בפולמוס שהתקיים מעל דפי מוסף זה בין הרב שלמה ריסקין ("רבנות מרחיקה", גיליון פרשת תולדות) לצבי ליפשיץ ("אין קדושה ברבנות", גיליון פרשת וישב) יש הסכמה על שני דברים ברורים: ראשית, שהרבנות הראשית לישראל חולה, מסואבת, ומרחיקה יהודים מיהדותם. ושנית, ש"כפייה דתית" היא אוקסימורון, שכן אין דבר הבא בכפייה יכול להיות דתי. בצדק, אם כן, שואל ליפשיץ את הרב ריסקין כיצד הוא, אם ברורה לו האיוולת שבכפייה הדתית, ממשיך לתמוך בקיומה של רבנות ראשית (אמנם תוך נקיטת "השינויים הנחוצים במערכת"), שכל הוויתה היא כפייה דתית.

ואכן, נדמה לי שבעוד רבני צהר חוגגים את "ניצחונם" (קרי: הסכמתה של הרבנות הראשית להעניק להם, בנדיבותה כי רבה, רשות לחתן יהודים במדינת ישראל), ובעוד חברי הכנסת של 'ישראל ביתינו' מקדמים הצעת חוק שתאפשר פתיחה של איזורי הרישום לנישואין, כך שלהסכמת הרבנות יהיה תוקף חוקי, דווקא בחינת אופייה ומעמדה המוסרי-דתי של הרבנות חשובה הרבה יותר מכל סעיף בחוק או קונץ-פטנט בירוקרטי שיאפשר לרב סתיו ולחבריו היקרים להמשיך ולספק את דרישות הציבור.

מיד אצרף לדיון הזה קול שלדעתי הוא רלוונטי מאוד, אולם כדי לשים את כל הקלפים על השולחן, אומר מיד שאני סבור שאין מנוס משחרור העם היושב בציון מעולה של הרבנות, ולמעשה מכל כפייה דתית של זרם יהודי מסויים על רעיו. יש לאפשר ליהודים כאן בחירה חופשית בין רבנים, וכן, גם בין זרמים שונים של יהדות. למעשה לא מופרך לדעתי להניח שרק כך תצמח כאן תרבות ודתיות יהודית שהיא לא רק אמיתית ועמוקה, לא רק בריאה ומוסרית, אלא גם מקובלת ומשותפת לציבור רחב. אמת פסיכולוגית נדושה היא שבני אדם אוהבים יותר את מה שהם בוחרים, ולא נכפה עליהם.

ועתה, הנה דברים רציניים שראוי שישמעו בזמן הזה, מפי אדם חשוב:

עלינו לשאול את עצמנו: האם באמת יש ענין שדת ישראל תיכפה עצמה על בני ישראל, בעידן שבו רובם אינם חפצים בזה? נדמה לי שלא אחטא בלשוני אם אומר, כי לא מעט זוגות צעירים מאבדים אמון – כתוצאה מחקיקה – במערכת שהיתה יכולה להעניק להם הרבה תוכן. והדבר אינו בא לידי ביטוי רק במוסד הנישואין, אלא גם, לצערנו, במוסד הגירושין; כאשר באים זוגות שאינם מאמינים בחוקים של כנסת ישראל, ואתה כופה אותם לתוך מערכת שהם אינם מסוגלים לעכל, האם אהבת תורה תצמח מזה? עולם של חכמה ועושר רוחני-מוסרי שקיים בתוך עם ישראל ותורתו, האם כל אלה יצמחו כתוצאה ממערכת כזו? אינני בא לקבוע מסמרות להשיב על שאלה זו, אך ברור לי שזו השאלה שצריכה להעסיק אותנו היום.

מי אמר דברים נכוחים וצלולים אלה? מי גילה כך את המובן מאליו, והוא שכפייה לא מולידה אהבה, לא מקדמת רוחניות, לא מטפחת מוסר, ולמעשה הופכת את דת ישראל לחוק שנאנסים תחתיו, לרודנות שנואה? ובכן, השנה היתה תשנ"ב, והדובר היה לא אחר מאשר הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר. הדברים נאמרו בסימפוזיון שנערך בישיבת אור עציון בחנוכה, כלומר ממש לפני 20 שנה, בנושא יחסי דת ומדינה. אחד התלמידים חשב שהדברים ראויים להישמר והדפיס אותם בחוברת שהופצה באופן פנימי למעוניינים (את החוברת קיבלתי ממוטי פוגל, שהיה שם כתלמיד כאשר הרב סתיו אמר את הדברים, ותודתי נתונה לו).

ולא זאת אף זאת: הרב סתיו אינו חושש רק לנכפים ולאהדתם לתורת ישראל, אלא גם לתורת ישראל עצמה. בחכמה רבה הוא מצביע על כך שכפייה דתית הרסנית לא רק עבור מי שמתכופף תחת עולה, אלא לא פחות מכך עבור מי שמכופף אחרים, מי שכופה:

עולם של תורה היודע שהכל מונח אצלו בקופסה איננו מתאמץ להרחיב את עולמו הרוחני, איננו מתאמץ להיות משכנע, אטרקטיבי, אמיתי בדרישותיו הרוחניות ובמעמדים הרוחניים להם הוא שותף, כדי שבאמת היה 'כיף' לבוא אליו. צריך שאדם ירצה לעשות טקסים דתיים כי הטקס הדתי עשיר יותר, מרשים יותר, ומעניק תכנים שטוב לחיות איתם. אבל רב היודע כי בלאו הכי החוק קובע שאתה חייב לבוא אליו, אין שום סיבה שיתאמץ להיות טוב יותר. […] כפי שהעולם החופשי מכיר בזה שתחרות היא בסיס לעולם של הצלחה כלכלית, עלינו להבין כי זהו גם הבסיס היחיד להצלחה תרבותית-מוסרית, לכך שאנו נהיה טובים יותר, מוסריים יותר וצודקים יותר – גם בעולנו הדתי. מה יאלץ אותנו להיות צודקים יותר גם בערכים אותם אנו מקרינים החוצה, אם לא הידיעה שאם לא נהיה טובים וצודקים יותר לא יבואו אלינו?!

ושוב, דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם כאילו נשכחו מזה עשרים שנה: כוח מוחלט מוביל לניצולו לרעה. רודנות מובילה לניוון. מה קרה שאבדו דברי אמת אלה? האם המצב בו חובה חוקית על יהודים להתחתן דרכם מחמיא כל כך לרבני צהר, עד שהם בוחרים שלא לשים לב לעוול שכרוך בו, ולהתעלם גם מהנזק שמצב זה גורם להם עצמם? האם גם החכמים ישכחו את תבונתם כאשר מוסרים בידיהם שררה?

אתנחתא תיאורטית קלה: הרב סתיו, מלבד לומר את מה שאמור להיות מובן מאליו, קולע כאן לדעת חוקרי דת מסויימים, שמנסים להסביר תופעות דתיות בעזרת מודל השוק החופשי. כך למשל, קיימת העובדה המיסתורית שהדת בארה"ב בפריחה, לעומת הדעיכה המופגנת של המסורות הדתיות באירופה. (בסקר של מכון Pew שפורסם בנובמבר התגלה שבעוד שהדת בארה"ב היא "מאוד חשובה" ל-50% מהאוכלוסייה, בספרד היא חשובה רק ל-22%, בגרמניה רק ל-21%, בבריטניה רק ל-17% ובצרפת היא חשובה מאוד רק ל-13% מהאוכלוסיה.)

ובכן, מאז תחילת שנות התשעים מוצעת במסגרת מחקר הדתות תזה מסויימת שמנסה להסביר את העניין. התזה הזאת, שמכונה "תיאוריית השווקים הדתיים", גורסת שיש להתייחס אל הדת כאילו היא מוצר. ככזה עליו להתחרות על לבו של האדם הדתי, הלא הוא הצרכן. על פי ההגיון הזה ככל ש"שוק הדתות" יהיה חופשי ומבוזר יותר, פתוח ומופרט יותר, כך ההיצע הדתי יהיה רחב יותר, והדתות יהיו חייבות להשתכלל ולהציע "מוצר" מתקדם יותר. בדרך זו הצרכן יתפתה יותר "לרכוש" אמונה בדת מסויימת, וסך כל האנשים הדתיים יגדל. במדינה בה שוק הדתות אינו חופשי אנשים יעדיפו לא להשקיע (את נפשם) במוצר מיושן וחסר ברק.

לבד מההסתייגות (מבחינתי, על סף בחילה) מראיית הדת (וכמעט כל דבר אחר) כ"מוצר", הרי שלתיאוריה הזאת יש בעיה להסביר את דתיותה המופגנת של רוב רובה של האוכלוסייה במדינות בהן הדת רחוקה מלהיות מוסדרת כ"שוק חופשי", כגון פקיסטן, בנגלדש או מצריים. חלק מתומכי התיאוריה יגנו בלהט על יציר כפיהם ויאמרו שהתכוונו שכך זה בעולם הדמוקרטי, בו יש בחירה, ולא בדיקטטורות למיניהן. וחוץ מזה, יאמרו, כמובן שיש גורמים רבים נוספים שנכנסים למשוואה הזאת. בכל מקרה, יוסיפו, לפחות בכל הנוגע למדינות המערב יש אמת בדברינו, שכן במדינות אירופה הממשלה לרוב מממנת את הכנסייה, זו שהיתה דומיננטית בשטחה במאות או באלפי השנים האחרונות, ודבר זה מייצר למעשה מונופולים דתיים, שמעודדים בתורם אנשי-דת עצלנים, תיאולוגיה תפלה, אוכלוסייה אפאתית – ובהמשך לכך כנסייות ריקות.

לתיאריית השווקים הדתיים קמו מתנגדים רבים, ולדעתי בצדק. היא ודאי לא נותנת את התמונה כולה, ולדעתי גם מפספסת את העיקר, והוא שדת אינה בעיקרה מוצר שנרכש, אלא מרכיב של זהות, וככזה דווקא עתיקותה או העובדה שהיא נמסרת בירושה מהורים לצאצאיהם הם מרכיבים חשובים יותר מהאפשרות "לרכוש אותה", כלומר לבחור בה. אבל במקרה המסויים של היהדות בזמננו אני חושב שהתיאוריה הזאת יכולה להבהיר לנו משהו חשוב. משהו שנוגע לעובדה שיהדות ארה"ב היא יהדות תוססת, יצירתית ומגוונת, בעוד הדתיות היהודית בארץ סובלת מעצירות מסויימת, דהיינו מכלה את מירב כוחותיה במלחמות פנימיות בין "קיצונים" ל"מתונים".

לפריחה התרבותית והדתית של יהדות ארה"ב אפשר להביא עדויות רבות (וזאת לצד מגמות ההתפרקות הדתית וההדלדלות היהודית של חלקם, נכון), ולא כאן המקום לפרטן (לא יותר מדי מזמן יצא ספרו המצויין של שמואל רוזנר על יהדות ארה"ב, "שטעטל בייגל בייסבול" שמכסה את הנושא היטב). כאן די לומר שעם כל האתגרים מולה היא עומדת, התרבות היהודית בארה"ב שוקקת. ובעיקר: יש בה תנועה, יצירתיות, מעוף.

החופש הדתי והרוחני של היהודים בארה"ב עומד בניגוד ישיר לסגירות שבה מתאפיין הממסד היהודי בארץ. הסגירות הזאת מחייבת את מי שרוצה להתפתח ביהדותו ולעשות זאת בצורה חוץ-ממסדית, לא מוכרת, ולעיתים, כפשוטו, לא חוקית (למשל, בנוגע לעניינינו, במקרה של חתונה אלטרנטיבית). למרבה המזל, יש אנשים רבים שהדבר חשוב להם מספיק. אבל תסיסה תרבותית ורוחנית כמו זו שמצוייה בארה"ב היתה יכולה להיווצר גם בארץ בהיקף גדול לו גם כאן הדת היתה חופשייה יותר. והיתרון שבישיבה בישראל, כמובן, הוא שהזהות היהודית כאן אינה בסכנה שהיא נמצאת בה בארה"ב.

ברור לי שהזכרת יהדות ארה"ב, במקום לעודד, מפחידה מאוד רבים הסבורים שאין להרשות ליהודים בארץ לבחור את דרכם בעצמם, שיש לכפות על כולם אורתודוקסיה אחת. מילים כמו "רפורמים" הם החומרים מהם עשויים סיוטיהם, ומבחינתם רוב היהודים בארץ הם תינוקות שנשבו, וכתינוקות הם ממילא גם רחוקים מאוד מהגיל המאפשר בחירה. לו זו תינתן להם, לא יצליחו לבחור במה שטוב עבורם. לאלו אומר: ראו לעיל את דברי הרב סתיו. לבד מהפגם המוסרי שבכפייה דתית, ולבד מהפגם המעשי, כלומר שכפייה מעוררת שנאה וריחוק, זכרו גם שכפייה מנוונת ומנוולת את הכופים. אי אפשר להיות חלק ממערכת שנוהגת בבריונות ולהישאר נקיים.

אבל לא הוגן כמובן לומר שרק רצון נצחני לשמר את שליטת היהדות האורתודוקסית יש בחשש מפני חופש בחירה. ברור שהמתנגדים לפירוק הרבנות, או לנתינת אלטרנטיבות חוקיות, יראים מהבעיות ההלכתיות שיתעוררו אם יהודים בארץ יקבלו שירותי נישואים וגיור מרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או חילונים למיניהם (כן, יש גם כאלה). ואכן, אין להכחיש שאלו בעיות הלכתיות לא פשוטות, אולם בכל הנוגע לבעיות הלכתיות הכלל אמור גם הוא להיות פשוט למדי: בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית.

לאמור, אין שום סיבה לגלגל בעיות הלכתיות משולחנו של הרב לזה של הח"כ. המחוקק לא אמור להבטיח לנציגי ההלכה שהוא ידאג לגונן עבורם על עולמם. במילים אחרות, בעיות הלכתיות לא פותרים בצורה משפטית, ולא פותרים בצורה בירוקרטית. כדי לפתור בעיות הלכתיות לא מחוקקים חוקים ולא כופים הנהגות על הציבור. בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית. בכל זאת, בדיוק בשביל זה יש רבנים.

לכן לפני שזורקים לכל עבר מילים מפחידות כמו "ממזרים" או "שני עמים", יש להבין שבעיות כאלה יתעוררו רק אם הרבנים לא ימלאו את תפקידם ויכשלו ביצירת פתרונות הלכתיים. ואם יש צורך, על הרבנים שאיכפת להם מבעיות אלה אף לערוך מהפכות הלכתיות. אבל בכל מקרה אין לגלגל את האחריות על פתרון הבעיות האלה לידי הרשות המחוקקת, ובכל מקרה אין לכפות על הציבור הכללי פתרון בירוקרטי שנולד רק מתוך האימפוטנציה הרבנית להעלות פתרון הלכתי.

לכן בעוד גלגלי החקיקה בכנסת טוחנים לקראת צירופה של 'צהר' למונופול הרודני של הרבנות הראשית, הרשו לי, כמי שהמסורת היהודית חשובה לו, כמי שחושב שהיא חשובה לעתיד המדינה כאן, להתחנן בפניכם: הרפו מהשררה. שחררו את האזרחים לבחור בעצמם על ידי מי להתחתן, להיקבר, להתפלל. קודם כל ובראש ובראשונה מפני שזה מוסרי וראוי לעשות כן, מפני שכפייה דתית היא דבר מגונה ובזוי, פחדני ועלוב. שנית, מפני שזו הדרך להציל את המסורת מהשנאת עצמה על בניה, מהבאת הישראלים לתיעוב של מורשתם. שלישית, מפני שזו דרך מרכזית לא רק למנוע מהמסורת להתנוול ולהתכער, להפוך שטחית ומטופשת, אלא גם, בעיקר, דרך לאלץ אותה להתפתח, להשתכלל, להפוך טובה ובריאה יותר, אנושית ושפויה יותר, מקורקעת והגונה יותר, יפה ועמוקה יותר, קדושה ואמיתית יותר.

ונסיים בציטוט נוסף מפי הרב סתיו:

בכך מתברר, שהנקודה הזו של חופש, שהיום היא מרכזית בעולם – איננה ענין מקרי, טכני, שבמקרה נפלנו עליו. זה איננו דבר חיצוני, אלא ענין מהותי שגזרה ההשגחה. שבעקבותיו אנו 'נאלצים' להפוך את התורה שלנו לתורה גדולה, לתורה שבני אדם ירצו ללכת בדרכה בחפץ לב.

אנא, תנו לנו תורה גדולה, שנלך אחריה בחפץ לב. ואם אין ביכולתכם, הרפו מהשררה, ותנו לנו להעמיד אותה בעצמנו.

סתם

—

המאמר התפרסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון

כפי שראינו ברשימתי האחרונה בנושא, קשה בזמן הזה לכתוב על המאבק בין רבני צהר לרבני הרבנות הראשית – לא סיימת את הפסקה וכבר צצה הכפשה חדשה של אחד הצדדים על רעהו בתורה. יום ליום יביע אומר, יום ליום יביא איתו את הלכלוך התורן שמשליכים אלו על אלו, את מנת הבוז והשנאה שחימם צד א' והגיש לצד ב'. ואכן אחרי שהיה משבר, הושג "הסכם", והנה שוב משבר רבתי – מתפתחת כאן סאגה שתתחרה במאמצי ההשלמה בין הרשות הפלסטינית לחמאס.

ובכל זאת, כמה הערות על המצב. כאמור, אחרי חגיגות הניצחון של צהר על הסכם הכניעה שהסכימו ברבנות להעניק להם בנדיבותם (הרב סתיו לא מגזים: "זהו יום ניצחון ליהדות במדינת ישראל"), ואחרי שהודו בצהר לכל העולם על התגייסות המונית שכלל לא היתה (צהר ממריאים: "ארגון רבני צהר מודה לעם בישראל על התמיכה הסוחפת, הגורפת והמרגשת, שהביאה להישג חסר תקדים"), ולא שכחו להתלכלך קצת על הרבנות (הרב סתיו סיפר על זוגות ש"בשום פנים ואופן לא ידרכו ברבנות"; ח"כ אורבך קבע שצהר "מציג [את הרבנות] בקלונה") התברר, כפי שטענתי, שהמשבר לא נפתר, אלא רק נדחה.

אבל גם אני לא האמנתי שהוא נדחה רק ביומיים. בראיון ליאיר אטינגר, התבשרנו שעל פי הרב עמאר רבים ברבנות מפקפקים בכשרותן ההלכתית של חופות צהר (עמאר ברגע של עברית: "יש כאלה שאמרו שהם לא הקפידו שהכלה תטבול, זו דוגמה. יש הרבה דברים שדיברו."). הרה"ג יונה מצגר לא איחר לתרום את שני הזוז שלו וקבע כי "הקמפיין שנעשה נגד רבני ישראל הוא חוצפה שאין כדוגמתה", ושאין צורך בצהר שכן "אנחנו שוויוניים וממלכתיים אנחנו לא מקפחים איש" (ולא ברור מה מדאיג יותר, שהוא משקר ביודעין, או באמת מאמין בזה).

בקיצור, הרבנות החליטה לא לאפשר לצהר לחתן זוגות: "הוחלט כי תוקם ועדה משותפת לרבנות ולצהר שתדון בטענות הארגון לפיהן נמנעת מהם עריכת חופות משיקולים שאינם ענייניים, לעת עתה תימנע מחלק ניכר של רבני הארגון האפשרות לחתן זוגות." הועדה, מטעם הרבנות, "תבחן את ההבנות שהתקבלו בשבוע שעבר בין שר הדתות יעקב מרגי לבין יו"ר רבני "צהר", הרב דוד סתיו". וכידוע, אין כמו ועדה הגונה כדי להזרים אנרגיה למערכת.

אבל הנה אנחנו מגיעים לחלק היפה מכל, כי אין בעולם יופי כתמימות בתולית, כתמיהה זכה, תמה וברה, מעין פליאה טהורה שכזו, חפה מכל רמז של דעת טוב ורע. רשות הדיבור לרב סתיו:

אף אחד איננו יכול להסביר את האפליה הבוטה הזאת, וכך גם לא את הקריטריונים החריגים.

הו, תמימות קדושה! בכיפה סרוגה ושתי פאות, עמדה ושאלה: למה?
וכל הרבנים, וכל הדיינים,
וכל החזנים, וכל הגבאים,
וכל החכמים וכל המזוקנים,
עמדו חיוורי פנים ולא עשו תשובה.

ובכן ילדים, האם מישהו יודע את התשובה לשאלתו האוי-כל-כך-תמימה של הרב סתיו? האם מישהו יכול להסביר את האפלייה הבוטה הזאת? ואת הקריטריונים החריגים? האם מישהו יודע למה במדינת ישראל יש חוק שלא מאפשר לכל רב לחתן כל אזרח יהודי? אגלה לכם את התשובה, התקרבו אל המסך כדי שאוכל ללחוש: זה בגלל שלרבנות הראשית יש מונופול על הנישואין ששששש! אל תגלו לרב סתיו! התמימות הזאת כל כך מחמיאה לו!

כן ילדים, עכשיו אתם יודעים את מה שאפילו הרב סתיו לא מבין: שאם אתה מפלה אחרים, סופך גם אתה להיות מופלה. שאם יש קריטריונים שעל פיהם אתה מחליט שיש כאלה שלא ראויים לחתן יהודים (רבנים קונסרבטיבים, רפורמים, עורכי טקסים חילונים, נשים ר"ל), מסתבר שיהיו קריטריונים שעל פיהם סבורים אחרים שגם אתה לא ראוי לחתן. ואם זה מעוגן בחוק המדינה, יכול להיות שהפקידים יהיו יום אחד לא מהקליקה שלך. ואז אתה בחוץ.

מה מסתבר? שלמרות שההלכה (כן, גם זו האורתודוקסית) קובעת שבשביל ששני יהודים יתחתנו צריך בסך הכל חפץ שווה פרוטה, שני עדים, הסכמת האישה ומלמול "הרי את", הרבנות החליטה (למה? כי היא יכולה) שצריך גם רב, וגם מקווה, וגם שיעורי "טהרת המשפחה", וגם תעודת כשרות של האולם, ועוד כיד ההתעמרות הטובה עליהם. ומה אז קורה? רבני צהר, אנשים טובים ונחמדים שהם, מדי פעם מקילים על הזוג הצעיר, שאין לו כוח למה שעבורו הוא שטויות, ומוותרים לו על הא או על דא. הכל בהתאם להלכה כמובן, רק לא בהתאם להלכה של הרבנות.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ומוסר. והגינות. וקידוש ה' גדול 

ויש גם את המימד המוסרי. זוכרים את המחאה החברתית? אל תדאגו, היא לא הלכה לשום מקום, רק נחה. אבל כשהיא רק התחילה, אמר הרב שרלו, מראשי צהר כידוע, ש

אני מתקשה להיות חלק ממחאת הדיור […] בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש.

לגיטימי מאוד שצהר ילחמו על זכותם לחתן אזרחים, אבל יש לשים לב שהם נאבקים אך ורק על רצונם בפתרון בעיותיהם הם. מחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט זאת לא, כי את האחרים שגם מבקשים את אותן זכויות הם שכחו. או אולי, לא שכחו, אלא זכרו היטב ולכן עושים הכל כדי שחס ושלום לא יקבלו את אותן זכויות שהם עצמם מבקשים. שהרי כפי שכתבתי ברשימה הקודמת על הנושא, ניתוק בין צהר לרבנות, שיוביל להקמת בית דין חיצוני לרבנות, יסמן את תחילת הפרטת שירותי הדת במדינה ופירוק המונופול של האורתודוקסיה. צהר, קנאי דת קטנים שכמותם, כמובן אינם מעוניינים בזה, ולכן (יחד עם הממלכתיות הנאמנה שלהם) היו מוכנים לכל השפלה שהרבנות תשית עליהם. אבל על דאטפת אטפוך, והפוסל במומו פוסל.

ויש גם את המימד התדמיתי. אני חושב שצהר מפספסים הזדמנות פז להרחיק את עצמם מהממסד הרבני השנוא. צהר היתה יכולה, ועדיין יכולה, להכריז על עצמאות ולפתוח בית דין משלה (תוך הכרה בזכותם של אחרים לעשות כן גם כמובן), והיתה גם מצליחה מאוד, כי אכן רבים רוצים להתחתן על פי האורתודוקסיה, וזו הרבנות החרדית שדוחה אותם. המהלך האחרון של צהר לא רק השפיל אותה כאמור, אלא גם קשר אותה בברור לרבנות, ועוד כמי שמחזרת אחרי פתחיה, דבר שיפגע בה תדמיתית. מכיוון שסופה של הרבנות, כך אני בטוח, ליפול, וסופם של נישואים אזרחיים להתקיים, צהר עושה טעות כשהיא מתעקשת לעלות על ספינה טובעת.

ויש גם את המימד הציבורי. כפי שראינו, יחד עם הדאגה ל"כלל ישראל" הידוע, צהר דואגים לעצמם, לזרם הדתי המצומצם שלהם, לקליקה. בזה הם לא שונים מאגודת ישראל או מש"ס. רק שבניגוד לאלו, הם ציונים ושואפים להנהגה. משום מה הם לא מצליחים להבין שאם הם רוצים להיות כוח חברתי מוביל עליהם לדאוג גם לאזרחים שלא מזדהים איתם, ולא רק לאנ"ש. עד שיעשו זאת הם ישארו לא הרבה יותר מגרסה חיוורת, תרתי משמע, של ש"ס.

ומילה אחרונה על נישואים ואחריות. הבעיה המרכזית של הנישואים בישראל, כמו תחומים רבים אחרים, היא שהאזרחים לא לוקחים אחריות על חייהם. אם את כמות הזמן ותשומת הלב שמקדישים לשמלה ולדי-ג'יי היו מקדישים לחופה, לברכות, למשמעות הטקס והמעמד, ממילא לא היה צורך בטכנוקרטים התפלים של הרבנות. לכן יש לפרק את המונופול של הרבנות לא רק מכיוון שיש אזרחים רבים שאינם יכולים להתחתן (כל מני עולים שהרבנות מטילה ספק ביהדותם), ולא רק מכיוון שזו זכותו המובנת מאילה של כל אזרח להתחתן בטקס כרצונו וכפי דתו. יש לפרק את המונופול של הרבנות מפני שזו תחילת הדרך להחזרת האחריות של האזרחים על אחד הרגעים המשמעותיים בחייהם. ברגע שיש בחירה יש לפחות פתח למחשבה, למודעות, לתשומת לב, ולכן ללקיחת אחריות.

עם התעצמותה של מגמת החילון באירופה, מאמצע המאה השמונה-עשרה, דרשו יהודים מרבניהם שיוותרו על הזכות, המוענקת להם על ידי הממלכות בהן חיו, לשלוט על חייהם. הפילוסוף היהודי הנודע משה מנדלסון היה אופטימי: "מאמין אני בלב שלם ברבנים ובזקני העדה של עמי," כך כתב,

כי בחפץ לב יסתלקו מזכות יתרה זו, בחפץ לב יוותרו על כל משמעת של דת ובית כנסת, ויתייחסו אל אחיהם באותה האהבה והסבלנות, שהם עצמם השתוקקו לה עד עכשיו באנחת לב ובכליון נפש.

אם אי פעם היינו זקוקים לעוד ראיה לניתוק האפשרי בין פילוסוף גדול למציאות, הרי היא זו. הרבנים כמובן שלא ויתרו ולו בנימה על כל אפשרות לכפות את דעתם על קהילותיהם. רק תהליך הדמוקרטיזציה הוציא בסופו של דבר את היהודים מתחת זרועם. אם כי, לא בכל מקום כמובן. במדינת ישראל עדיין נתונים יותר מחמישה מיליון יהודים תחת רודנותה של הרבנות הראשית.

למזלנו, סופה של כל רודנות ליפול. הנה עוד צעד גדול בכיוון: השר לשירותי דת יעקב מרגי החליט להפסיק את שירותי הדת של רבני צהר, ולא לאפשר להם לחתן זוגות יהודיים דרך הרבנות הראשית. מכיוון שאי אפשר, על פי חוק, לחתן יהודים במדינת ישראל שלא דרך הרבנות הראשית, צהר, ממלכתים שכמותם, לא יכולים להמשיך לחתן.

אלו חדשות משמחות מאוד, שכן עבור זוגות רבים, בעיקר צעירים חילונים וסרוגי כיפה שנתקפים בבחילה מהרעיון להשתמש בשירותיה, צהר היווה כתובת אחרונה לפני הנטישה הסופית של הרבנות. הרבנים הנחמדים ומסבירי הפנים של צהר שימשו כמקל שאיתו היו מוכנים הזוגות לגעת בגועל, ואיפשרו להם לה להתחתן על פי חוק בלי לסתום את האף (אם כי, אם חס ושלום מי מהזוגות יתגרש, הוא יאלץ כמובן להזדקק לטיפולה האדיב של הרבנות).

ואכן, על פי וואי-נט בצהר אומרים ש"זוגות חילונים רבים אינם מסתפקים בכך שרבני הארגון יערכו את החופה בחתונתם, אלא מבקשים להינשא בלא שיידרש מהם כל מגע עם הממסד הרבני הרשמי"; ומנכ"ל ארגון צהר הרב ד"ר משה בארי אמר ליאיר אטינגר ב"הארץ" ש"היום עשיתי שיחות טלפון לזוגות שכבר נרשמו ואנחנו נאלצים לבטל איתם. רובם אמרו לי ‘לא נורא, ניסע להתחתן בקפריסין'" – דהיינו אלמלא צהר, רבים היו נוטשים את הספינה השוקעת ששמה הרבנות הראשית לישראל.

יש להבהיר שצהר אכן הוקם כדי לשמש בדיוק את אותם זוגות שמסרבים להתקרב לרבנות. אחרי שזו הפכה למעוז חרדי מסואב (ולפעמים, מרושע ממש), הבינו רבני הציונות הדתית, שמרגישים אחראיים לגורלו ההלכתי של העם היהודי, שיש צורך בגוף נעים הליכות, ואפילו, אצל רבנים מסויימים, קצת פחות מקפיד הלכות (כגון ויתור על הדרישה ל"פתק מהמקווה" או איפשור כל מני סממני הדדיות מינוריים לאשה במעמד הנישואין עצמו) בכדי לאפשר לחילונים ללכת עם ולהרגיש בלי.

ועל כן, כאמור, מדובר במכה קשה לרבנות. שהרי גם למונופול הגדול ביותר נדרשים צרכנים, וכאשר יתברר שיותר ויותר ישראלים מוצאים דרכים אחרות להינשא, ממילא הרבנות תהפוך לבלתי-רלוונטית. אמנם רק כ-5% מהזוגות שרושמת הרבנות מגיעים דרך צהר, אבל יש לזכור שמדובר בזוגות היותר עצמאיים, מקוריים, ועל כן דעתנים ואקטיביים. ניתן לשער שלא יקח זמן רב לפני שתימצא המפלגה שתנכס גם את המאבק הזה, ואז כבר יחוקק החוק שיסדיר נישואים נורמלים בישראל. הצעד הקטן של מרגי, אם כן, הוא צעד גדול עבור יהודי מדינת ישראל.

ומה עם צהר? ממבט חטוף באתר שלהם נראה שהם עדיין מקווים לחזור לחיקה החמים והמתנשא של הרבנות. הם קוראים לציבור לפנות ישירות אל מרגי כדי לנסות לשנות את דעתו (ראו המודעה שלהם משמאל), וגם פתחו עצומה. מלבד הפתטיות מכמירת הלב שבקריאה הזו, מדובר כמובן בתקוות שווא, שהרי צהר עצמו מעניין את רוב האזרחים כמו תעודת הכשרות בשווארמייה שבצומת. בצהר מתחילים לגלות עניין רק בשלב חיפוש האולם.

לכן, מבלי שהאל הטוב ילחש על אוזנו של הרב עובדיה, שילחש על אוזנו של השר מרגי, לבטל את ההוראה, הסיפור גמור (עדכון 7:10: הסיפור עוד לא גמור, ראו להלן). ומה הלאה? אפשרות נאה שעומדת בפני צהר היא הקמת בית דין עצמאי לעניני חתונות (ואם כבר, אולי גם לעניני כשרות?). כפי שיאיר אטינגר כתב לא מזמן ב"הארץ", בתי דין עצמאיים כאלה יש לחרדים (לעדה החרדית למשל, או לחסידות בעלזא), ואם יש תקדים חוקי לזה, ייתכן שפנייה לבג"ץ תאפשר להכשיר, חוקית, גם בית דין סרוג.

הקמת בית דין שכזה תיתן את האות לתחילת הפרטת שירותי הדת בישראל, ולהקמתם של בתי דין קונסרבטיבים ורפורמים, שיצטרפו לתנועות הפלורליסטיות שכבר היום פועלות ומחתנות אנשים, דוגמת הוויה, מכון הטקסים החילוני, וכל מני סלבס דוגמת אברי גלעד ויאיר לפיד (ובהערה צדדית, ראוי לשים לב לבלבול המעניין שם בין כריזמה של פרסום לכריזמה של קדושה).

עוד אפשרות העלה השר דניאל הרשקוביץ, שבעצמו מחתן דרך צהר, כשאמר שהוא מתכנן חקיקה שתסדיר את פעילות צהר (יש לשים לב שלא כמו פינוי מאחזים בלתי חוקיים, זו כנראה לא עילה לאיום בפרישה מהממשלה), ואם כן ייתכן שכאן יהיה פתח דווקא לבג"ץ מצד התנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית שתדרוש את אותו סידור. כמובן, את רבני צהר האופציה שיתקבלו בחוק נישואין לא-אורתודוקסים מפחידה מאוד (קנאי דת קטנים שכמותם), אבל אולי הרודנות כלפיהם תרכך את לבם ותזכיר להם שכל כפייה דתית היא מגונה.

וכך נראה שאנו עומדים בפני סופו של חלומו של הראי"ה קוק בדבר רבנות ראשית לכל היהודים בארץ. חלום שהתחיל להתגשם, אבל שבשל השתלטות עויינת של החרדים עליו, כלומר שליטה שלהם בגוף שהם עצמם לא מכירים בסמכותו, התדרדר לשפל המדרגה, לחילול ה' גדול, ועל כן עם כל הצער הסנטימנטלי, וגם התיאולוגי במידה מסויימת, ראוי שיבוא אל קיצו. משה מנדלסון היה מברך על כך.

סתם

—

התפרסם באתר אבי חי. וכנסו כנסו לרשימה הנוקבת של מיכל ברגמן על דא, וגם רועי צזנה כתב יפה.

עדכון 7:10: כנראה במכוון כדי להביך אותי, הגיע הרב סתיו לאיזשהו הסכם כניעה עם השר מרגי, שבו יחוקק חוק שמסדיר נישואין שלא על פי איזורים, ומרגי ייתן ברוב טובו לצהר כמה מאות אישורים לחתן בינתיים, כאילו היו קבצנים המתדפקים על דלתו של הגביר, או חסידים המתחננים לברכה מרבם.

יש לשים לב שהמשבר לא נגמר, אלא רק נדחה. מעניין מה גרם לש"ס לשנות עמדה, מה הבטיחו רבני צהר למרגי כדי שירכך את עמדתו, ומה תדרוש ש"ס על מנת לתמוך בחוק המוצע. כרגע המצב הוא שש"ס יכולים לסחוט מצהר כל מני הסכמות ותנאים כדי לקדם את ההסדר, כך שאלמלא פחדנותם הכרונית של רבני צהר, הייתי מהמר על כך שהסיפור יתפוצץ שוב. בינתיים רבני צהר, מצידם, שוב התגלו כממלכתים מאוד מחד, ושפוטים של החרדים מאידך.

הישראלי הממוצע נפגש עם הרבנות פעמים ספורות בחייו, אם כי ברגעים משמעותיים מאוד: בעיקר כשהוא מתחתן או קובר קרוב משפחה. נדמה לי שפגישות אלה הן פעמים רבות מעיקות ולא נעימות, ונדמה לי שזה כך מפני שנציגי הרבנות הם פעמים רבות מעיקים ולא נעימים. מהיכרותי הקצרה עם חברה-קדישא קיבלתי את הרושם שתשומת לבם נתונה בעיקר לצד ההלכתי הפורמלי ולצד הכספי של מעמד הקבורה, ואילו כל מערך ההרשמה לרבנות מתחיל בדרך כלל בהרצאות מגוחכות-משהו של רבניות דודתיות על "טהרת המשפחה" (מושג שעבור חילונים הוא לחלוטין חסר פשר), ונגמר בהפקדת טקס הנישואין עצמו בידי רבנים חסרי הומור, שלמרות זאת מנסים להצחיק והופכים את מעמד החופה למשהו שכולם מחכים שיעבור מהר, כדי שיוכלו לגשת לאוכל ולריקודים.

אם אכן זהו המצב על פי רוב, נשאלת השאלה: מדוע רוב הישראלים מסכימים לכך? בנוגע לקבורת קרובים, אני מנחש שלרוב האנשים קשה להתווכח עם סמכויות דתיות ברגעים קשים שכאלה, זאת גם כי המפגש עם המוות מחדיר בנו יראת שמיים פתאומית, וגם כי בזמנים כאלה פשוט אין כוח. בנוגע לחתונה, נדמה לי שלרוב הישראלים בעצם לא כל כך איכפת. הם בעיקר רוצים "לגמור עם הקטע הרשמי" ולהתפנות למסיבה, ולכן מוכנים לסבול את ההשפלה שבהאזנה להרצאות משונות על דברים שלא נוגעים להם ולקיים טקס שאת רוב רובו הם בכלל לא מבינים. הם יודעים שכדי להיחשב נשוי במדינה הזאת כך צריך, אז עושים.

מדוע אם כן נרשמים אנשים לנישואין ברבנות מדינת ישראל? כי זה החוק, כי כך עושים כולם, כי "מצאנו רב דווקא נחמד שיעשה את זה מהר", כי "אצלנו הרב לא התעקש שאביא הוכחה שהייתי במקווה", כי "אם לא נירשם הילדים יהיו ממזרים", כי "זאת המסורת".

כל הסיבות הללו לא ממש טובות. חלקן ממש רעות. חלקן לא תואמות למציאות. האם החוק במדינת ישראל קובע שעל יהודי להירשם לנישואין ברבנות? כן. הוא קובע גם שאדם אחר, המשיא זוג יהודים שלא דרך הרבנות, צפוי לקנס של עד 5000 שקלים. אכן, מעט מדינות בעולם מחייבות כיום את אזרחיהם להתחתן אך ורק בצורה דתית, ורק דרך הממסד הדתי שהן ממנות ומממנות. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא אחת מהן.

אם נדלג על חוסר החשיבה והניסיונות למצוא רב שיהיה איכשהו נורמלי, נגיע אל שתי הסיבות האחרונות, שהן פשוט לא נכונות. על פי ההלכה, ממזרים אינם תוצאה של היריון מחוץ לנישואין אלא של ניאוף. אישה נשואה הנכנסת להיריון מגבר שאינו בעלה יולדת ממזר (ההפך, כאשר גבר נשוי מכניס אישה שאינה אשתו להיריון, אינו מוביל ללידת ממזר). ומה בדבר המסורת? אם הכוונה היא למסורת שתחילתה במאה העשרים, אז כן. הרי לפני כן לא היתה כלל מדינה ואנשים היו נרשמים בקהילותיהם ולא במוסד רשמי כלשהו. מדובר אם כן במסורת צעירה ביותר.

ולמה לא להירשם ברבנות? לכך יש סיבות רבות, טובות ואמיתיות. קודם כל מכיוון שלא כולם יכולים להירשם ברבנות. אם נולדתם בארץ, אתם לא מאומצים, ואתם לא ברשימת הממזרים (כן, יש כזו) – אתם מסודרים. אבל אם נולדתם, למשל, בארה"ב או באנגליה, תצטרכו להוכיח שהוריכם רשומים בקהילה יהודית שמוכרת על ידי רב אורתודוקסי. אם נולדתם ברוסיה, תהיו חייבים להוכיח שסבתא שלכם היתה יהודייה, גם אם צריך בשביל זה לגרור אותה מבית האבות לבית הדין (וזה במקרה בטוב. במקרה הרע היא קבורה בפרברי קייב ובמסמכים לא כתוב בכלל שהיא היתה יהודיה, כי הקומוניסטים לא חשבו שצריך סעיף כזה בטופס). אם נולדתם בארגנטינה, והמסמכים שלכם, כמו של רבים, נשרפו בפיגוע בשגרירות ב-1992, אתם בכלל בברוך.

עכשיו, אם במקרה התגיירתם, הרשו לי לברך אתכם בכניסתכם לעם היהודי, אבל שלא תחשבו שתוכלו פשוט להתחתן כאן. תהיו חייבים להוכיח שהגיור שלכם מוכר (כלומר, למשל, אינו צה"לי), ושאתם ממשיכים לשמור מצוות (גם כששמונים אחוזים מהעם היהודי לא שומר). ואם את במקרה גיורת או גרושה ואהובך כהן, תשכחי גם את מחתונה בארץ. בקיצור, הזכות להתחתן במדינת ישראל שמורה רק לבעלי כרטיס מועדון. זו אפלייה אנטי-דמוקרטית, ויש להפסיק לשתף איתה פעולה.

אבל יש עוד סיבות. למשל, העובדה שלרבנות אין שום הערכה לתפיסת העולם החילונית. לפקידי הרבנות החרדים (וגם לרבים מהסרוגים) זלזול מוחלט בהשקפת עולם ליברלית, דמוקרטית ופמיניסטית, שמשותפת לרובנו. הם בזים לכך שגרתם יחד לפני שהחלטתם להתחתן, הם בזים לכך שאת משכילה, הם בזים לעולמכם הערכי ולתפיסת היהדות שלכם ("עגלה ריקה", כן?), ובאופן עקרוני הם רואים בכם יהודים סוג ב'. למה להסכים להיות מושפלים?

ועוד לא נגענו ביחס המבזה הכרוך בתהליך הרישום עצמו. על השיעורים המצחיקים של הרבנית, על היחס האדנותי של הרב המחתן – דיברנו. אבל מה שרבים אינם יודעים הוא עם הזמן הולכות תופעות אלו ומחמירות. אם תשאלו את ההורים שלכם הם יספרו לכם שלרובם לא היה כלל שיעור על "טהרת המשפחה". כיום יש רבניות שדורשות נוכחות בחמישה שיעורים כאלה. לפעמים הן דורשות גם מהחתן להיות נוכח. למה? כי הן יכולות.

אותם רבנים-פקידים גם מחליטים כיום עבור חילונים רבים את תאריך החתונה. הם מחייבים אתכם לומר מתי קיבלה בת זוגתכם מחזור, וכך קובעים תאריכים אפשריים לחופה, למרות שאין כלל הלכה האוסרת על חופה בזמן מחזור. אז למה הם עושים את זה? כי הם רוצים למנוע מכם לגעת אחד בשני תחת החופה, למרות, שוב, שבשבילכם האמונה שאסור לגעת באישה במחזור היא הבל מוחלט. אז למה הם עושים את זה? כי הם מזלזלים בעולמכם הערכי. ועוד למה? כי הם יכולים. ולמה זה? כי אתם נותנים להם את הכוח לכך.

ועוד נקודה שחייבים לגעת בה: אם חס וחלילה תתגרשו, או אז שוב תהיו חייבים לעבור דרך הרבנות – והפעם תהיו באמת שבויים בידיהם, ובמיוחד את תהיי שבויה בידיהם. בתי דין רבניים הרי פועלים על פי ההלכה. ההלכה הרי דורשת שהגבר ייתן את הגט. כאשר הגבר מסרב (למה? כי הוא לא רוצה לשלם מזונות, כי הוא יכול בינתיים לעשות מה שהוא רוצה, כולל להכניס להריון את חברתו החדשה, כי הוא פשוט רוצה להתנקם באשה), האישה הופכת להיות מסורבת-גט. גברים רבים משחקים במקרה זה על השעון הביולוגי, וסוחטים אישה שרוצה ללדת עוד ילדים (ושלא רוצה שהם יחשבו לממזרים) כך שתסכים לכל תנאי (ויתור על המזונות וכו') עד שיתנו לה את הגט (וראו מאמריה הרבים של רבקה לוביץ בנושא).

לאחרונה התבשרנו גם שהרבנות מרחיבה את סמכויותיה, ובניגוד מפורש לפסיקת בג"ץ מחייבת גם אזרחים שנישאו בחו"ל ומבקשים להתגרש לעבור דרכה. המשמעות היא שגם מי שניסתה לחמוק מידה הגסה של הרבנות וטסה לחו"ל כדי להינשא תהיה חייבת לסמוך על טוב לבו של בעלה אם חלילה יתגרשו – וראו קליפ חביב שיצא לאחרונה בעניין זה.

משום כל הסיבות שלעיל אני וזוגתי לא נרשמנו ברבנות, ואנחנו גם לא מתכוונים להינשא בחו"ל. מבחינת פקידות המדינה נישאר רשמית רווקים, או מה שנקרא "ידועים בציבור" (למרות שכאמור נישואינו תקפים הלכתית, גם על פי ההלכה האורתודוקסית). וכן, זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך לימוד המסורת, מתוך נאמנות לעולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כ"ידועים בציבור" אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו.

זה לא עניין אנטי-ממסדי וזה לא מתוך שנאת חרדים. המטרה כאן היא לנהוג במוסריות כלפי כלל אזרחי המדינה, ולפעול מתוך אחריות לעתיד היהדות בישראל. לטובתם של האזרחים ושל היהדות צריך להפריד בין החוק האזרחי לממסד הדתי. המצב הנוכחי גורם לאפלייה בלתי-נסבלת מחד, ולחילול ה' גדול מאידך. "הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת", כתב לאחרונה דב הלברטל, מי שהיה ראש לשכת הרב הראשי לישראל.

ושוב: תתחתנו בחורף או בקיץ, בגן או באולם, חד-מינית או אורתודוקסית, פשוט אל תשתפו ברגעים החשובים האלה את הממסד המכוער ההוא. את הרבנות צריך להפוך לבלתי-רלוונטית, לפחות עד שיהיה אפשר חוקית להתחתן (ולהתגרש) בלעדיה. אז תתאפשר חתונה לכל אזרחי המדינה, כל אחד על פי תפיסותיו, כל זרם ביהדות על פי אמונותיו. הגיוני שכך יהיה במדינה יהודית-דמוקרטית, לא?

קחו אחריות על הרגעים המשמעותיים של חייכם. אל תתנו לרבנות לסרס לכם את החתונה, ואל תתנו להם לשלוט בגורלכם הזוגי אחריה. התחתנו מתוך מחשבה, אחריות ומודעות. ושיהיה במזל.

—

תודה לאשתי היקרה על תרומתה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב. והנה הרשימה הקודמת בנושא, שתחתיה נאספו מעל מאה תגובות, ביניהן כמה דיאלוגים מעניינים לדעתי.