אנחנו זקוקים להסבר שלא מסתפק ב"בורות" כדי להבין למה סטודנט אמריקאי יציג לראווה דגל חיזבאללה. לא חסרה בורות בעולם, אבל משהו מעניין יותר מתרחש כאן, ודאי כשאנחנו מבינים שגם אנשים שבהחלט אינם בורים תומכים, ולפעמים אוהדים ממש, ארגוני טרור כחיזבאללה.

המסתורין אינו שאישים בשמאל הרדיקלי תומכים בטרור – השמאל הרדיקלי המציא את הטרור – אלא שהם מקדמים את ההנחה, שקל להראות שהיא שגויה, שארגוני טרור איסלמיסטים מהווים תנועות שחרור באיזשהו מובן שגור של המונח הזה.

למרות זאת, התפיסה של תנועות טרור אסלאמיות, ובפרט חמאס וחיזבאללה, כתנועות שחרור, הפכה נפוצה בחוגים רדיקליים. הליגה נגד השמצה אספה עשרות הצהרות בנושא זה על חמאס שפורסמו על ידי ארגוני סטודנטים ב-7-9 באוקטובר 2023. אמנם אין לצפות ליותר מדי מסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות עילית, אבל מה לגבי אינטלקטואלית מוערכת כמו ג'ודית באטלר, שבשנת 2006 טענה ש"הבנת חמאס וחיזבאללה כתנועות חברתיות פרוגרסיביות, שנמצאות בשמאל, שהן חלק משמאל עולמי, היא חשובה ביותר"?

בערך באותו הזמן נורמן פינקלשטיין, פרופסור למדעי המדינה ואקטיביסט אנטי-ישראלי ותיק, כתב כי פעולת לכידתם והריגתם של חיילים ישראלים על ידי חיזבאללה ביולי 2006 היתה "מחווה אצילית", ולאחר ה-7 באוקטובר 2023 הוא קבע כי "אם נכבד את ההתנגדות האלימה של ג'ון בראון לעבדות; אם נכבד את היהודים שמרדו בגטו ורשה, כי אז עקביות מוסרית מצווה עלינו לכבד את ההתנגדות ההרואית בעזה".

הנקודה שיש לעמוד עליה כאן אינה ההשוואה הנלוזה בין התנגדות הגרילה בגטו ורשה לוורמאכט ולאס-אס לבין מעשי רצח המוני של אזרחים, אונס שיטתי, חטיפה של משפחות שלמות וניסיון טיהור אתני של יותר מעשרים קיבוצים ושלוש ערים ישראליות. הנקודה שיש לעמוד עליה היא ההקבלה של הטרור האסלאמיסטי לתנועות שחרור פרוגרסיביות מהעבר.

באטלר נוקטת באותה עמדה. בכנס בצרפת במרץ 2024, היא הדגישה שזה "ישר ונכון מבחינה היסטורית" לטעון ש"התקוממות" של ה-7 באוקטובר היה "מעשה של התנגדות מזוינת" ובשום אופן "אינה מתקפת טרור". שוב, מה שמעניין כאן אינו טיוח פשעי חמאס אלא הלגיטימציה לטרור של חמאס על ידי הגדרתו מחדש כמעשה של התנגדות אנטי-קולוניאלית.

דוגמה אחרונה וגרוטסקית אביא מספרו של פיטר ביינרט, 'להיות יהודי לאחר חורבן עזה: חשבון נפש' (2025). ביינרט, אקטיביסט יהודי ותיק שבשנים האחרונות הפך מציוני לתומך במדינת כל-אזרחיה, מגנה בתוקף את פעולות חמאס ב-7 באוקטובר, אך אינו משתמש ולו פעם אחת במילה "טרור" כדי לתאר אותן ולא במילה "טרוריסטים" כדי לתאר את חמאס. עבור ביינרט מחבלי חמאס הם תמיד "לוחמים", וחמאס אינו ארגון טרור אלא "ארגון חתרני (insurgent)" או ארגון "גרילה" (מה שיוצר ניסוחים מאולצים משהו, כגון "מוקדם יותר באותו בוקר, לוחם חמאס נכנס לביתה של עמליה ורצח את אמה" – עמ' 34).

לאורך הספר חמאס מתואר כתנועת שחרור. ביינרט קובע כי

ל-7 באוקטובר יש יותר במשותף עם הרצח, העינויים והאונס של אלפי אירופאים בהאיטי הנאבקת לעצמאותה ב-1804, או לטבח המתיישבים הלבנים בפורט מימס על ידי אינדיאנים משבט הקריק ב-1813 במה שכיום הוא אלבמה, או לטבח בלארי על ידי מורדי מאו מאו שביקשו להפיל את הקולוניאליזם הבריטי בקניה ב-1953 – התקפות מחרידות וחסרות רחמים על ידי עמים מדוכאים המתנגדים לנישול. (עמוד 39)

עבור ביינרט חמאס הוא פשוט עוד פרט בסדרה ארוכה של תנועות שחרור. אכזרי, אין ספק, כי שחרור מדיכוי לעולם אינו קל וגם לא ג'נטלמני. אבל למה אפשר לצפות? דיכוי מייצר אלימות ודה-קולוניזציה אינה מטאפורה. בסופו של דבר, כשם שאנו רואים את העבדים המשוחררים של האיטי כגיבורים, כך עלינו לראות גם את הלוחמים (אל תגידו טרוריסטים) של החמאס.

האנלוגיה לעבדים ולילידים חיונית כמובן עבור הביקורת על ישראל כמעצמה קולוניאלית, כמו גם להצדקת הזוועות שביצע חמאס. היא מאפשרת להחליק את המעשים המתועבים שבוצעו על ידי התנועות האלה ולתת לגיטימציה לכל ברבריות שמושתת על ישראלים ויהודים. אבל יש כאן יותר מאשר ויתור טקטי על מוסר למען גינוי מדינה שנואה או עם שתמיד אשם. יש כאן טרנספורמציה עמוקה יותר, במחשבה של חוגים מסוימים בתוך השמאל הרדיקלי. אנו עדים לשינוי במשמעות של פרוגרסיביזם. כדי להבהיר זאת, עלינו לבצע צלילה קצרה אל תוך ההיסטוריה של הטרור.

***

המסגרת התיאורטית השימושית ביותר לכך תהיה עבודתו של דיוויד רפפורט אודות "ארבעה גלים" של טרור מודרני: האנרכיסטי, האנטי-קולוניאלי, טרור השמאל החדש והדתי הפונדמנטליסטי. ראשית הסיפור במאה התשע עשרה, כאשר המונח "טרור" נודד בהדרגה מהמובן שקיבל במהפכה הצרפתית (אלימות שננקטה על ידי ממשלה מהפכנית כדי להפחיד ולשנות את החברה) למשמעותו המודרנית: אלימות כנגד מדינות ואזרחים על מנת לייצר פחד ולהשיג מטרה אידיאולוגית.

גל הטרור הראשון היה מהפכני ואנרכיסטי. הוא מתחיל עם תנועת נרודנאיה ווליה הרוסית ("רצון העם" – נוסדה בשנת 1879 ואחראית להתנקשות בצאר אלכסנדר השני בשנת 1881), ומתפשט הלאה למספר רב של פעילים אנרכיסטים וסוציאליסטים. עקרונות מודרניים של ריבונות עממית (סמכות פוליטית הנובעת מ"העם", בו הכל נחשבים שווים), ההבנה המודרנית של מהפכה פוליטית כדבר טוב, ערכי הנאורות של חירות ושוויון ואידיאולוגיות שמאל רדיקליות משתלבים יחד ליצירת רצף יוצא דופן של התנקשויות (הקיסרית אליזבת מאוסטריה, המלך אומברטו הראשון מאיטליה, נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, ועוד) ופיגועים רבי נפגעים, תוך כוונה לנצל את העיתונות הפורחת והשימוש המתרחב בטלגרף כדי להגיע לתודעה ציבורית רחבה.

מלחמת העולם הראשונה משנה את הסביבה האידיאולוגית. התפרקות האימפריות וקביעתו של נשיא ארה"ב וודרו ווילסון בדבר זכותם של עמים להגדרה עצמית משנים את המניע העיקרי לטרור ממהפכה רדיקלית לעצמאות לאומית. רפפורט מזהה אפוא את הגל השני כלאומי ואנטי-קולוניאלי. ה-IRA באירלנד מהווה דוגמא נחשונית לגל הזה: הארגון מבצע מאות פיגועים בתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים. הטרור הלאומני המצרי פעל כמעט באותו הזמן, ופעילות טרור במהלך המאבק ההודי לעצמאות החלה בשנת 1925 ונמשכה עד הכרזת העצמאות ב-1947. מקרים מאוחרים יותר כוללים את המרד הערבי בפלסטין המנדטורית (1936–1939); ארגוני טרור יהודיים כמו האצ"ל והלח"י; המאו מאו בקניה (1952–1960); ה-FLN באלג'יריה (1954–1962) וה-EOKA בקפריסין (1955–1959).

תוך השהיית השיפוט המוסרי של מעשיהם (לדעתי טרור הוא תמיד מגונה), חשוב לציין שאנו עדים שוב למה שהן בבירור תנועות שחרור פרוגרסיביות. כולן נאבקות נגד דיכוי קולוניאלי ולמען התפיסה המודרנית של זכות ההגדרה העצמית. האסטרטגיה היתה להפוך את השלטון הקולוניאלי לבלתי אפשרי מבחינה פוליטית, כלכלית ונורמטיבית, וחשיבותו של גל זה היא שבניגוד לראשון, הוא מצליח. כוחות קולוניאליים נסוגים, מדינות לאום נולדות.

הגל השלישי (שנות ה-60-80) מציע ביטויים מגוונים של תנועות שמאל חדש (New Left). גל זה, שהושפע במיוחד ממלחמת וייטנאם, מהמהפכה הקובנית ומתנועות מהפכניות קומוניסטיות ומאואיסטיות בעולם השלישי, ושהיה חדור ברדיקליזציה שהתבשלה באוניברסיטאות מערביות, מציג רבים מהארגונים הידועים לשמצה של שנות ה-60-80: סיעת הצבא האדום/באדר-מיינהוף, ה- Weather Underground, ה- Action Directe, ועוד.

הגל הזה גם מעלה על נס את המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) נוסד בשנת 1964 ומושך אליו אזרחים מערביים. ארגונים המקדישים את עצמם למטרה זו (כמו באדר-מיינהוף) ממלאים תפקיד מרכזי בשינוי פני הטרור, ועוזרים להפוך אותו לעל-לאומי ובינלאומי, תוך כדי ביצוע פעולות ראווה נועזות ופומביות מאוד. זוהי התקופה בה אנו נחשפים לחטיפות מטוסים, החזקת בני ערובה, השתלטות על שגרירויות ופעולות טרור באירועים בינלאומיים (לנו זכורה במיוחד אולימפיאדת מינכן בב- 1972 וחטיפת מטוס אל-על לאנטבה, 1976, שבוצע בשיתוף פעולה של תאי טרור גרמנים ופלסטינים).

ושוב: על אף האלימות הרצחנית, כל המעשים הללו מבוצעים על מנת לקדם מטרות פרוגרסיביות. כולם, לפחות לפי הבנתם של מבצעיהם עצמם, אנטי-אימפריאליסטיים, אנטי-קולוניאליים, אנטי-קפיטליסטיים, וכולם מכוונים לקדם שוויון ושחרור למדוכאים – כאשר שחרור כאן משמעותו אוטונומיה אישית והגדרה עצמית לאומית.

***

בגל הרביעי הדברים משתנים. רפופורט מתארך את תחילתו לשנת 1979, תוך הדגשת שני אירועים גיאופוליטיים: המהפכה האיראנית והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. לאלה הוא מוסיף את ההשתלטות על המסגד הגדול במכה, באותה שנה, על ידי מאות סונים קיצונים משנים-עשר מדינות שנות, תוך הכרזה על ביאת המהדי. התפתחויות אלו מעוררות גל של פעילות טרור שבמרכזה הדת הפונדמנטליסטית, ובפרט האסלאם.

המהפכה האסלאמית של איראן הופכת אותה ליצואנית טרור עולמית, מממנת ומכוונת פעילות טרור ואף ארגוני טרור שלמים. באפגניסטן, האסלאם משפיל ומביס מעצמה חילונית, ומעורר התלהבות ברפובליקות סובייטיות עם אוכלוסיות מוסלמיות גדולות. כוחות אסלאמיים עולים בבוסניה, קשמיר ההודית מתחממת על רקע מתחים עם המיעוט המוסלמי. פיגועי התאבדות והקרבה עצמית הופכים לפעולות הטרור הבולטות בגל זה, והוא נמשך למעשה עד לאל-קאעידה ולדאעש. שתי התנועות מבקשות לכונן ח'ליפות שבה השלטון האסלאמי מחליף את מדינות הלאום המודרניות, שתיהן אכזריות ביותר ושתיהן בעלות כישרון תקשורתי ויכולת חסרת תקדים ליצירת ספקטקל ויזואלי.

בעוד שקבוצות אסלאמיות אחראיות למספר הגדול ביותר והקטלני ביותר של פיגועי טרור בגל הרביעי ("האסלאם", כותב רפופורט, "נמצא בלב הגל הזה"), דתות אחרות לא תמנו ידן בצלחת. המחתרת היהודית של תחילת שנות ה-80 תכננה לפוצץ את כיפת הסלע על מנת להביא את הגאולה, ואום שינריקיו, תנועה יפנית ששילבה תאולוגיה בודהיסטית, הינדית ונוצרית, שחררה גז עצבים ברכבת התחתית של טוקיו בשנת 1995 במטרה להשיב את "הבודהיזם המקורי" ולצפות ל"ארמגדון". לרשימה זו אפשר להוסיף טרור נוצרי נגד מרפאות הפלות, והיא כמובן מגיעה עד לטרור היהודי שמשתולל בימים אלה ביהודה ושומרון.

השינוי שהגל הרביעי מביא הוא קודם כל בקנה מידה: פעולות הטרור הופכות רבות יותר, גדולות בהרבה, קטלניות יותר, ובמקרה של טרור בחסות איראן, ממומנות על ידי מדינה. מנקודת מבט אידיאולוגית, בגל הרביעי האלימות כבר אינה המוצדקת באמצעות נרטיבים מהפכניים, לאומיים והיסטוריים אלא מוטמעת בנרטיבים מטא-היסטוריים או טרנסצנדנטיים. לגיטימציה לפעולה אינה מגיעה מ"העם", אלא מאלוהים.

וחשוב מכל: בגל הרביעי הטרור לראשונה אינו מתעקש שמאבקו מוקדש למימוש ערכי הנאורות. למעשה, הוא דוחה אותם ומצהיר בבירור על רצונו בחורבנם. שלושת הגלים הראשונים הצדיקו את עצמם באמצעות המסגרת הנורמטיבית של הנאורות והמודרנה באופן כללי; גם כאשר דחו באופן קיצוני את הליברליזם הם דגלו בריבונות עממית, באמנציפציה, בשוויון, בהגדרה עצמית לאומית ובהתקדמות היסטורית חילונית (זה ההבדל העקרוני בין אש"ף לחמאס, וזו הסיבה שפיוס עם הראשון אפשרי, ועם השני כנראה בלתי אפשרי).

הגל הרביעי הוא הגל הגדול הראשון של הטרור המודרני שתרומתו האידיאולוגית הייחודית אינה פרשנות רדיקלית נוספת של ערכי הנאורות, לא הבטחה מודרנית נוספת לחירות, אלא דחיה עקרונית של כל אלה. מדובר במרד נגד ההומניזם האוניברסלי וערכי החופש והשוויון, שלא לדבר על החילוניות, כפי שהובנו במודרנה המערבית.

***

מה ניתן אפוא להבין מהתעקשותם של אינטלקטואלים בולטים בשמאל הרדיקלי להתייחס לגל הזה כאילו היה גרסה נוספת של שלושת הקודמים, כאילו הוא מקדם חירות ושוויון במובן שהם עצמם דוגלים בו?

להמשך המאמר:

באתר תלם

פורסם גם באנגלית בסאבסטק שלי

פרופ' יוסי דהאן כתב ביקורת מלומדת על ספרי "ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו", ביקורת שמאשימה אותי, בצדק, בהצגת סוג מסוים של ליברליזם; ושלא בצדק בכך שאני סוג של גזען, כי הליברליזם שלי אינו כולל ערבים וכי איני מציין בספר את הכיבוש.

אני מכבד מאוד את חשיבתו של דהאן, אולם דומני שהרבה מן הביקורת מפספסת את אופיו של הספר. מדובר בספר מבואי, ואין בו כוונה להביא את כלל הזרמים של ההגות הליברלית ושל הפוליטיקה הליברלית בעולם כיום. הרשימות השמיות הארוכות שהביא דהאן, של הוגים שהייתי אמור להתייחס אליהם ולא התייחסתי, כוללות, אם ספרתי נכון, 21 הוגים והוגות – מג'ון רולס ועד יהודה שנהב-שהרבני. הוגים אלה אכן חשובים, אולם מובן מאליו שבספר בן 94 עמודים לא תיתכן בחינה רצינית של תרומותיהם השונות. הדרישה לעשות כן היא דרישה לכתוב ספר אחר.

מבחינה עקרונית, דהאן מבקר את הדגש שלי על אוטונומיה אישית כיסוד הליברליזם. הוא כותב:

ליברליזם של אוטונומיה – תפיסה שנטועה, בין היתר, במשנתם של ג'ון לוק, עמנואל קאנט, ג'ון סטיוארט מיל ואחרים – מציב במרכזו את יכולתו של היחיד לשלוט בחייו ולעצבם, תוך בחינה רציונלית וביקורתית של עצמו, של אמונותיו וערכיו… לעומת זאת, ליברליזם של גיוון דוגל בחברה שאינה משמרת ומטפחת אידיאל מוסרי יחיד, אלא תומכת בקיומם של הבדלים לגיטימיים בין יחידים וקבוצות בסוגיות מרכזיות, כגון אופי החיים הטובים, מקור הסמכות המוסרית והבסיס להצדקת אמונות וערכים.

בזה דהאן צודק. הצגתי בספר את הליברליזם מבית מדרשם של לוק, קאנט ומיל, שכן לתפיסתי הוא מהווה את הקו המרכזי של החשיבה הליברלית. יש כמובן אסכולות ליברליות אחרות, כמו ליברליזם של שגשוג (מנחם מאוטנר כתב רבות על ההיסטוריה שלו), ליברליזם רב-תרבותי (ההוגה הקנדי שמצטט דהאן, ויל קימליקה, דווקא מבסס אותו על אוטונומיה אישית), ליברליזם קהילתני (שעימו אני נמנה) ועוד. גם אותו ליברליזם של גיוון, שמקדם דהאן, שייך לשדה הרחב של אסכולות אלה. אלא שהניסיון של דהאן לנמק דחייה של התפיסה הליברלית של אוטונומיה נשען על השמטה ומוביל לטעות.

ההשמטה היא הייחוס הפשוט של תפיסת הליברליזם של גיוון להוגה הליברלי ויליאם גלסטון. גלסטון בהחלט סבור שהחברה הליברלית צריכה לאפשר כמה שיותר גיוון, לא רק מתוך סובלנות אלא כמטרה חיובית בפני עצמה. אלא שהוא אינו מסתפק בכך. הוא מבין היטב שתמיכה בגיוון פירושה גם קיומן וטיפוחן של חברות מיעוט לא-ליברליות או אנטי-ליברליות בתוך המרחב הליברלי. משום כך הוא קובע את מה שמכונה "זכות היציאה", כלומר יכולתם של הפרטים בקבוצות הללו לממש את האוטונומיה שלהם על ידי היפרדות מאותן קבוצות ומעבר אל קבוצת הרוב.

כפי שכותב גלסטון (במאמר Two Concepts of Liberalism מ-1995):

קבוצות עשויות להיות לא-ליברליות במבנה הפנימי והתנהלותן כל עוד חופש הכניסה והיציאה נשמרים בקנאות על ידי המדינה. […] בנסיבות של פלורליזם אמיתי, חופש הפרט מוגן כראוי על ידי זכויות יציאה בטוחות בשילוב עם קיומה של חברה רחבה יותר הפתוחה לאנשים המעוניינים לעזוב את קבוצות המוצא שלהם.

זכות היציאה מקבוצה לא-ליברלית שומרת כמובן על האוטונומיה של הפרט שחי בקבוצת המיעוט שאינה ליברלית, ועל המדינה הליברלית, על פי גלסטון, לשמור על אותה אוטונומיה "בקנאות"(!), ולדאוג שזכות היציאה תיאכף. מובן מכך מהי הזכות הבסיסית ביותר, על פי גלסטון, שעומדת לכל הפחות לצד הגיוון, אם לא מעליו – האוטונומיה של הפרט. דהאן לא מזכיר זאת כלל.

גלסטון אומנם דוחה את האוטונומיה האישית כאידיאל שהמדינה רשאית לכפות על כלל אזרחיה (כמו שחושב, למשל, יוסף רז), אולם הוא אינו מעניק לקבוצות זכות בלתי מוגבלת לעצב את חיי חבריהן. מבחינת גלסטון, המדינה חייבת להגן על האוטונומיה של הפרט במובן הבסיסי של חירות שלילית, ולאפשר למי שירצה או תרצה לקום וללכת. גם אבחנה זו, הנוגעת ללב הפולמוס שלו נגד ספרי, אינה נזכרת במאמר של דהאן.

השמטות אלה של דהאן מעלות תמיהה, ויכולות, אולי, להיות מובנות על רקע מה שנראה ככוונתו לעודד את מי שהוא תופס כמיעוטים מודרים בישראל. על פי דהאן, הבעיה עם ליברליזם ששם אוטונומיה במרכזו היא שעל פיו,

המדינה צריכה לחנך תלמידים להפוך לבוגרים אוטונומיים. אולם תשובה זו בעייתית, למשל, עבור קבוצות דתיות אנטי-ליברליות, כמו הקהילה החרדית בישראל, שכן חינוך הילדים לאוטונומיה מנוגד לערכיה הדתיים המרכזיים. […] כך גם באשר לנורמות הנוגעות לנשים – לדוגמה, הדיון הסוער המתקיים בימים אלה בישראל על הסדרי הפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים, במוסדות חינוך ובצבא, הפוגעים בזכויות היסוד של נשים.

ליברליזם של אוטונומיה (שוב: לא כל סוג של אוטונומיה, אבל נניח לזה) הוא בעייתי אל מול החברה האנטי-ליברלית של החרדים, שם מעוניינים לחנך ילדים לחוסר-אוטונומיה ולהסליל נשים להדרה, אפליה ונחיתות מובנית. לכאורה, הנה מגיע ליברל שדוגל באוטונומיה כמו פרסיקו, ובתקיפות גסה מבקש ללמד ילדים חרדים גם אנגלית ומדעים, ולאפשר לנשים לחיות בשוויון, כבוד ואוטונומיה. חוצפה!

דהאן לא ממשיך לכתוב מה בדיוק הוא היה עושה אחרת. האם אותו ליברליזם של גיוון שבו הוא תומך היה מאפשר לחברה החרדית לגדל ילדים לבורות ולנחשלות ולהסליל נשים לאפליה ולצייתנות? יש לשאול במפורש: האם על המדינה לאכוף לימודי ליבה בחינוך החרדי – כן או לא? אם כן, הרי שהאוטונומיה עולה על הגיוון, והמחלוקת בינינו היא על מינון ולא על עיקרון. אם לא, צריך דהאן לומר לקוראיו מה בדיוק צפוי לילדים ולנשים שיישארו מאחור.

כתיבתו של דהאן מזכירה את רעיונותיה של תנועת הוגים ישראלים שמערערים על הסדר הליברלי. ראש וראשון שבהם הוא ניסים מזרחי, שמציע ביקורת מבריקה על נקודות התורפה וכשליו של הליברליזם – לא רק כעמדה אידיאולוגית, אלא גם כבשורה שאמורה לרכוש את ליבם של המדוכאים, שבתורם דוחים אותו שוב ושוב. שלל עמותות (שחרית הבולטת שבהן) הן הזרוע הביצועית של תפיסות אלה.

הבחינה הביקורתית של הליברליזם חשובה מאוד, אולם עד כה לא מצאתי ביוזמות אלה את החלק המשלים: אם לא ליברליזם, מה כן? האם "ליברליזם של גיוון", המאפשר לחברה החרדית לדכא את בניה ובנותיה, הוא הפתרון? האם מרחב אזרחי "מסורתי", שבו אין הקפדה ליברלית על שוויון זכויות בין גברים לנשים או בין יהודים ללא-יהודים, ייצור כאן חברה טובה יותר?

שוב: איני מכחיש שהליברליזם מוגבל משלל בחינות. אני כותב על כך בספרי (אף שדהאן לא מתייחס לחלק הזה), אבל זה כמובן לא אומר שהאלטרנטיבה טובה יותר. מה שחסר לי בביקורת של דהאן הוא ההתמודדות עם תוצאות הדרך שהוא מציע. בחברה החרדית פירוש הדבר המשך האוטונומיה החרדית כפי שהיא קיימת כיום. במרחב הציבורי הישראלי פירוש הדבר הדרת נשים, להט"ב, חילונים ולא-יהודים. מי שמקדם תפיסה כזו צריך להתמודד עם השלכותיה.

[שלוש פסקאות אחרונות, שעוסקות ביחס המכוער של אתר שיחה מקומית כלפי, באתר שיחה מקומית.]

ההפגנות התחילו ב-7.10. לעולם לא לשכוח את זה. לפני התגובה הישראלית, לפני הפלישה הקרקעית. הפגנות נגד ישראל וכן, גם בתמיכה בחמאס, התחילו כשבבארי, בניר עוז ובשדרות עוד טבחו באזרחים. האיור של הרחפן הפלסטיני שפולש לישובי ישראל, הפרופסורים האמריקאים שעולצים למשמע הידיעות המגיעות מהאזור – הכל התחיל מיד אחרי המתקפה.

כעבור ימים התחילו ההאשמות בג'נוסייד. ב-13.10, שישה ימים בלבד אחרי הטבח, כבר פורסם מאמר מלומד במגזין השמאל-רדיקלי היהודי Jewish Currents תחת הכותרת "A Textbook Case of Genocide", כלומר לא רק רצח עם, אלא מקרה קלאסי של רצח עם. שישה ימים ארורים אחרי שהחמאס רצח, אנס, שרף וחטף.

אותו מאמר, שנכתב על ידי פרופ' רז סגל (חוקר שואה וג'נוסייד באונ' סטוקטון, ניו-ג'רזי) מעניין אותנו גם מפני שהוא קושר באופן מפורש בין רצח עם לקולוניאליזם. על פי מאמרו של סגל "קולוניאליזם וכיבוש" מזמינים שימוש מכוון בשפה שעורכת דה-הומניזציה בנכבשים, וזאת על מנת לאפשר הצדקה ל"חיסול בקנה מידה נרחב" שלהם.

ואכן, השימוש במונח "קולוניאליזם", ובאופן ספציפי "קולוניאליזם התיישבותי" (Settler Colonialism), רווח בקרב החוגגים את הטבח שביצע החמאס. על פי התפיסה הזאת ישראל כולה (לא רק הכיבוש והשליטה הצבאית ביהודה ושומרון) הוקמה כפרוייקט של קולוניאליזם התיישבותי. דבר זה לבדו מצדיק התנגדות של ה"ילידים", ובכלל זה התנגדות אלימה, שהרי "דה-קלונזציה אינה מטאפורה" וכו'. ניכר שבמקביל לדה-הומניזציה שמזמין קולוניאליזם כלפי המקומיים על מנת להצדיק את חיסולם, מזמין המושג "קולוניאליזם התיישבותי" דה-הומניזציה כלפי הישראלים על מנת להצדיק את חיסולם.

לא אירוע, סטרוקטורה

בזה, בתמצית, עוסק ספרו החדש, הקצר, הבהיר והחד, של אדם קירש, משורר ומבקר ספרות אמריקאי. קירש מגיש לקורא את קיצור תולדות המונח, ומבאר גם את ההגיון שמאחוריו. יש בזה חשיבות מיוחדת, משום ש"קולוניאליזם התיישבותי" משמש לא רק על מנת לתאר צורה מסויימת של כיבוש עויין שהיה נהוג בעבר, אלא גם, ובמעגלים מסויימים בעיקר, כדי לתלות אשמה במדינות ובחברות שלמות בהווה.

"קולוניאליזם התיישבותי" שונה מקולוניאליזם מפני שלא מדובר רק בשליטה של אימפריה בפרובינציה כבושה על מנת לדלות את מחצביה ולהשתמש בכוח האדם שלה (לדוגמא, האימפריה הבריטית בהודו), אלא בהתיישבות של חברים בכוח הכובש בשטחי הארץ הכבושה (האימפריה הבריטית בצפון אמריקה, אוסטרליה וכו'). התיישבות כזאת מהווה לעיתים אסון הרבה יותר גדול עבור המקומיים, מפני שהפולשים רוצים לקחת לא רק את משאביהם, אלא את אדמתם, ועל כן רואים בהם לא כוח עבודה זול, אלא איום (ע"ע הילידים האמריקאים).

כפי שמראה קירש, עבור חלק מהתיאורטיקנים של התחום כיום, הבעייתיות בקולוניאליזם התיישבותי לא נעלמת לעולם, ולא רק מבחינת האשמה המוסרית. על פי תפיסה זו המתיישבים יבקשו להדיר ואף להשמיד את הילידים כל עוד הם קיימים, גם מאות שנים אחרי הפלישה. גם בארה"ב ובקנדה כיום, רוצים יוצאי אירופה, לכאורה, להשמיד את הילידים. ודוק: יש כאן קפיצה מהתיאור ההיסטורי של תופעה בעבר, לתיאור – ולשיפוט המוסרי – של תופעה בהווה. קירש מציין שהמשפט הכי מצוטט בספרות העוסקת בקולוניאליזם התיישבותי הוא קביעתו של החוקר האוסטרלי פטריק וולף, "פלישה היא סטרוקטורה, לא אירוע". כלומר הפלישה לעולם אינה מסתיימת – קולוניאליזם התיישבותי מחיל הגיון מסדר מסויים על המרחב, והגיון זה שואף להעלמת המקומיים – לעולמי עד.

“הכחדת צורות של אחרוּת ילידית”

כאן נמצא גם הקשר העמוק לג'נוסייד: קולוניאליזם התיישבותי מוביל לרצח עם, ולמעשה הוא הוא רצח עם. הראשון לא קיים ללא השני, שכן ה"סטרוקטורה" של הראשון מכילה את השני. "החידוש האמיתי בתיאוריית הקולוניאליזם ההתיישבותי הוא הרעיון כי העוול הקדמון הזה מתרחש בכל רגע ורגע על ידי כל מיני צורות של דיכוי", כותב קירש, ומכאן מובן מדוע השדה המחקרי הזה הופך בידי מרצים וסטודנטים נלהבים לכלי נשק פוליטי בהווה, כלי נשק שמופנה בעת הזאת בעיקר כלפי ישראל.

הכללת ישראל תחת המבנה התיאורטי הזה היא בעייתית, מפני שהפולשים (כלומר החלוצים היהודים ואחריהם הפליטים היהודים) לא היגרו (כלומר עלו) לפלשתינה (כלומר לארץ ישראל) על מנת ליישב ולהשתלט חבל ארץ לא מוכר, אלא שבו לארץ שיש להם קשר היסטורי אליה, ברחו מתופת אל חוף מבטחים, ודיברו מפורשות על דו-קיום עם המקומיים (הרצל, בן גוריון וז'בוטינסקי דיברו וכתבו כולם על חיים של שני העמים יחד, לנצח, באותה הארץ). מעבר לכך, אין כל אימפריה שממנה יצאו היהודים, שלא היו ריבונים בשום מקום, ולמעשה היו מופלים לרעה, נרדפים ונטבחים בכל מקום.

כלומר המונח, שאינו מתאים בדיוק למקרה של ישראל (ומתאים הרבה יותר לכיבוש ביהודה ושומרון), משמש בפועל כדי לתקוף את ישראל ולדרוש, למעשה, את היעלמותה. כי זו בעצם המטרה כשמדובר בשימוש בקולוניאליזם התיישבותי ככלי נשק פוליטי: פירוק מוחלט של הישות הקולוניאליסטית. יש להבין: שום פתרון אחר אינו קביל. לא שוויון זכויות, לא אזרחות, לא אוטונומיה תרבותית – כל דבר שאינו העלמות של הקולוניאליסטים לא יפתור את הבעיה, שהרי "פלישה היא סטרוקטורה, לא אירוע".

לכן הענקת זכויות שוות לצאצאי הילידים ששרדו בארה"ב אינה תיקון של עוול, אלא המשך של עוול, ואף העצמתו. קודם נטבחו אבותיהם ברצח עם זוועתי, וכעת הם נידונים ל"רצח עם תרבותי". כל דבר, גם הקמת פארקים לאומיים לילידים האמריקאים, היא חלק מ"מכונת רצח העם", שימור תרבויות ילידיות על ידי המדינה הוא "רעיון גזעני" ואפילו פיוס בין המתיישבים לילידים פירושו "הכחדה של צורות של אחרוּת ילידית" (הציטוטים הם של חוקרים שמביא קירש, לא של קירש עצמו). למתיישב אין שום דרך לחמוק או לכפר על אשמתו: הוא ישות בלתי-לגיטימית מעצם קיומו.

לטפח התנכרות כרונית

לכן חוקרים-פעילים בתחום מבקשים, למשל, שארצות הברית תתפרק וש-99% מתושביה, כלומר כל מי שאינו ילידי (ובכלל זה גם מהגרים שהגיעו מאז המאה ה-17 ועד השבוע) יאבד את כל זכויותיו. כמובן שתרחיש כזה הוא דמיוני לגמרי וחסר כל היתכנות, אבל זה לא משנה. כפי שכותב קירש, המטרה אינה להשפיע על המציאות אלא "לטפח התנכרות כרונית" כלפי המצב הנוכחי, כלפי רוב בני האדם וכלפי המדינה. ואפשר גם להוסיף: לטפח רגשות עליונות מוסרית, שהרי רק אותם חוקרים, הגם שהם עצמם לרוב "מתיישבים קולוניאליסטים", מצליחים לאמץ עמדה מוסרית.

התוצאה היא שהמונח "קולוניאליזם התיישבותי", הגם שיש לו ערך אקדמי כשלעצמו, נוכס על ידי פעילים שמאל-רדיקלים ומשמש במקרה הטוב לצורך גיבוש עמדה של התנשאות מוסרנית, ובמקרה הרע על מנת להכפיש את מדינת ישראל בעלילות דם בנות זמננו. כאן גם נכנסת ההאשמה בג'נוסייד, שהיא חלק מובנה, כאמור, של ההגיון המסדר של הקולוניאליזם ההתיישבותי.

הספר מבאר זאת היטב, כתוב בבהירות וברהיטות, והתרגום של אביעד שטיר מעולה כרגיל. הוא מהווה תרומה חשובה לכל מי שמבקש להבין מהו המבנה האינטלקטואלי שממנו מגיעות חלק מההאשמות הלא תקפות (להבדיל מאלה התקפות, שקיימות כמובן) כלפי ישראל, ובכלל להבין את אחד הגידולים הממאירים שצמחו באקדמיה בעת הזאת. זהו הספר השלישי של הוצאת לוין שיוצא לאור, ויש להודות לעורך, אסף שגיב, שמגיש מזון אינטלקטואלי נחוץ בעת הזאת.

הכישלון המיוחד של השמאל

ורק עוד מילה. ההיסטוריה של הקולוניאליזם מלאה בזוועות נוראיות, במקרים של רצח עם, כיבוש, רודנות, עבדות ודיכוי. כך גם ההיסטוריה של הקולוניאליזם ההתיישבותי. קולוניאליסטים אכן נוהגים להתעלם מאנושיותם של ילידים, ולהכשיר כך את השמדתם. הם עושים זאת בשם עליונותם הצבאית והטכנולוגית, בשם זכותם האלוהית או מתוקף היותם בני גזע עליון – כלומר בשם תפיסות שנדחות לחלוטין בשיח הפוליטי והמוסרי כיום. גם כיום יש כמובן מי שעורך דה-הומניזציה מוחלטת לתושבי יו"ש, ואף יותר מכך לתושבי רצועת עזה, ומבקש את השמדתם הכללית או את גירושם.

מנגד, הכשל העקרוני של מנופפי הקולוניאליזם ההתיישבותי כלפי ישראל אחרי ה-7.10 דומה מאוד לכישלונם של הבולשביקים בזמנו. אפשר לומר שהשמאל מתייחד באידיאולוגיות המצליחות דווקא בשם ההומניזם לעוות את ההומניזם ולהגיע למחוזות אנטי-הומניסטים, ובפועל אנטי-הומניים. בשם הדאגה לחלש, למודר, לקורבן – עמדות לא רק לגיטימיות אלא ראויות – מבקשת האידיאולוגיה להבדיל בין קבוצות שונות של בני אדם (מעמד הפועלים ומעמד בעלי ההון, ילידים ומתיישבים וכו') ולהכשיר כמעט כל פגיעה באחת הקבוצות, תוך התעלמות גמורה מכך שגם היא, בסופו של דבר, מורכבת מבני אדם.

הזוועות מתחילות כשאנחנו שוכחים את האנושיות של הזולת. הרוע הוא הוא מחיקת היותו של הזולת סובייקט שלם, בן אדם, גם אם הוא במקרה בוגרני, קולוניאליסט או מתנחל. כשאנחנו שוכחים את האדם עצמו, את כבודו הסגולי, את זכויותיו וחירויותיו האוניברסליות, את היותו נברא בצלם אלוהים – אז נפתח הפתח לחורבן, שלו ושלנו. יש תמיד לאחוז באדם. אסור לעולם לשכוח את ייחודו, כבודו וחירותו המהותית. מעבר ומעל כל דת או אידיאולוגיה, יש תמיד לקדש את אדם.

ב–2 ביוני 1980 נשמעו שלושה פיצוצים בשכונות הטובות־יותר של שכם, רמאללה ואל־בירה. שני מטעני חבלה שהוכנו בקפידה הצליחו לגדוע את רגליהם של ראשי שתי הערים הראשונות, השלישי התפוצץ בפניו של חבלן מג"ב סלימאן חירבאווי, שנשלח לנטרל אותו. האחראים לשלושת הפיגועים היו חברי המחתרת היהודית. עד שיילכדו יספיקו לרצוח ביריות שלושה סטודנטים ולפצוע 30 במכללה האיסלאמית בחברון, למלכד חמישה אוטובוסים פלסטינים במטרה לפוצצם על נוסעיהם, ולתכנן לפוצץ את כיפת הסלע כפתיח לעידן הגאולה השלמה.

כל זה יתברר רק ארבע שנים מאוחר יותר, כשהשב"כ יתפוס אותם בשעת מעשה. עד אז הועלו ספקולציות לגבי זהות המפגעים. ישראל הראל, למשל, היה משוכנע שמדובר בעבודה פלסטינית פנימית, שנועדה להכתים את גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות. "אין זה סביר שידיים יהודיות ביצעו מעשים אלה", כתב אז ב"נקודה", הירחון שייסד וערך. לתפישה זו היו שותפים רבים בציונות הדתית. והרי איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שיהודים יעסקו בטרור?

ככל שהדברים משתנים, אומרים בצרפתית, כך הם נשארים כפי שהיו. כמעט 40 שנה אחרי המאורעות ההם, ועדיין מנהיגי הציונות הדתית "לא מאמינים" ו"מסרבים לקבל" את האפשרות שאנשים מתוכם היו לטרוריסטים. אחרי יורם שקולניק, גור המל, נחום קורמן, ברוך גולדשטיין, מחתרת בת עין, עדן נתן זאדה, אשר ויזגן, שורפי משפחת דוואבשה, בריוני להב"ה, פורעי תג מחיר ועוד כהנה וכהנא, עדיין יכול אבי אחד החשודים ברצח עאישה א־ראבי להכריז ש"אין דבר כזה טרור יהודי". אחרי 40 שנה של טרור תוצרת עצמית, עדיין דורשים מאתנו להטיל ספק במקצועיות חקירת השב"כ, ולהאמין ש"לא יכול להיות" שמתנחלים צעירים קמו לעת לילה בישיבה ברחלים שבה למדו תורה, ויצאו לרצוח אם לשמונה.

פסיכולוגים אולי יראו בסירוב להכיר במציאות מנגנון הגנה. ציבור שרואה עצמו כערכי בצורה יוצאת דופן, ורואה בישיבתו ביהודה ושומרון מעשה של גבורה וחסד בעל משמעויות היסטוריות (ואף על־היסטוריות), לא יכול להודות שמתוך אותה התורה שמחנכת לערכים ראויים ולאהבת העם והמולדת יוצא גם טרור. ציבור כזה, אולי יאמרו, לא יכול להודות שבאובססיה שלו לאדמה ולשליטה, בעיוורון שלו לזכויות שכניו, באדנות ובגזענות שהוא אימץ ביהודה ושומרון, הוא העצים את החלקים הגרועים ביותר של המסורת היהודית, והפך אותה לסם מוות.

לא כולנו פסיכולוגים, וממילא ניתן להציע סיבות פרוזאיות הרבה יותר. הנה אחת: היכן הוא האדם שיודה בנקודת כיעורו אם איש אינו מאלץ אותו? ממשלת ישראל הרי מוכנה לעצום את עיניה. אם מאלימות כלפי שוטרים וחיילים, מהדקירה של שוטר מג"ב בפינוי האחרון (אבל לא האחרון בהחלט, כמובן) בעמונה ומהאבן בראש שקיבלה שוטרת מג"ב ביולי ליד ההתנחלות יצהר, עשו פחות עניין משלט קרטון בצורת גליוטינה — למה שמישהו יתרגש מרצח פלסטינים? ואכן, לא שמענו מילות גינוי מחברי הממשלה, ושרת המשפטים הגדילה לעשות והתגייסה אישית למען החשודים. היו בטוחים שגם אם יורשעו היא תעשה הכל על מנת לקצוב את עונשם ולחון אותם.

ולמה שיודו על האמת, הרי בכירי מנהיגיהם ורבניהם משתפים פעולה באופן אקטיבי עם הטרור. הרב חיים דרוקמן התגלה כמי שיודע להגן לא רק על עברייני מין אלא גם על חשודים בטרור, וביקש מראש הממשלה לשחרר את החשודים. הרב דוב ליאור, מבכירי רבני הציונות הדתית ומהפוסקים ההלכתיים המוערכים כיום, נתן אישור מיוחד לנערי הגבעות מיצהר לנסוע אל החשודים ברחלים בשבת, על מנת לתדרך אותם כיצד לעמוד בחקירת שב"כ. וכי מה היא קדושת השבת לעומת הרצון לחפות על טרור יהודי? מפתה לומר שמדובר בשבתאות, אבל שבתי צבי לא רצח איש.

הנה כי כן, 40 שנה של טרור, ואין כל צורך להודות בטרור. נכון, מחבלי המחתרת היהודית שונים מאוד מהחשודים ברצח עאישה א־ראבי. הראשונים באו מלב הממסד המתנחלי, מהמעגלים הפנימיים של גוש אמונים. היו אלה אנשי משפחה מבוגרים ומחושבים, שחלקם ממלאים עד היום תפקידי מפתח בציונות הדתית. האחרונים הם צעירים תלושים, נערי גבעות המחזיקים בתפישה אנטי־ציונית ומייחלים לחורבנה של המדינה. ואולם שני קווים ישרים נמתחים בין שתי הנקודות הללו.

ראשית, מוטיב הנקמה. פעולות הטרור של המחתרת היהודית התחילו כתגובה לפיגוע בבית הדסה בחברון במאי 1980, שבו נרצחו שישה ונפצעו 16. רצח עאישה א־ראבי נעשה שלושה ימים לאחר פיגוע הירי בברקן שבשומרון, שבו נרצחו שני ישראלים, ובין החשודים דובר על הצורך בנקמה. בגלגולים שונים הנקמה כערך וכאידיאל מניעה אלימות פוליטית יהודית.

שנית, בשני המקרים רבנים עודדו את הטרור. לנערי הגבעות אין "הנהגה רבנית" של ממש, אבל הם לומדים תורה מדמויות כמו הרב יצחק גינזבורג, שמבית מדרשו יצא הספר "תורת המלך", אשר דן בדיני הריגת גויים חפים מפשע. בחוברת "ברוך הגבר" מ–1994, שבה גינזבורג מהלל את ברוך גולדשטיין ואת הטבח במערת המכפלה, הוא כותב כי "במצב שבו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה — טוב שבגויים הרוג".

יומיים לאחר הפיגוע בחוות גלעד שבו נרצח הרב רזיאל שבח, בינואר 2018, לימד הרב גינזבורג בישיבת "פרי הארץ" שברחלים, מן הסתם את התלמידים שחשודים היום ברצח א־ראבי. גינזבורג קבע שם כי על רקע הטרור הפלסטיני יש צורך ב"פעולת תגמול קשה" על ידי "אחד שמפקיר את עצמו בשביל עם ישראל". לאחר פרסום הדברים גיבה שר החינוך בנט את הרב גינזבורג. גינזבורג חי בכפר חב"ד ומלמד בכל רחבי הארץ.

לחברי המחתרת היהודית דווקא היתה הנהגה רבנית. על פי עדותו של אחד מחברי המחתרת, מנחם לבני, בישיבה שהתכנסה לאחר הפיגוע בבית הדסה כדי לדון ב"פעולות נקם" השתתפו הרבנים משה לוינגר, אליעזר ולדמן ודוב ליאור. כן, אותו דוב ליאור. על פי לבני, "הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולות פיגוע המוני בנפש… בהמשך פנה אלי הרב ולדמן, לאחר הישיבה, וביקש להיות שותף אישית בפיגוע".

הדברים כתובים, גלויים לכל, בעמוד 204 בספרו של חגי סגל, גם הוא מחברי המחתרת, "אחים יקרים". הספר ראה אור ב–1987. מאז הרב לוינגר מת בשלווה בביתו, הרב ולדמן חי בשלום בחברון, והרב ליאור חי ומכשיר חילול שבת על מנת לחמוק מהחוק. לא נעשה ולא ייעשה להם דבר. הרי אין טרור יהודי.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג פסק בעבר, שאין צורך להרוס בתי מחבלים יהודים. "במגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים", כתב סולברג. זאת מפני שבמגזר היהודי קיים "גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר". אחרי התמיכה של גדולי הרבנים והפוליטיקאים של הציונות הדתית בחשודים ברצח א־ראבי, אחרי שרשויות החוק מאפשרות לרבנים כמו ליאור להמשיך לתמוך אקטיבית בחשודים בטרור, לפחות מהקביעה הזאת אפשר להיפרד.

—

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

חודש עבר מאז הבחירות, ונראה שאפשר להכריז על ז'אנר חדש בקרב הכותבים על ישראל בעיתוני העולם: הקינה. קשה למצוא כלי תקשורת, לפחות לא בקרב הדמוקרטיות המערביות, שלא ייתן במה לכותב שיסביר, מי ברגשנות ומי בדידקטיות קרה, שעם גניזתו של חזון שתי המדינות ישראל לא תוכל להמשיך להיות גם יהודית וגם דמוקרטית.

כך ג'ונתן פרידלנד עורך הגארדיאן, דיויד בלייר בטלגרף, בטינה מרקס בדויטשה ולה, מיכאל כהן בבוסטון גלוב, דאנה מיליבנק בוושינגטון פוסט וכמובן תומס פרידמן מהניו יורק טיימס, כולם מסבירים בשפה פשוטה למדי מדוע המציאות הדמוגרפית בין הירדן לים תאפשר בעתיד שתי ברירות, ושתי ברירות בלבד: או רודנות יהודית, או דמוקרטיה דו-לאומית. גם המילה "אפרטהייד" נכנסת יותר ויותר לשימוש בקשר לישראל, ומוקדם יותר השבוע פרסם המגזין Vox מאמר ארוך שכותרתו סיכמה את העניין בשפה ברורה: "הדמוקרטיה במדינה היהודית אבודה".

הבה נניח לשאלת סבירות התממשותם של תרחישי הבלהות הללו ונתרכז לא בעתיד אלא בהווה. התפיסה שקונה אחיזה בימים אלה ממש, המציבה זו מול זו את יהדותה של ישראל ואת הדמוקרטיה שלה, היא סיבה אמיתית לדאגה. המצב הנוכחי בו קולות חשובים מספידים את הדמוקרטיה הישראלית ורואים ביהדות מאפיין אתני דועך במקרה הטוב ורישיון לאפרטהייד במקרה הרע, הוא שמסמן את השבר שכבר פקד אותנו, את משבר עיוותה המכוער של התרבות היהודית בראשית המאה העשרים ואחת.

כאשר ידידותינו הטובות ביותר, אותן מדינות שאנחנו אוהבים כל כך להתגאות ב"ערכים משותפים" שאנו חולקים איתן, הולכות ותופסות את יהדותה של ישראל כאנטיתזה לדמוקרטיה שלה, כסכנה לצביונה הליברלי ולשוויון הזכויות שהיא התחייבה אליו בהכרזת העצמאות שלה, נראה שאנחנו קרובים מאי פעם להצבתה של המסורת היהודית בעמדה המגונה בה כבר התמקם הקומוניזם ושבזמן הזה נכנס אליה האסלאם הסלפי. אנחנו עדים לגרירתה של היהדות במסלול של זפת ונוצות שידבקו אליה יותר מכל הכפשה אנטישמית בעבר – פשוט כיוון שהפעם לא יהיה מדובר בעלילת דם. כשקרע חיים הרצוג בנובמבר 1975 את נייר החלטת האו"ם 3379 הוא ביקש למחות על הקביעה שהציונות היא גזענות. ארבעים שנה מאוחר יותר, ואחרי מערכת בחירות שבה הובס בנו, בעולם המערבי הולכת ומגבשת העמדה שהיהדות היא רודנות.

ואולי הטרגי מכל הוא שלא רק ברחבי העולם, אלא בישראל עצמה מתחדדת ההבחנה בין אופיה היהודי של המדינה לדמוקרטיה שלה. נתונים שמספק המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלים שבחמש השנים האחרונות חל פיחות עקבי בשיעור האזרחים היהודיים שהשילוב בין דמוקרטיה ליהדות חשוב להם. אם ב-2010 השיבו 48.1% ששני המרכיבים חשובים להם באותה מידה, הרי שב-2012 שיעורם של אלה ירד ל-41.9%, וב-2014 הוא כבר הגיע ל-24.5%. מנגד שיעורם של הישראלים שהמימד היהודי חשוב להם מכל עלה והפך לגדול ביותר, עם 38.9%, כאשר מנגד ניצבים 33.5% מאזרחי ישראל היהודים שמבכרים את הדמוקרטיה.

הסיפור כאן אינו רק שעבור רבים כל כך חשובה היהדות יותר מהדמוקרטיה, מציאות מטרידה בפני עצמה. ברם מטריד לא פחות שעבור רוב אזרחי ישראל השילוב ביניהן הולך והופך לבלתי אפשרי. הטרגדיה נעוצה אפוא בכך שכמו ברחבי העולם המערבי, גם בישראל יותר ויותר אנשים רואים ב"יהדות" וב"דמוקרטיה" מהויות סותרות. המפלה כאן היא קודם כל תרבותית: הכישלון של החברה הישראלית ליצור יהדות שהיא באופן מהותי דמוקרטית, שמובן מאליו שהיא לא סותרת – אלא אדרבה, מבצרת – את הדמוקרטיה. במקום זאת מתעצבת היהדות כזהות אתנית אלימה, כדת ספרטנית של עם-אדונים, כישות אטביסטית ולאומנית שבמקום לנהל דיאלוג עם המודרנה בוחרת להשיל מעצמה מאפיינים ליברליים שכבר הפנימה, ואף כאלה שמאז ומעולם נשאה בתוכה.

והמפלה התרבותית הזאת תהיה לאסון היסטורי אם חלילה ישראל באמת תהפוך בעתיד ל"יהודית" בלבד. במקרה כזה תסבול הדמוקרטיה כמובן, והאוכלוסייה בין הירדן לים תסבול איתה. תהיה תקופה איומה, אבל כמו כל רודנות בעבר, גם הרודנות הזאת תיפול. כשזה יקרה תיחשף הטרגדיה האמיתית: יתברר שהיהדות הפכה עבור העולם כולו, ותמשיך להיות לאורך ההיסטוריה, שם נרדף לאפרטהייד ולכיבוש, לאלימות ולדיכוי, לעריצות ולשיעבוד. היהדות שרדה אסונות רבים. את האסון הזה היא לא תשרוד.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של הארץ