הרבנות הראשית

שושלות מלכותיות בשקיעה – סיכום המרוץ לרבנות הראשית

בסוף פגישתי עם הרב סתיו, לפני כחצי שנה, שאלתי אותו, אוף דה רקורד, מה לדעתו הסיכויים שלו להיבחר לרב הראשי האשכנזי הבא. "מצויינים" אמר לי סתיו ללא היסוס. היה זה בתחילת המרוץ לרבנות הראשית, לפני ההשמצות, התככים, הקללות, המלחמות הפנימיות, הקומבינות, האינטריגות, ה"עמלק". אבל גם אחרי כל אלה, כששאלתי אחד מבכירי רבני צהר כמה ימים לפני הבחירות מה לדעתו סיכוייו של סתיו, התשובה היתה דומה. עד הרגע האחרון שידרו במחנה סתיו אופטימיות וספרו רוב ברור של קולות שנציגים שונים של הגוף הבוחר הבטיחו להם.

למרות שתמכתי במועמדותו של סתיו הייתי הרבה פחות אופטימי מהם. למעשה, כבר לפני כחודש וחצי הגעתי למסקנה שלרב סתיו אין סיכוי ממשי לנצח במרוץ, ואף כתבתי על העניין בפירוט לפני שלושה שבועות. ההערכה שלי לא הסתמכה על הכרות אישית עם חברי הגוף הבוחר, אלא על שלושה נתונים פשוטים: חריפות התוקפנות האידיאולוגית של הפלג החרד"לי (חרדי-לאומי) בציונות הדתית כנגד סתיו, האינטרסים הכלכליים שיש לש"ס במערך הכשרות שלה ('בית יוסף'), והשמרנות האינהרנטית של הפסיכולוגיה הרבנית. השילוב של שלושת אלה היה קטלני עבור מועמדותו של סתיו.

אני לא רוצה לעשות עניין יותר מדי גדול מההערכה הנכונה שלי, משום שבתנאים מעט שונים הייתי יכול לטעות, אבל הייתי רוצה בכל זאת לפרט מעט יותר. כל מי שעקב אחרי המרוץ היה יכול להבחין בעומק התהום שפעורה בין הרב סתיו לעמיתיו בציונות הדתית המחורד"לת. מדיבורים על כך שהרב סתיו מתמרד כנגד רבנים בכירים ממנו, דרך ההאשמה שהוא "מדבר נגד הרבנות", ועד תיוגו כאפיקורוס בידי הרב אבינר. ישיבות ה'קו' בהנהגת הרב טאו היו הכוח המניע מאחורי ההתנגדות הנחושה הזאת לסתיו, ואם יש משהו שאנשיהן יודעים לעשות, זה לבצע פקודות ולעמוד במטרה שהציבו לעצמם. כפי שכתבתי לפני שלושה שבועות:

אני מוכן להעריך שבימים אלה עוברים אנשיו של טאו ונפגשים לשיחה עם כל אחד ואחד מרבני הגוף הבוחר של הרב הראשי הבא (כשמונים איש). אני מוכן להעריך שהם מנסים לשכנע כל רב ורב שהרב סתיו הוא רפורמי, אפיקורוס וסכנה לעתידה של היהדות.

כשהגיעו רבני הגוף הבוחר אל מאחורי הקלפי הם היו מלאים באזהרות מפני הרב סתיו. למרות שחלק מהם הבטיחו לו את תמיכתם, ברגע האמת הם לא היו יכולים "להסתכן" ולבחור ברב "רפורמי".

לזה יש להוסיף את האיום הברור שהציב סתיו בפני מערך הכשרות של ש"ס. מדובר במפעל השווה מיליונים, ומפרנס היטב ענפים מסועפים של משפחת יוסף. מנגד, הרב סתיו הציב לעצמו לערוך רפורמה במערך הכשרות: "כשמסעדה היום רוצה תעודת כשרות היא צריכה הכשר גם מהרבנות וגם מהעדה החרדית. אני אומר: למה שבעלי המסעדות יצטרכו לשלם פעמיים?" למה? כדי שלמשפחת יוסף תהיה פרנסה, זה למה. מכאן הדרך קצרה עד להכרזה של הרב עובדיה על כך שסתיו "רשע" ו"לא ראוי לכלום".

הרב סתיו הוא אדם מוכשר וראוי, אבל לא הוא, וכנראה שלא איש, היה יכול לעמוד מול הכוחות המשולבים של החרד"ל וש"ס. כוחות אלה השתמשו בשמרנות הבסיסית של חברי הגוף הבוחר כדי לעורר בהם חשש מהשינויים שהתכוון סתיו לעשות. עבור אנשים שהשמרנות היא לחם חוקם, זה לא היה קשה, וגורלו נחרץ.

באגף הספרדי העניין היה יותר פשוט: ש"ס עדיין מכתיבה את הטון, גם אם היא לא חזקה כפי שהיתה. הציונות הדתית בחרה את המועמד שלה באיחור, ובחרה מועמד שהתואר "שנוי במחלוקת" מחמיא לו. בנו של הרב עובדיה נבחר לצד בנו של הרב לאו, ושושלת המלוכה ממשיכה למשול בהרמון הנפוטיסטי שהוא הרבנות הראשית לישראל.

הלאה

ומה הלאה? שתי שאלות לפנינו: מה יעשה ארגון 'צהר', ומה יעשה הציבור הכללי. לגבי 'צהר', קשה להעריך עד כמה הם מסוגלים להיות מושפלים לפני שיצאו לדרך עצמאית. ההכרזות שלהם אחרי הבחירות נשבעו אמונים למוסד שהקים רבם, הרב קוק, אולם סביר להניח שעם הזמן, ובעיקר אם שוב הרבנות תתעמר בהם ולא תאפשר להם לחתן אזרחים כרצונם (והרי הם בעיקר דואגים לעצמם – זה לא שסירובה של הרבנות לאפשר לרבנים מזרמים אחרים לחתן אזרחים מפריע להם), יתחילו דיבורים על הקמת גוף נפרד.

עוד מבחן גדול צפוי כבר בשנה הבאה, עם תחילת ההכנות לשנת שמיטה. הרב יצחק יוסף כבר הבטיח להימנע ככל האפשר מ"היתר מכירה", ההסדר ההלכתי שהנהיג הרב קוק שמאפשר לחקלאים יהודיים להמשיך בעבודתם בשנת שמיטה. מדובר במוקד ידוע לפולמוס בין הציונות הדתית לחרדים, ויש להניח שמנהיגי החרדים לא היו תומכים ברב דוד לאו אם לא היו מקבלים גם ממנו הבטחה שהוא יתנגד לעניין. אם אכן כך, גם זה יכול להעצים את הקרע בין המגזר לבין הרבנות.

לגבי הציבור הכללי, שני הרבנים הראשיים החדשים אינם מהווים אתגר מיוחד עבור כל מי שמעוניין ליצור אלטרנטיבה לרבנות. הם "עוד מאותו דבר", ואנחנו יודעים שהאותו דבר הזה נכשל עד כה כישלון חרוץ. אזרחי ישראל היהודים מדירים רגליהם מהרבנות במספרים גדלים והולכים, חתונות אלטרנטיביות, בין אם בחו"ל ובין אם בארץ, מתקיימות בקצב גובר, וגם יוזמות לכשרות אלטרנטיבית מתחילות להתגבש.

מכיוון שכעת ברור שמהרבנות לא תבוא ישועה למי שמעוניין להתחתן אחרת, בטח שלא למי שמעוניינת להתגרש בצורה מהירה ומכובדת, שדה המאבק חייב לעבור לכנסת, כלומר לציבור. יש להגביר ולהעצים את קול הזעקה כנגד המוסד המסואב והמושחת הזה, כנגד הכפייה הדתית שהוא מנהיג, כנגד חילול ה' שמגולם בו. יש לדרוש מנציגנו בכנסת ובממשלה לפטור אותנו מהעונש האנטי-דמוקרטי הזה. מישהו ב'יש עתיד' שומע? נדמה לי שזה מה שהבוחרים שלכם שלחו אתכם לעשות.

:

פורסם באתר אבי חי.

למה אני לא בעד פירוק הרבנות הראשית

ולדימיר פוטין. מקור: www.kremlin.ruבאמצע יוני חוקק הדוּמה, הבית התחתון בפרלמנט הרוסי, שני חוקים שפגעו פגיעה קשה בזכויות האזרח והאדם במדינה: הראשון אסר על הפצת חומר הנוגע להומוסקסואליות, או במילותיו של החוק "פרופגנדה הנוגעת ליחסי מין לא מסורתיים" – החוק עבר פה אחד, 436 נציגים בעדו, ללא מתנגדים, והעובר עליו צפוי לקנס כספי. החוק השני אוסר על "פגיעה ברגשות דתיים", והעובר עליו צפוי לעונש של עד שלוש שנות מאסר. סגן יו"ר הדומה, סרגי זלזניק, הדגיש במיוחד את הצורך לקבוע עונש בחוק למעליבים את רגשות הדתיים בבלוגים וברשתות חברתיות.

שני החוקים, שהתקבלו סופית בחתימת הנשיא פוטין בתחילת החודש הזה, מחזקים מאוד את מעמדה של הכנסייה הרוסית אורתודוקסית, שבפועל משמשת כדת הנבחרת ברוסיה וכגוף הדתי הממלכתי במדינה. מאז שפוטין עלה לשלטון התהדקו היחסים בין המשטר לכנסייה, והחוקים שעברו כעת נותנים תוקף משפטי לסימביוזה הבלתי-קדושה הזאת. השלטון כיום מפלה לרעה, ולפעמים ממש מדכא ומכחיד, זרמים דתיים אחרים, נוצריים ושאינם נוצריים, והכנסייה מצידה מעניקה למשטר גושפנקה דתית רשמית, הילה שמרנית-פטריוטית ולגיטימיציה בעיני האל ומאמיניו.

האם זה גורלו ההכרחי של כל גוף דתי, דהיינו להיות עזר לכוחות הדיכוי וההשתקה? אני מאמין שלא. עד לפני עשרים שנה, כלומר עד לנפילת ברה"מ, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בעצמה היתה גורם שנאבק למען ליברליזם וזכויות אזרח, וכחלק מפעולותיה כנגד השלטונות כמה מאנשיה אף נאסרו והוגלו. אז מה קרה במעבר לסמי-דמוקרטיה הרוסית? כמובן, הכנסייה צברה כוח. וכוח, כידוע, משחית.

וזאת טענתי הראשונה: הבעיה בגופים דתיים אינה הדת שבהם, אלא הגוף שבהם, כלומר הכוח שהם מקבלים. הדת עצמה יכולה להיות גורם הפועל, עקרונית ומעשית, לטובת הליברליזם. תהליך ההתדרדרות לכדי מערכת דכאנית ומושחתת מתחיל בדיוק ברגע שהדת מקבל לידיה עוצמה פוליטית.

רבנות, לא בירוקרטיה

ואפרופו מערכות דכאניות ומושחתות, הבא נדבר על הרבנות הראשית לישראל. לרבנות הראשית כוח לא מבוטל על חיי אזרחיה היהודיים של המדינה, והיא כידוע לא משתמשת בו בצורה נאורה יותר מדי. דכאנותה של הרבנות הפכה זה מכבר לעניין כמעט מובן מאליו, וכאשר הרב הראשי במעצר בית, ברור לכולנו שמבחינת תדמיתית ומהותית מצבה בכי רע.

הקולות הדורשים לפרק את הרבנות הם רבים, ואין ספק שהם מבטאים לא רק תחושת מיאוס כללית מהממסד המסואב הזה, אלא גם אינטואיציה מוסרית בריאה. וכי למה למדינה לממן את כל הגועל הזה? עם זאת, לדעתי קיומו של גוף רבני מרכזי אינו עצמו רע, והוא אפילו יכול להיות טוב. הציר סביבו תפקוד הרבנות הראשית יכול להיגזר לשבט או לחסד הוא, כאמור לעיל, מידת הכוח שיש לה כלפי הציבור היהודי בישראל.

וזו, אם כן, טענתי השנייה: רבנות ראשית לישראל יכולה להיות גוף חיובי, ולו רק יילקח ממנה הכוח הבירוקרטי המונופוליסטי. את כפיפותם של אזרחי ישראל לרבנות, בנישואים, כשרות וקבורה יש לבטל. קודם כל מפני שחופש דת הוא עניין עקרוני ובסיסי בדמוקרטיה. שנית, מפני שזה מה שיכול להציל את הרבנות. רק רבנות ללא כפייה תהיה מסוגלת לשקם את הלגיטימציה הציבורית שלה, לנקות את אורוותיה, לשדד את מערכותיה ולהתחיל להיות גוף שרלוונטי למשהו לבד מהתנשאות דתית ורודנות כפיינית.

אני יודע מה אתם חושבים: נניח שהרבנות לא תהיה כפוייה עלינו, תשקם את הלגיטימציה שלה, ואפילו תנקה את עצמה משחיתות ונפוטיזם – איך היא בדיוק תהיה רלוונטית למשהו? הרי בסופו של דבר עדיין יהיה מדובר בגוף דתי-ארכאי שלא מעודכן בצורה אומללה בהלכות העולם המודרני, לא? ובכן, במובן מסויים כן, אבל אוולי דווקא בזה יהיה כוחו. לדעתי במקרה שהוא נטול כוח פוליטי הממסד הדתי יכול להיות רלוונטי בכמה וכמה מישורים: הוא יכול לאזן את הכוח של המערכת הפוליטית, הוא יכול למתן מדיניות פזיזה וחסרת אחריות, והוא יכול (וחייב) להשמיע ביקורת כלפי הממשל. כדי להבין כיצד אביא כמה אבחנות בנושא בשם אדמונד בֶּרק, ההוגה השמרני המפורסם מהמאה ה-18.

שמירת ארציותו של המשטר

אדמונד ברקברק עסק הרבה מאוד בגבולותיו של הכוח, הן הפוליטי והן הדתי. הוא תפס את החילון הכפוי של המהפכה הצרפתית כמסוכן לשלמותה של החברה, וגרס שיש חשיבות רבה לקיומו של ממסד הדתי במדינת הלאום. עבור ברק הכנסייה היא משקל נגד לשלטון, בהיותה מביאה קול שנמצא מעל לסמכותה של המדינה, הוא קולו של האל כמובן. בהביאה גם את קול העבר, את סמכותה של המסורת, היא מהווה לדעתו בלם בפני פזיזות וחוסר שיקול דעת. הממסד הדתי והמסורת שהוא מייצג, אם כן, יכולים לאזן את תשוקת השלטון להיות כל יכול, קול יחיד, ולנהוג באופן קפריזי ונמהר.

ללא ממסד דתי, כלומר כממסד אידיאולוגי יחיד, המערכת הפוליטית, או "המדינה", עלולים להפוך לקדושים בפני עצמם. הטרור שאחרי המהפכה הצרפתית היה עבור ברק עדות לחוסר איזון שבתפיסת המשטר (שהתיימר לפעול על פי "רצון העם") כרשות יחידה וכל-יכולה. הצבת ממסד דתי לצד הממסד הפוליטי מהווה איזון לתשוקה – המודעת או הבלתי-מודעת – לתפיסת האחרון כמורם מעם, כאלוהי. במילים אחרות, דווקא ביצור מעמדה של הדת כרשות עצמאית אמור להוביל לכיוון ההפוך מזה שאליו לוקח פוטין את רוסיה – לא לפטריוטיזם לאומני המקבל הילה של קדושה וגושפנקא אלוהית, אלא לשמירת חילונו וארציותו של המשטר.

עם זאת על פי ברק ביצור מעמדו של הממסד הכנסייתי חייב ללכת יד ביד עם פתיחתו לביקורת, הן אזרחית והן דתית, ועם חופש דת לאזרחים. "אל לנו להקריב את הטוב הזמני של קהילה אנושית כלשהי עבור האמת או הכזב שבדעה דתית כלשהי", קבע. הדת אמורה לאזן ממרחק, לתת השראה וכיוון, לא לשלוט באזרחים באופן ישיר. בעקבות ברק זו, אם כן, טענתי השלישית: ממסד דתי ללא כוח אזרחי יכול להביא איזון למערכת השלטון ולקדם חברה בריאה.

הצבתו של קנה מידה ערכי שונה

ומה עם השמעת ביקורת מצד הממסד הדתי כלפי הממשל? כאן הייתי רוצה להביא דוגמא נאה מימינו. בהיותה של הרבנות הראשית כיום לא יותר מכלי שרת של הממסד הבירוקרטי ושל הזרם היהודי-אורתודוקסי, אין כמובן מבחר שופע של דוגמאות, ובכל זאת נחזה לא מזמן קיומו של ניצוץ של קדושה ממש במעמקי הקליפות. לפני כחצי שנה פרסם הראשון לציון שלמה עמאר פסק הלכה הקובע כי "בעלי שליטה אשר גרמו בהתנהלותם לנזק ולאובדן כספי ציבור, שהובילו גם לתספורות – מחויבים לשאת בעצמם בנזק זה" – דהיינו, הקץ לתספורות על חשבון הפנסיות של הציבור.

לפסק אין כל סמכות משפטית והוא אינו יכול להיכפות על אותם בעלי שליטה – וטוב מאוד שאין לו כל סמכות שכזו. כאמור לעיל, הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא דת בעלת כוח פוליטי. יש הכרח מוחלט שפסקים כאלה יהיו ללא כל שיניים. כוחו של הפסק הוא בהצבת קנה מידה ערכי שונה, בהשמעת קול המסורת ובהבאת ביקורת ציבורית מפי דמות שאמורה להיות סמכות דתית ומוסרית.

כידוע, הרבנים הראשיים כיום אינם נתפסים בציבור כדמויות המהוות סמכות מוסרית ודתית. אולם מהסיבות שמניתי לעיל חשוב שהרבנות הראשית תישאר, אחרי שיילקח ממנה כוחה הפוליטי, כממסד ייצוגי יציב ופעיל, במימון המדינה אך בעל עצמאות אידיאולוגית וערכית (בדומה לאקדמיה). בעיני רוחי אני רואה רבנות ראשית שנציגיה נבחרים על ידי הציבור, או על ידי נציגי ציבור (ולא על ידי גוף אינטרסנטי ונפוטיסטי של רבנים), רבנות ראשית שנותנת את תרומתה למען איזון אידיאולוגי לכנסת ולממשלה, ושמשמיעה את קולה במרחב הציבורי הישראלי.

:

פורסם באתר אבי חי. הנושא הזה, שכולל הליכה על הגבול של הפרדת דת ומדינה, הוא מורכב, ואני מתכוון להקדיש לו רשימה נוספת.

שיחה עם הרב דוד סתיו

לחצו לדף הפייסבוק של הקבוצה המפרסמתלרב דוד סתיו יש סיכויים טובים מאוד להיות הרב הראשי האשכנזי בעשר השנים הבאות. ח"כ הרב (בקרוב השר) שי פירון הוא ידיד אישי שלו, ועניין בחירתו, בעוד חודשים מעטים, יעלה במגעים הקואליציוניים. מכיוונם של החרדים המועמד הרצוי הוא הרב דוד לאו, בנו של הרב ישראל מאיר לאו המוכר היטב, אולם כוחם בכנסת מוגבל כעת כידוע. על נפתלי בנט מופעלים לחצים מצד האגפים היותר חרד"ליים בתנועתו להריץ רב שמתאים להם יותר (יצחק דוד גרוסמן, אליעזר איגרא, יעקב שפירא), ונאחל לו שיעמוד בהם. בנוסף, בימים אלה מתקיים קמפיין פרסומי למען סתיו, שמבטיח שהוא יהיה "הרב של כולנו". הציבור אמנם לא בוחר ברבו הראשי (קצת על הדרך בה בוחרים רב ראשי כאן), אבל יש בזה אולי אינדיקציה למה שלפני הבחירות אהבו לכנות "מגמה".

אפתח בעמדתי: אני מעוניין שהרב סתיו יבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. עם כל חסרונותיו מבחינת ההשקפה האזרחית והדתית שלי, הוא כנראה טוב יותר מכל המועמדים האחרים, ומחלקם בהפרש ניכר. אני גם מעוניין שהרבנות הראשית תמשיך להתקיים (הסברתי כאן למה), וגם זאת למרות שלכאורה התמוטטותה תביא לעלייה מהירה בחופש הדת. אני מאמין שאנחנו בדרך לחופש דת (לפחות בענייני נישואים) בכל מקרה, וגם אם כהונתו של הרב סתיו תאריך את חיי הרבנות, היא לא תצליח לעצור את ההתפתחות לכיוון הזה.

ביום שישי האחרון בבוקר נפגשתי לשיחה עם הרב סתיו, לאחר שהוא הזמין אותי בנדיבות למשרדו בבניין מועצת שוהם. הפגישה היתה לצורך בירור השקפותיו בעניינים שונים, ואני מודה לרב מאוד על הנכונות לדבר. עם כל זאת, שיחתי איתו שמובאת להלן השביעה אותי אכזבה רבה באשר לעמדותיו. לא מכיוון שהוא אורתודוקסי. העניין הזה היה ידוע לי לפני שנפגשנו. הבעיה היא אחרת, ואסכם אותה בקצרה אחרי הראיון, משום שאיני רוצה ליצור אצלכם הקוראים דעה קדומה לפני שאתם מתרשמים בעצמכם.

להלן תמלול מרבית השיחה שהתנהלה בינינו (דילגתי על כמה כפילויות של עלפה וכמה אנקדוטות). בשיחתנו התרכזנו בענייני חופה וקידושין. היתה לנו חצי שעה בלבד לדבר, ולצערי לא הספקנו לגעת בנושאי גיור, כשרות, קבורה, להט"בים, רפורמים וקונסרבטיבים. עניינינו היה באפשרות לחתונה אזרחית, וניגשנו מיד לעניין. אחרי שהרב סתיו אמר שאין לו מה להסתיר, משום שכל מה שיתגלה הוא שהרב סתיו הוא שומר תורה ומצוות, שאלתי:

פרסיקו: אז הרב סתיו שומר תורה ומצוות, אבל האם הוא מאפשר ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות להתחתן כדרכם, כדעתם, כהוויתם? האם תהיה מוכן לנישואים אזרחיים בישראל?

הרב סתיו: לא. אני מתנגד לחתונה אזרחית. אני מתנגד לחתונה אזרחית לא בגלל שאני רוצה לכוף את החילוני להתחתן כדת משה וישראל. שהרי אם זו הסיבה, הוא ממילא חי עם בת זוגו כמה שנים לפני כן, שלא כדת משה וישראל. אני מתנגד לנישואים אזרחיים מהסיבה הפשוטה שבמדינת ישראל, ביום שבו יהיו נישואים אזרחיים, המרקם החברתי ילך ויפרם לחלוטין. התוצאה של זה תהיה שבתהליך של שנים יווצרו כאן שנים-שלושה עמים, לא מבחינה תרבותית, אלא שנים שלושה עמים הלכתיים שונים. ואת זה אני מנסה לעצור.

פרסיקו: הבעיה היא עניין הממזרות?

הרב סתיו: לא, בכלל לא. הבעיה שלי היא בכלל לא ממזרות. המרכיב המרכזי שגורם לכך שהעולה מרוסיה ירצה להוכיח שהוא יהודי, זה מפני שהוא יודע שהוא צריך להתחתן כאן חתונה דתית. צריך להבין: במדינת ישראל של היום חיים למעלה ממיליון ורבע בני אדם שטעונים הוכחת יהדות.

פרסיקו: עולי ברית המועצות לשעבר?

הרב סתיו: עולי ברית המועצות, ועולי ארצות הברית, ועולי דרום-אמריקה – כל מי שעלה לארץ אחרי 1990 צריך הוכחת יהדות. בהגדרה.

פרסיקו: מה קרה ב-1990?

הרב סתיו: נפרצו השערים, הפרסטרויקה, ותעשיית הזיופים מברית המועצות החלה לשגשג. הרבה אנשים טענו שהם יהודים [כדי לעלות לישראל] והם לא יהודים.

פרסיקו: על פי ההלכה האורתודוקסית.

הרב סתיו: על פי ההלכה האורתודוקסית. וגם לא, כי הם זיפו מסמכים. כלומר יש פער בין חוק השבות לבין ההלכה האורתודוקסית, ויש פער בין המציאות לבין חוק השבות. […] ואז באה הרבנות ואמרה: אנחנו רוצים שתוכיח יהדות. וזה תהליך לא פשוט. זה לפעמים גם מעליב ומשפיל אדם שגדל כיהודי, ופתאום אומרים לו: תוכיח.

פרסיקו: ולפעמים הוא גם לא יכול בכלל להוכיח.

הרב סתיו: לא 'לפעמים הוא לא יכול להוכיח'. בדרך כלל הוא לא יכול. למה? כי המסמכים המרכזיים שמוכיחים יהדות של אדם הם או תעודת נישואים של ההורים או כתובה של ההורים.

פרסיקו: אבל בברית המועצות לא התחתנו ככה.

הרב סתיו: בברית המועצות לא התחתנו ככה. אז הוא תקוע. על רקע התקיעות הזאת 'צהר' הקימה מחלקה שנקראת "מחלקת שורשים" לפני כמה שנים. ועניינה לעזור לאנשים להוכיח יהדות. וככה ברוך ה' אנחנו עוזרים לאלפים. נניח שיהיו נישואים אזרחיים בישראל, מה מידת המוטיבציה של אותם מיליון ורבע אנשים להוכיח את יהדותם? אפסית.

פרסיקו: אז הם יהיו חייבים להוכיח שהם יהודים כדי להתחתן דרך הרבנות?

הרב סתיו: כן, כי צריך להבין את המשמעות של מה שיקרה אחרת. המשמעות היא שיהיו לנו כאן בישראל בעוד 10-12 שנים שניים שלושה מיליון ישראלים שהם גויים. והמשמעות היא שכולם יתחברו עם כולם ויש לך התבוללות.

פרסיקו: אם זאת הבעיה מבחינתך, אפשר לגייר אותם. הרב בן-נון הציע איזשהו סוג של גיור כולל, המוני.

הרב סתיו: עזוב אותי מהמצאות שאני לא מכיר אותן, לא מבין אותן, והן שייכות לעולם התנ"ך ולא שייכות לעולם ההלכה.

פרסיקו: בסדר. בכל מקרה, אני חושב שיש כאן מידה מסויימת של היתממות מצדך. שהרי כבר היום מי שרוצה לא להתחתן דרך הרבנות מצליח. נוסעים לפראג, נוסעים לקפריסין. אז בשביל האחוז הקטן שבכל זאת יתאמץ…

הרב סתיו: למה אתה אומר את זה? למה אחוז קטן?

פרסיקו: הרי אתה בעצמך אומר שכבר היום שליש מהחילונים לא מתחתנים ברבנות!

הרב סתיו: נכון, כי אנחנו לא עושים שום דבר בעניין!

פרסיקו: מה צריך לעשות?

הרב סתיו: אני אגיד לך בדיוק מה צריך לעשות. שלושה דברים: 1. להקים מערכת ענקית שתעזור למיליון ורבע יהודים להוכיח את יהדותם. אפשר להגיע ל-70-80% הצלחה.

פרסיקו: על ידי נבירה בכל מני ארכיונים?

הרב סתיו: נכון מאוד. על ידי נבירה, חיטוט, בק.ג.ב., בצלב האדום וכו'. 2. פישוט הליכי הנישואים. פישוט הבירוקרטיה, פתיחת איזורי רישום וכו'. 3. הסכמי קדם נישואים כדי שאנשים לא יפחדו מהנישואים בגלל הגירושים, בהם הרבה פעמים מדובר בתהליכים מאוד פרובלמטיים.

פרסיקו: מה עם חוק הפקעת קידושים?

הרב סתיו: אני לא מסכים לחוק הפקעת קידושים. הלכתית, אני מאוד מפקפק בתקפותו. לא הצלחתי להשתכנע מהמאמרים של הרב ריסקין, שאני מאוד מכבד אותו. מה לעשות, השתכנעתי שר' זלמן נחמיה צודק יותר בנושא הזה, ושאין הפקעת קידושים בלי גט. אני לא קונה את הדבר הזה.

פרסיקו: טוב, נחזור לעניין הקודם.

הרב סתיו: בסדר. תראה תומר, יש אנשים שמאוד דואגים ורוצים לתת מענה לכל בעיה שיכולה לצוץ. אני תמיד אומר: אני לא יכול לתת מענה לכל בעיה. איך אומר הרמב"ם במורה נבוכים? דיברה תורה כנגד הרוב. אני רוצה לפתור את הבעיה של 95%. תמיד יהיה לי אחוז של הומוסקסואלים שאין להם פיתרון, ושל עגונות קיצוניות…

פרסיקו: אבל הרי לא מדובר ב-5%. מדובר בחלקים גדולים מהציבור החילוני, מדובר ב-300-400 אלף של עולים מברית המועצות לשעבר שהם לא יהודים ולא יעזור כלום. מה איתם?

הרב סתיו: הרי כבר היום, אם הם מתחתנים גויים עם גויים הם יכולים.

פרסיקו: ומה אם הם רוצים להתחתן עם יהודים?

הרב סתיו: גויים עם יהודים? שאני אעודד התבוללות בארץ ישראל?!? חס וחלילה.

פרסיקו: אתה לא מעודד שום דבר. אתה נותן לאזרח את זכותו הבסיסית.

הרב סתיו: יפה, אני מבין את הבעיה הזאת. אני מאוד מבין את הבעיה הזאת. אבל אני במדינה יהודית רוצה לעודד…

פרסיקו: רוצה לכפות על האזרחים להתחתן יהודים עם יהודים, גויים עם גויים.

הרב סתיו: אני רוצה לאפשר… תראה, אומר משפט מקדים. אין לי ספק שכפייה דתית במדינת ישראל גובה מחיר כבד מתורת ישראל. אין לי ספק בכך. אין לי ספק שיהודים, כשכופים אותם, הם עקשנים ועושים הפוך. אין לי ספק. ואני גם מכיר את העניין הזה שיום כיפור שלא כופים אותו, וברית מילה שלא כופים אותה – יהודים שומרים על זה. כל זה נכון. אני גם יודע שהרב צבי יהודה [קוק] היה חבר בליגה למניעת כפייה דתית. גם את זה אני יודע. אז אין ספק שזה מחיר.

פרסיקו: זה לא רק מחיר מצד זה שאנשים… אני לא רוצה לומר מתעבים, אבל פחות ופחות אוהבים את הממסד הדתי ואת הדת עצמה. זה לא רק זה. תחשוב על המחיר התיאולוגי מבחינתך: אתה בעצם מודה שהדרך היחידה שבה ניתן לשמור על ההלכה, או על העם היהודי מבחינת ההלכה, היא על ידי הפעלת כוח של המדינה האזרחית, שכופה על האנשים לעשות כפי שההלכה מעוניינת. עד לכאן הגיעה ההלכה בימינו?

הרב סתיו: תן לי לנסח את הדברים שלך בצורה אחרת: יש הסכמה חברתית-לאומית רחבה, שנוצרה עם הקמת המדינה, שמבינה שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי לשמר את עתידו של העם היהודי. וברצוננו לא להגיע למצב של התבוללות של 40, 50, 60 אחוז כמו בארצות הברית ובמדינות אירופה, אנחנו רוצים לעשות הכל כדי שיהודים יתחתנו עם יהודים. זאת ההשתדלות שלנו.

פרסיקו: מי זה שלנו? של הרבנות?

הרב סתיו: של עם ישראל. אז תורת ישראל משלמת מחיר כבד. אבל המחיר הוא כדאי, אם אכן אנחנו מצליחים לשמור על עם ישראל כעם אחד.

פרסיקו: אז זהו מצבה של ההלכה בזמננו.

הרב סתיו: האם אתה יודע שכדי לכפות גט השתמשנו בעבר בשוטרים גויים? אז לא נשתמש בשוטרים יהודים כדי לכפות תורה? אני לא מבין את הטיעון – מה, זאת מדינה של הפריץ? זאת מדינה שלי, זאת מדינה של עם ישראל!

פרסיקו: אבל זו סמכות אזרחית. ההלכה לא מסוגלת להתמודד בעצמה עם המצב המודרני, אלא על ידי כפייה בכוח. זה מה שקורה פה.

הרב סתיו: לא ההלכה. עם ישראל.

פרסיקו: אני עם ישראל, ואני בעד נישואים אזרחיים.

הרב סתיו: אתה, אבל אתה לא הריבון. יש כאן 7 מיליון בני אדם, והם בחרו לכנסת, וכנסת ישראל בשישים השנים האחרונות…

פרסיקו: נכון, ואתה תראה שהם גם יבחרו נישואים אזרחיים בהמשך.

הרב סתיו: יבחרו יבחרו. אם זה מה שהעם יחליט, מה אעשה. […] ומה אתה חושב, שתורת ישראל תלך לאיבוד אם העם יחליט אחרת?

פרסיקו: הרי זה מה שאני אומר. אם כן מה הפחד?

הרב סתיו: לא פחד. דאגה. דאגה אמיתית. כשאתה רואה מה קורה בארצות הברית, מי שרואה את ההתבוללות העצומה שם…

פרסיקו: זה לא עניין של תועלת. זה ענין של זכויות בסיסיות. תראה, אתן לך דוגמא אחרת. לא מכיוון של ספק-יהודים שצריכים להוכיח את יהדותם. אני הייתי בשבוע שעבר בחתונה. חתונה של המגזר.

הרב סתיו: דתית אורתודוקסית.

פרסיקו: דתית אורתודוקסית. כיפה סרוגה, הוא קצת דתל"ש, היא שומרת מצוות. עכשיו: היא נתנה לו טבעת תחת החופה, שתי נשים בירכו שתיים משבע הברכות. עכשיו כדי לעשות את זה, הם לא נרשמו ברבנות, וחיתן אותם רב, שאסור לומר את שמו, כי אם הרבנות תשמע על זה היא תתנקם בו. למה הטריקים האלה? מכיוון שהציבור מעוניין בטקס שונה ממה שהרבנות מאשרת.

הרב סתיו: אני רוצה לומר קודם כל דבר כזה: אם אני הייתי יודע על רב, שמחתן מחוץ לרבנות, דהיינו שלא רושם ברבנות… אני חושב שהרב הזה הוא פושע. אין לי מילה עדינה יותר.

פרסיקו: פושע כלפי עתידו של העם היהודי?

הרב סתיו: לא. בראש ובראשונה פושע כנגד עתידם של האיש והאישה האלה. מכיוון שמה יהיה אם הם ירצו חס וחלילה להתגרש, והבעל לא ירצה לתת גט?

פרסיקו: אז הם יעשו הסכם קדם נישואים.

הרב סתיו: ומה זה יעזור?

פרסיקו: יש בית דין אזרחי.

הרב סתיו: ואם הבעל יתכחש לזה?

פרסיקו: טוב, בוא נעזוב את זה. זה עניין טכני. השאלה היא למה יהודים צריכים לעשות כל מני שטיקים כדי להתחתן כפי דעתם ההלכתית והדתית?

הרב סתיו: אני לא מבין אותך. הרי קודם דיברת על זכות אזרחית לא להתחתן דרך הרבנות. זה טיעון אחד עכשיו אתה אומר: אני דווקא כן רוצה מסלול דתי, אלא מה? בדרך שאני רוצה.

פרסיקו: נכון.

הרב סתיו: אז אשאל אותך: הרי בכל מדינה יש נוהל לחתונה אזרחית. למה שהמדינה תקבע לי איך מתחתנים אזרחית? אני רוצה להתחתן אחרת. אני רוצה ככה ולא ככה.

פרסיקו: הרי בכל מדינה גם יש נוהל לקבלת תעודת רופא או רישיון נהיגה. רק שיש הבדל מהותי בין ענייני דת לעניינים אזרחיים. חופש דת אמור להיות משהו מובן מאליו בדמוקרטיה. נאמר אני רפורמי. רוצה להתחתן רפורמית. תן לי להתחתן רפורמית, מה אתה כופה עלי את האורתודוקסיה שלך? או הזוג שהזכרתי. הם רוצים שנשים תברכנה ושהיא תתן לו טבעת תחת החופה. כמובן שזכותך, הרב דוד סתיו, לא לחתן אותם. אבל אם היא מצאה רב שמוכן לחתן אותם כמו שהיא, זה אפשרי?

הרב סתיו: לא. ולמה לא? אנסח את זה באופן הבא: אפשר להתווכח אם ראוי שהחוק הדתי יעוגן בחוק האזרחי. אבל ברגע שקבענו שכן, אז יש כללים איך עושים חופה וכו'.

פרסיקו: כן, כך נקבע, אבל אנחנו מנסים לחשוב מחדש על העניין.

הרב סתיו: אז אני חוזר למה שאמרתי: חוק הנישואים הוא חוק בעייתי, אבל הוא חוק הכרחי. בעיני הוא הסכר האחרון לפני התבוללות בישראל. אפשר להתווכח על זה. אפשר לומר שזה לא מצליח ממילא לעצור התבוללות, ואפשר לומר לי, מי אתה תקבע שבשביל לעצור התבוללות…

פרסיקו: רומסים זכויות אזרח.

הרב סתיו: רומסים זכויות אזרח. אפשר לתקוף את דברי משני כיוונים, וזה לגיטימי. אבל זאת עמדתי. אני חושב שהמטרה מושגת – לצערי לא מספיק – ואני חושב שמניעת התבוללות מצדיקה רמיסת זכויות אזרח מסויימות. אני מסכים לדבר אחד: אם העסק [=הרבנות] ימשיך להתנהל כמו שהוא מתנהל עכשיו, מדינת ישראל תצביע ברגליים, מספרי הנישאים בחוץ-לארץ ילכו ויגדלו, ונמצא את עצמנו במצב שבו רוב עם ישראל מתחתן בקפריסין, דבר שמבחינתי יהיה קטסטרופה, ואז באמת החוק הזה יהיה חסר משמעות. נכון לרגע זה אני נאבק בזה. אני מרגיש הרבה פעמים כמו הילד [ההולנדי] על הסכר. אז אני מסכים לדבר אחד: שמי שרוצה הפרדת דת ממדינה, ומי שרוצה שיהיו בארץ יותר ויותר נישואים אזרחיים, צריך לתמוך בממסד חרדי.

פרסיקו: ומה עם אותו זוג שהייתי בחתונתם לפני שבוע? זוג כזה, בעוד שנתיים, חמש שנים, אתה אם ירצה ה' תהיה הרב הראשי, הם יעשו אותו דבר. הם לא יתחתנו ברבנות.

הרב סתיו: אני מניח שאתה לא צודק. אני מניח שככל שהם יראו שהרבנות רוצה לחבק, רוצה להאיר פנים, רוצה לפתור בעיות, הם יסכימו [להתחתן ברבנות]. אדם יהיה מוכן לוותר על אירוע כזה או על טקס כזה, או על מרכיב מסויים בטקס, משום שהוא יגיד: זאת התורה המשותפת של כולנו, ואני מוכן לוותר על משהו בשביל המשותף הרחב יותר.

פרסיקו: טוב. שאלה אחרונה: מה עם התוכנית לתיקון שירותי הדת של 'נאמני תורה ועבודה'?

הרב סתיו: אני ישבתי איתם. התוכנית שלהם מאוד מאוד מורכבת, ואני לא מכיר אותה לפרטיה, אז אני אומר את דברי בהסתייגות. ברמה העקרונית, אני מאוד בעד רבנות קהילתית. אבל התוכנית שלהם הרבה יותר מורכבת. לתת לקהילות את הכוח שלהן – בבקשה. אם הכוונה היא לערב את תושבי הערים בבחירת רבני השכונות, אני מאוד בעד. אבל אם זה אומר שכל קבוצה בישראל תקבע איך היא תתחתן – עיין מה שאמרתי לפני כמה דקות. לזה אני לא יכול להסכים.

פרסיקו: תודה רבה.

זאת השיחה. אז למה התאכזבתי מעמדותיו של הרב סתיו? התאכזבתי ממה שלדעתי מסמן חוסר הכרה מצדו של סתיו במציאות הנוכחית, וחוסר רצון מצדו להביא את ההלכה להתמודדות עם המציאות הנוכחית. כלומר יש כאן שתי רמות של חציצה בין התורה על פי הרב סתיו למציאות: ראשית, היא לא מכירה אותה. שנית, היא לא מפנימה אותה.

לדעתי הרב סתיו חי עדיין בשנות התשעים, אולי קודם, ומאמין שה"סטטוס-קוו" המפורסם בענייני דת ומדינה עדיין רלוונטי. הוא מאמין שרוב העם מעוניין לשמור על ההסדר שבו "הדתיים" מספקים שירותי דת ל"חילונים", ובתמורה החילונים שותקים כשמעליבים אותם או את האינטליגנציה שלהם. עיכוב גט, חליצה, חופה לא שוויונית, יחס מחפיר למיעוטים – את כל אלה החילונים אמורים לבלוע פשוט מפני שהם כל כך רוצים שנהיה "עם אחד" (וואטאבר דט מינז).

(אגב, את הגישה הזאת בדיוק אכן מבטא מי שעומד מאחורי המודעות הקוראות לתמיכה ברב סתיו, איש העסקים ערן רולס. רולס מחבב מאוד את האורתודוקסיה ומגדיר עצמו כאחד מ"הכיפות השקופות". גישתו היא כאמור אותה נרצעות פותה בפני כל מי עושה רושם של דוס חביב, או בישראלית מצויה: 'וואלק אני לא מבין כלום ביהדות, אבל לך יש כיפה וזקן אז תהיה נחמד אלי ותאמר לי מה לעשות'.)

הרב סתיו לדעתי לא מבין שבשני העשורים האחרונים התרחשו בישראל שני תהליכים מקיפים ומשלימים. האחד, חילונים התחילו יותר ויותר ללמוד יהדות, להתקרב אל המסורת, להתעניין בגיבוש משמעות וזהות ממורשת אבותיהם. שניים, שומרי מצוות התחילו יותר ויותר להיפתח לעולם החילוני-פוסטמודרני-קפיטליסטי-אקספרסיביסטי.

בניגוד למה שכל מי שלמד במרכז-הרב תוכנת לחשוב, ההתקרבות של החילונים למסורת אינה התקרבות שלהם לאורתודוקסיה. לפעמים זה אכן מה שקורה, ויש לנו חזרה בתשובה כפי שהכרנו בעבר. אבל פעמים רבות דווקא הלימוד והעניין במקורות מגלה לחילוני ה"מתחזק" שיש שבעים פנים לתורה. שהאורתודוקסיה אינה הדרך היחידה (או בכלל, שאין ממילא "אורתודוקסיה", אלא זרמים וגוונים רבים ושונים). הוא מעצב לו יהדות כראות עיניו, והוא בכל מקרה לא זונח את הערכים הליברלים והפמיניסטים שגדל עליהם.

מנגד, תמונת ראי: אותה תנועה מהעולם הדתי החוצה לא פשוט מייצרת "חילונים", אלא מנעד רחב של מה שניתן לכנות דתיים-לייט-לכתחילה, דהיינו שומרי מצוות שמרגישים לגיטימציה מלאה לעצב לפחות מקצת מהמסגרת שלהם בעצמם. בנוסף, הולך ומתגבש זרם של דתל"שים, שמרגישים עצמם קרובים למסורת ומעוניינים להמשיך להרגיש כך. גם אלה וגם אלה מייצרים תופעות יהודיות שאינן אורתודוקסיות במובן הצר של המילה.

לטעמי הרב סתיו לא מודע להיקף של התופעות האלה, או חושב בטעות שאם רק תהיה הרבנות חייכנית יותר, הרי שהבנים והבנות התועים האלה (מבחינתו) ימהרו להיכנס תחת סינורה המגונן. אבל האמת היא שגם אם הרב סתיו יהיה הרב הראשי, וגם אם הוא יערוך רפורמה בשירותי הדת, כולל בבתי הדין הרבניים (אתגר עצום בפני עצמו, שלא הייתי מטפח לגביו יותר מדי תקוות), עדיין יהיו רבים שיהיו מעוניינים להתחתן כפי שהם מאמינים שמכבד אותם ואת עבודת ה' שלהם.

כל זה בלי לומר מילה על המוני חילונים (אתאיסטים, ליברלים ואחרים) שלא יסכימו בכל מקרה להתחתן בטקס דתי מסורתי. וכל זה בלי לומר מילה על הרעיון השערורייתי שלפיו נחזיק כבני ערובה מעל מיליון בני אדם ספק-יהודים, ולא ניתן להם להתחתן אזרחית, על מנת ללחוץ עליהם לחפש את שורשיהם היהודיים, וזאת רק כדי שחלק מהציבור היהודי שאכפת לו מזה יוכל להירגע שלא תהיה "התבוללות" בין ישראלים לישראלים. מפאת כבודו של הרב סתיו לא אשתמש בכל המילים הבוטות שעומדות בקצות אצבעותי המקלידות באשר לרעיון ה…. נו, הזה.

ובכלל, איך נראית היהדות על פי הרב סתיו? מבחינה דתית, הרי זו דת שמסוגלת לשרוד אך ורק אם היא כופה את עצמה על מיליון ורבע ספק-יהודים ועל עוד מספר כפול של חילונים, ושוללת מהם זכויות יסוד. ומבחינה לאומית? לא הגענו אל זה, אבל ייתכן שהרב חושב, כמו רבים כיום, שכלאום היהודים מסוגלים לשרוד אך ורק אם הם כופים את עצמם על שלושה מיליון פלסטינים, ושוללים מהם זכויות יסוד. מסתבר שכך נראה עם סגולה.

לא אאריך עוד על עניינים אלה, למרות שיש הרבה מה לומר לגביהם. בינתיים אאחל בהצלחה לרב סתיו, ושוב אצא בקריאה לרב פירון לא לזנוח את עמדתו באשר לאיפשור נישואים אזרחיים. מעבר לזה שזה יעשה לרבנות רק טוב, זאת פשוט זכות בסיסית ואלמנטרית.

סתם

מחר בערב ארצה בקהילת יהונתן שבהוד השרון על סיפור 'ארבעה שנכנסו בפרדס'. פרטים כאן.

יש עתיד לרבנות?

20120113_0741542הרב שי פירון סבל לא מעט מחבירתו ליאיר לפיד, אולם אחרי שזלזלו בו, השמיצו אותו ואף דרשו לשלול את תעודת הרבנות שלו, עומד פירון להיות אחד האנשים החשובים ביותר בכנסת. כמי שכנראה יהיה הנציג הבכיר ביותר של הציונות הדתית בממשלה הבאה, מעניין יהיה בעיקר לעקוב אחרי מעשיו בשני עניינם חשובים: הראשון, עזרתו במינויו של הרב דוד סתיו לרב האשכנזי הראשי לישראל; השני, פעולותיו בנוגע לנישואים אזרחיים בישראל, אפשרות שפירון התבטא בצורה חיובית כלפיה.

שני נושאים אלה קשורים ביניהם כמובן, מפני שהחוק הנוכחי במדינת ישראל מאפשר ליהודים להתחתן רק דרך הרבנות. מאידך, פירוק המונופול של הרבנות על הנישואים תחייב את העומדים בראשה לערוך שידוד מערכות מקיף, הן מבחינה תפיסתית, הן מבחינה ארגונית, וייתכן שאף מבחינה הלכתית. הבחירות למשרות הרבנים הראשיים תתקיימנה בתוך כמה חודשים, והפעם, בזכות עוצמתה של 'יש עתיד' ובמידה מוסיימת גם בזכות תריסר חברי 'הבית היהודי' וחובשי הכיפה הסרוגה בליכוד, יש סיכוי טוב מאוד שהרב סתיו ייבחר.

כידוע לכל, הרבנות הראשית הפכה בשנים האחרונות למוסד שאזרחי ישראל אוהבים לשנוא. מדובר בהחלט במטרה קלה: ארגון מיושן ומסואב, פעמים מושחת ופעמים מרושע, שאם לא די בכך גם כופה את עצמו בכוח החוק על האזרחים שלא מעוניינים בכל מגע איתו. כבר לפני עשור, לקראת בחירתם של הרבנים הראשיים הנוכחיים, כתבה במבי שלג בגיליון 'ארץ אחרת' שהוקדש לרבנות כי כמעט כל הכותבים שהיא פנתה אליהם, "המשתייכים לחלקים מגוונים בחברה הישראלית, מבינים אל נכון שאנו נמצאים ברגע היסטורי הדורש שינוי גדול."

השינוי הנדרש לא הגיע. במהלך שנחשב על ידי רבים כניסיון ברור לגמד ולגחך את הרבנות לחצו המפלגות החרדיות, בהוראת הרב אלישיב, למנות לתפקיד הרב האשכנזי הראשי את הרב יונה מצגר, אדם שבלשון המעטה לא נחשב על ידי איש כדמות תורנית מרשימה. הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון שלמה עמאר, אמנם תפקד באופן סביר יותר, אולם התדרדרות הרבנות הראשית לא נמנעה, ואף גברה. הרבנות הראשית נמצאת כיום בדרך בטוחה להפוך לבלתי-רלוונטית עבור חלקים ניכרים מהציבור הישראלי.

התפתחות כזאת תהיה שלילית משני טעמים: ראשית, בעוד חילונים יהיו יכולים לוותר על שירותיה של הרבנות ולהתחתן (אמנם בצורה לא חוקית) דרך מגוון של ארגונים פלורליסטים או (אמנם על ידי הוצאת כספים) בחו"ל, עבור שומרי מצוות הרבנות תמשיך להיות הקובעת באשר לנישואים, וחשוב יותר, גירושים. פתרון כזה ישאיר את הציבור האורתודוקסי, ובעיקר נשותיו, כבו ערובה בידיה הבלתי-כשירות של הרבנות, אשר יש להניח שתהפוך עוד יותר חסרת רגישות ככל שהיא תבין שמי שעדיין נכנס בשעריה הוא לחלוטין קהל שבוי.

הטעם השני הוא שרבנות ראשית היא מוסד שחשוב למדינת ישראל, בדיוק כפי שכנסיות (במובן הרחב של המילה) חשובות במדינות נוצריות ומסדרי נזירות הינדים חשובים בהודו. אין שום ספק שמוסדות דת נוהגים באופן שגרתי לנצל את כוחם לרעה ולכפות את עמדותיהם על פרטים שאינם מעונינים בכך, אולם אל לנו לראות רק את חצי הכוס הריקה. דווקא בדמוקרטיה, כאשר הדת מופרדת מהמדינה ומהחוק האזרחי, יכול הממסד הדתי ליצור אלטרנטיבה תרבותית ומוסרית לכוחות השולטים. ביקורת דתית-מוסרית מצד מוסדות ואישי דת, ביקורת שמציעה אופק אוטופי המעוגן במסורת והשונה מהקונצנזואלי או האופנתי, היא חיונית לכל חברה אנושית בריאה. היא חיונית על אחת כמה וכמה לחברה המערבית בת זמננו, הנוטה יותר ויותר להיסחף אל הריגושי-בידורי מחד, ואל האינסטרומנטלי-תועלתני מאידך. מוסד כמו הרבנות הראשית יכול להשמיע קול שונה, להצביע על אידיאלים אלטרנטיבים ואפשרויות אתיות אחרות, ובכך לאפשר לאזרחי ישראל יותר מודעות ויותר בחירה באשר לנתיב חייהם.

כמובן, כל זה אכן בתנאי שהממסד הרבני חסר כוח לכפות את דעותיו על הציבור. אם לא כן, חצי הכוס המלאה מתרוקנת גם היא, ואנחנו נותרים עם מוסד רודני, שדרכו לניצול כוחו לרעה, לשחיתות ולהשנאת עצמו על האוכלוסיה היא קצרה. בישראל זה בדיוק המצב. הדמוקרטיה שלנו מאפשרת בצורה שערורייתית לכהני דת לכפות את טקסיהם והלכותיהם על הציבור הרחב. זוג הרוצה להתחתן במדינת ישראל מחוייב להעמיד תחת חופתו רב שבמרבית המקרים הוא אינו מכיר ואינו רוצה להכיר. אותו רב מצידו על פי רוב מנוכר לאורחות חייהם והשקפת עולמם של הזוג המתחתן, שלא לומר בז להם ורואה בהם שיקוץ. הצעד הראשון להבראת הרבנות הראשית חייב אם כן חקיקת חוק לנישואים אזרחיים בישראל.

וכאן אנחנו חוזרים לרב, ובקרוב שר, שי פירון. בחירת הרב הראשי תלויה לא מעט בהסכמים הקואליציונים שייחתמו בקרוב. הרב הראשי נבחר על ידי "אסיפה". מדובר בסלט ססגוני של 150 איש, הכולל 58 רבני ערים, שכונות ומועצות אזוריות, 10 דיינים, הרב הצבאי הראשי וסגנו, 10 רבנים ששר הדתות ממנה, 18 ראשי מועצות דתיות, 35 ראשי ערים ומועצות אזוריות ו-17 חברי כנסת ונציגי ציבור שהממשלה בוחרת (הכל כאן בחוק הרבנות הראשית). דהיינו 27 חברים מטעם המועצה הם מינוי ישיר של הממשלה, ועל האחרים ניתן כמובן להפעיל לחצים בהתאם לסיכום הקואליציוני.

אין ספק שהרב פירון יקדם את מועמדותו של הרב סתיו, ויש להניח שחלק מההסכם הקואליציוני יהיה בחירתם של חברי "אסיפה" האוהדים את העניין, ולחץ ראוי על האחרים. הרב סתיו הוא בהחלט מועמד מוצלח, ויהווה בברור שיפור משמעותי על הרב הראשי האשכנזי הנוכחי. יחד עם זאת, אל לו לפירון להפקיר את סתיו בודד בצריח הרבנות המתמוטטת. אם לא יעמוד על הנהגת נישואים אזרחיים וחופש בחירה לאזרחי ישראל, נועם הליכותיו ורצונו הטוב של הרב סתיו לא יוכלו למנוע את המשך ההתרחקות של הציבור מהרבנות. רק הצורך האמיתי להעמיד חלופה ראויה לנישואים אזרחיים יאפשר לרבנות לתקן את עצמה, ורק נישואים שלא יבואו מתוך הכרח וכפייה יאפשרו לציבור המעוניין בכך להתקרב לרבנות הראשית. רק הצבתה של הרבנות כמוסד המתווה מופת מוסרי תאפשר לה להתקבל מתוך רצון על הציבור, ורק הבחירה החופשית בטקס המסורתי תטעין אותו באמת במשמעות דתית. וכמובן: להתחתן כרצונו או כרצונה זו גם הזכות האלמנטרית של כל אזרח ואזרחית במדינה דמוקרטית.

סתם

פורסם באתר 'אבי חי'

לא מחכים למשגיח

מאת: סטודיו דוב אברמסוןהמאבק הנוכחי למען חופש דת בנושא הכשרות הוא פריצה על פני השטח של תנועות תת-קרקעיות שמתגבשות מזה זמן רב. לכל מי שמעורב בנושא ברור שהכשרות של הרבנות סובלת משתי בעיות חמורות, הנעות בין התחום המוסרי לתחום הדתי-פרגמטי. ראשית, מדובר במונופול רודני אשר ניכס לעצמו את המילה "כשר", ואינו מוכן שכל ארגון או פרט מלבדו ישתמש בה בעסק שלו. שנית, מדובר במערכת מסואבת, שאינה מבצעת את העבודה שלה כראוי, וממילא לא באמת דואגת לכשרותם של בתי עסק שתחת השגחתה.

שתי הבעיות הללו קשורות ביניהן, משום שהסיאוב של הרבנות הראשית הוא אחת הסיבות לרצון של בעלי מסעדות להתנתק ממנה, ולהכשיר את עצמן בעצמן. מדובר, לצערנו הרב, במערכת שרגילה להתנהל כמונופול עסקי, ופיתחה לעצמה נטיות הגובלות בשחיתות, ופעמים לא מעטות אף עוברות את הגבול לכדי שחיתות מופגנת. כאילוסטרציה פשוטה למצב הנוכחי אביא להלן את סיפורה של להבה סילימן, בעלת מסעדת איצ'יקדנה בשוק מחנה יהודה בירושלים, כפי ששמעתיו מפיה.

להבה התחילה עם הרבנות כמו שכל בעל מסעדה מתחיל: במילוי טפסים, בחתימות, בתשלומים. אחרי הבירוקרטיה הראשונית, מינו למסעדתה משגיח כשרות, ונתנו לה תעודה של הרבנות. ללהבה היה את אותו משגיח, ב.ד., במשך שש שנים (שמו המלא של המשגיח שמור עמי). להבה שילמה את משכורתו של ב' במשך שש שנים, כ-1200₪ בחודש, וזאת לבד מזכויות סוציאליות ופנסיה. כלומר, המשגיח הוא לכל דבר ועניין מועסק של המסעדה, לא של הרבנות. על פי להבה, אותו משגיח, שהיה אדם נחמד למדי, הגיע מתי שהוא רוצה, ולא ברור מה עשה כשהגיע. עם משגיח הכשרות שלך אין לך חוזה, והעבודה שלו לא ממש מוגדרת.

בדרך כלל ביקור שלו כלל כניסה למסעדה תוך כדי דיבור ביידיש בטלפון, הצצה למטבח, ויציאה מהירה. סך הזמן הכולל של הביקור: 1.5 ד'. מצד שני, היו גם ביקורים ארוכים יותר, והוא היה אומר ללהבה מה מותר ומה אסור בהתאם לכללי הכשרות. לפעמים הוא היה אומר לה מה ממותר ומה אסור על פי הקבלה. כך למשל, הוא אסר עליה לשים בצל או שום מקולפים או חתוכים בתוך המקרר. ההסבר: זה מביא שדים ורוחות. הוא גם היה מכריח את להבה לקנות ירקות מסויימים רק מחברת "גוש קטיף", שיקרים הרבה יותר וטעימים (כך על פי להבה) הרבה פחות. עבור זה שילמה להבה את משכורתו. אגב, מפני שהוא היה גר בבני ברק, גם הנסיעות לירושלים – על חשבונה. ב' עצמו לא הסכים מעולם לאכול במסעדה אותה הוא עצמו הכשיר. לדבריו, הכשרות לא היתה מספיק טובה בשבילו.

את כל זה הסכימה להבה לסבול. הבעיה התחילה כשהגיע מפקח חדש, בדרגה גבוהה מזו של ב', והחליט שלא מוצאות חן בעיניו הבסטות בשוק בהן קונה להבה. אני מקווה שמיותר לציין, שלהבה קנתה רק בבסטות עם תעודת כשרות, של אותה הרבנות, ועל פי דבריה חלק מבעלי הבסטות ממילא גם היו חובשי כיפה. אבל זה לא הספיק למשגיח. הוא הציג בפניה דף ועליו רשומות ארבע בסטות בלבד אשר רק בהן עליה לקנות. כשלהבה שאלה למה פתאום מחליטים שרק מהבסטות האלה מותר לה לקנות הוא הרים את קולו וציווה עליה לא לדבר אליו "ככה". להבה שאלה מה היא אמרה שלא בסדר, ובתגובה איים המפקח שהוא ייקח לה את התעודה. ברגע זה להבה ביקשה ממנו שייקח את התעודה ויילך.

ללא תעודת כשרות, כתבה להבה פתק שבו הבהירה לקליינטים שלה ש"החל מחודש אוגוסט 2012, החלטנו במשפחת איצ'קדנה להפסיק לשתף פעולה עם הרבנות", והבהירה את סיבת ניתוק הקשר בינה ובין הרבנות, ולמה "מסיבה עקרונית ומוסרית" היא לא מוכנה לשלם על שרותיה. היא חתמה את הפתק במשפט: "האוכל במסעדה נשאר בדיוק כפי שהיה: צמחוני, טעים וכשר. רק ללא תעודת כשרות". לכאורה, פעולה פשוטה של בעל עסק שהחליט להתנתק מנותני שירות שהוא לא מעוניין בשרותיהם, אלא שמשפט כזה, במדינת ישראל, הוא מחוץ לחוק. משום שהחוק ("איסור הונאה בכשרות", סעיף 3א) קובע כי "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר" – כלומר האפשרות היחידה שלך לומר שהמסעדה שלך כשרה היא אם ניתנה לך תעודה הכשר. והגוף היחידי שיכול לתת לך תעודת הכשר הוא הרבנות הראשית של מדינת ישראל.

והנה הגענו לעוד אחד מהסיטואציות המופרכות האלה שמזמנת לפתחנו אחדות הדת והמדינה בישראל: המילה "כשר" הופכת לסימן רשום של הרבנות. כמובן, אפשר, על ידי שימוש במילים אחרות ("בהתאם לכללי ההלכה"? "אכיל ליהודים שומרי מצוות"? "טוב בעיני ה' להזנת צאן קדושים"?), להתחמק ולעקוף את החוק היבש – פתרון יהודי מאין כמוהו – אבל למה שנשלים עם מצב מגוחך שכזה? אם זה לא מספיק, ארבע מסעדות אחרות בשוק שכתבו לעצמן שלטי כשרות פרטיים ספגו איומים בקנסות מידי נציגי הרבנות לאחרונה. למה שנשלים עם הבריונות הזאת?

במשך שנים קיבלה הרבנות כפיקדון את מערך הכשרות הארצי. בצורה מצערת מאוד, היא בגדה בנאמנות שניתנה לה. מערך הכשרות היום מסואב, מבולגן, ואינו אמין (כאמור, גם משגיחיו עצמם מסרבים פעמים רבות לאכול תחת חסותו). במקום לדאוג לדיני כשרות הפכה הרבנות את משגיחיה לנושאים ונותנים בענייני כספים ומוצרים (וטיפים קבליים). על פי רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, אחד מבכירי רבני צהר אמר לה ש"אין שום מקום בשרי שאפשר לסמוך עליו שהוא כשר בירושלים", הבעיה, כאמור לעיל, היא אפוא כפולה: גם של כפייה דתית, וגם של רשלנות מקצועית.

המאבק למען חופש דת בנושא הכשרות הוא רק אחד מני תחומים רבים בהם לחלקים נרחבים בציבור החילוני והדתי נמאס מהתנהלותה הקלוקלת של הרבנות הראשית. כך גם בתחום הנישואין, בו יותר ויותר זוגות מחליטים לקיים טקס (אורתודוקסי או שאינו) ללא מגע עם הרבנות, כך גם בתחום הקבורה, בו אופציות חדשות נפתחות, וכך גם בתחום הגיור, בו מכוני גיור פרטיים מחליפים את אלו של המדינה. יש לציין: אין כאן רצון לפרק את הרבנות הראשית, ומי שרוצה להתחתן, להיקבר או לאכול על פי שירותיה, מוזמן. המאבק הוא כדי שתינתן אופציה אחרת למי שלא מעוניין בכך. הגיע הזמן (האמת? הוא הגיע מזמן) שיהיה חופש דת אמיתי במדינת היהודים. המאבק הזה רק בתחילתו. המשך יבוא.

ichikdana2

תגובת אגף הכשרות ירושלים, הרבנות הראשית (התגובה כוללת גם הצהרות רבות שאינן קשורות לרשימה, אולם אביא אותה במלואה):

1. המקור ההלכתי לעניין לינת לילה של שום בצל וביצים מובא בגמ' נידה דף יז ע"ב וכן במשנה מסכת דרך ארץ פי"א המובאת בסוף מסכת ע"ז. וכיודע לך בוודאי ש"חמירא סכנתא מאיסורא" לכן אנו מקפידים ע"כ גם בכשרות רגילה.

2. ככלל, וללא יוצא מן הכלל אנו מורים למשגיחי הכשרות להימנע מלאכול בבתי האוכל בהם הם משגיחים היות והדבר אינו אתי כיוון שבעל הבית יוזם הנחה בארוחה המוגשת למשגיח והדבר יוצר תלות "משגיח מושגח" מעבר לבעייתיות שכבר קיימת מכך שהוא משלם את שכרו מכורח המציאות הקיימת. אין ספק שאם המשגיח כרך את העובדה שהוא אינו אוכל בטיב וברמת הכשרות הדבר לא תקין ויוער לו על כך.

3. כללי: כל בית אוכל חותם על חוזה למתן תעודת כשרות טרם קבלת התעודה. סעיף 7.3.2 לחוזה מורה כי קניית פירות וירקות תיעשה אך ורק ממשווקים מורשים. הרציו שעומד מאחורי סעיף זה הוא, שאמנם ה"בסטות" בשוק נושאות תעודת כשרות אך הם מוכרים גם תוצרת שאינה מורשה לשימוש בבתי אוכל מושגחים. כגון: ירק עלים עם חשש חרקים, כרובית וברוקולי לא קפואים וכו' וכד' ולא פעם נתקלנו שבית אוכל קנה מספר מצומצם של ירק מאושר והשאר בחשבונית נפרדת ירק שאינו מאושר. משא"כ, אצל המשווקים המורשים יש משגיח שחותם על כל תעודת משלוח ומפקח, כמעגל שני, ע"כ שלא תכנס תוצרת שאינה מאושרת לבתי אוכל המושגחים.. הסדר זה נועד לצמצם את שעות ההשגחה ועלויות נוספות של בתי האוכל מכיוון שהמשגיח לא נצרך לשטיפת עלים מורכבת, ומספר פעמים ביום, אלא נכנסת תוצרת נקיה מחשש חרקים. למותר לציין את העובדה שהרבנות נותנת שירותי כשרות לכלמעלה מ 1200 בתי אוכל. ומשכך, וכגוף ממלכתי ורשמי של מדינת ישראל היא חייבת לנהוג בשוויוניות ואחידות כלפי כל מקבלי השרותים שלה. וטענתם של אי אלו בעלי עסקים שכביכול הרבנות לא נותנת בהם אמון אין לה בסיס היות וגם אם לאחוז מסויים אנו נאמין עדיין יש הרבה מטבחים שכלל לא נמצאים שם יהודים שאמונים, ו/או שנתפסו בתקלות כשרות חמורות. ולכן אין לנו להפלות בין עסק לעסק. מה גם שההוראה הגיונית וזכתה לגיבוי ממועצת הרה"ר לישראל משפטית והלכתית. ולגופו של עניין: הגב' הנכבדה מ"איצ'קדנה" רכשה תוצרת מספקים לא מורשים. ע"מ לתת לה ולסובבים אותה את האפשרות להמשיך לרכוש פירות וירקות בשוק ולא מהסוחרים המורשים אשר נמצאים בשוק הסיטונאי בגב"ש הגענו לסיכום בשעתו עם 4 בעלי "בסטות" שיסכימו לפיקוח על התוצרת היוצאת מהם לבתי אוכל מושגחים. היום מספר בעלי ה"בסטות" גדל בכפליים ויותר. לכן ההוראה שאין לקנות מ"בסטות" שאינם תחת פיקוח סבירה, הגיונית, ושוויונית במיוחד לאור המאמץ שחורג מההסכם עליו היא חתומה.

4. לתשומת לבך, ה"מאבק" הציבורי שמתרחש בכל מדיה אפשרית חוזר כבומרנג גם לצרכני הכשרות החילוניים וגם לרבנות כגוף ממלכתי. היות וגופי כשרות פרטיים משתמשים בניגוח שלכם ברבנות ומציעים אלטרנטיבות שנראות כעת זולות יותר לבעלי העסקים אך לבסוף המחיר יקר יותר. הם מחייבים את בעל העסק לרכישת תוצרת שאך ורק בהשגחתם כולל נוזל לניקוי כלים!! וכמאמר המשפט "טעמו המתוק של המחיר הנמוך מתחלף מהר באיכות החיים של המוצר".

5. הרבנות ירושלים אינה פועלת עפ"י גחמות כלכליות. שלא כשאר גופי הכשרות אנו מחוייבים בעיקרון ההדדיות ומכבדים כשרות של כל רבנות אחרת. הליך בחירת מפקחי הכשרות והעומד בראש האגף נעשתה בהליך של מכרז בליווי מבקר פנים מר רון פישמן, רו"ח. מר אשר אקסלרוד, עו"ד והיוע"מ. ומר קובי גינזבורג, רו"ח החשב המלווה מטעם משרד האוצר. וכן, ההליך עבר את בדיקתם של המבקר במשרד הדתות ומבקרת העירייה. מה שאומר שבשונה מגופי כשרות אחרים, ששם המינויים עפ"י כללים אחרים לגמרי ואשר אותם המאבק ברבנות מקדם ומעלה על נס, ראשי אגף הכשרות ברבנות נבחרו ופועלים עפ"י כל אמות המידה של כללי המינהל התקין ונתונים לכ 4 ביקורות בשנה.

6. וככל רשות אנו פתוחים לביקורת בונה רק שנבקש שתיעשה בצינורות המקובלים. אנו לא שוכחים שכולנו בני אדם.

7. תודה על פנייתך ונשמח לעמוד לשרותך בכל עת.

פורסם באתר אבי חי. הסמל המעוצב היטב הוא מלאכת סטודיו דוב אברמסון.

קול קורא להגשת הצעות להרצאות לכנס החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית בישראל יצא לאור.

בקרוב יערכו שלושה ערבים לכבוד הספר 'לב הקבלה', באחד מהם אשתתף בעצמי. הקהל הרחב מוזמן.

לקראת הבחירות בארה"ב שמתרגשות עלינו השבוע, חזרתי ארבע שנים לאחור כדי לבדוק מה כתבתי בבלוגי יומיים אחרי שאובמה נבחר, וגיליתי שכתבתי לא רע. על ההתלהבות המשיחית מדמותו, על הציפיות הבלתי אפשריות ממנו ועל השינוי שבכל זאת יעשה. מצורפות גם שלל תמונות ממערכת הבחירות ההיא של אובמה כאליל, שלא לומר אלוהים.