אלוף (במיל') גרשון הכהן היה מאוד רוצה לקשר את הר הבית לראשית הציונות, אבל כשהוא קובע בנחרצות באולפן חדשות 13 שההר שימש "מקור כל ההשראה למפעל הציוני", או מטיף ב"הארץ" לשני ליטמן שכמיהתו ופעולתו למען הר הבית "מתבססת על הדיאלקטיקה של מנהיגי תנועות הפועלים החלוציות ובמיוחד מורשת בן גוריון" ("הארץ", 31.5), הוא משתתף בעוד אחד מן העיוותים הדמגוגיים שמורעפים עלינו מצד ימין בזמן האחרון.

האמת היא הפוכה בדיוק: דוד בן גוריון לא רצה את הר הבית, וכמוהו גם שאר מנהיגי הציונות. הללו חשבו שהעיר העתיקה כולה אינה יותר מחורבה המחזיקה מאגר רדיואקטיבי של קרינה דתית. בן גוריון רצה להיפטר ממנה על ידי חלוקת העיר למזרח ומערב, ואחרי שראשי היישוב התנגדו לתוכנית החלוקה שהציגה ועדת פיל (1937) הוא כתב שמדובר ב"אסון גדול", שייתכן ויגזור את עתיד ההתיישבות היהודית לשבט.

"לאסוננו", המשיך בן גוריון במכתב למרכז מפא"י מיולי 1937,

גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת על היצירה הממלכתית המפרה, וירושלים היא היום 'מאוחדת' תחת שלטונם של הנאשאשיבים והחאלדים, מפני שלאיזה מוז'יק ירושלמי דרוש היה השלטון על 'הר הבית', על מסגד עומר.

בן גוריון מלגלג במפורש על הרצון הבריוני לשלוט על הר הבית, ורואה באִי־חלוקת העיר, הנשענת על מליצות נבובות, בכייה לדורות. ונימוקיו עמו:

ירושלים יהודית, משוחררת מהשותפות החומסת והסריסית של האפנדי הערבי והפקיד האנגלי, מנותקת מהעיר העתיקה שאין לה תקנה אלא בהיהפכה למוזיאון תרבותי רוחני דתי של כל הדתות, ופטורה מהשכונות הערביות הבולעות את חילנו — היתה מדרבנת את כישרון היצירה האורבני שלנו, מרכזת הוננו ואוננו.

בחזונו ראה בן גוריון יישוב יהודי מודרני ומתפתח, המכונן חברה דינמית, מתקדמת, דמוקרטית וסוציאליסטית. הוא הבין כי בליעת אוכלוסייה ערבית גדולה תחתור תחת הריבונות היהודית, וחיבור לעיר העתיקה על המטען הדתי שלה ישאב מהפרויקט הציוני־חילוני את חילו ועוזו. שליטה על הר הבית תעורר מתהומות ערגות קדמוניות למקדש, כוהנים וקורבנות, שעבורו הן האנטיתזה המוחלטת ליהדות החילונית, ה"עברית" שאיפיינה את היישוב העברי החלוצי. דין העיר העתיקה, לדידו, להפוך למוזיאון.

בן גוריון תמך בהשארת ירושלים העתיקה "תחת משטר בינלאומי עד עת קץ", כפי שאמר אז. תפישה זו היתה משותפת גם לחיים ויצמן, הנשיא הראשון, שאמר ב–1937: "לא הייתי מקבל את העיר העתיקה גם אם היו נותנים לי אותה במתנה". ומוכרת גם התמיהה שהשמיע משה דיין, כשהשקיף על העיר העתיקה בתחילת מלחמת ששת הימים: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקאן הזה?". למעשה, כבר הרצל מתאר ב"מדינת היהודים" את העיר העתיקה כמרכז קונגרסים בינלאומי.

לא מדובר כאן ברגש אנטי-דתי שטחי, אלא בהבנה שהעיר העתיקה, כמרכז דתי, טומנת בחובה את ביטול הציונות כפי שאישים אלה תפשו אותה. התנועה הציונית ביקשה ליצור יהודי חדש, יהודי לאומי וחילוני שהחיבור שלו לעבר נמתח אל גיבורי החיל של העם מחד גיסא (דוד המלך, החשמונאים, בר כוכבא), ומאידך גיסא אל הנביאים, שחזונם על חברת צדק, שבה יסופקו צרכי הדל והדך, יוגשם על ידי כינון חברת מופת במדינת הרווחה הסוציאליסטית.

הם הבינו היטב שהר הבית באופן מיוחד הוא נקודת הקצה של הציונות, המקום המדויק שבו הציונות מתהפכת על בניה ומומרת מתנועה חילונית ולאומית לתנועה דתית ומשיחית. בית מקדש, יש לזכור, אינו רק גברים בחלוקים לבנים השוחטים ושורפים בקר, אלא גם סנהדרין ומלך. ועוד לא התחלנו לדבר על מסגד אל אקצא.

את כל זה ידעו גם תנועת המזרחי וגם המפד"ל. עד לראשית המאה הנוכחית היה קונסנזוס כמעט מוחלט בקרב הרבנים הציונים־דתיים כי העלייה להר הבית אסורה, ומספר העולים שומרי המצוות היה מזערי. בשנים האחרונות אנו חוזים בשינוי מהפכני בתפישה ההלכתית והתיאולוגית של הר הבית: במקום הקפדה על איסור העלייה, היתרים מידי רבנים מרכזיים, ובמקום השארת המקדש לימות המשיח, דיבורים מפורשים על בנייתו הקרובה בידי מדינת ישראל.

כפי שמפעל ההתנחלויות לא היה מעולם שלב ב' של הציונות, אלא חתירה תחת הפרגמטיות הזהירה והנכונות לפשרה של מנהיגי התנועה בעבר, וצמצום סיכויי קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית עם כל יום שעובר וכל מתנחל נוסף, כך "הפגנות הריבונות" הנוכחיות בהר הבית אינן חלק מ"גישה אסטרטגית לסנכרון במערכות המתחים", כלשונו הערמומית של גרשון הכהן, אלא שחץ לאומני חסר אחריות שמערער את יסודות המדינה.

יש לומר: האגן הקדוש נמצא בידי מדינת ישראל, והתעוררות של ערגות להר הבית היא כמעט בלתי נמנעת. בן גוריון הרי ידע שכך יהיה. מעבר לכך, אי אפשר וגם לא ראוי להתכחש לקשר ההיסטורי והרגשי של עם ישראל להר. השאלה המונחת לפנינו כיום היא כיצד לאזן בין רצונם האותנטי של יהודים לעלות ולהתפלל בהר לבין צרכיה הגיאופוליטיים הריאליים והקיומיים של ישראל. אך הדרך לאיזון כזה אינה עוברת בשכתוב ההיסטוריה הציונית.

אנחנו בתקופה חדשה, והיא דורשת הכרעות קשות. כדי שהשליטה בהר הבית לא תגזור על הציונות כליה, כפי שחשש בן גוריון, על הממשלה לעמוד מול פעילים מצועפי עיניים וחלקי לשון כמו הכהן וחבריו, לעמוד על החוק, ולשרטט אסטרטגיה ברורה.

[פורסם במדור הדעות של הארץ]

שלושה ימים בלבד עברו מהרגע שהכריז מוטה גור ש"הר הבית בידינו" ועד שהרב האשכנזי הראשי, הרב איסר יהודה אונטרמן, כינס את מועצת הרבנות הראשית וקבע שאסור הלכתית לעלות אל ההר. שבועיים עברו עד שהרב עובדיה יוסף פסק שאסור אף לטוס מעל למקום. העמדה על פיה קדושת ההר משמעותה איסור בפועל להתקרב אליו היתה חד משמעית.

שר הדתות דאז, זרח ורהפטיג (מפד"ל), התראיין לתקשורת ואישר שלמרות שזכות חוקית יש ליהודים על הר הבית מתוקף ההיסטוריה של המקום, הרי שהוא "מאושר מכך שההלכה אומרת שהבית השלישי צריך להיבנות על-ידי הקב"ה. אני מאושר מזה, שכך איננו נכנסים לסכסוך עם הדת המוסלמית." הימים בהם שר הדתות הצהיר שהוא מאושר ממניעת מסכסוך עם הדת המוסלמית חלפו.

את התמורה המקיפה שהתחוללה בגישת חלקים משמעותיים בקרב הציונות הדתית סקרנו בחלקו הראשון של מאמר זה. מדובר בשבירת המסורת בכל הנוגע לעלייה להר הבית, שנובעת מהתעצמותו של המרכיב הלאומי על זה ההלכתי בתפיסת המבקשים את ההר, תוך הטענתו של הראשון בארוס המשיחי שלא הצליח לממש את עצמו על פי הפרדיגמה הגוש-אמונית הישנה. המאבק על הארץ עבר אל ההר.

עם זאת יש לעמוד על כל מימדי היסוד הלאומי בכמיהה המודרנית להר הבית, שכן זו קשורה בעבותות לתנועה הציונית וללאומיות המודרנית בכמה וכמה מישורים. ראשית, במובן הפשוט ביותר, הכמיהה להר הבית ולבית המקדש היא עצמה תוצר של האפשרות הממשית להגיע אל אלו, כלומר היא מותנית טכנית בהקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, בכיבוש ירושלים, וקשורה לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם.

שנית, וחשוב יותר, הרצון להקים את המקדש קשור לתשוקה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם קיבוץ הגליות המודרני והקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות לאומית-דתית אחת. בשונה מהמצב הגלותי, המפוזר והמגוון מבחינה תרבותית ודתית, הקמת מדינת ישראל פותחת פתח תיאורטי לשחזור המצב שהיה קיים (רשמית, מיתית) בעת שהמקדש עמד על תילו: כלל ישראל בארצו, ופניו אל ירושלים, אשר במרכזה עומד מוקד פולחני ולאומי יחיד. מבחינה היסטורית, גם כשהמקדש היה קיים בני ישראל מעולם לא בחלו במקומות פולחן נוספים ובצורות פולחן אחרות, מעולם לא הפגינו אחידות דתית או לאומית. אולם דווקא הקהילה המדומיינת של הלאומיות המודרנית מפרנסת היטב את החלום שייתכן "מרכז פיקוד" אחד אשר יאחד תחתיו מיליונים.

עם זאת, בראש ובראשונה, הכמיהה להר ולמקדש קשורה ללאומיות היהודית מפני שהיא נקודת הקצה של הציונות, הנקודה אליה זו מובילה, והנקודה בה זו מתבטלת. הציונות, שהציעה את חילונה של היהדות והפיכתה מדת ללאום, בנתה את עצמה על גבי השלד המשיחי הקדום של התקווה לקיבוץ גלויות. המסורת המשיחית היהודית ראתה מאז ומעולם את מיצויה בהקמת ממלכה, והמדינה היהודית העצמאית בהחלט ממלאת את התנאים הראשוניים להיחשב ככזו. ברם למיתוס המשיחי יש תנאים שעדיין לא התקיימו: מקדש ומלך. השאלה היא על כן האם יכולה הציונות החילונית להחליט לעצור את דהירתה על המסלול המשיחי בנקודה מסויימת אך ורק מפני שלהמשיך הלאה פחות נוח לה.

זו לא שאלה הקשורה להחלטות ממשלה או יכולת צבאית. זו שאלה שקשורה להגיון הפנימי של אידיאולוגיה מסויימת, ולאפשרותה של אותה אידיאולוגיה לפתח רפלקסיביות ביקורתית ויכולת לשרטט לעצמה גבול פנימי המורה על עצירה או שינוי. וזו גם שאלה שקשורה למפגש בין התודעה המודרנית ליסודות הדתיים והמיתיים הרוחשים במעמקיה, בין הסובייקט המודרני והחילוני לבין הדתיות הקמאית שמשוקעת בתוככי נפשו וששזורה בתרבותו.

"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה"

שאלה אחרונה זו, ממולכדת מכל צדדיה בנקודת המפגש הנפיצה בין רציונליות למיסטיקה, בין חילניות לדת, היא כמעט טאבו בעולם המחקר המודרני. ועם זאת נדמה לי שהיא חייבת להישאל. דווקא אם נאמין שאין נשמה טהורה ואלמותית בקרבנו, שחיי הנפש שלנו אינם מבטאים אלא גיבוש מורכב ומשולב של תנאים גנטיים ותרבותיים, שאלת עיצובם של אלה תקבל משנה תוקף. שהרי אם איננו במהותנו משהו אחר ונבדל מהעולם הזה ותנאיו החומריים, מסתבר שאותם תנאים מרכיבים את נפשנו במלואה, וממילא קובעים את הוויתה, ומכוונים את דרכה.

אם נוסיף לזה את ההנחה שלא רק התרבות שסביבנו בהווה, אלא גם כל השובל הארוך של ההיסטוריה שלה והתפתחותה משפיעים על עיצובנו, נוכל להסיק שכוחות תרבותיים קדומים חיים גם כיום בקרבנו, ואף אם עברו טרנספורמציות וסובלימציות שונות ומגוונות, עדיין מכוונים את צעדינו במגוון דרכים סמויות.

לכך הרי התכוון גרשם שלום באותו מכתב מפורסם לרוזנצוויג, הלא כן? אותה "הצהרת אמונים לשפה שלנו" כפי שהמכתב נודע לימים, אותם מילים שכל כך מרבים לצטט, הרי זאת הן אמרו, ומזאת הזהירו: שלא ניתן להתחמק לאורך זמן ממשקעים קדומים שאצורים בתרבותנו. על פי שלום, שכתב זאת כבר ב-1926, מדובר ב"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה", והיא סכנת המפגש המחודש עם העברית ועם מטעני הקודש הטמונים בקרביה. "האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה?" שאל שלום, והזהיר:

כל מלה שלא נוצרה סתם ככה מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה'ישן והטוב', מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו… מחדשי השפה לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאבדננו.

שלום מדבר על השפה, על העברית המחולנת, אבל הציונות החילונית עצמה, על תוכניתה לקיבוץ גלויות והקמת מדינה ריבונית, אינה אלא חילון המסורת המשיחית היהודית. האם ייתכן שלא רק שפה, אלא גם מסגרת לאומית יכולה להחיות גרעינים מיתיים רדומים המצפים בהשקט ובבטחה לרגע שבו התנאים הנכונים יעוררו אותו והם ישתחררו ויפרצו על פני השטח?

"אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה"

במרץ 1936 פרסם קארל גוסטב יונג, היושב בשוויץ, מאמר על שהתרחש אז בגרמניה הסמוכה. יונג ראה בעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון תהליך שבעיקרו הוא ביטוי של שבי פסיכולוגי המוני. לא סתם שבי עם זאת, אלא לא פחות מאשר כניעה לכוחות מיתיים עתיקים שהודחקו אלפי שנים, ומול עיניו הפעורות באימה שבים ועולים, שבים ותופסים את תודעותיהם של הגרמנים.

שם המאמר, Wotan, הציע את מקורו הקדום של המיתוס המתחדש: ווטן היה לא אחר מאשר אל הסערה והמלחמה של השבטים הגרמאניים הקדומים. עבור יונג ווטן אינו ישות שמימית עצמאית, אלא ארכיטיפ קולקטיבי שנטוע בלבה של קהילת אדם, של אומה. על פי התפיסה הזאת התרבות הגרמנית מעולם לא השתחררה מווטאן, וממילא דפוסי הוויתו ממתינים להתגשם בביטוייה. על פי יונג

ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים, חורצים מסלול לעצמם. ככל שהמים זרמו בו זמן ארוך יותר, כך קרוב לודאי שהמים יחזרו לזרום בו במוקדם או במאוחר.

ארכיטיפ הוא מסלול, דפוס חשיבה ופעולה. בדומה לשביל נוירולוגי במוחו של הפרט, המכוון אותו לפעולות שהוא מורגל ושגור בהן, הארכיטיפ מכוון תרבויות לפעולות שגם אם שכחו בהווה, הן נאמנות על נפשם הקולקטיבית, זמינות ומזמינות יותר מנתיבים אחרים. בראותו את עלייתם של הנציונל-סוציאליסטים בגרמניה לשלטון, את מהלכיהם הפוליטיים ואת האסתטיקה הפאשיסטית של סמליהם ומצעדיהם, הסיק יונג שהאל הפגאני העתיק שב וכבש את לבבותיהם של הגרמנים, מגרש בתנועת יד קלה את המסגרת הנוצרית שהם לכאורה קיבלו על עצמם. "אנחנו", כותב יונג,

משוכנעים שהעולם המודרני הוא עולם הגיוני, מבססים את דעתנו על גורמים כלכליים, פוליטיים ופסיכולוגיים… למעשה, אני מעז להעלות את ההצעה ההיסטרית שהמעמקים הבלתי-ניתנים-לידיעה של אופיו של ווטן מסבירים את הנציונל-סוציאליזם יותר מאשר שלושת הגורמים הללו יחד… אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה.

בלי כל רצון לעשות שימוש דמגוגי בהשוואה של ישראל היום לגרמניה של 1936 (השוואה חסרת בסיס ומגונה כמובן), וגם אם לא נהפוך מנויים על כלל השקפתו של יונג (אני ודאי איני), נדמה לי שדבריו מזמינים אותנו להרהר על כוחו של הארכיטיפ התרבותי בהקשר לזמננו. על פי יונג הארכיטיפ מקבל גישה לתודעה המודרנית כאשר הפרט הופך לחלק מהמון, או כאשר הוא נתקל בסיטואציה שקשה לטפל בה בדרכים מקובלות. האם הציונות, האם מדינת ישראל, הגיעו לנקודה כזאת?

"לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית"

בר פלוגתא ידוע היה לגרשם שלום: ברוך קורצווייל, מבקר הספרות והתרבות הידוע. קורצווייל, יהודי שומר מצוות, האשים את שלום שהוא לומד ומלמד את התנועות הכופרניות במסורת המיסטית היהודית (בעיקר השבתאות) כדי למצוא עבור הציונות, הכופרנית בעצמה, שורשים פנים-יהודיים לכאורה, ועל ידי כך להכשירה כהתפתחות יהודית אורגנית. עבור קורצווייל הציונות היא תחליף לא מספק ליהדות המסורתית, תרכובת חצי-אפויה של לשון יהודית ותוכן לאומי. אולם בדומה לשלום גם הוא זיהה את סכנת הקריסה הפנימית שמעמידה השליטה הריבונית של המדינה הציונית על הר הבית:

שנת תשכ"ז העמידה את הציונות המגשימה, היכולה להיות אך ורק ציונות מדינית-ממלכתית, לפני הכרעתה הגורלית ביותר… הציונות ובתה, מדינת ישראל, שהגיעה אל הכותל בדרך הכיבוש הצבאי, כהגשמה של משיחיות ארצית, לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפיסתה ההיסטוריוסופית את היהדות. הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה. לנטוש אותם, פירושו להודות בכשלונה כדוברה ומוציאה-לפועל של רציפותה ההיסטורית של היהדות… לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית כדי לאפשר לנוסעים בה לצאת ולהסתכל בנופי יום ה' המרהיבים.

ראוי לחשוב כיצד עוקצן של מילים אלה, שנכתבו ב-1970 (במאמר "המשיחיות הכנענית"), לא קהה ולו בנימה. האם אכן לבד ממכשולים פרגמטיים ידועים ישנה סיבה נוספת, פנימית-מהותית, שמסבירה את הקושי העצום שנתקלת בו מדינת ישראל בכל פעם שהיא מנסה לחזור בה מהשגייה הצבאיים באותה מלחמה גורלית? קורצווייל מדבר על כיבוש יהודה ושומרון בכלל, אולם ודאי שהיהלום שבכתר האימפריאלי הוא ירושלים, וקודקודו הר הבית. נראה כי בזמן הזה מדינת ישראל ניצבת בפני התמודדות איתם, יריביה הפנימיים הקשים ביותר. הקריפטונייט שלה.

מול אלה הציונות, יאמר קורצווייל, נחשפת במערומיה, כלומר מתפשטת מהכסות החילונית שעטתה ומגלה את ערוותה התיאולוגית. היא מבינה שמאז ומעולם היתה רק קליפה חיצונית ליהדות המסורתית, וליתר דיוק – למסורת המשיחית. תגלית זו מפוררת את הדימוי העצמי שלה ומרוקנת אותה מתוכן. אדיפוס גילה שהוא נצר לשושלת מלוכה בדיוק ברגע שגילה שהרג את אביו ושכב עם אמו. הציונות מגלה שהיא נצר למסורת דתית בדיוק ברגע שהיא כובשת את יהודה, שומרון והר הבית. אז נחשפת המשיחיות המניעה אותה ובו בזמן מתערערת הליברליות המערבית שעליה דמיינה שהתבססה.

ודוק: בכל הנוגע להר הבית, לא רק הציונות החילונית אלא גם היהדות ההלכתית ניצבת מול הגיון פנימי קטלני. הקמת מקדש, השלמת המסורת המשיחית, תייתר גם אותה. העורגים אל המקדש מקווים ליהדות קדם-הלכתית, לתקופה בה המשנה עדין לא נכתבה, ודאי לא התלמוד, תקופה בה היו כוהנים, הונהגו רגָלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. שוחרי הבית השלישי מציגים פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים תוכן ותבנית כוהנית. הפרדיגמה הכוהנית מציגה מערכת דתית ששולטת בה קאסטה סגורה של משפחות כהונה, שמרוכזת לא סביב בתי מדרש רבים אלא סביב בית מקדש אחד, שלא מתפללת אלא זובחת חיות ושמחפשת את האל לא בפעולות מקודשות ובזמנים מקודשים, אלא באתר קדוש אחד ומיוחד.

למעשה, ניתן לומר שההלכה כולה אינה אלא מנגנון השהייה של המיתוס המשיחי, כמו פאזל עצום שהרכבתו לעולם אינה נשלמת. המקדש הוא החתיכה האחרונה בתשבץ, וברגע שזו מצורפת לאחיותיה היא יוצרת תמונה שלמה המטשטשת ומעמעמת את משמעותו של כל חלק וחלק, כל הלכה והלכה. לא תהיה עוד הלכה כשיהיה מקדש, שכל הוויתו אומרת מיידיות, וזאת מבינים, במודע או שלא במודע, גדולי הרבנים המתנגדים לעליה אל ההר.

לא בכדי קידשה הציונות את הכותל מבחינה לאומית, ולא בכדי קידשה אותו הרבנות מבחינה הלכתית. לשני הצדדים היה נוח לראות את ההר ואליו לא לבוא. עד כה הקונצנזוס ההלכתי הוא שחסך למדינת ישראל את הצורך להתמודד עם אפשרות הגשמת המיתוס הרוחש במעמקיה, בולם בכוח דתי תשוקה דתית. אולם באווירה של החלשות האורתודוקסיה ועליית הלאומנות האתנית והמשיחיות המקדשית נדרשת מדינת ישראל לפעול בכלים חילוניים-בירוקרטים על מנת לרסן את היצר הדתי-מיתי. מבצע שכזה מורכב הרבה יותר, ולא רק משום שהדת באופן טבעי תיכנע ביתר קלות לשיח דתי. עבור מדינת ישראל הוא קשה כקריעת ים סוף, משום שהוא מבקש לקרוע אותה מהמסלול עליו היא התקדמה עד כה. הציונות, כאמור, בנויה על גבי המיתוס היהודי-משיחי. הוא עצמה – וביטולה.

"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"

ועם זאת, מכל הסיבות המנויות לעיל, את המיתוס אי אפשר פשוט להדחיק, ודאי לא לבטל (אני מודה לחביבה פדיה על הסיוע בתובנה הזאת). התיאולוגיה הפוליטית שעומדת בבסיס הציונות דורשת התמודדות ישרה ויצירתית. ההתעלמות וניסיונות ההדרה שהופנו כלפי הר הבית – כמו כלפי כלל תכני היהדות המסורתית – בידי הציונות החילונית חייבים להסתיים. לא רק משום שהם ביטוי להתכחשות עצמית, בריחה מהתמודדות עם חלק מהמטען הגנטי שלה, אלא שכמו בשדות אחרים שהופקרו על ידי הציונות החילונית, הם מאפשרים לכוחות אחרים, פונדמנטליסטים ואנטי-דמוקרטים, לנכס אותם לעצמם, ובאין אלטרנטיבה לסחוף אחריהם את המחפשים תשובה.

דווקא אם הציונות היא המשך אמיתי ואותנטי למסורת היהודית – ואני מאמין שאכן כך – היא חייבת להעמיד אלטרנטיבה חיה ובת-תוקף לפרשנות המצומצמת של המקדש כמזבח שסביבו חגה שושלת משפחתית של כוהנים. הרצל דיבר על מקדש מודרני כ"היכל השלום", מעין מוסד בינלאומי ופילנתרופי, אולם כמובן שאפשר וצריך לחשוב גם על מרכז דתי – ובין-דתי – שייתן מענה ליסודות הדתיים שבחזון המשיחי. והרי המיתוס עצמו מאפשר לנו להציע זאת: "בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", מנבא ישעיהו.

באופן מובן, כל זה מחייב שיתוף פעולה מכבד והדוק עם המוסדות המוסלמים שאחראים למתחם אל-אקצה מבחינה מסורתית. כשלב ראשון על מנהיגי ישראל להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים (ופלא שלא עשו זאת עד כה) שמסגד אל-אקצה וכיפת הסלע הם חלק בלתי נפרד ואל-זמני בכל קו רקיע וכל חזון עתידי לירושלים, ושזכויות הפולחן של המוסלמים יישמרו תמיד במלואן. בהמשך לכך יש לגנות בחריפות כל דיבור הרומז כביכול על הקמת מקדש במקום קדשי האסלאם, אלא אך ורק לצידם, ועדיף: יחד איתם. למרות שבזמן הזה הסדר משותף נראה דמיוני, יש סיבה לקוות שכאשר המימד הלאומי של הסכסוך ייפתר, או במקביל לליבונו, תפתח הדרך לשיתוף פעולה במימד הדתי.

הציונות היא אחת ההצלחות המזהירות של המאה העשרים, הן מבחינה פרגמטית והן מבחינה רעיונית. היא הצליחה לכונן מחדש את הזהות היהודית, אולם עד כה לא התמודדה כראוי עם המטען הדתי שאצור בקרבה. בתוכו, במרכזו, גם הר הבית, שלא יכול להמשיך ולהיות חור שחור של חוסר משמעות. זה הזמן לדבר עליו, לפרש אותו מחדש. כאמור לעיל, באופן עמוק, פיתוחו מחדש הוא גם האינטרס של אנשי ההלכה, שכן מקדש כפשוטו פירושו סופה של היהדות הרבנית, של ריבוי קולות ויצירתיות.

ומעבר לכך, גם לו היה אפשר לבנות אותו ללא התדרדרות למלחמת דת עם כל העולם המוסלמי, בית מקדש במובנו הפרה-מודרני יהיה פשוט אכזבה. יהיה זה קץ קיום המיתוס כמסגרת רעיונית מפרה ותחילת קיומו כמציאות מוגבלת, קץ קיומו ככוח אירוטי ויצירתי וקריסתו לכדי קריקטורה של גברים בחלוקים לבנים; גרוטסקה של דם, יזע ומעיים.

"ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים" מלמד יונג. "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מנבא שיר המעלות המפורסם. הן יונג והן משורר תהילים קושרים בין התגשמות המיתוס לבין המים שנוהרים אל הערוצים היבשים של המדבר. נדמה שבזמן הזה מים רבים ממלאים שוב את הנהרות היבשים של תודעותינו. השאלה אינה איך חוסמים את המים. השאלה היא איך ולאן ננתב אותם.

—

פורסם במוסף 'הארץ'. זהו חלק ב' מתוך שניים. החלק הראשון כאן.

במאמרים אלה הסתכמתי על מקורות רבים. הנה העיקריים שבהם:

• מירון בנבנישתי, מול החומה הסגורה: ירושלים החצויה והמאוחדת, ויידנפלד ניקולסון, 1973
• מוטי גולני, ציון בציונות: המדיניות הציונית בשאלת ירושלים 1937-1947, משרד הביטחון, 1992
• שרינה חן, "ביקור בהר הבית לשם מה? – עלייה, כניסה, או הליכה. משמעויות הלכתיות ופרשניות הניתנות למעשה הביקור במקום", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כג, תשע"א
• חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987
• ברוך פלח, "כתב עת 'סלם למשחבת מלכות ישראל' – בין פואטיקה לפוליטיקה", עבודת דוקטורט
• ברוך קורצוויל, "העולם באספקלריה של המיתוס", בין חזון לבין האבסורדי, שוקן, 1966

• ברוך קורצווייל, "המשיחיות הכנענית", מחוץ לתחום, כרמל, 1998
• ברוך קורצווייל, במאבק על ערכי היהדות, שוקן, 1969
• אמנון רז-קרקוצקין, "בין ברית שלום ובין בית המקדש: הדיאלקטיקה של גאולה ומשיחיות בעקבות גרשם שלום", האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009
• אריאל שנבל (עורך), "לא זזים מהבית", מוצש, 23.5.2014. סקר על דעות הציונות הדתי באשר להר הבית בעריכת מכון "מסקר", ד"ר עדו ליברמן
• גרשם שלום, "הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר, עם עובד, 1992

השאלה היא אחת, כתב חוקר המיסטיקה היהודית גרשם שלום: "האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו אל תוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה?". הכניסה אל ההיסטוריה שאליה מתייחס שלום היא באופן מובן קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, נישאות כפי שהן היו, אף על ידי יוזמיהן ופעיליהן החילוניים, על כנפי המיתוס המשיחי היהודי הקדום של שיבת ציון. אולם כאשר דברים אלה מתפרסמים, ב-1971, נלווה לשאלה הזאת המטען הדרמטי של הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים.

הימים ימי האופוריה הגדולה והמעוורת. ישעיהו ליבוביץ ממהר להזהיר את קברניטי המדינה משליטה בכפייה על אוכלוסייה של למעלה ממיליון פלסטינים, אולם שלום ראה מול עיניו דווקא את סכנת החזרה הפיזית אל מקום המקדש. בזמן שליבוביץ מבכה את חילול השבת ההמוני שבאוטובוסים עמוסי הישראלים הבאים לחזות בפלאי העיר העתיקה (ולקנות בזול מסוחריה הערבים), שלום היה מודאג הרבה יותר מנוכחותו הפתאומית בשדה הפוליטיקה הישראלית של הר המוריה. ייתכן שכחוקר קבלה הוא הבין טוב יותר מליבוביץ את כוחו של הארוס המשיחי ואת חולשתה של הציונות לעומתו.

מראשיתה דיברה התנועה הציונית בשני קולות: זה הפרגמטי, המבקש למצוא מקום מפלט למיליוני יהודים רדופים, וזה הנבואי, המייחס להקמתה של מדינה ריבונית משמעות גאולית. בעוד השחרור האינדיבידואלי במשטר שיוויני נתפס בידי מעצבי התרבות המערבית (מקאנט ועד מרקס) כחילונה הראוי של הישועה הדתית, עבור הקולקטיב היהודי הוא התגלה כתקווה נכזבת. על רקע גלי האנטישמיות של סוף המאה התשע-עשרה בשורת האמנציפציה הוחלפה על ידיהם במאמץ לכינון בית לאומי לעם היהודי. אלא שפתרון וקוץ משיחי בו: דווקא ייסודה של ממלכה יהודית עצמאית הוא הוא סימנה של הגאולה היהודית. קיבלו הנוצרים את גאולתם הם, והיהודים יקבלו את שלהם – גם אלה שמעוניינים דווקא להשאיר את הדת במוזיאון ההיסטוריה.

מעצבי התנועה הציונית הבינו היטב את המטען המשיחי שמתלווה למאמציהם, והם ניסו לנטרל אותו מתחילת הדרך. בספרו 'ציון בציונות' מגלה ההיסטוריון מוטי גולני את יחסם האמביוולנטי של מנהיגים ציונים לירושלים. הרצל עצמו לא היה משוכנע שהקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל מחייבת את קביעת בירתה בירושלים, וגם אם כן, תכנן שהאגן הקדוש ישמש כמרכז בינלאומי של אמונה ומדע. בן גוריון הרחיק לכת ממנו, וגרס שקיומם של המקומות הקדושים תחת ריבונות ישראלית לא יאפשר לתנועה הציונית לעצב את בירתה על פי תפיסותיה המתקדמות. הוא ביכה את ההתנגדות לחלוקת העיר, מהלך שהיה משאיר את הר הבית מחוץ לריבונות ישראל, וכשזו עלתה בעוצמה מגרונותיהם של אישים כאושיסקין וכצנלסון קבע כי "לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת, על היצירה הממלכתית המפרה." שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, משה דיין כשר הביטחון היסס ארוכות לפני שנתן הוראה לכבוש את הר הבית. "מה אני צריך את הואתיקן הזה", אמר, והביע את הגישה הציונית הקלאסית לנושא.

מברית הבריונים למחתרת היהודית

אולם, כאמור, היו מלכתחילה גם קולות שביקשו לא רק ריבונות, אלא את השלמה תהליך הגאולה בכוח הזרוע. לפני קום המדינה קריאות שכאלה נשמעו מהאגף הפשיסטי של התנועה הציונית (כפשיזם עוד לא היה קללה, אלא אידיאולוגיה לגיטמית). אישים כגון אב"א אחימאיר ואורי צבי גרינברג, מקימי 'ברית הביריונים', עמלו בראשית שנות השלושים לא רק על הבאת יהודים לתחומי המנדט ורכישת נשק למאבק מזויין בבריטים, אלא גם בהפגנות בתקיעת שופר ליד הכותל במוצאי כל יום כיפור, מנהג שהמשיך אחר כך ארגון האצ"ל.

גרינברג, המשורר שנחשב על ידי מעריציו לנביא, עלה בשנת 1924 להר הבית וחזר מוקסם. שנים אחרי כן הוא תיאר כיצד "כזוהר הזה אשר ברחבת הר הבית לא ראיתי מעודי במהות זוהר כזו… הייתי פלא-גוף לעצמי בתוך הפלא האלוהי הזה… לפתאום ידעתי לומר: ירושלים לב העולם, ואין עולם במשמע עולם אלוהי, שאינו אלא במרומז עובר דרך לב ישראל… בהר הבית, מרום הרים". את אותו "לב" שמצא יעמיד גרינברג במרכז שירתו-נבואתו, שוזר במאות מילים את ההתגלות שזכה לה.

שירתו של גרינברג לא היתה למעשה אלא פואטיקה מיתית, המבקשת לעצב תפיסה אורגנית של אומה שקמה לתחיה סביב לבה הפועם-שותת, הלא הוא הר הבית נטול המקדש. אצ"ג ניסה "לחדש את המיתוס העתיק של עמנו" יכתוב שנים מאוחר יותר ברוך קורצוויל. קורצוויל הבין היטב שלמרות חילונה על פני השטח של המסורת היהודית בידי התנועה הציונית, רישומי האמונות העתיקות עדיין שוכנים בקרבה, כזרעים רדומים המצפים למים. שירתו של גרינברג היתה בגדר טיפות של טל המעוררות זרעים אלה אצל המוכנים לכך. להתחדשות המיתוס בשירת אצ"ג, כתב קורצוויל, "לא נודע תפקיד אסתטי או דתי-מוסרי בלבד. לאקטואליזציה של המיתוס יש משמעות פוליטית מובהקת."

אותה משמעות פוליטית קיבלה ביטוי מפורש במקבץ "עיקרי התחיה" שכתב אברהם 'יאיר' שטרן כחוקה לארגון הלח"י שתחת הנהגתו. ב-1941 פורסם המסמך המלא, שאינו אלא רשימה ובה י"ח נקודות שעל פי שטרן חיוניות למען תקומת האומה: מאחדות, דרך יעוד ועד כיבוש. הסעיף הי"ח והאחרון מקדם את "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". המקדש מהווה כאן סיום ומיצוי לתהליך בניית האומה על אדמתה, בניגוד חריף לדרכם של הרצל ובן גוריון כאמור. על סעיף אחרון זה התנהל פולמוס אף בתוככי הלח"י, שכן גם במחתרת לא כולם חשבו שהגיע הזמן לחזור לפולחן פרים וכבשים. אליהו לנקין, לימים מפקד האלטלנה וחבר כנסת מטעם 'חרות', התנגד לכל ביטוי דתי במנשר. שטרן הסביר לו ש"עלינו להיות לכת סגולה בתוך עם סגולה, כת נושאי רעיון קדוש." לנקין לא השתכנע. לימים יירש יצחק שמיר את שטרן, וידחק החוצה גם הוא את המוטיבים המשיחים הללו.

ראוי לשים היטב לב שמקדמי המקדש המודרניים לא היו בעצמם שומרי מצוות, לפחות לא מבחינה אורתודוקסית. לא התחיה הדתית היתה בראש מענייהם, אלא התחיה הלאומית, והמקורות המיתיים שימשו להם כחומר בערה לתשוקה לעצמאות מדינית. המקדש עבורם אינו אלא ציר ונקודת מוקד שסביבם על "העם" להתאחד.

במובן מסויים הם פשוט לקחו את ההגיון של הציונות החילונית עד סופו – ודווקא בכך היפכו אותו. כאמור לעיל, הגאולה היהודית, גם זו המסורתית, עומדת בעיקרה על בית לאומי ועל ריבונות. על פי המסורת ריבונות זו נמדדת גם בקימומם של מקדש ושלטון מלוכני מבית דוד. הציונות ביקשה להסתפק בעצמאות מדינית, אולם העצירה במסלול שמוביל גם למלך ומקדש היא שרירותית במידה רבה, ונשענת על הגיון פרגמטי ועל ערכים ליברלים-הומניסטים. למי שאינו מאמין בריאל-פוליטיק ואינו הומניסט, הדחיפה אל הקץ היא הגיונית לחלוטין.

הציונות, במילים אחרות, ביקשה להשתמש במיתוס עד הגבול שהיא תקבע עבורו: כן לעלות לארץ הקודש וכן להכריז בה על עצמאות מדינית, לא לחפש משיח בן דוד ולא לחדש את עבודת הקורבנות. אחימאיר, גרינברג, שטרן – כמו גם ישראל אלדד אחריהם – לא הסתפקו בכך וסברו שיש לממש את החזון כולו. יהודים מיתיים יותר מאשר דתיים, ביקשו אלה לדחוק את המציאות עד סופה, להגיע אל האופק ולממש במו ידיהם את תוכנית המתאר לגאולה השלמה. והגאולה היא הנקודה בה היפר-ציונות הופכת לפוסט-ציונות.

כפי שמראה ברוך פלח בעבודת הדוקטורט שלו, קיים קו רעיוני-משיחי אחד שמחבר בין אחימאיר, גרינברג, שטרן, אלדד – ואחריהם שבתי בן דב והמחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים, זו שבין השאר גם ניסתה לפוצץ את כיפת הסלע. אצל בן דב – יוצא לח"י שהפך להוגה דעות ציוני דתי רדיקלי ומקורי – הלפיד עובר מחילונים משיחיים לשומרי מצוות. בעצמו חוזר בתשובה, בן דב היה זה שהורה ליהודה עציון, חבר המחתרת היהודית, להחריב את המקום השלישי הקדוש לאסלאם, וזאת כדי להכריח את האל להביא את הגאולה. "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל," אמר לו, "עשה את הדבר הזה!" ועציון אכן התחיל בתכנונים לעשייתו.

המשיחיות המחתרתית האפוקליפטית הזאת שונה מהמשיחיות הקוקיסטית של גוש אמונים בכמה וכמה קווים מרכזיים. אנשי גוש אמונים, נאמנים להגותו של הרב אברהם יצחק הכן קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק, פיתחו גישה "ממלכתית", על פיה למרות שרק הם מבינים לאשורה את המציאות הפוליטית והשתקפותה בעולמות העליונים, אל להם לכפות על עם ישראל מהלכים שזה אינו מעוניין בהם. כפי שקבע זאב 'זמביש' חבר אחרי גילוי המחתרת, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו… לא יותר מזה." ההתיישבות ביהודה ושומרון נחשבה על כן כמעשה חלוצי, אבל לא מהפכני. ואכן, יש לזכור שזו בהחלט נתמכה על ידי חלקים לא קטנים של תנועת העבודה, כמו גם על ידי דוברים בולטים שלה כנתן אלטרמן ונעמי שמר. לא כן עניני המקדש, הרחוקים הרבה יותר מלבו של רוב העם היושב בציון.

בנוסף לכך, המשיחיות הקוקיסטית נמנעה מלגעת בהר הבית מסיבות עקרוניות. בפולקלור הציוני-דתי מעלים פעמים רבות דו-שיח שהתקיים בין חנן פורת ובין הרב צבי יהודה קוק. כפי שסיפר פורת בעצמו, היה זה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ובאופן מתבקש שאל התלמיד את רבו האם הגיע הזמן ללמוד את הלכות בית הבחירה, דהיינו להתכונן לבניין בית המקדש. על פי פורת ענה לו הרב כי "יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם" – כלומר עוד מאבקים רבים יש בדרך, ובינתיים ההר מחוץ לתחום. הרב צבי יהודה, כמו אביו הרב קוק, אסר לעלות אל ההר מסיבות הלכתיות. גם בנושא זה דרכם של בן דב ועציון היתה שונה בתכלית.

האתוס המניע את משיחיות המקדש אינו אפוא זה של גוש אמונים. כפי שמראה שלמה פישר במחקריו, אצל אלדד, בן דב ועציון מדובר לא במשיחיות הנשענת על רצון העם, אלא במשיחיות ניטשיאנית, המחפשת את הפריצה מהמציאות ואת העל-אדם שנכון ומסוגל לה. הן ישראל אלדד והן שבתי בן דב העריצו את ניטשה (אלדד תרגם את כתביו לעברית), ושניהם שאפו לחידוש הנבואה. עבור בן דב הנביא המודרני הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. אורי צבי גרינברג ניכן לדעתו ברוח נבואית שכזו, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מהתרבות ההומניסטית האירופאית, זניחת ההוויה הרבנית ההססנית, ויציאה לפעולה. הנביא הבן-דובי השלם הוא על-אדם, חלוץ לפני המחנה, נועז בבדידותו, מתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו, יונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

עציון עצמו היה חריג בנוף הגוש-אמוני, והתדהמה על מה שניסה לעשות בשורות המתנחלים היתה רבה. כשנעצרו חברי המחתרת והתברר מה תכננו תקף הרב אברהם שפירא, הרב האשכנזי הראשי דאז ויורשו של הרב צבי יהודה קוק בהנהגת ישיבת 'מרכז הרב', את חברי המחתרת וכינה אותם "נמוכי דעת המתיימרים וגם פועלים בענייני גאולה ואמונה על פי דברים אשר תצילנה כל אוזן לשמוע". כפי שמגלה חגי סגל בספרו 'אחים יקרים', להם עצמם הבהיר הרב ש"ישוב הארץ הוא מצווה על כל אחד ואחד, אך לא כן עניין הר הבית. שם זה חישובים אחרים, עניינים של נסתרות שאיננו מבינים אותם." גישה זו היתה הקונצנזוס בשורות הציונות הדתית בנוגע להר הבית עד הזמן האחרון: בהר הבית לא נוגעים.

הסכר נפרץ, המסורת ננטשה

ולא רק בציונות הדתית. יש לזכור שהן לפני 1967 והן אחריה פסקו כל גדולי הפוסקים, חרדים וציונים-דתיים כאחד, שהעלייה להר אסורה מבחינה הלכתית. כל גדולי הדורות האחרונים – הרבנים אי"ה קוק, צבי יהודה קוק, יוסף שלום אלישיב, עובדיה יוסף, מרדכי אליהו, אליהו בקשי דורון, משה עמאר, אברהם שפירא, צבי טאו ועוד – חזרו ושנו שהעליה להר אסורה הלכתית. הנימוקים ההלכתיים קשורים לענייני טומאה וטהרה, אבל גם מבלי להתעמק בהם אמור להיות ברור שבמובן העקרוני ביותר קדושה מחייבת ריחוק דווקא, ולא קרבה. העצם הקדוש הוא האסור לשימוש, המגודר, המודר. יראת קודש מורה על עצירה בטרם, השתחוויה מרחוק, אי-נגיעה ואי-כניסה. "לא יוכל העם לעלת אל הר סיני, כי אתה העֵדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו" אומר משה רבנו בספר שמות לפני שהוא – ורק הוא – עולה להר הקדוש לקבל את התורה.

אין זה פלא, על כן, שהתנועה הראשונה למען שינוי הסטטוס קוו בהר הבית לא צמחה משורות הציונות-הדתית. תנועת 'נאמני הר הבית', שפעלה מאז סוף שנות השישים, הונהגה על ידי גרשון סלומון, חילוני, שנתמך, איך לא, על ידי יוצאי אצ"ל ולח"י. רק במחצית שנות השמונים הופיעה התנועה הראשונה שמונהגת על ידי רב ציוני דתי (מכון המקדש, הרב ישראל אריאל), וגם היא נותרה בודדה תחת כיפתה הסרוגה עד שנות התשעים.

ואכן, עוד בינואר 1991 היה יכול הרב פרומן לבקש להרגיע את הפלסטינים ולבשר להם (מעל מאמר שפורסם ב'הארץ' תחת הכותרת "לחכות בדממה לחסד") ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [… ישנה] התנגדות לכל עליה לחומות הר הבית… את יחס הקדושה להר הבית מביעים לא בהתפרצות אליו, אלא בפרישה ממנו."

לא עוד. בעוד בעבר הערגה להר הבית היתה נחלתו של מיעוט שולי ומנודה בציבור הציוני-דתי, כיום היא הופכת לאחד מהקולות המשמעותיים העולים מתוכו. בסקר שנערך במאי 2014 במגזר הציוני-דתי השיבו 75.4% שהם בעד "עליית יהודים להר הבית" ואילו רק 24.6% השיבו שהם נגד. נוסף על כך, 19.6% ענו שכבר עלו להר, ו-35.7% ענו שלא עלו אבל בכוונתם לעלות.

העלייה המתגברת של הציבור הציוני-דתי להר מסמנת לא רק הפניית עורף לתפיסה הממלכתית הקוקיסטית אלא מרי אקטיבי במסורת ההלכה. אנו חוזים לפנינו בתמורה אדירה שעוברת על חלקים מהציבור הזה, שמול עינינו הופכים לפוסט-קוקיסטים ופוסט-אורתודוקסים. ניתן לומר שהלאומיות האתנית מחליפה עבורם את הממלכתיות, ויותר מכך, את הנאמנות להלכה. זהותם מתבססת כעת יותר על אתנוצנטריזם מיתי מאשר על תלמוד תורה, והר הבית משמש להם, בדיוק כפי ששימש ליאיר ולאצ"ג לפניו, כטוטם נישא המגלם את מהות הריבונות על הארץ.

ואכן, כשנשאלה קבוצת 'הציונות הדתית הקלאסית' בסקר דלעיל "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו 96.8% שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש", ורק ", 54.4% שיש לעלות על מנת לקיים "מצוות עשה ותפילה במקום". ניכר שהעניין הלאומי משחק תפקיד חשוב הרבה יותר מזה ההלכתי עבור המשיבים הציונים-דתיים, ומי כנפתלי בנט משמש כמודל מובהק למעבר של מרכז הכובד הציוני-דתי מהלכה ללאומיות.

העתקת מוקד התשוקה המשיחית

כיצד התרחשה תמורה רדיקלית זו בצביונו של הציבור הציוני-דתי? כרמז לכך ניתן לקחת את הנקודה בה הוצא לראשונה פסק הלכה משמעותי המאשר עלייה להר הבית. דבר זה התרחש בתחילת 1996, כאשר פורסם מכתב רשמי של ועד רבני יש"ע ובו פסיקה שהעלייה להר מותרת, וכן קריאה לכל רב "לעלות בעצמו וכן להדריך את בני קהילתו כיצד לעלות על פי כל גדרי ההלכה". מוטי ענברי, בספרו 'פונדמנטליזם יהודי והר הבית', קושר בין התערערות הפרדיגמה המשיחית שיצאה מגוש אמונים, שאותגרה בצורה עמוקה על ידי תהליך אוסלו, להתעצמות העניין בהר הבית. על פי הדגם המוכר במחקר, האכזבה מהקשיים בדרך להשגמת החזון המשיחי מובילה לא להתפכחות אלא דווקא להקצנה אמונית, שבמסגרתה נעשה ניסיון לכפות את התמונה הגאולית על המציאות הסרבנית.

אולם נדמה שאת המכה האנושה, הניצחת, על התפיסה המשיחית הקוקיסטית הנחיתה הנסיגה הישראלית מרצועת עזה וחורבן גוש קטיף. הנראטיב הגוש-אמוני, המדבר על גאולה שאין לה הפסק, על אי-אפשרותה של נסיגה, נקלע למשבר קיומי, כמו גם התפיסה של המדינה החילונית כ'חמורו של משיח', כלומר כאילו על גבה החומרי תיתכן התקדמות מלאה לקראת אותה גאולה.

בערב עיון שכינס ארגון 'עיר עמים' לפני כשנה התייחסה חביבה פדיה להתעצמות העיסוק בהר הבית בקרב הציבור הציוני-דתי אחרי ההתנתקות. "ההתנתקות, לאנשים שספגו אותה, היתה סוג של קריעה מן הממשי, מאיזו נקודת חיבור", אמרה, "עבור המגורשים, זו היתה נקודת שבר שיצרה קרע בין האשליה שהממשי – האדמה – יתאים לסימבולי – המדינה, הגאולה." כאשר הקשר הזה נשבר, מסבירה פדיה, מעתיקים את התקווה המשיחית למוקד סימבולי אלטרנטיבי. הר הבית מחליף את ההתנחלות על אדמת ארץ ישראל כמפתח לגאולה.

עבור ציונים דתיים רבים הפנייה אל הר הבית מחליפה אפוא הן את האמונה בהתקדמות קמעה-קמעה והן את תפיסת הקדושה של המדינה. שוחרי ההר מציבים כבר עכשיו את היעד הסופי, ובעלייה ותפילה על ההר חורגים הן ממסורת ההלכה והן מהחוק הישראלי. הממלכתיות נזנחת, כמו גם הסבלנות הנדרשת להתקדמות מדורגת לגאולה, ואת מקומם תופסת משיחיות פרטיזנית ומאמצים חסרי מורא לדחיקת הקץ, לאפוקליפסה עכשיו.

והם לא לבד. ממש כמו לפני קום המדינה, גם כיום יהודים חילונים מצטרפים, ולעיתים מובילים את התנועה אל ההר. כמעט מחצית מחברי הכנסת של הליכוד פועלים למען עליית יהודים להר הבית, ביניהם גם כמה חילונים. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים, כינסה כבר 15 ישיבות ועדה לדיונים בנושא, גילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל" ויריב לוין מדבר על הר הבית כעל "לב" האומה. לכן החלוקה איננה בין "חילונים" ל"דתיים", והשאלה מעולם לא היתה קיום או אי-קיום מצוות. השאלה היא ניסיון הגשמת המיתוס במציאות.

למרות חששותיו של בן גוריון המוזכרות לעיל, מלחמת השחרור השאירה את מדינת ישראל בלי הר הבית. רק עם כיבוש מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים האפשרות לממש את קריאתו של אברהם (יאיר) שטרן הפכה מציאותית, והמיתוס הקדמון התחיל לרחוש בתת-מודע הקולקטיבי. אחרי כמעט חמישים שנה של הבשלה, מדינת ישראל נמצאת כיום קרוב כפי שלא היתה מעולם לניסיון לחדש בפועל את עברה המיתי, להביא בכוח מה שנחשב על ידי רבים לגאולה. גם מבלי לקחת בחשבון את היותו של הר הבית, בפשטות, תפוס, צריך להיות ברור שהתקדמות לקראת מקדש פירושה סופה של היהדות וסופה של הציונות כפי שאנחנו מכירים אותן. בפרפרזה על שאלתו של שלום בה פתחנו, השאלה היא לכן האם תוכל הציונות לעמוד מול הדחף לממש את עצמה סופית ולהפוך להיסטוריה.

—

התפרסם במוסף הארץ. חלק ראשון מתוך שניים. החלק השני כאן.

כתנועה משיחית היתה 'גוש אמונים' שמרנית למדי. נהנים מהיתרון של הפרספקטיבה ההיסטורית, היו אנשיה מודעים היטב לסכנות שמציבה התפרצות משיחית למבנה המסורתי של הדת בכלל, ולמסגרת ההלכתית בפרט. בכוונת מכוון הקפידו אנשיה על כל תג ותו, ונזהרו מאוד בכל מקרה לא להצדיק פריצת גבולות מקרית בטיעונים משיחיים, דהיינו לא לזקוף זאת לזכות התפיסה שמכיוון שכמעט הקיץ הקץ, חלק מהמצוות כמעט מתבטלות. ד"ר גדעון ארן, סוציולוג שליווה את פעילות אנשי ג"א בשנות בשמונים, מספר במחקר שכתב על מקרה שבו במהלך מבצע התנחלות שנמשך אל תוך השבת ניהל רב בולט שיחה טלפונית, בטענה שהדבר חיוני לצורך שמירת מצווה החשובה יותר מהשבת. התגובות למעשה היו קשות, והוא גונה חריפות והושתק.

מים רבים שטפו מאז את גב ההר, וכיום יש מי שייתן אישור רשמי למה שנראה בעבר כחריגה חמורה מההלכה. ביולי 2009 אישר הרב דב ליאור שימוש בטלפון על מנת להזעיק פעילים כדי למנוע פינוי מאחזים בשבת, ומאז אושר גם שימוש במצלמה. נימוקיו כמובן איתו (מצוות השבת נדחית מפני מצוות כיבוש הארץ), אולם אי אפשר שלא לתהות על האופן שבו ההלכה נמתחת והולכת בכדי לתת מקום לפרוייקט ההתיישבות ביהודה ושומרון.

ועם זאת, יש מי שעבורו פרוייקט ההתיישבות ביהודה ושומרון עצמו כבר איבד את התבלין המשיחי שלו, ועל כן יש להחליפו בפסגה גאולית חדשה. במאמר פובליציסטי מרתק, תחת הכותרת "מהגבעות להר", קרא לפני כשבועיים (כ"ה סיון) מעל דפי החדשות של עיתון זה משה פייגלין לעדכון המטרה המשיחית: "תמו הימים שבהם יכולנו להתגנב באישון לילה לאיזו גבעה ולהחזיק בה מתוך תירוצי ביטחון משפטיים. במרחב החדש חייבים לומר אמת – והיא מובילה להר הבית."

האמת של משה פייגלין מובילה אותו לבית המקדש השלישי. כמובן, לדעתו זו האמת של כולנו, אולם מה שמעניין במאמרו הוא שהוא מודע לחלוטין שרוב הציבור הדתי (קל וחומר רוב העם) כלל לא חושב כמוהו. חציו הראשון של המאמר מציג שיחה שקיים פייגלין עם רב מסויים איתו הוא לומד בחברותא. פייגלין אמר לאותו רב שלו הוא היה נבחר לראש הממשלה הוא היה עולה להר הבית ומקריב קורבן פסח. הזעזוע שהפגין הרב מדבריו של פייגלין הביאו את האחרון לחשוב ולהודות ש"ישנם רבנים רבים ומומחים לנושא שכבר הוכיחו באותות ובמופתים את היתכנות הקרבת קרבן הפסח גם קודם לבניית המקדש, אך הם עדיין במיעוט מזהיר. גדולי הדור המוכרים אכן נמצאים במצד השני של המתרס."

מה שמעניין בעמדתו של פייגלין הוא שהוא לא מרגיש מחוייב לדבוק בדעת גדולי הדור. אדרבה, סירובם להתיר את הקרבן מבחינה הלכתית הוא זה שדווקא מבהיר לו שבהחלט אין לשמוע לקולם. להלן אבקש להתעכב על נימוקיו של פייגלין ולנסות לשים אותם בהקשר המתאים להם. זאת משום שראש 'מנהיגות יהודית' מציג במאמרו צורה שונה של משיחיות סרוגת כיפה, הנבדלת מזו של 'גוש אמונים' בצורה מהותית, ולכן למעשה מבקשת בפועל להחליף אותה.

מחכה ליהושע בן נון

בתגובה למצב הפסיקה הנוכחי באשר לאפשרות להקריב קרבנות בהר הבית מציין פייגלין כי "פעמים רבות, כשעם ישראל נמצא על סף שינוי מהותי בהתקדמותו לקראת הגשמת יעודו, רוב גדולי ישראל אינם מזהים זאת ואף נוקטים עמדה שלילית." קרי, מכיוון שאנו נמצאים כעת בזמן של שינוי מהותי לקראת הגשמת יעודנו, לדעת פייגלין ממילא יש לצפות שרוב גדולי ישראל לא יבינו זאת וינקטו עמדה שלילית דווקא לגבי מה שיש בו מן ההכרח. על כן, כאמור, עבור פייגלין עצם התנגדותם של גדולי הדור להקרבת קורבן לפני קיומו של מקדש היא המבהירה לנו עד כמה הדבר מותר ואף חיוני.

זאת ועוד: כדי להתגבר על דעתם מעכבת-הגאולה של גדולי הדור יש צורך ברוח מיוחדת המפעמת בקרבם של יחידים בני סגולה: "אני מכבד מאוד את גדולי ישראל ונשמע להם בכל עניין," ממשיך וכותב פייגלין, "למעט כאשר מדובר בקטגוריה הזו [של הר הבית – ת.פ.]. במקרה זה אני מחפש לי את ה'יהושע בן נון' של הדור הזה. אני לא מביט בכמות הגדולים, אלא ברוח האחרת שמפעמת במעטים שביניהם."

פייגלין אם כן מחפש לא גדולה הלכתית, אלא רוח מרדנית דווקא, פרטית ואינטימית, המחוברת בצורה בלתי אמצעית עם האלוהות. זו הרוח שאיפשרה ליהושע בן נון להתנגד לדעת רוב המרגלים ("ה'גדולים' שבעם" דאז, על פי פייגלין) ולהבין שיש לעלות על הארץ. זו הרוח שתאפשר ליחידים שהיא מפעמת בלבם כיום לעלות על ההר.

כל המכיר את רוח המשיחיות הגוש-אמונית מבין מיד שכאן ניצב לפנינו משהו שונה בתכלית. החתירה לקראת הגאולה במסגרת 'גוש אמונים' ותחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק היתה תמיד עניין קולקטיבי, ציבורי, כללי. רצונו עמוק, האותנטי, של "כלל ישראל" הוא זה שהבטיח לגיטימציה לפעולות האוונגרד האמוני, דהיינו להתיישבות ביהודה ושומרון. אך ורק ההסתמכות על ה"גב" האיתן של התמיכה הציבורית הרחבה בהתיישבות בשטחים, תמיכה שבאותן שנים חצתה מגזרים ומחנות פוליטיים, היא שאיפשרה לרצי"ה ולתלמידיו לפעול על פי מה שתפסו כמנדט האלוהי. הכוונה האלוהית, הבאה לידי ביטוי דרך רצונו הקונקרטי של עמו הנבחר, היא הסמכות שהפעילה את אנשי 'גוש אמונים'.

שני צעדים קדימה, וקפיצה

ד"ר שלמה פישר ערך מחקר מרשים ביותר על התגובות השונות של הציונות הדתית למודרנה ולמציאות הפוליטית והחברתית בישראל, ובכוונתי להסתמך על כלי הניתוח שלו להלן, משום שלדעתי הם נוגעים בדיוק לעניינינו. אחת הדוגמאות שמביא פישר במחקרו כדי לאפין את המשיחיות של הרצי"ה היא ציטוט מתוך איגרתו הידועה, "לא תגורו!!" (ספטמבר 1967). בסעיף ה' של אותה איגרת כותב הרב צבי יהודה כי

לפיכך כל מה שייעשה בזה, בנגוד ובקלקול לשלימות תורת ישראל ולתוקף בטחון ישראל, אם מצד שיבושי מדינאים או מצד היסוסי תלמידי חכמים, הוא בטל ומבוטל מעיקרא ולעולם, בכוחם של כל ישראל, מעתה ועד עולם.

נשים לב שכמו פייגלין, גם הרצי"ה מוכן לבטל את "היסוסי תלמיד חכמים", אולם שלא כמוהו הוא לא עושה זאת מתוקף הרוח המפעמת בלבו של יהושע בן נון מודרני, אלא "בכוחם של כל ישראל", דהיינו מתוקף רצונו הכללי של העם. בנימה דומה כותבת כמה שנים אחרי כן הרבנית חנה טאו בעלון הישוב קשת כי "הננו שלוחי הציבור האמיתיים המגלים ומוציאים לפועל את רצונו הפנימי העמוק והבריא של עם ישראל." הרצון הכללי, העמוק והאמיתי של העם, הוא זה שמאפשר לשליחיו ליזום פעולות שיענו בפועל לרצון זה ממש.

השליחים אמנם רצים לפני המחנה, אולם רק מפני שברור להם שכל המחנה מיד מאחוריהם. כפי שקבע זאב (זמביש) חבר אחרי התגלותה של המחתרת היהודית באמצע שנות השמונים, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו, ומקובל עלי שלא יותר מזה." (חגי סגל, 'אחים יקרים', עמ' 238) – דהיינו, חברי המחתרת הגזימו במרחק שתפסו מכלל העם. רק השבוע חזר זמביש באירוע התמיכה שנערך לכבודו בעפרה על עמדתו וקבע כי את מפעל ההתנחלויות בונים "יחד עם עם ישראל והנציגות של עם ישראל היא מדינת ישראל ואנחנו בונים אתה יחד ולא נגד."

פישר מאתר את לידתו של רעיון "הרצון הכללי" הלאומי אצל ז'ן ז'ק רוסו, ומצביע על הגעתו לכדי מיצויו המלא והאיום בדמוקרטיה היעקובינית רווית הדמים. בשלטון הצרפתי הבתר-מהפכני נשלחו בשם הרצון הכללי אזרחים שנחשדו בהתנגדות לרוח המהפכנית, דהיינו לרצונו של העם, הישר אל הגליוטינה. שלא כמו בדמוקרטיה הליברלית, בה זכויות אדם ואזרח מהוות חלק בלתי נפרד מצורת הממשל, הדמוקרטיה היעקובינית היא לא יותר מאשר רודנות של הרוב, שבה המיעוט הוא הראשון להיפגע. מובן שהמשיחיות הגוש-אמונית לא התדרדרה לתהומות שכאלה, אולם העיקרון כאן הוא דומה: בשם הרצון הכללי של העם ניתן, ואף הכרחי, להתעלם מ"שיבושי מדינאים" ו"היסוסי תלמידי חכמים".

מתוך כך גם מובן מדוע, אחרי הסכמי קמפ-דיויד, כאשר הבין הרב צבי יהודה שרוב העם תומך בהחזרת סיני, הוא אמר במפורש ש"העם לא איתנו", וציווה להפסיק לאלתר פעולות של התנחלות בלתי חוקית. ללא רצון העם, ממילא אין סמכות לפעול כדי להגשימו. הרצי"ה, מיותר לציין, היה 'ממלכתי' בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ומבית מדרשו אכן נולדה התפיסה הממלכתית האדוקה על פיה אין שום עניין או טעם להתנגד לרצון העם, אלא יש להמתין בסבלנות לשינוי רוחו הכללית. בינתיים עלינו לעשות לחינוכו של העם והכוונתו בכיוון הנכון, כמו גם להעמדת תלמידי חכמים שינהיגו אותו בעתיד. זו כמובן גישתן של ישיבות הקו.

מתוך גישה זו ניתן להבין את הצורך האקוטי בין אנשי הזרם הזה לזהות קבוצה קטנה של פרטים שמוליכה שולל את העם. זו אותה תיאוריה על מעגל קונספירטיבי מצומצם אך נחוש העושה בדעת הקהל כבתוך שלו (החשודים המיידיים כאן הם כמובן "התקשורת" ו/או לאחרונה, "הקרן החדשה"). מציאת הגורמים הסמויים מהעין לחוסר העניין המופגן של ההמונים מההתישבות ביהודה ושומרון יכולה לשמש כאליבי להמשך הפעילות ההתנחלותית, וזאת מתוך אמונה שלמרות שלא נראה כך, העם, על "רצונו הפנימי העמוק והבריא", אכן עם המתיישבים.

נבואה ניטשיאנית

אולם זו אינה דרכו של משה פייגלין, מי שעוקב אחרי התבטאויותיו יראה שהוא לא עוסק הרבה בדעת הקהל או בשיבושה לכאורה על ידי "התקשורת". למעשה, במאמר המדובר מיום שישי האחרון הוא מודה בפה מלא ש"גבעת האולפנה היא מאבקם של המתנחלים – לא של החברה הישראלית." עבורו אין בכך דבר, מפני שממילא הוא אינו זקוק לדעת הקהל על מנת להצדיק פעולות מחישות משיח. פייגלין, כאמור, אינו שואב את הלגיטימציה למעשיו מרצונו הכללי של עם ישראל. לא, הוא מהווה נצר עדכני של זרם משיחי אחר בתולדות הציונות הדתית, קטן בהרבה אולם משמעותי לא פחות.

על הזרם הזה כתב ד"ר ברוך פלח את הדוקטורט שלו. פלח מזהה תנועה משיחית בעלת קוהרנטיות רעיונית הנמשכת מחברי ברית הבריונים (אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר), דרך אברהם (יאיר) שטרן ואנשיו בלח"י, דרך ישראל (שייב) אלדד וכתב העת "סולם" ועד שבתי בן דב. כל החברים בשלשלת המסירה הזו הצביעו על המשמעות הגאולית של חזרת עם ישראל לארצו וכולם הדגישו את חשיבות בנייתו של בית המקדש השלישי. שבתי בן דב הוא כמובן ההוגה המעמיק מכולם, כאשר בכתביו הוא משלב את רוח הנבואה של אצ"ג עם מכלול ההגות של הראי"ה קוק, ובאופן חשוב במיוחד: מוסיף קמצוץ של ניטשה.

כידוע, למי שזכה הופכת תורתו של ניטשה לסם חיים, ולתנועה המשיחית הזאת היא בהחלט פתחה פתח חי וחשוב להבנתה המחודשת של הנבואה. שב"ד ראה צורך עז בחידוש הנבואה, וחידוש כזה אפשרי לדעתו עם החזרה לארץ ישראל. אולם אין צורך לחכות לקריאה משמיים: הנביא עבור שב"ד הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. גיבורי המחתרות שהוזכרו קודם ניכנו לדעתו ברוח נבואית, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מההוויה ההומניסטית האירופאית ההססנית, כמו גם על ידי ניתוק מההוויה הרבנית ההססנית. שכן הנביא השב"די הוא חלוץ שלפני המחנה, נועז בבדידותו, המתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו. אותו פרט, היונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

קיום מול יעוד

הבאנו לעיל את דברי התוכחה של זמביש אחרי תפיסתה של המחתרת היהודית. היה זה יהודה עציון אשר במסגרת המחתרת הזו ניסה, כידוע, לפוצץ את כיפת הסלע. עציון לא חשב על הרעיון הזה בעצמו, אלא קיבל אותו משב"ד, כלומר את התפיסה על פיה יש לגיטימציה לפעולה חלוצית ויחידאית של העל-אדם/הנביא שבכוחה לשנות באחת את ההיסטוריה ולהביא את הגאולה. על פי פלח עציון אף קיבל ממנו, בעוד שב"ד על ערש דווי, אישור ודחיפה לביצוע הפעולה הזאת.

עציון הוא גם זה שערך את כתביו של שב"ד, והוא זה שממשיך להפיץ את רעיונותיו. בחיבוריו מבדיל עציון בין "חוקי קיום" ל"חוקי יעוד". בעוד הראשונים משמשים למען הישרדות גרידא, הרי שהאחרונים מכוונים לקראת מטרה עליונה, ובמקרה של עם ישראל, לקראת הגאולה. עציון פרסם את אבחנתו זו כבר ב-1985 בכתב העת 'נקודה' בזוג מאמרים (הראשון תחת הכותרת "מחוקי הקיום אלי חוקי היעוד"), בהם הוא קורא להחליף את הדמוקרטיה בישראל במלכות בית דוד. התמורות השלטוניות הללו יתאפשרו, על פיו, מתוך פעולות היחיד שנמצא כחלוץ (הרבה) לפני המחנה. אותו בן-נביא שומע את קול ה' קורא לו:

שמיעה זו מתאפשרת כשברור כשמש, בוודאות עליונה, שיש הכרח בשליחות כי המצב הקיים איננו נסבל כי הוא הוויית חטא, מנוגד לרצון ה' וכורח הוא לתקנו; גם הנכונות האישית מפעפעת באיש, הוא דרוך ונסער, אין לו אפשרות עוד לשתוק ולמעול בתפקידו […] ואז עולה תשובתו: 'הנני, שלחני' והוא קם ומתייצב. (נקודה, טבת תשמ"ו, עמ' 29)

לאותו יחיד מצפה גם משה פייגלין – הוא ה"'יהושע בן נון' של הדור הזה" שמוזכר במאמרו. במאמר זה, שמונה פחות משש-מאות מילה, משתמש פייגלין בשורש י.ע.ד לא פחות משש פעמים. ההשפעה של הגותם של שב"ד ועציון ברורה: היעוד הוא שקורא לנו לפעול, והוא גם שמצדיק פעולה יחידאית שכזו ללא התחשבות ברצון העם. נהפוך הוא: רצונו השפוף של העם הוא שמחייב פעולה מהפכנית שתפקח בבת אחת את עיניו ותחדיר בליבו את יראת ה'. המאמר של פייגלין משמש אם כן כקריאה לאותו יחיד המוכן לומר "הנני, שלחני" ומוכן גם לבצע את שליחותו המהפכנית.

עם הנצח מפחד מדרך ארוכה

שלמה פישר מנתח בצורה מאלפת את ההבדלים הגדולים בין הפרוגרמה המשיחית-ניטשיאנית הזו לבין המשיחיות הקוקיסטית הקלאסית: ראשית, בעוד זו האחרונה מקבלת, לפחות באופן זמני, את מצבה הנוכחי של מדינת ישראל מבחינת צורת השלטון והלגיטימציה של מוסדותיו, הראשונה רואה באלה כפירה ושיקוץ, ועושה להחלפתם. שנית ובהמשך לכך, בעוד האחרונה פעולת לשינוי התודעה של העם היושב בציון כאמצעי להתקדמות לקראת הגברת אופייה האמוני של המדינה, הראשונה מציעה להגביר את אופיה האמוני של המדינה על ידי הפיכה פוליטית או פעולה מהפכנית, שיולידו, מתוך התדהמה שתבוא בעקבותיהם, את השינוי הנדרש בתודעתו של העם.

שלישית, בעוד עבור האחרונה הסמכות לשינוי נמצאת ברצונו העמוק של "כלל ישראל", ועל כן יש להמתין עד שתוכשר העת, הרי שעבור הראשונה הסמכות לשינוי נמצאת אצל היחיד שהגיע לנבואה, והעת תגיע לכשרותה דווקא בעקבות פעולתו, שאינה נדרשת על ידי העם. "יסוד ההתקדשות בשליחות שציינו לעיל – הוא גם יסוד הסמכות" כותב עציון (שם). ורביעית, בעוד שאצל המשיחיות הקוקיסטית הקלאסית האל הוא זה שמכוון את מהלך ההיסטוריה, בהדרגה, מלמעלה למטה, הרי שעבור יהודה עציון האדם הוא זה שקובע את מהלכה של ההיסטוריה (אמנם מתוך מענה לקריאה האלוהית) וביכולתו לשנות סדרי עולם – מלמטה למעלה.

משיחיות מהסוג המהפכני הזה, כפי שמציין פישר, אנו מוצאים כיום לא רק אצל תלמידי יהודה עציון, אלא גם בקרב תלמידי הרב יצחק גינזבורג. המשותף לקבוצות אלה הוא ההסתמכות על הקול הפנימי, הנחשב אותנטי ונבואי, של הפרט, והתעלמות מרצונו הכללי של העם היושב בציון. פישר מדגיש שלא מדובר, על כן, בפונדמנטליזם שיוצא כנגד המודרנה, משום שהפנייה למעמקי הנפש, התפיסה שהקשר עם האל הוא אישי בעיקרו ונטילת הסמכות הדתית על ידי האינדיבידואל הם ממאפייניו המובהקים של העידן המודרני. האוונגרד המהפכני שיוצא להגשים את מלכות השמיים על פני הארץ גם הוא רעיון מודרני להפליא, והיה אפשר לטעום מעסיס פירותיו לא רק במהפכה הצרפתית אלא גם בזו הבולשביקית.

דרך ארוכה, אם כן, עברנו מאז השמרנות ההלכתית והפוליטית של 'גוש אמונים'. השבר האמוני שהביאה איתה ההתנתקות מהווה דשן המיטיב בצורה חסרת תקדים עם צמיחתה של התפיסה השב"דית-עציונית-גינזבורגית, שניזונה היטב גם מהחיכוכים הנוכחיים בנוגע לפינויים הממשמשים ובאים. האכזבה מחוסר התלהבותו של רוב העם ממפעל ההתישבות עושה גם היא את שלה, ונראה שלפחות לחלק מבניו של עם הנצח נמאס לא לפחד מדרך ארוכה. כאמור לעיל, תפיסתו המשיחית-מהפכנית היא שהביאה את יהודה עציון לשמוע את קריאתו של האל בתוכו ולנסות להשמיד את כיפת הסלע. משה פייגלין עדיין ממתין ליהושע בן נון של הדור הזה, ונותר רק לחכות ולראות מה יצווה על בן-נביא חלוצי זה קולו הפנימי, האלוהי.

נספח: הרב לבנון מחפש סכין חדה שתביא לשינוי בהנהגת המדינה

בגליון יום שישי (pdf) של עלון מעייני הישועה כתב הרב אליקים לבנון את הדברים הבאים:

יש זמנים בחיי האומה, גם כאשר היא בארצה, בה מתחייבים שינויים, לא בדרך של עליה מתונה, אלא בזינוק, עם שינוי דרסטי. נראה שבימים אלה הננו זקוקים לאותה "סכינא חריפא" אשר באחת תביא לשינוי כביר בהנהגת עם ישראל בארצו.

כבר לפני שנתיים קבע הרב לבנון ש"רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה", ונראה שכעת הוא היה רוצה לא רק פריצה, אלא את סופה המוחלט של הדמוקרטיה, אותה יחתכו ב"סכין חדה". לבנון, שלמד שנים בישיבת מרכז הרב, מייצג היטב את המעבר מהממלכתיות הישנה והפרגמטית של 'מרכז' למשיחיות חסרת-הסבלנות שתסכולי ההווה מייצרים אצל מאמינים חסרי-בגרות. לתשומת לב המחלקה היהודית בשב"כ.

סתם

—

המאמר (ללא הנספח) פורסם במוסף 'שבת של מקור ראשון ביום שישי, 29.6.12. על יחסו המשועמם של פייגלין להלכה ראו כאן. למתעניינים, הנה מאמר של שלמה פישר (pdf) שפורסם באקדמות ושנוגע בחלק מהנושאים לעיל.

המקדש הענק במרכז טירוונאמלאי הוא אחד המרשימים בהודו. פעם היו רבים כאלה, אבל בצפון תת-היבשת המוסלמים בכיבושיהם הרסו את רובם. בדרום נשארו כמה, ביניהם, כאמור, זה שבטירו'. המקדש בנוי מכמה חצרות מוקפות חומות, וחומה חיצונית גדולה המקיפה את כולן. ארבעה שערים גדולים יש לו, שער לכל כיוון, ומעל כל שער מתנשא מגדל עצום. גם בתוך המקדש נישאים מגדלים.

אל קודש הקודשים, אם כן, מגיעים דרך שערים רבים, חצרות בתוך חצרות. בהיכל המוביל אל הצלם עצמו, צלמו של ארונצ'לסווארר (Arunachaleswarar), האל שבארונצ'לה, שהוא אחד מהתגלמויותיו של שיווה, עוברים במסדרונות מגודרים, המשמשים לויסות נחילי האדם המגיעים לכאן בחגים – כלומר ליצירת תור. עולי הרגל באים כולם כדי לקבל Darshan, גלומר כדי לראות את האל, ולהיראות על ידו.

ביקרתי את האל במקדש פעמיים עד כה במסעי זה. בדרך להיכל הריצפה דביקה מרוב לכלוך (תהרגו אותי אם אני מבין למה אפילו המקדש צריך להיות מלוכלך) והאולם הגדול מלא בפסלונים ותבליטים של מני יצורים שמימיים ושומרים מיתולוגיים. החום והלחות העצומים (אין אוורור) שעומדים באויר תורמים לחוויה בדרכם. אבל לבסוף את מגיע ונכנס לקודש הקודשים וכל זה נשכח.

בכל פעם שנכנסתי אל קודש הקודשים היה לי ברור שאני ניצב אל מול (אחד מביטוייו של) האלוהים. כן, זה היה די ברור, והתגובה המיידית היא כמובן ליפול על הברכיים ולהשתחוות. אי אפשר לצלם בפנים, אבל הנה, משמאל, איור של הצלם. כפי שאתם רואים מדובר בלינגם ענק החבוש כתר זהב ומכוסה פרחים. האם כך נראה אלוהים? כן, גם כך.

אבל מה זאת אומרת – "אלוהים"? למה זה יותר אלוהים מעמוד חשמל בכביש הקרוב? טוב, אז בואו נסכים שברמה העמוקה ביותר זה לא יותר אלוהים, כי הכל אלוהים. הכל כבר עכשיו הכי אלוהים שאפשר. אבל ברמה הפשוטה, היומיומית, כן, זה אלוהים. לפחות זה הרושם שקיבלתי. איך זה שקיבלתי רושם כזה? נראה לי שהברהמינים הטובים במקדש הצליחו, ודאי משך דורות ומאות שנים, להטעין את הצלם הזה בקדושה. לעשות ממנו משכן לשכינה. איך? אני לא ממש יודע, אבל זה הרי בין השאר תפקידם של כהנים (ושל מסורות דתיות בכלל), להטעין דברים בקדושה, לא? הברהמינים שם כפי הנראה יודעים את המלאכה.

אבל שוב, מה זאת אומרת "ברור שזה אלוהים"? איך זה ברור? מה רואים? תשובתי: זה ברור כמו שכאשר מתבוננים בציור "לידתה של ונוס" של בוטיצ'לי (הנה) זה ברור שהוא יפה. מה יפה בו? לא יודע, אבל בוטיצ'לי הצליח ליצור כאן משהו יפה. זה, בין השאר, תפקידם של אמנים. לכן לצעוק שארונצ'לסווארר הוא רק אבן ופרחים דומה לתלונה שוֶנוס היא רק צבע על בד. זה נכון רק ברמה החומרית הגסה, ברמה שבה אהבה היא הפרשה של הורמונים ומלחמת העולם השנייה (כמו שאומר הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר) היא רק תנועה מאסיבית של מולקולות. זאת האמת, אבל לא כל האמת.

בדיוק לפני שטסתי לכאן הייתי בתערוכת "עולמות הגוף" במוזיאון המדעטק בחיפה. בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרוודים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו. וכאמור, לבד מיופי יש ביקום מימד של קדושה.

על הקדושה

כתבתי על זה כבר פעם: קדושה היא איכות במציאות. היא הוויה. יש דברים שיש להם אותה, ויש דברים שאין. כמו יופי, או הומור, או מלודיה: יש דברים יפים בעולם, ויש שאינם. יש דברים מצחיקים, ויש שאינם. יש צלילים שיוצרים מנגינה, ויש (רובם) שלא. ויש חפצים (ואנשים, ומקומות, ומעשים) שיש בהם קדושה. וכשאתה נפגש בהם, נפגש באמת, באינטימיות, פגישה בּוּבּריאנית שכזו, אתה רואה את זה.

האם כולם רואים את זה? ודאי שלא. ממש כפי שלא כולם מבינים כל בדיחה, מתענגים מכל מנגינה, מעריכים את יופיים של השמיים זרועי הכוכבים. כמו דברים רבים אחרים, זה חוש, או כושר, או רגישות שיש לפתח. ומי שפיתח, האם תמיד יראה זאת? ודאי שלא. צריך להיות במצב רוח מסויים. כמו שאם תלך כועס למופע סטנד-אפ, או מוטרד לקונצרט, אולי לא תבין מה מצחיק או מענג. אבל זה לא אומר שזה לא היה מצחיק או מענג.

וכן, יש כאלה שנולדים יותר רגישים לזה, ויש שפחות. זה באמת מדכא, אבל זה המצב. ולך תסביר למי שחסר חוש הומור שהאנשים בטלוויזיה (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם מדברים, אלא עושים משהו מצחיק. ולך תסביר למי שלא דתי  – דתי באמת, לא סתם אדם שמקיים מצוות – שהאנשים במקדש (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם ממלמלים, אלא עושים משהו קדוש. לכולנו ברור שיש, לבד מגופי אדם, גם שחקני טניס בעולם. לרובנו ברור שיש, לבד מצבעים וצלילים, גם יופי ומלודיה בעולם. לחלקנו ברור שיש, לבד מפעולות וחפצים, גם דברים מצחיקים בעולם, וגם קדוּשה.

או שלא?

לסיום, הנה השגה אפשרית שיכולה לבטל את כל דברי עד כה, ולמוטט את הרעיון שלי כמטוט פחון חלוד בסלאמס של בומביי: הקדושה, יאמר מי שיאמר, איננה רובד של המציאות, אלא אשלייה שאפשר לטעות בה כאשר אנחנו במצב רוח מסויים. כלומר אין כאן, אם כן, רגישות למימד במציאות, אלא התרגשות שמובילה לפיברוק מימד שאיננו כלל מציאותי.

האם זה ייתכן? ודאי, ואף ודאי שפעמים רבות זה אכן מה שקורה. אבל האם זה מה שקורה בכל הפעמים? האם, אם כן, כל המסורות הדתיות והרוחניות, אלפי שנים של פרקסיס והגות, מבוססים על אשלייה בלבד? זה נראה לי קצת דחוק (הרי זה מבחינתי כמו לומר שכל ההומור בעולם מבוסס על האשלייה שיש משהו מצחיק, אשר נובעת מהלך רוח מסויים, שאליו אפשר להכניס את עצמנו). אבל עקרונית זה אפשרי.

ברור לי שישנם אנשים המאמינים בכך, ואי אפשר להפריך את אמונתם. מכיוון שיש באמונה הזאת משהו אמיץ מבחינה אקזיסטנציאליסטית, איזושהי העזה מטורפת המוכנה לומר "הן!" לרעיון המדהים שהיקום כולו הוא בסופו של דבר אך ורק חומר מת, אני אפילו מכבד אותה. אבל כמובן שעדיף לא להאמין סתם כך במשהו שאינו ממש מבוסס.