. פיינמן כבר כתב את זה לפני.

    אהבתי

  3. הסיבה שיש דברים מצחיקים בעולם היא שאנשים מוצאים שדברים מסוימים מצחיקים, לא שיש דברים שהם "באמת" מצחיקים. הסיבה שיש דברים קדושים בעולם נכונה באותה צורה בדיוק, ולא נכונה באותה צורה בדיוק. הבעיה היא שבעוד כולם (טוב, הרבה) מכירים בזה ש"היופי הוא בעיני המתבונן", הרי שרובם טועים וחושבים שהקדושה קיימת בפני עצמה.

    בניגוד ליופי, הקדושה היא אשלייה מכיוון שהיא לא אפיון של איך משהו מרגיש לנו (מה שהוא נכון כמעט בהגדרה) אלא מתיימרת לחוש רובד של המציאות שפשוט לא שם.
    זה ההבדל בין הרמות האמיתיות של המציאות (יש אנשים, ודברים שאנשים מוצאים כיפה) ובין האשלייה (אין יופי אפלטוני – או קדושה).

    אעיר גם שאני לא מאמין שהקדושה היא רגש טבעי, אלא מלאכותי. הוא נוצר על ידי הדת, ממש כפי שהיופי של מוזיקה קלאסית (או ג'אז) נוצר על ידי חשיפה ולימוד – בני תרבות אחרת לא יראו בצלילים הללו משהו יפה, עד שיורגלו בהם. הקדושה היא עירוב של הרגשות שונות, שהמוח למד להפעיל לאור גירויים תרבותיים מתאימים, ואלו שחשים בה יותר פשוט למדו לחוש בה יותר ובנסיבות רבות. אין תחושת קדושה כשלעצמה, אלא רק את החוויה הדתית *לסוגיה*.

    ובכלל, אני לא מאמין בחומר מת. אני מאמין בפאן-פסיכיזם, או דואליזם של תכונות, או מוניזם נייטרלי, או פרלליזם שפינוזי, או איך שלא תרצה לקרוא לזה. לא צריך להאמין בחומר מת כדי לקבל את הנטורליזם.

    אהבתי

  4. ברשותך, כמה שאלות:

    אתה אומר שהיופי הוא בעיני המתבונן, ואז טוען שבניגוד אליו הקדושה היא אשלייה. לא הבנתי – היופי הוא תלוי אדם כמו הקדושה או לא?

    בנוגע לג'אז: אם כשתינוק נולד הוא לא אוהב יין, האם זה אומר שיין זה באמת לא טעים? האם היופי של מוזיקת הג'אז נוצר בעקבות הרגל, או שאולי נחשף באמצעות אימון האוזן?

    אהבתי

  5. "כלומר אין כאן, אם כן, רגישות למימד במציאות, אלא התרגשות שמובילה לפיברוק מימד שאיננו כלל מציאותי."

    מדוע התרגשות היא פיברוק? האם ההתרגשות שעוברת למראה אשה אהובה אמיתית פחות מההורמונים שמגיבים?

    חוצמזה, תודה על הפוסטים היפים.

    אהבתי

  6. על ההדהוד הנאה לכרובים שבמשכן ולקול העובר מעליהם, הרגשתי שכיוונת
    וגם על התעוזה למתוח ואולי לבטל גבולות
    איני יודע האם הייתי מעז לבקר במקדש האמור
    כל שכן, הרבה יותר, בתערוכת המתים בחיפה
    מה שמעיד,ככל הנראה, בעיקר על גבולותיי

    (-:

    אהבתי

  7. יש משל זן יפה שעונה לנקודה זו
    אצטט לא באופן מדויק:
    נזיר שאל את ג'ושו : ,העיוורים ממששים את הפיל, וכל אחד מתאר משהו שונה. למה דומה הפיל הממשי?
    [כלומר המציאות ה"אמיתית"]
    גושו אומר:
    אין טעות. אתה רק לא יודע זאת עדיין

    :)

    אהבתי

  8. אתה כותב בפוסט "תהרגו אותי אם אני מבין למה אפילו המקדש צריך להיות מלוכלך" שאלה זו מצביעה על אפשרות נוספת להתמודדות עם השאלה מה היא הקדושה. לפי עניות דעתי ההודים מאמינים בבסיסם בתפיסה כי: לא ניתן להפריד את המציאות למרכיביה. גם בחיי היום יום יש קדושה כמו שגם לתוך המקדש פורצים חיי היום יום. לא ניתן לבצע את ההפרדה ולזהות את המרכיבים השונים. האם בעוגה יש ביצים וקמח יתכן אבל הם כבר איבדו את המאפיינים שלהם ולא ניתן להפריד אותם מתוך השלם העוגה.

    אגב גם המקדשים ההודים באריכיטקטורה שלהם נותנים רמז לתפיסה הדתית שלהם המקדש חיצונית בנוי ממגדלי ענק שכל אחד מהם מורכב מהעתקים קטנים של עצמו. האריכטיקט ההודי אומר לנו כמו בקטן כל בגדול החוקים הפועלים על היקום הם אותם חוקים עבור האדם.

    הנטיה להפרדה היא מערבית בבסיסה ומהווה את הבסיס למדע תורת ה"חומר המת" על פי תפיסתך.

    אהבתי

  9. אני רוצה להתייחס במהירות לכמה תגובות:

    פרידריך,
    כן, יחסי הגומלין הם המפתח. הכל ביחסי גומלין.

    רענן,
    אני מבין את מה שאתה אומר, אבל אתה מודה כמובן שיש פעמים שאנחנו טועים ביחס למציאות, ומתוכן פעמים שזה קורה בגלל התרגשות. אבל בגדול נכון, התרגשות היא לאו דווקא טעות או אמה של הטעות.

    אהוד,
    יכול להיות שאתה צודק, זה הסבר מעניין. מצד שני, בצפון המדינה יש מקדשים נקיים למשעי. מצד שלישי, אולי שם הם למדו מהמוסלמים.

    יאיר,
    אנסה להבהיר את עמדתי מול עמדתך: לדעתי אתה הולך בדרכו של המדע המודרני, כלומר בכיוון שהוא סימן, אבל הדרך הזו, כאשר ממשיכים בה מעבר לנקודה מסויימת, מובילה לאבסורד. כוונתי היא שמה שאתה עושה בעיקרון, ניתן לראות, הוא ניסיון להוציא את המימד האנושי מתמונת העולם, מתמונת היקום. אתה מנסה, כדי להגיע אתל האמת, להוציא את נקודת המבט האנושית מהמשחק.

    כאשר אתה אומר למשל שיופי הוא בעיני המתבונן, מובלעת בתוך האמירה הזאת ההנחה שלך שמשום כך היופי לא קיים. עיני המתבונן, המבט הסוביקטיבי, הוא "לא אמיתי". ומה אמיתי? רק מה שתמיד קיים ממילא (לכאורה, זה עניין שאפשר לערער בקלות בעצם), רק מה שלא תלוי בבני אדם, כלומר רק רק אטומים ופוטונים (בוא נודה באמת, אתה לא פאן-פסיכיסט ולא שפינוזיסט. לפחות על פי טיעוניך. אני, אגב, בהחלט נטורליסט). זה "קיים באמת".

    הכיוון, אם כן, הוא להביא את "הדבר כשלעצמו", ללא המבט הסובייקטיבי, שבו נמצא אותו יופי, או צחוק, ולדעתי קדושה וכו', ולהגיע אל תמונה של היקום לכאורה ללא התערבות (עין) אדם.

    על זאת יש לי לומר שני דברים: ראשית, תמונה כזאת של היקום לא ממש מעניינת אותי, כי אני אדם. בכלל, כהסבר לתופעות שונות תמונה כזאת של היקום היא הסבר גרוע מאוד, כי הסבר אמור להוסיף לנו אינפורמציה, ולא להחסיר אותה, כפי שזה עושה. לכן לומר שמלחמת העולם II התרחשה בגלל תנועה מאסיבית של טריליוני מולקולות מכאן לשם, כפי שאתה תאמר ש"באמת קרה" ברמה הכי עמוקה של המציאות לדעתך, זה הסבר רע מאוד לפריצת המלחמה.

    שנית, וחשוב יותר, תמונה כזאת של היקום פשוט לא ממש נכונה. כי יש בני אדם ביקום. כלומר המבט הסובייקטיבי, תרצה או לא, הוא חלק מהיקום. לכן לחשוב שתמונת יקום ללא סובייקטיביות היא אמיתית יותר זו פשוט המצאה אבסורדית שנובעת ממשיכת החשיבה המדעית צעד אחד רחוק מדי.

    כך שהביקורת שלי על עמדתך נובעת מכך שהיא עובדתית לא נכונה. אתה דבק רק ברמת מציאות ומשמעות אחת, כאשר הרמות האחרות קיימות ואמיתיות לא פחות, וכך בעצם ניסיתי לטעון ברשימה שלעיל.

    אהבתי

  10. נכון, יש קדושה, אבל האם היא איכות של הדברים עצמם או של התפיסה שלנו?
    זו שאלה שנכונה באותה מידה ליופי ולהומור. בדברי אין יופי או הומור, אלא בתפיסה שלנו אותם. במצבים של קדושה תחושת היופי גוברת והחושים האסתטים מתחדדים. האם זה משום שהדברים שינו את טבעם והופכו יפים יןתר? נרא לי שזה משום שהתפיסה משתנה. וכשהיא משתנה כל מקום יכול להחוות כקדוש ובאותה מידה גם בלתי קדוש.
    וזה נכון גם לגבי הקדושה.
    מצד שני נשאלת, כמובן, השאלה מדוע יש אמנם מקומות רוויי קדושה, מקומות שרבים יחושו בהם ברמה זו או אחרת קדושה? ואותה שאלה חלה על היופי, מדוע יש יצירות שרוב בני האדם יסכימו על יופין?

    אהבתי

  11. שלומי טוב, תודה.

    כדי שתהיה אשלייה, צריך שתהיה תחושה אודות המציאות (בניגוד להרגשה פנימית). כך יכול להיווצר פער בין תפיסת המציאות ובין המציאות. יופי נתפס כחוויה פנימית, ממש כמו כאב וכדומה, ולכן אינו אשלייה. הקדושה היא במידה רבה תפיסת המציאות, כמו למשל תפיסת הגוף במרחב, ןבמידה שהיא כזו היא אשלייה (כמו תסמונת יד הפאנטום). במידה שהיא תחושה פנימית, היא אינה אשלייה (כמו תחושת התפעמות לנוכח יופי של משהו). בכל מקרה, הקדושה היא בעיני המתבונן, כמו יופי.

    לא, לא נימקתי כאן למה תחושת הקדושה היא אשלייה ואילו תחושת הגוף היא לרוב לא. אני סבור שזה די נובע מאליו מקבלת תמונת העולם הנטורליסטית, ואין טעם להתווכח על זה לפני שמיישבים סוגיה זו.

    אין דבר כזה "באמת טעים". היין טעים למבוגר ולא טעים לתינוק. "על טעם וריח אין מה להתווכח".

    היופי של מוזיקת הג'אז לא נחשף על ידי אימון האוזן, אלא נבנה – המנגנונים שמנתחים את גלי הקול בתבניות ה"נכונות" נבנים עם ההכרות. יחד עם זאת, בוודאי שיש חלקים שנחשפים ומשתכללים במקום להיבנות (כגון הנאה מהרמוניות) – אין כאן דיכוטומיה מוחלטת. (ובאופן דומה, גם הטעם נחשף במידת מה, וכדומה.)

    אהבתי

  12. היופי אינו קיים כשלעצמו, אלא רק כמשקף של חוש היופי האנושי. כדי להבין את היופי, חשוב להבין את זה. לא ניתן להבין נכונה את המציאות, ובכללה את עצמנו ואת כל הדברים החשובים לנו, ללא הבנה נכונה של המציאות האובייקטיבית. המציאות האובייקטיבית היא כן נכונה יותר מהסובייקטיבית, מכיוון שהיא מכילה ונותנת מובן וגבולות לסובייקטיביות. זה לא אומר שרמת התיאור הנכונה היא הנמוכה ביותר, רק שתאור צריך להיות אובייקטיבי גם כשהו מתאר משהו סובייקטיבי ומתוך נקודת תצפית ורמת תיאור שנבחרו מסיבות סובייקטיביות.

    אני בהחלט מאמין בלתת הסברים ברמה הנכונה; לא נכון להסביר את מחלמת העולם השנייה בתנועת אטומים, שכן זה לא קולט את לב הענין. אבל אני מוצא שההסבר של "קדושה" לא מוסיף אינפורמציה, אלא מעוות את תמונת המציאות. הוא פסול מאותה סיבה שלהסביר את העולם מנקודת מבט של סכיזופרן פאראנואיד זה פסול – זה לא משקף טוב את המציאות. הקדושה היא אשלייה, שלא כמו למשל תחושת הקדושה שכן מהווה גורם סיבתי בעולם ובהחלט שימושית לתיאור התפתחות דתות וכדומה.

    אני לא מבין איך מישהו יכול להאמין בקדושה ובנטורליזם יחדיו. זה נראה לי טריק מילולי ותו לו, הבאת המושג "אלוהים" למשהו שלא ממש קשור למושג הרגיל. האם הקדושה יצרה את העולם? עושה ניסים ונפלאות? האם השכינה הזו, ששרייתה היא הקדושה לפי הפוסט, ישות על-טבעית המתקשרת עמנו? לפי הנטורליזם – לא. זה, שוב, כמו האמונה שלך ב"אלוהים" שחסר תכונות אנושיות (כגון מחשבה, רצון, פעולה, וכדומה); אני לא מסכים לאונס הזה של השפה והמושגים.

    אני תוהה – איפה איבר החישה המיסטי במוח? איפה המנגנונים המתנתחים את הקלט? איך יצרה אותו האבולוציה – האם יש תועלת אבולוציונית ביכולת לחוש את הטוב או האחדות שבמציאות? ככה סתם, יצור ביולוגי יכול לחוש את המציאות כפי שהיא, ללא שום בסיס נוירולוגי ואבולוציוני – זה לא נטורליזם. אם אנו יכולים לחוש את המציאות כפי שהיא, צריך להיות לנו מנגנון חישה וניתוח לכך, וסיבה אבולוציונית ללמה ואיך הוא התפתח.

    בכל אופן, אני לא שפינוזיסט אלא מאמין בפררליזם אה-לה שפינוזה, ולא פאן-פסיכיסט במובן הדתי אלא במובן הפילוסופי, וכדומה. וזה, אני בהחלט כן.

    אהבתי

  13. i'm in a place where there is no hebrew, so i'll be brief.

    about what you said about beauty, i have already wrote, so i guess we will not agree here.

    about the right explanation, saying again that holiness is an illusion definitely does not add information.

    about naturalism, i'm sorry if you think that god is only a creating being that gives out laws. many people have completely different conceptions of it. me for example, and the billion hindus that now surround me for another example. i suggest you don't presume to know what god is or what the word means before you learn about the subject some more.

    אהבתי

  14. OK, that sounded flippant – sorry. I truly do thank you for your suggestion, and I truly did invest time and thought on the matter before rejecting it.

    אהבתי

  15. כמובן שיש קדושה וזו אינה השאלה המרכזית.

    השאלה היא מי יכול ומסוגל לראות קדושה?

    רק אדם שבעצמו חושף את הקדושה הפנימית שלו יכול לפגוש אותה מבחוץ.

    ובעייני קדושה היא ההשלה של האשליה והמצב הטבעי שלנו. הוויה נוכחת ומלאה בעצמה. מסוגלת לפיטפוטי הסרק של המוח מבלי להתייחס לכך, ומבלי להאמין.

    יש רק טוב. התפיסה של טוב ורע הינה פימפום ושטיפת מוח מרובת שנים.

    ואם נסתכל יותר לעומק אז נבין שהקדושה היא בנו. הנסיון של חלק מהאנשים לקבל קדושה מבחוץ הוא מצחיק. כי הוא מעיד על כך שאינם מאמינים שהם כבר קדושים.

    תודה לך תומר על כך שאתה מהווה לי השראה לחשוב בכל מיני כיוונים.

    אהבתי

  16. הקדושה במובן העברי-שמי הינו מצב מחשבתי בו אדם מייחד דבר מסויים ומבדיל אותו. לכן אנו "מקדשים" אשה. באופן פרדוקסלי גם מי שמוסרת את עצמה לזנות גם נחשבת "קדשה".
    אבל למחשבות יש הרבה כוח, וכמו שאמרת הרגשת את האנרגיה הטעונה הזאת. זהו הכוח של ה"עבודה הזרה" והפסלים. דבר שכמעט נעלם מהעולם המערבי אבל קיים במציאות. השאלה היא איפה אנו מכוונים את הקדושה הזאת שהינה אלא כוח-אנרגיה של המחשבה ותו לו.

    אהבתי

  17. כפי שאמרתי, אין חווית אל אחת, אלא מגוון חוויות דתיות.

    התחושה של קיום א-זמני וא-קיומי נובעת מהפסקת הפעילות של האונה הפריאטית (parietal lobe), שאחראית לייתוג שלנו במרחב. ההכרה אינה של רמה גבוהה יותר של מציאות, אלא של רמה נמוכה יותר – היא אינה כוללת את תמונת המציאות הנכונה שמייצרת האונה, ולכן היא מדוייקת פחות – היא אשלייה.
    Newberg and D’aquili (2001, pp3-10) explored the relationship between brain function and spiritual experience in Tibetan Monks and Franciscan Nuns as they engaged in deep meditation and prayer. Injecting a radioactive tracer into the arm of the subject on cue as they entered into deep meditative state, the tracer detected areas of the brain where there was an increase in neuronal activity and blood concentration. Images taken by SPECT (Single Photon Emission Computerised Tomograph) picked up a dramatic increase of neuronal activity within the prefrontal cortex, the area of the brain associated with attention and concentration. However the parietal lobe, the area associated with time concept and spaceial orientation, showed very little activity. With limited neuronal activity, the parietal lobe is unable to distinguish the boundary between the external world and the physical self. This could account for the mediators reporting a ‘sense of unity’ with the universe and a ‘mingling with God’ during intense trance (Newberg et al 2001, p7).
    http://www.clinicallypsyched.com/neurotheologywithgodinmind.htm

    תחושת "חיל ורעדה ואהבה" נובעת מהיחס כלפי הזכר-השליט. היא תמיד תועבה, בהיותה פגיעה חמורה בכבוד ושוויון האדם. כאשר היא מופנית לישות שלא קיימת או לא מתפקדת כזכר השליט, היא גם מהווה אשלייה.

    תחושת הנוכחות האלוהית נובעת מכשל בשיוך תחושות לעצמך, שגורר ייחוס שלהם למישהו אחר. למשל,
    One group has done extensive research exploring induction of a quasi-religious experience, that of the experience of the sensed presence of a "sentient being."36 They have found that application of weak (1 to 5 micro tesla) complex magnetic field stimulation to the temporoparietal area reliably evokes such experiences in normal individuals. The proposed mechanism is that the sense of self and sense of other depend upon the left and right hemispheres, respectively, and that any process that disrupts the normal reciprocal inhibition between the hemispheres should increase the incidence of a sensed presence. … In conclusion, these preliminary imaging studies in patients with schizophrenia support the theory that the misattribution of self-generated thoughts or actions to outside entities/forces may contribute to the psychotic state. The inferior parietal cortex has been implicated. The few studies that have been completed in healthy individuals suggest that this region may also be important to normal religious experience.
    – J Neuropsychiatry Clin Neurosci 19:iv-4, February 2007

    וכדומה. ברור כי באופן כללי זהו האופי של חווית האל, פשוט מכיוון שאין ישות שמתאימה לתמונת האל הקלאסית ביקום, והמוח האנושי התפתח כדי להכיר את המציאות שסביבו ולתפקד בה:
    * הכרה ישירה של המציאות אינה אפשרית ביולוגית, שכן הכרה בנויה על היצגים מוחיים שבהכרח חלקיים ומעוותים ומבוססים על עיבוד נתונים מסיבי, ולא היתה מתפתחת גם אילו היתה אפשרית, שכן אין בה תועלת ביולוגית ופעילות
    מוחית היא יקרה.

    * האל לא בנמצא ביקום, בשום רמת תאור והפשטה; הדבר הקרוב ביותר אולי הם חוקי הטבע (שהם,במובנים מסוימים כל-יכולים, כל-יודעים, שוהים בכל, ואפילו טרנסנדנטיים) אבל גם אלו לא חושבים, רציונאליים, לא בראו את היקום, לא התגלו לא לנביאים, לא עושים ניסים, בני האדם לא חשובים בעיניהם, הם לא טובים, האדם לא נברא בצלמם, וכדומה – פשוט אין משהו במציאות שקרוב לתפיסה המסורתית של האל. יש, כמובן, דברים הקרובים לתפיסות שרירותיות של האל – אם תתעקש לקרוא "אל" לאמת או למציאות, אזי תוכל להגיד שה"אל" קיים – אך זהו רק תרגיל מילולי לא מעניין.

    אהבתי

  18. לגבי תחושת האחדות עם הקיום זו באמת נסיגה, אולם תמיד אפשר לטעון שהמקום והזמן הם רק ייצוגים של המוח, והשקטתו מקרבת אותנו למציאות האובייקטיבית.
    אולם לגבי חווית ההתגלות, הרי במאמר שהפנתה אליו ציינו בפירוש זו פעילות ולא המנעות מפעילות! ואם נצטט:
    The concept of perception must also be regarded. Neuronal activity cannot always discriminate between real events and those one perceives to be real. Newberg suggest that although spiritual experience can be traced though neuronal activity, it does not necessarily mean that these experiences are due to �neurological illusion� alone (Ford 2002).
    זה כמו שאכילה גורמת לעונג. ניתן לגרות את מרכז העונג במוח גם בלי אכילהף וזה יוביל לעונג דומה, אבל זה לא אומר שאין דבר כזה אכילה. מרכז החוויה הדתית במוח שלנו נועד להגיב לדבר ממשי -להתגלות א-לוהית. זה ניתן לגרות אותו באופן מלאכותי לא סותר את זה.
    שני התיאוריות שהוצעו לתת הסבר מדעי לחווית ההתגלות -שאנו חווים את ההמיספרה הימנית כ"אחר", ושאנחנו שומעים את הדיאלוג הפנימי שלנו, הוצעו בגדר תיאוריה ללא הוכחה.

    אני שמח על המאמר הזה כי הוא מראה שחוויה מיסטית היא דבר ממשי ולא אשלייה או מיתוס.

    אהבתי

  19. שחר – אין בכל הדברים הללו *הוכחה* לכלום. כפי שאמרתי, הוויכוח מראש הוא על תמונת עולם נטורליסטיט, ולא על נושא זה בלבד.

    במסגרת הנטורליזם, ברור שהחוויה מיסטית היא דבר ממשי ולכן יש לה ביטוי נוירולוגי. מאידך, ברור שהתאור של המציאות שלנו בזמן ובמרחב יותר נכון מתאור שלא כולל אמת זו, ולכן השקטתו אינה מקרבת אותנו לתפיסה אמיתית של המציאות.

    אני אדגיש שאין לנו מרכז לחוויה דתית. החוייה הדתית אמיתית, אבל היא נובעת מהפעלה לא-נורמלית של מרכזים רגילים. לאו דווקא אי-פעילות. למשל השיוך של תחושות לעצמי הוא פעילות, כן, אבל השאלה היא האם היא פעילות שמייצגת את המציאות. האפשרות שפורד מעלה [לא קראתי – אני סבור] היא האם ההפעלה הלא נורמלית עדיין אמיתית, עדיין משקפת את המציאות – היא פשוט משקפת מציאות לא נורמלית, מציאות של התגלות שבה (למשל) האל מפעיל ישירות את המרכזים. אין דרך מדעית לשלול את האפשרות הזו, אבל היא פשוט לא אופציה מדעית. היא נשללת מאותה הסיבה שלהגיד שמלאכים פועלים בהחבא כדי לצייר את הקשת נשלל – זהו לא תאור של המציאות שאפשר לבדוק ולאשש או לסתור, והוא כולל דברים (מלאכים, או אל) שלא קיימים בהסבר הפשוט, הטבעי. לכן, תמונת העולם הנטורליסטית כופרת באפשרות זו. התהליכים הנוירולוגיים שלנו צריכים להיות קשורים בסיבות טבעיות, כגון הסיבות שהוזכרו, ולא להיגרם בנוסף גם על ידי סיבות לא נראות (אולי מלאכים מציירים את הקשת באמת, ורק עושים זאת בצורה שמתאימה לשבירת האור?). מכיוון שלא קיימת שרשרת סיבות טבעיות סבירה שמובילה לתחושת נוכחות דתית שאכן משקפת את המציאות נוכחה, אין אלא להסיק שזו אשלייה.

    אני סבור שגם במסגרת דתית, תאולוגיה שרואה ניסים בכול מקום היא ילדותית ומפחיתה מכבוד האל. האל מספיק חכם כדי לא ליצור חוקים שהוא עצמו יפר. ניתן לראות את החוויה הדתית כאשלייה בפשט, אבל סימן בדרש.

    בכל אופן, הוויכוח גדול יותר, על איך בוחרים תמונת עולם ואילו ראיות מקבלים. אני סבור שהראיות תומכות בכך שהתחושה הדתית היא אשלייה, וסביר הרבה יותר שהיא אשלייה גרידא מאשר אל מתוחכם ומסתתר. אבל הסוגיה לא פשוטה, ולא מוגבלת רק לנוירולוגיה.

    אוסיף גם שהתאוריות שמדובר בהן אינן לחלוטין ללא הוכחה, כפי שהציטוט שלי מראה – שיבוש מכוון של פעילות המוח שעל פי התאוריה אמור לתת את התופעה אכן נותן אותה. אבל אני מסכים לחלוטין שבשלב זה הראיות עדיין חלשות, ושום תאורייה לא בוססה היטב.

    אהבתי

  20. ראשית, סליחה על התגובה באיחור לפוסט ישן. גיליתי" אותך" רק לא מזמן, ואני משוטטת בפוסטים ישנים ונהנית מאוד-מאוד. לפוסט הזה לא יכולתי שלא להגיב… אתה לא חייב כמובן להתייחס (למרות שאפשר להתווכח אם כך למה בעצם אני מגיבה, אבל לא נעשה זאת).

    כשאתה אומר שהאמירה "היופי הוא בעיני המתבונן" מובילה להבנה שהיופי לא קיים, ולכן כנראה לא משנה, כי משנה רק מה ש"באמת", אתה מדלג על שלב שאפשר לעצור בו ובכ"ז להתייחס ליופי – אבל בעיני המתבונן. כלומר – אני יכולה להבין שאני חושבת שלידתה של ונוס זו אומנות, רק כי אני גדלתי בתרבות שבה זה נחשב לפסגת (או אחת מפסגות) האומנות, ושבמקומות אחרים לא יעריכו אותה כלל, ועדיין להנות מיופיה.
    ההבנה שלי שאני יציר התרבות שלי, לא חייבת להפחית מהיכולת להנות מהתרבות הזו (ובעצם היא גם לא יכולה, כי עצם ההכרה הזו היא יציר תרבות מסויימת).
    כנ"ל לגבי קדושה – לא בטוח שההבנה שאתה מרגיש קדושה "רק" כי למדת את הדת הזו, או דתות בכלל, צריך להפחית מהיכולת להרגיש את אלוהים דווקא שם, או בכלל.

    הפריעה לי הצבת האומנות, הקדושה, ההומור, המוזיקה וכו' על סרגל אחד, "אמיתי" – שבו מי שלומד את הדבר הנכון בסוף יבין ויצליח לראות ולהנות מהדברים ה"נכונים" – המצחיקים, היפים וכו'. אבל יש הרבה סרגלים. אפשר לטעון שמי שגדל בגרמניה ובכ"ז לא מבין שבאך הוא גאון, אולי לא למד מספיק, אבל מי שגדל בתרבות אחרת, ולא רואה מה יש בבאך, לא בהכרח "לא מבין" – אולי הוא פשוט מבין דברים אחרים? ושוב, בעיני זה לא מוריד מגדולתו של באך (או של אלוהים).

    יצא קצת ארוך, מצטערת.. ושוב מצטערת על ההצתה המאוחרת. ותודה על בלוג מרתק!

    אהבתי

  21. תודה על התגובה – אני תמיד שמח לתגובות רציניות!

    בקשר ליופי וכו'. אומר ראשית שאני בהחלט חושב שאנחנו יצירי התרבות שבה גדלנו. השאלה היא האם אנחנו ל-ג-מ-ר-י יציריה, או שיש משהו נוסף. לדעתי יש משהו נוסף. כלומר, למשל, אני מסכים שהשפה שאני דובר בה מבנה במידה רבה את המציאות שאני חווה, אבל אני לא מסכים שהיא מבנה לגמרי את אותה מציאות. אני חושב שבכל זאת יש מציאות out there.

    כך גם באמנות או בהומור: הרבה ממה שאני תופס כיפה או מצחיק תלוי בהתניות התרבותיות שלי, אבל לדעתי לא הכל. יש "שם" משהו שהוא באמת יפה או מצחיק. דווקא הדוגמא של הקדושה יכולה לעזור לי כאן: לא למדתי בשום מקום על האל ארונצ'לסוורר, לא שמעתי עליו בכל לפני שהגעתי למקום, והנה, אני מרגיש משהו מהצלם שלו במקדש.

    בקשר להצבת כל אותן קטיגוריות על אותו סרגל, רציתי רק לומר בזה שהן דומות בכך שבכולן יש משהו שלא ניתן לעשות לו רדוקציה מוצלחת לאטומים ומולקולות. ברמה הזאת לא מוצאים אותו בכלל. אבל זה לא אומר שהוא לא קיים.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s