ט' באב השנה יהיה שונה. כשנקרא במוצאי שבת את מגילת איכה, נשים לב שכאשר היא מבכה את סבל תושבי ירושלים תחת המצור הבבלי היא מתמקדת דווקא בסבלם של הילדים. הילדים הרעבים.

"שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב", זועק פרק ב'. "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ", בוכה פרק ד', ומוסיף, "בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם". מעבר לחורבן העיר והמקדש, מקוננת המגילה על התינוקות המורעבים, על הילדים הגוועים ברעב. איכה מציירת בפנינו את תמונת העוללים המבקשים לחם כדי להדגיש שהזוועה במלוא שטניותה מתגלמת דווקא בגוויעתם של החלשים והתמימים.

ט' באב השנה יהיה שונה. תמונות הפעוטות השלדיים שהופיעו בשערי העיתונות הבינלאומית מסמנות שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, העם היהודי ואף היהדות עצמה. הוויכוח המלומד על תוקף ההאשמה בג'נוסייד יימשך, אבל התודעה הבינלאומית כבר נצרבה: ישראל הרעיבה ילדים למוות, מוות מיותר שהיה יכול להימנע באופן פשוט.

זהו החורבן שיוצא כעת מירושלים והופך, כשהוא מקיף את חדרי החדשות ושערי העיתונים של העולם, שוב לחורבן ירושלים. וכפי שהחורבן שמתואר באיכה היה בעוונותינו, בגלל חטאנו הגרועים מחטאי סדום ("וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם", פרק ד), כך גם החורבן הזה. איש לא הכריח אותנו להרעיב את תושבי הרצועה. ממשלת ישראל החליטה על כך בעצמה, הפקודה ירדה וצבא ההגנה לישראל ביצע.

אנחנו חיים בטרגדיה. טרגדיה של העם הפלסטיני, טרגדיה של העם היהודי. לא רק אנחנו כבר איננו ולא נהיה כשהיינו, אלא היהדות כולה משתנה, מתעוותת. לא "תקופה של נס" ולא התגלות התוכנית האלוהית לפנינו, אלא אנטי-התגלות, החשכה עצמית, הסתר פנים שלנו מפני האנושיות. הפניית העורף להומניזם הבסיסי, לערך חיי אדם, ואימוץ, במלל ולעיתים גם במעש, מוסר ברברי של מלחמת שמד וניפוץ עוללים על סלע.

כולנו שם. בכל יום אנחנו נדרשים לוותר על עוד קצת מהאנושיות שלנו כדי שנוכל להמשיך לחיות חיים "רגילים" בעוד עשרות קילומטר מאיתנו אנשים מהלכים ריקי עיניים, מזי רעב, מופצצים ונהרגים במאות מדי שבוע, מאבדים צלם אנוש בהידחקות המונית לפני אבוסי חלוקת מזון. בכל יום אנחנו נדרשים לשכנע את עצמנו שאין ברירה, שהם התחילו, שאם חמאס היה נכנע, שככה זה מלחמה.

בכל יום אנחנו מאבדים את עצמנו ומותירים לילדינו מורשת איומה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בכל יום אנחנו מולידים מתוכנו בבכי יהדות חדשה ורעה, לא עוד קורבן חף מפשע ולא עוד למדנות משכילה ולא עוד חלוצה סוציאליסטית ולא עוד אומת טפטפות והייטק, אלא דת-מדינה אלימה, אכזרית ורצחנית. הנה חזיון ביעותים: במאה העשרים ואחת היהדות מתחרה באסלאם הפונדמנטליסטי על תואר העיוות המונותאיסטי הבכיר.

באופן אירוני, אם נתניהו יצליח בקרוב לכונן דיקטטורה זה יקל על החשבון העתידי. זה לא אנחנו, נאמר, הרי היינו תחת שלטון רודני, הרי מפגינים נעצרו, הופשטו, הוכו. הרי שומרי הסף נרמסו, הרי האופוזיציה דוכאה. נצטרך בעתיד גם שעיר לעזאזל, ולמזלנו יש כבר מי שעושה הכל כדי למלא את התפקיד. זה לא אנחנו, נאמר, זה החרד"ל והכהניסטים, הם אלה שלא איפשרו לנתניהו לסיים המלחמה, הם אלה שדרשו הרעבה. בעתיד יתברר שכולם היו נגד הפסקת הסיוע ההומניטרי לבד מסמוטריץ' ובן גביר.

כולנו פה. כולנו רואים ושומעים וממשיכים. כולנו, בכל יום, מוותרים על עוד קצת מעצמנו. כולנו מספרים לעצמנו שזה עוד מעט נגמר, כשבכל יום זה נמשך. כולנו חושבים שגרוע מזה לא יהיה, כשכל יום גרוע מקודמו. כולנו רואים איך בכל יום מדינת ישראל שוקעת, וכולנו שוקעים איתה.

האנושות תזכור, ההיסטוריה תרשום ותעיד, אלוהים ידע וישפוט. לא נחמוק. כל רגע שאנחנו לא מתגייסים כדי לשים לזה סוף יעמוד לגנותנו במשפט הדורות. לא נחמוק. טראמפ יילך, נתניהו יילך, אבל צלם אלוהים שבאדם יישאר, המוסר האנושי הבסיסי יישאר, ואנחנו נימדד מולם.

במוצאי שבת יתחיל ט' באב, והשנה הוא יהיה שונה. נתאבל בו גם על עולליהם העטופים רעב, על הפעוטות שביקשו לחם ולא היה להוריהם מה לתת להם. נתאבל בו גם על החורבן הנוכחי. על חורבנם וחורבננו. לא חרבה ירושלים אלא מפני כיבוש, גירוש, התיישבות.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

חודש עבר מאז הבחירות, ונראה שאפשר להכריז על ז'אנר חדש בקרב הכותבים על ישראל בעיתוני העולם: הקינה. קשה למצוא כלי תקשורת, לפחות לא בקרב הדמוקרטיות המערביות, שלא ייתן במה לכותב שיסביר, מי ברגשנות ומי בדידקטיות קרה, שעם גניזתו של חזון שתי המדינות ישראל לא תוכל להמשיך להיות גם יהודית וגם דמוקרטית.

כך ג'ונתן פרידלנד עורך הגארדיאן, דיויד בלייר בטלגרף, בטינה מרקס בדויטשה ולה, מיכאל כהן בבוסטון גלוב, דאנה מיליבנק בוושינגטון פוסט וכמובן תומס פרידמן מהניו יורק טיימס, כולם מסבירים בשפה פשוטה למדי מדוע המציאות הדמוגרפית בין הירדן לים תאפשר בעתיד שתי ברירות, ושתי ברירות בלבד: או רודנות יהודית, או דמוקרטיה דו-לאומית. גם המילה "אפרטהייד" נכנסת יותר ויותר לשימוש בקשר לישראל, ומוקדם יותר השבוע פרסם המגזין Vox מאמר ארוך שכותרתו סיכמה את העניין בשפה ברורה: "הדמוקרטיה במדינה היהודית אבודה".

הבה נניח לשאלת סבירות התממשותם של תרחישי הבלהות הללו ונתרכז לא בעתיד אלא בהווה. התפיסה שקונה אחיזה בימים אלה ממש, המציבה זו מול זו את יהדותה של ישראל ואת הדמוקרטיה שלה, היא סיבה אמיתית לדאגה. המצב הנוכחי בו קולות חשובים מספידים את הדמוקרטיה הישראלית ורואים ביהדות מאפיין אתני דועך במקרה הטוב ורישיון לאפרטהייד במקרה הרע, הוא שמסמן את השבר שכבר פקד אותנו, את משבר עיוותה המכוער של התרבות היהודית בראשית המאה העשרים ואחת.

כאשר ידידותינו הטובות ביותר, אותן מדינות שאנחנו אוהבים כל כך להתגאות ב"ערכים משותפים" שאנו חולקים איתן, הולכות ותופסות את יהדותה של ישראל כאנטיתזה לדמוקרטיה שלה, כסכנה לצביונה הליברלי ולשוויון הזכויות שהיא התחייבה אליו בהכרזת העצמאות שלה, נראה שאנחנו קרובים מאי פעם להצבתה של המסורת היהודית בעמדה המגונה בה כבר התמקם הקומוניזם ושבזמן הזה נכנס אליה האסלאם הסלפי. אנחנו עדים לגרירתה של היהדות במסלול של זפת ונוצות שידבקו אליה יותר מכל הכפשה אנטישמית בעבר – פשוט כיוון שהפעם לא יהיה מדובר בעלילת דם. כשקרע חיים הרצוג בנובמבר 1975 את נייר החלטת האו"ם 3379 הוא ביקש למחות על הקביעה שהציונות היא גזענות. ארבעים שנה מאוחר יותר, ואחרי מערכת בחירות שבה הובס בנו, בעולם המערבי הולכת ומגבשת העמדה שהיהדות היא רודנות.

ואולי הטרגי מכל הוא שלא רק ברחבי העולם, אלא בישראל עצמה מתחדדת ההבחנה בין אופיה היהודי של המדינה לדמוקרטיה שלה. נתונים שמספק המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלים שבחמש השנים האחרונות חל פיחות עקבי בשיעור האזרחים היהודיים שהשילוב בין דמוקרטיה ליהדות חשוב להם. אם ב-2010 השיבו 48.1% ששני המרכיבים חשובים להם באותה מידה, הרי שב-2012 שיעורם של אלה ירד ל-41.9%, וב-2014 הוא כבר הגיע ל-24.5%. מנגד שיעורם של הישראלים שהמימד היהודי חשוב להם מכל עלה והפך לגדול ביותר, עם 38.9%, כאשר מנגד ניצבים 33.5% מאזרחי ישראל היהודים שמבכרים את הדמוקרטיה.

הסיפור כאן אינו רק שעבור רבים כל כך חשובה היהדות יותר מהדמוקרטיה, מציאות מטרידה בפני עצמה. ברם מטריד לא פחות שעבור רוב אזרחי ישראל השילוב ביניהן הולך והופך לבלתי אפשרי. הטרגדיה נעוצה אפוא בכך שכמו ברחבי העולם המערבי, גם בישראל יותר ויותר אנשים רואים ב"יהדות" וב"דמוקרטיה" מהויות סותרות. המפלה כאן היא קודם כל תרבותית: הכישלון של החברה הישראלית ליצור יהדות שהיא באופן מהותי דמוקרטית, שמובן מאליו שהיא לא סותרת – אלא אדרבה, מבצרת – את הדמוקרטיה. במקום זאת מתעצבת היהדות כזהות אתנית אלימה, כדת ספרטנית של עם-אדונים, כישות אטביסטית ולאומנית שבמקום לנהל דיאלוג עם המודרנה בוחרת להשיל מעצמה מאפיינים ליברליים שכבר הפנימה, ואף כאלה שמאז ומעולם נשאה בתוכה.

והמפלה התרבותית הזאת תהיה לאסון היסטורי אם חלילה ישראל באמת תהפוך בעתיד ל"יהודית" בלבד. במקרה כזה תסבול הדמוקרטיה כמובן, והאוכלוסייה בין הירדן לים תסבול איתה. תהיה תקופה איומה, אבל כמו כל רודנות בעבר, גם הרודנות הזאת תיפול. כשזה יקרה תיחשף הטרגדיה האמיתית: יתברר שהיהדות הפכה עבור העולם כולו, ותמשיך להיות לאורך ההיסטוריה, שם נרדף לאפרטהייד ולכיבוש, לאלימות ולדיכוי, לעריצות ולשיעבוד. היהדות שרדה אסונות רבים. את האסון הזה היא לא תשרוד.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של הארץ